אני מתייחס אליו בצורה חד צדדית, באהבה, בהשפעה, בצורה הגלויה ביותר.
פורסם: 16.07.12, 6:06 am
style="text-decoration: underline">
את נקודת האיחוד, את המטרה, כן, כך אנחנו, התחתנו כאלה והתחלנו לבנות משפחה כשהיינו כאלה. עכשיו אנחנו צריכים להתעלות מעל מי שאנחנו. אז להתעלות אפשר רק בתנאי שאנחנו דורכים על מה שאנחנו נמצאים בו וכך מתעלים. אז צריכים לדעת על מה דורכים, כי התכונות המתוקנות, הן מתוקנות מהרע לטוב. אז קודם אנחנו צריכים לראות את הרע, גילוי הרע זה קודם כל. ואחרי כן "סור מרע" ובסוף "ועשה טוב" . את השלבים האלה חייבים לעבור.
אנחנו לא צריכים ללעוס את השלבים האלה ולאהוב אותם, "למצוץ" וללקק אותם, כל הזמן. לא, אבל לראות אותם כן. וכשבן הזוג שלי מסביר לי איך אני נראה מהצד, זה בשבילי כמו מראה. הגאווה שלי לא עוזרת, את הגאווה אני שם בכלל למטה, אני צריך להתעלות מעל כל ה"זבל" שיש בי. במה יש לי להתגאות? חייבת להיות כאן נקודת אמת, שאני הולך לקראת משהו גדול. חייבת להיות לי כאן חשיבות המטרה כדי לתת חומר דלק, בלי זה ודאי שאני לא אוכל. ואז אני אומר, דעת הסביבה, החברה הגדולה, שהיא תעורר בי את חשיבות המטרה, אותה נקודת האיחוד.
style="text-decoration: underline">
כי אני מסתיר את הדברים האלה מעצמי, רק בת הזוג יכולה לעזור לי. אני אף פעם לא אגלה את היצר הרע שלי ואף פעם לא אוכל לתקן אותו.
style="text-decoration: underline">
אני מסתיר כי זה פגם באני שלי, בגאווה שלי, בכבוד שלי. אני אפילו לעצמי לא יכול להגיד שיש בי תכונות רעות כאלה וכאלה, אני תמיד מכסה אותן מיד בתת הכרה אומר לעצמי משהו כמו "אה, לא נורא, בסדר". אני לא חושב על זה, אני שם את התכונות הללו באיזה קופסת פנדורה, בפנים, ולא נוגע בהן. אדם לא רואה את הרע בתוך עצמו, הוא קרוב לליבו. השוחד סוגר את העיניים, סוגר את האופן שבו אני רואה את הדברים. שום דבר אני לא רואה על עצמי. אני כל הזמן, כל החיים נמצא בזה שאני מצדיק את עצמי, ומאשים את השני. כל הזמן אני צריך להרגיש את האחרים פחות ממני. כל העבודה שלי, כל המאמץ שלי בחיים, הוא איך האחרים יהיו פחות ואני אהיה יותר במשהו, כל פעם במשהו אחר, רק במשהו בכל זאת. אחרת אין לי זכות קיום, האגו לא יכול להחזיק אחרת.
style="text-decoration: underline">
לא איכפת לי, אני מחליט שאני הולך לקראת תכונת ההשפעה ואז זה לא חשוב לי. לא חשוב, פשוט מאוד. אני רוצה לרכוש את תכונת ההשפעה, לצאת מעצמי. זהו. בין אם יש לי בן זוג, בת זוג, ובין אם לא, אני הולך על התרגיל להתעלות מעל עצמי. זהו. ואני חושב שהדוגמה הזאת שאני אתן לשני, היא תהיה כל כך ישרה ופתוחה שהיא לא תאפשר לשני לעשות משהו. לא יהיה לו במה לאחוז כי אני חפץ חסד. מה תעשה לי? או שאת משחקת איתי או שאת לא משחקת. זהו, אני מתייחס לזה כך.
