המשבר לטובתנו
פורסם: 2.08.12, 12:59 am
תחושות חדשות. כי אנחנו התפתחנו במשך האבולוציה שלנו בהרגשה העצמית, בהרגשה שהאני הוא מי שמרגיש את העולם ומרגיש את האחרים. דרך האני שלי אני כך מרגיש אותם. לפעמים אני בכלל לא מרגיש, לפעמים הם כאילו לא קיימים. ואם הם קיימים, אני מרגיש אותם, אני תופס אותם רק במידה שזה מפריע לי או עוזר לי.
אני תמיד רואה דברים דרך האגו שלי. אני לא רואה את העולם כמו שהוא. אני רואה מסך עם כל העולם שנמצא כאן, כאן יש מלא דברים, אני לא יודע אפילו מה. מסתובבים כאן עוד גופים, לא יודע מה, חייזרים ודמויות ורוחות, ואני לא יודע מה. אני רואה מכל זה רק מה שיכול להזיק לי או להועיל לי, כך האגו שלי עובד, הוא מסנן לי את הכל. ורק כלפיו, לפי מידת ההתפתחות שלו, אני רואה את הדברים. כמו שזה מורגש במדע. כמה שאנחנו מתפתחים, אנחנו פתאום מגלים תופעות חדשות בעולם. קודם הן לא היו? היו, רק אנחנו לא גילינו. עכשיו מגלים.
אז אם כשאני מגיע לקשר עם האחרים, מתחיל להתקשר איתם והם אלי בצורה הדדית, אני מתחיל להרגיש מה שהם מרגישים. אני מתחיל לחשוב כמו שהם חושבים, אני פתאום מתחיל להיות אדם כולל, סוּמרי, אינטגראלי, של כל בני האדם שבעולם. אני מאבד את האני שלי ממש בלבד ומתחיל לקלוט את כולם כמו חלק שלי. זה ממש כמו אמא שכוללת את הילדים שלה. ואז אני קונה תפיסה אינטגראלית כללית כזאת, כוללת, לכל הטבע. ואז אני מתחיל להרגיש לא רק את האנושות, אלא את כל הטבע בצורה כזאת, שפתאום נפתח לי חוש הראייה, חוש השמיעה, חושים אחרים, שאני רואה דרך כל האנשים האחרים גם את העולם. אני כאילו מתלבש בהם, אני תופס את העולם כמו שהם רואים ותופסים. זאת אומרת, אני נמצא מעל האגו שלי, כבר בתוכם. ואז הגישה שלי היא כזאת, שאני רואה עולם שנמצא מחוץ לי, באמת אותו עולם שמחוץ לי נראה, ולא מסונן דרך האגו שלי.
וזה מביא אותי למימד יותר עליון של תפיסת המציאות, חיים אחרים לגמרי, חוץ גופיים. עד כדי כך שאני מפסיק להרגיש את הגוף הזה שנותן לי חיים, אני מתחיל להרגיש את עצמי מחוץ לזה. שימות, ואני אחיה. למה? כי כבר עם המודעות שלי, עם ההרגשה שלי אני כביכול נמצא באחרים, ממש כך. אנחנו פתאום מתחילים להרגיש שהאדם שבי הוא נמצא מעל הבהמה שבי. והבהמה יש לה זמן קצוב. היא חיה ומתה. והאדם שבי לא.
המשבר לטובתנו.