למרות שבן הזוג לא רוצה, תעשה כזה תרגיל, והוא יגיד לך "לא רוצה להיות בסדנה, לא רוצה כלום". תתחיל להתייחס בצורה כזאת, אתה תראה שבזה אתה כובש אותו, הוא לא יוכל לברוח. כי כלפי הפתיחות הזאת והיושר הזה אין מה לעשות.
style="text-decoration: underline">
אני מתייחס אליו בצורה חד צדדית, באהבה, בהשפעה, בצורה הגלויה ביותר. אני נותן לו דוגמה ומספר עליו הכל, ומספר על עצמי הכל בצורה הפתוחה ביותר. נותן לו דוגמה כזאת. נניח שהוא לא מסכים איתי, בסדר, תראה עם מה הוא לא מסכים, האם הוא מסוגל לעמוד נגדי בצורה כזאת. אני לא חושב שיש אדם שיעשה כך, הפושע הכי גדול, יהיה מחויב להתחיל להתמודד עם היושר, עם הגילוי, עם היחס הזה, עם ההשפעה כזאת.
style="text-decoration: underline">
זה בתנאי שהם בכל זאת זוג, הם חיים במשפחה.
style="text-decoration: underline">
נניח שהגבר יֵשב בצד, ושם הוא הרגיש את המשפחה שלו.
style="text-decoration: underline">
אם בזוג, זה ילך.
style="text-decoration: underline">
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, רצף קטעים וכותרות | להשאיר תגובה | |
כאן אנחנו באמת מגיעים למגרש משחקים יותר עליון. לא בגובה של האגו שלנו, כמו שתי יצירות ממש אומללות, אלא כשניים שנכללים זה בזה
פורסם: 12.07.12, 2:25 am
זה הרגל. זאת אומרת, שאפשר לעשות זאת אם אנחנו רואים דוגמאות כאלה מבחוץ, ואם השותף שלי, בן הזוג, משדר לי את התדר הזה וכך אנחנו חיים כל הזמן. ובכלל, זהו הגל הקבוע של היחסים בינינו, שאני מחזיק את עצמי כל הזמן למעלה מהאגו שלי. על ידי התרגילים האלה אני רוצה כל הזמן להגיע למצב שהיחס שלי לזולת בכלל, ובן הזוג הוא למעשה הקרוב אלי מכולם, שהיחס שלי לזולת יהיה באמת "ואהבת לרעך כמוך", כי בכך, כך אומרים, אנחנו נגיע לחיים שהם חלום, "גן עדן".
אנחנו רואים שזה מה שנדרש מאיתנו, הטבע דורש זאת מאיתנו, עם כל הבלגן שאנחנו חווים היום. הכל תלוי בתמיכה חברתית גדולה כמה שאפשר, וגם מהחברה הקטנה הקרובה שלי. כשאנחנו מתייחסים כך זה לזה, זה לא שאנחנו משחקים בזה וזהו. האם כשאנחנו מוציאים כעס אנחנו יותר טבעיים, יותר אמיתיים? זה לא עוזר. אני אמנם מוציא את כל מה שיש לי בבטן, אבל זה למעשה לא עוזר, אלא יותר טוב אם אנחנו מבינים מה יש בתוכנו ויחד עם זה, מעל זה, כמו קרש על פני המים, כמו שיש גלים ואיזו חתיכת עץ קטנה כל הזמן עולה ויורדת יחד עם הגלים. והגלים עוברים ושבים, והקרש כל הזמן כך מעליהם. כך אני צריך להרגיש את עצמי. אני מרגיש את כל היוצרות שלי, כל הדחפים, כל הכעסים, גאווה, קנאה, תאווה וכבוד, וכל מה שמגיע לי, ומה שאני שונא בשותף שלי. זה לא חשוב, יחד עם זה, מעל זה, אני כל הזמן משתדל להחזיק את עצמי.