שייך לקטגוריות המשבר, התלות ההדדית, התפתחות האגו | להשאיר תגובה | |
שאני מפנה מקום מהאגו שלי, אני מפנה מקום לקבל את דרישות אשתי - מקטין עצמי לעומתה. הבורא כך מציג עצמו כלפי האדם בדמות אשתו וכל אחד שבעולם
פורסם: 1.08.12, 11:55 am
דיברנו על כך ששתי הטבעות נכנסות בקשר זו עם זו, והאגו של כל אחד הוא כמו עיגול שבתוכו האדם חי, על זה הוא שומר, את זה הוא רוצה למלא ולא חשוב לו יותר כלום, והוא גם להנות מהשני, למלא את עצמו. ואם הוא ממלא את עצמו, על ידי זה שעושה טוב לשני זה נקרא אהבה, ואם הוא ממלא את עצמו על ידי זה שרק לוקח מהשני, בלי למלא אותו, זה נקרא שנאה, אבל בעצם, בסופו של דבר הוא רוצה למלא את עצמו. וכאן אנחנו מתחילים לעבוד בצורה ממוחשבת.
אנחנו לא עושים רק חשבונות אלא ממש תוכנית איך אנחנו עושים זאת. אני יודע שאני צריך לוותר על עצמי עד כמה שאני מפנה בי מקום מהאגו שלי, שאני לא רוצה למלא אותו, בכמה וכמה דברים מיוחדים, בכך אני מפנה מקום כדי שאהיה מסוגל לקבל בִמקום את הדרישות שלי, את הדרישות של הזולת, אשתי. ואז בצורה כזאת, אנחנו מוותרים כל אחד על האגו של עצמו, כדי לקבל את הזולת. עד שיש בינינו איזה שטח משותף ששם גם אני ויתרתי על עצמי כדי שעם הויתור הזה אני אשמש לה, והיא עשתה את זה כלפי כדי לשמש לי.
ואז אנחנו נמצאים בשטח המשותף הזה ששם אנחנו בהסכמה, בהדדיות, בחיבור בינינו. וזה קורה על ידי כך שויתרתי והיא ויתרה, וקיבלתי את הרצונות, את המחשבות שלה, והיא קיבלה את הרצונות והמחשבות שלי. במשהו, לא מייד בכל. והשטח המשותף שנוצר, נקרא "שטח החיבור", "שטח האיחוד". והרצון המשותף, המשיכה המשותפת, ההבנה המשותפת, הם מין הסכמה וברית ואיחוד, עד האהבה. מה זו אהבה? שאני רוצה לספק מילוי לרצונות המסוימים שלה, והיא רוצה לעשות לי אותו הדבר. אז זו לא האהבה החלוטה, השלְמה, אלא החלקית, אבל אנחנו מודעים לזה ואנחנו שומרים עליה שהיא תהיה, שזה יתקיים.
כן.
כי על ידי כך שאתה מתקשר לזולת, אפילו בשטח הקטן, כבר כל יתר השטח שלו, היכולות שלו, הרצונות שלו, כל מיני דברים, גם עומדים לשירותך. כי אם אתם נמצאים באהבה, בהסכמה, בחיבור, בשטח משותף, אתם כבר לא אויבים. עדיין לא מסכימים בכל דבר, עוד לא עבדתם על זה, הם עדיין אולי עוד לא התעוררו והתרוממו ביניכם כאיזה מין מחסומים שצריכים לתקן, שצריכים להסיר. אבל בזה שקנית איתה איזו הסכמה אפילו חלקית, איזה קשר, איזו אהבה, תמיכה, אתה כבר בטוח שהאדם השני עומד לצידך, הוא כבר שותף.
זה נקרא שמקטין. כי אם אני מבטל את הרצונות שלי והתשוקות והמחשבות ואני מוכן לקבל את הרצונות, המחשבות והתשוקות שלה, זה נקרא שאני מקטין את עצמי לעומתה. הטבע עשה זאת כך שהוא עוזר לנו, על ידי כך שיש לנו נכס משותף. אנחנו חייבים שהבַית יהיה משותף, אנחנו צריכים להחזיק זה את זה בכל מה שקורה שם, לא יכולים להתקיים לבד והעיקר שאנחנו מולידים ילדים משותפים ואנחנו מרגישים אליהם אהבה טבעית.
ואז יוצא שיש בינינו כבר חלק משותף אבל הוא ברמה גופנית, גשמית, ארצית. מה שאין כן, עכשיו נדרש מאיתנו להשלים אותו בשטח המשותף שלנו, בחלק המשותף, היותר עליון, כי אנחנו מבטלים את האגו שלנו זה לזה ומתקשרים כך בעוד צורה נוספת. בחיינו, במיוחד עכשיו, אנחנו הגענו לאגו כזה שלא אכפת לנו לא מהבית, לא מהרכוש המשותף, לא מילדים המשותפים, ואם אנחנו לא בונים את החלק הנוסף, אז אנחנו נפרדים.
כן.
אתה עושה את זה בכוונה למען מטרה יותר גבוהה, כי שְלום בית מקנה לך הרבה דברים. זה תלוי בתעמולה שאנחנו נעשה סביב זה. כי אנחנו יכולים להסביר לבני אדם עד כמה שהם מרוויחים בעצבים, בבריאות, בשנות החיים, בנוחיות, בכל דבר ודבר.
זה לא ברור, חייבת להיות שטיפת מוח חזקה מאוד.
אתה מוותר, לא מקטין.
זה באמת מספיק.
בעבודה יותר פנימית צריכים לוותר, אם כל אחד ואחד רוצה לראות בשני שיש איזו הצגת כוח עליון לעומתו.
נניח שכן. וזה הבורא שכך מציג את עצמו כלפי האדם בדמות אשתו, ובכלל כל אחד ואחד שבעולם, אז הוא צריך להקטין את עצמו. אבל כאן מדובר בויתור.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, חינוך לנשים/משפחה, חינוך מבוגרים | להשאיר תגובה | |
לשמח את השני. לשחק שיורדת למצב רוח שלו ואז אתם במצב רוח רע אחד. עכשיו להוציא אותו מזה. אני מדגיש שאני נותן דוגמה איך הייתי רוצה לראות את זה ממך
פורסם: 1.08.12, 11:54 am
כן.
כך, לשמח את השני, לעשות לו מצב רוח יותר טוב, לדאוג שיהיה לו טוב.
למה?
יכול להיות שאתה שמח מזה שאתה רואה סרטי אימה, אז אני משמח אותך בזה, זה לא חשוב, שמחה לא צריכה להיות שאתה "צדיק ממעשים טובים", לא. אלא אני משתדל להביא לך מה שאתה אוהב, בפועל. להכין לך מה שאתה אוהב, לסדר לך מה שאתה אוהב. אני מדגיש שאני עושה את זה ושאני עושה את זה בשבילך כדי שיהיה לך טוב, כדי שאתה תרגיש נוח, אני נותן לך כל הזמן דוגמה איך אני גם הייתי רוצה לראות את זה ממך.
עדיף במילים, אנחנו מדברים על בני זוג שלומדים איך להתייחס זה לזה, הם נמצאים בטיפול. הם מבינים שהם כמו שני אידיוטים, שני אגואיסטיים שחייבים לשפר את המצב שלהם, אין להם בינתיים במה להתגאות חוץ מבטיפשות שלהם. אנחנו מלמדים את שניהם איך להיות בני אדם, איך להיות בזוגיות הנכונה. אז מה? אז כל אחד שמראה את זה לשני הוא נותן בזה דוגמה לשני והוא יכול להזכיר לו ש"כן, זאת דוגמה, ככה למדנו שצריכים לעשות זה לזה".
אנחנו רוצים קשר.
מצב רוח טוב פותח את האדם, מצב רוח רע סוגר את האדם. אז במצב רוח רע לא יכול להיות קשר עם האחרים.
את לא מרגישה ולא מכירה?
עד כדי כך? ואישה במיוחד?
לא חשוב. צריכים לשחק בזה שאת יורדת למצב הרוח שלו, ויחד עימו, כשותפה ממש למה שקורה לו, את נמצאת עימו. ואז אתם מרגישים שאתם נמצאים במצב רוח רע אחד, ובכאסח על משהו אחד, וממש ממש אחד, יחד. שאת משתדלת להסתכל על כל הדברים כמוהו, להסכים עימו ולהצדיק אותו במאה אחוז, להגיד "באמת מגיע לו שתעשה לו ככה, וזה באמת לא טוב ולא בסדר, אתה צודק במאה אחוז". ואז יש חיבור?
עכשיו תתחילי להוציא אותו מזה. בלי חיבור אי אפשר להוציא, צריכים לתפוס אותו במשהו.
אין לפסיכולוגים דברים כאלה?
זה נכון.
כן. כי הם נמצאים זה מול זה.
כי היא לא עושה את זה מתוך הקשר, מתוך הניגוד. היא צריכה קודם להגיע לקשר.
כן. זו חובה. זוהי הגישה הפסיכולוגית.
אין אתם ואנחנו, אנחנו כולנו עוברים קורס.
למה? לא מגיע לה? אולי היא באמת צודקת, היה לה יום קשה בעבודה, בכל מיני דברים, עם הילדים והכל. למה כשאתה מגיע במצב רוח לא טוב, אז אתה מתפרץ ושכולם יסבלו וירגישו את זה ממך? ההיפך, כשאתה נכנס הביתה אז קודם כל, כמו שכבר סיכמנו, אתה בודק אם הנעליים לא במקום, ואומר "יופי, יש לי אפשרות להתגבר".
לא, אבל בהדרגה.
זה במקום נעלי בית, אותו דבר.
אתה דורש. אתה דורש את מצב הרוח שנוח לך, ואצלה הוא הפוך. אותו הדבר כמו עם הנעליים. מה השתנה? פשוט לא מפרגנים לך עם זה, לא מתאים לך מצב הרוח שלה. איזה הבדל? לך תחפש, כמו עם הנעליים. מה אתה צריך לעשות? אתה צריך להבין אותה, אתה חייב כל הזמן לעבוד על הויתור ולשמוח שיש לך על מה. כמו עם הנעליים, "יופי, אין נעלים, אני מתגבר. אני אלך ואחפש אותם לאט לאט", וכולי. בזה אני מרוויח, אני מפנה בי שטח להתקשרות יותר עמוקה.
אנחנו צריכים לתת לאדם פיצוי על הויתור, שכדאי לו לעשות את זה, שהוא מרוויח מזה אהבה, חיבור יפה, משהו עוד יותר גבוה. יש פתאום בתוך ההרגשות האלה מין התעלות מיוחדת כזאת למין האדם מתוך הבהמה, שכדאי לבצע את זה.
כל אחד מכיר את המצב הזה, שהוא נכנס הביתה, והוא אפילו היה באיזו רוח טובה, ופתאום אם הייתה בתוך הבית איזו תקשורת לא טובה בין בני הבית, או לא חשוב בדיוק מה, אז אני יודע את התוצאה, שלפני שנכנסתי הביתה הייתי במצב רוח טוב, וכשנכנסתי פנימה אז משהו שם כאילו הקרין לי מצב רוח רע. כל בן אדם מכיר את המצב הזה, זה היום יום.
אני רוצה לדעת מה לעשות עכשיו? לפי העיקרון פה, אני לא יודע.
הולך לחפש מצב רוח טוב, כמו את נעלי הבית.
אתה תחפש.
איך לעשות.
כן, בטח. אתה צריך להיות עכשיו כפסיכולוג כלפי בת הזוג שלך, איך אתה ניגש אליה בצורה מדעית, עניינית, מחושבת, ממוחשבת, ובונה איתה קשר כזה כדי להוציא אותה מהייאוש, מהכעס, ולהעלות אותה לרמה אחרת של החיים. עכשיו אתה נכנס ממש לעבודה של פסיכולוג, ממש כמטפל.
אבל יש לך גם כלים יותר גדולים מאשר לפסיכולוג, כי אתה יכול לבוא אליה, אתה יכול לחבק אותה, ולשאול מה נשמע. לא מיד לשאול מה נשמע, אלא בצורה כזאת שקודם כל לתת חיבוק קטן, קודם כל משהו כזה, שירכך אותה מיד. כבר יש משהו בחיים שמביא לאדם איזה תענוג, או לפחות תמיכה.
אני לא יודע, לא נראה לי שזה התפקיד שלי. אחרי שאנחנו דיברנו על הויתור, ועל חיבור על ידי הויתור, ו"על כל פשעים תכסה האהבה", על להתגבר על האגו, לעזור לזולת, ולתת לזולת דוגמה איך להתחבר איתך בחזרה, בכל המילים האלה יש הכל. אין יותר מה להוסיף. אפשר ללעוס אותן בלי סוף, בשבעים שנותינו, אבל למעשה יש כאן הכל. אם אני אקרא את כל הדברים האלה, אם תקרא את כל הדברים מהר, אז אתה תראה.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, חינוך לנשים/משפחה, סדנאות/שולחנות עגולים | להשאיר תגובה | |
אם בת הזוג אגואיסטית, אני יכול לשחק עם האגו שלה - מוסיף דין לרחמים או רחמים לדין. אתה עם שתי מושכות, ובהתאם לתגובה כך תנהל אותו. כך בונים משפחה
פורסם: 1.08.12, 11:53 am
כן, כי בזה אתה נותן דוגמה. אתם מסכמים, הרי אתם עובדים בהכרה ובהבנה מה עושה כל אחד. כל אחד לא סתם יורה לשני, ישר מתוך ההרגשה שלו את מה שבא לו, אלא אנחנו עכשיו רוצים לבנות משפחה יפה, אנחנו משחקים במשהו מושלם, אנחנו עדיין לא כאלה, אבל בתקווה שנגיע לזה. ואנחנו מראים אחד לשני שזה עדיין משחק, אבל משחק שמתקדם. כל פעם יותר קל, כל פעם אנחנו נמצאים יותר קרוב לזה.
קודם כל בגלל שזה משחק ואנחנו סיכמנו בינינו, זה דבר אחד. ודבר שני, מפני שזה תמיד כך.
זה סימן שאני לא חכם.
כן.
כי אני יכול לשחק עם האגו שלה כך שאני אסובב אותה, ועוד איך.
בטוב, מניפולציות טובות.
תראה את הסיטואציה, האם האדם הזה תלוי בי במשהו?
והאדם הזה הוא אגואיסט גדול?
זאת אומרת, שיש לו רצונות גדולים, נכון?
והם יכולים להתמלא במיוחד על ידי. אם כך, אני בעל הבית.
אז מה הבעיה?
זו לא תיאוריה. הבעיה היא שאנחנו, בדרך כלל, לא יודעים איך להתחיל לשחק עם האגו הזה. כמה שהאדם הוא יותר אגואיסט, אז הוא יותר ילד, תינוק, הוא כמו קופסא שחורה שאתה זורק לתוכה משהו, ומקבל תגובה. הוא מכור, הוא קנוי על ידי האגו שלו. הוא לא בעל הבית.
מיהו גבר? זה שיודע להתגבר על עצמו. ולכן אתה לא יכול להשפיע עליו בצורה ישירה, אתה לא יכול לגעת בו. אם תגיד לו משהו, בסדר, אז אמרת. אם תפגע בו, בסדר, אז פגעת. אבל האדם הזה עומד, הוא לא מגיב מיד. למה? כי הוא מתגבר על עצמו. אם בת הזוג היא אגואיסטית כל כך, שהיא לא יכולה להתגבר על עצמה, אז אתה משחק איתה כמו עם התינוק.
אני בונה איתה יחסים טובים בכוונה, ומראה אותם בצורה מוגזמת, בביקורת שאני עושה, "האם אני מקבל ממנה גם את אותו היחס?" ואם לא, אז יש לי כנגד זה מה לעשות. אני כל הזמן עם המחשבה לעשות טוב, אבל אם לא, אז גם אני מחזיק את עצמי. ושוב אני עושה משהו טוב, אם אני מקבל תגובה טובה, יפה, זה עוד יותר טוב. אם לא, אז גם אני עושה הצגה ממש ברורה, "את תקבלי ממני יחס טוב בתנאי שאני אזכה לתגובה הדדית". כך אנחנו בונים זיווג, איחוד, חיבור, מה שנקרא משפחה. איך אני צריך לעשות את זה עם הילדים? אותו הדבר.
גזר ומקל, כן. בטח
אני מוותר על עצמי, מתעלה מעל האגו שלי ועובד כאן בצורה מחושבת, בפיקוח, ממש לפי תכנית.
זו לא אהבה חלוטה מן הסתם, ולכן אני אעורר באדם השני זלזול. אני צריך להראות שאני אוהב, שאני מוותר על הכול ומבטל את עצמי. אני צריך להראות את זה.
זאת אומרת, זו לא אהבה חלוטה, באהבה חלוטה "תעשה מה שאתה רוצה", אני אוהב אותך וזהו. אבל אני לא עושה את זה. אפילו להורים, שכל כך אוהבים את ילדיהם, אסור להראות את זה.
אתה מוסיף דין לרחמים, או רחמים לדין.
שאתה נמצא תמיד עם שתי מושכות כלפי המצב, ואתה מנהל אותו. ובהתאם לתגובה, כך תנהל אותו. אני לוקח על עצמי את המטרה להביא אותנו לחיבור.
כן. ואני אומר גם לה את זה, "אבל תדעי שלחיבור שאני מביא אותנו, יש לי דין ורחמים". יש לי אהבה ושנאה, יש לי את שניהם, ואחד בלי השני לא עובד, "על כל פשעים תכסה האהבה". האם אנחנו מסכימים לגלות את הפשעים ולכסות אותם באהבה או לא?
מי לא יודע במשפחה?
כי אנשים לא מקבלים הדרכה.
יש לך רישיון נהיגה?
אתה נוהג לאיזה מקום?
האם יש לך הגה?
איך אתה מחזיק אותו?
בדיוק, אז מה הבעיה?
חסר לך הרגש של השני, זאת הבעיה כנראה, הרֵגש הזולת, ואז אתה מבקש ממנה "אני רוצה להרגיש אותך". איזו אישה לא רוצה שתרגיש אותה? זו הטענה הנצחית, "אתה לא מבין אותי, לא רוצה לראות אותי, לא להרגיש אותי", וכן הלאה. אדרבה, תפתחי לי את עצמך, אני רוצה להתחבר.
מידע על איך שהיא מקבלת אותך, מרגישה אותך, ומגיבה אליך. אז אתה תנהל, עם ההגה שלך, את היחסים איתה. והיא בהתאם תרגיש את זה ותתחיל לנהל את עצמה כלפיך עד שההגה יהיה אחד, אתם ממש תנהלו את הדברים האלה יחד.
זה לא תהליך מילולי, הוא רגשי. זה כמו שאתם נמצאים על משקולת, אתה והיא, וכל הזמן אתם רוצים להיות באיזון. בכל אחד האגו עולה והוא מאזן את עצמו כלפי השני, כך אתם נמצאים כל הזמן ומתחדשים כל הזמן. יש בזה התפתחות עמוקה ואינסופית ממש, כזו שאתה מוצא שם סימפוניה שלמה.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות, חינוך לנשים/משפחה, חינוך מבוגרים | להשאיר תגובה | |
אם אתה מספק לאגו שלך -"דין", אם לשלה -"רחמים", בין שניהם איזון = "קו אמצעי". כך אתה מתחיל להתחשב עם אחרים - בונה קו אמצעי לא רק כלפיה אלא קו אמצעי כללי
פורסם: 1.08.12, 11:52 am
לא רק לפעמים, הצד הזה חייב להיות כל הזמן.
מאוזן, דין ורחמים, חייב להיות קו אמצעי.
בטח. בדין וברחמים.
שמצד אחד אני רוצה ליהנות, לנצל אותה, והיא צריכה לעשות את כל מה שאדרוש ממנה. כמו לפני הקורס נניח, שידעתי אז מה אני רוצה לקבל ממנה, כל פעם, וכל רגע משהו אחר, אבל כל הזמן. זה נקרא "דין" אצלי.
מה זה "רחמים"? רחמים זה שאני מנתק את עצמי לגמרי, ולוקח בחשבון את מה שהיא רוצה ממני, ומשתדל לבנות תבנית, "איך הייתי אז מתייחס אליה, כשה"אני" לא קיים וכולי לשירותה?" זה נקרא "רחמים". עכשיו, בין שניהם, בין שני הכוחות האלה אני צריך למצוא את האיזון, וזה נקרא "קו אמצעי".
מתוך ניסיון, זה תהליך הדדי שאנחנו צריכים, כל אחד, ללמד את השני. בכך אתה מתחיל לעבוד עם היצירה החדשה, עם ה"אדם" שבך, מי שיודע להתחשב עם השני, להבין את השני, להרגיש את הזולת, להגיע באמת ל"ואהבת לרעך כמוך" ולא רק "רעך" אשתך, אלא שתוכל כך להתחיל להרגיש את האחרים.
אתה תצא לרחוב, לעבודה, ותתחיל להרגיש מתוך התרגילים שעשית איתה, שאתה יכול בכל מקום להתקשר עם בני אדם, ופתאום הם מתחילים להיות מנוהלים על ידך.
אתה פתאום יכול להזיז אותם, כי אתה מתייחס אליהם בקו האמצעי, בקו נכון. בכמה שהאדם כך, גם אתה. עד כמה שאתה, כך גם הוא. וזה קורה אוטומטית, אתה מתחיל להיות מאוזן עם העולם, אתה פתאום מתחיל להרגיש שאתה מנהל את העולם. כי הקו האמצעי הוא ממש חוק טבע שנמצא בתוך כל המציאות, חוץ מהחברה האנושית. וזה נקרא "בראתי יצר רע", ואתה מסדר עכשיו את האגו שלך, אתה מאוזן.
כמו שאתה מתחשב עם בת הזוג, כך אתה מתחיל להתחשב עם האחרים. ובצורה כזאת אתה בונה קו אמצעי לא רק כלפיה, אלא קו אמצעי כללי.
כן, ורחמים זה ההפך.
מה היא הייתה רוצה לדרוש ממך? מה היא דורשת ממך?
אתה קולט אותה בפנים, כאילו בתוך עצמך, לך יש את האגו שלך ולה את האגו שלה.
אם אתה מספק לאגו שלך, זה נקרא "דין", אם אתה מספק לאגו שלה, זה נקרא "רחמים".
זה איך שאתה יכול לסדר את שניהם.
זה נקרא להגיע ל"זיווג", לחיבור. יש את האחד ויש את השני, ואיך אתם מתקרבים ומגיעים לחיבור.
כן, אבל כשאתה מדבר על חד סטרי, אז אתה לא מתייחס אליה. אם להתייחס אל השני, אתה יכול להתייחס רק דרך מה שאתה קולט ממנה, מה שהיא רוצה.
כן.
זה התנאי ההכרחי וההתחלתי, בלי זה אתם לא מתחילים לעבוד, וכל אחד מכם מוכן להתכלל עם השני.
באיזון, עד כמה שאתה מסוגל לוותר על עצמך. אתה לא יכול למלא את שני הרצונות האלה, אתה צריך קצת להוריד כאן וקצת להעלות שם.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות, חינוך לנשים/משפחה, סדנאות/שולחנות עגולים | להשאיר תגובה | |