כך למעשה אני נעשה פסיכולוג לעצמי. וכשאני מחזיק את עצמי כך, כלפי עצמי וכלפי הזולת, אני עושה מאמץ נוסף. מפני שאני רוצה להרגיש את הרצון שלו, וכמה אני יכול לפרגן לו, למלא אותו. יוצא שאני עובד עם האגו שלי, לא עוזב אותו, לא מוחק אותו, וכמה שהוא יותר גדול, כך תהיה לי עבודה יותר גדולה, ויכול להיות שהתוצאה תהיה יותר טובה. כי אנחנו רואים, שגדלנו על ידי האגו וגם עכשיו אנחנו ממשיכים לגדול על ידי האגו, רק שעל ידי האגו לכיוון שאני יוצא מעצמי אל הזולת.
ביציאה לזולת אני למעשה מתחיל לרכוש כלים גדולים מאוד של כל העולם, רצונות שיש מחוצה לי, בכולם. על ידי זה אני יכול לקלוט את התכונות של האחרים, הרצונות שלהם, המחשבות שלהם. את מה שהם בתוכם, האגואיסטים הקטנים האלה, בעצמם לא מזהים. ובכך שאני יוצא מעצמי, ביחס היפה אליהם, אני מתחיל לקלוט את כל מה שיש בתוכם, עם כל הפנימיות שלהם.
יוצא שכאן אנחנו מגיעים ליצירת תוספת כזאת באדם, שהוא מתחיל להיות גדול כמו כל האנושות. יכול להיות שזוהי למעשה המטרה של התנאי הזה, "ואהבת לרעך כמוך". כי אתה הולך ורוכש את כל העולם.
יש כאן עבודה על שני המקורות. המקור האגואיסטי שלי, שאני עולה מעליו, והמקור של הזולת, נניח של אשתי. שאני לוקח את הרצונות שלה וכל מה שהיא למעשה מצפה ממני, ומתחיל למלא אותם. אם אנחנו עושים את זה בצורה נכונה, אז אנחנו לא סתם סותמים את עצמנו, מוותרים ונעשים פראיירים, ולא שעובדים עלינו, אלא כאן אנחנו באמת מגיעים למגרש משחקים יותר עליון. לא בגובה של האגו שלנו, כמו שתי יצירות ממש אומללות, אלא כשניים שנכללים זה בזה. אני עולה מעצמי, נכלל בה, מקבל ממנה את כל התכונות, הרצונות וכל מה שיש בה, והיא עושה אותו דבר ממני. ואז נעשה שכל אחד מאיתנו כלול מהשני.
בצורה כזאת אנחנו מתחילים להתרגל למצב שלא צריכים לדבר. אנחנו מבינים, כי בכל אחד יש את הדמות של השני, ואנחנו מתחילים להבין זה את זה ללא דיבור. אנחנו מתחילים להרגיש זה את זה בפנימיות שלנו, כך שפשוט נעשים באמת כאחד.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות התלות ההדדית, התפתחות האגו, זוגיות, סדנאות/שולחנות עגולים | להשאיר תגובה | |
אנחנו גם צריכים ללמוד את התופעה עצמה, אבל בעיקר איך להתעלות מעליה.
פורסם: 12.07.12, 2:24 am
קודם כל את ההסברים, על הטבע שלנו, על הקשר בינינו, על הרשת שקושרת אותנו יחד. על הבחירה החופשית, על האגו שגדל. על המערכת של "איש לרעהו יעזורו", איך אנחנו נתמכים על ידי הסביבה, כמה אני צריך להתכופף כלפי הסביבה, או אפילו להתגבר עליה כדי להיות שווה עם כולם. איך אני צריך להחשיב אותם כדי להתרשם מהם, בגדלות הוויתור, המטרה הגדולה הזאת, להתכלל עם כולם, וכולי.
אבל בכל ההסברים הללו, ועוד כאלה דברים שאנחנו נלמד, וגם דיברנו וקראנו על זה הרבה בינינו, במאמרים של המורה שלי, העיקר זה הסדנאות. מפני ששם אנחנו יושבים, בארבע או בעשר עיניים, לא חשוב כמה, ובדיבורים, בדיון, מנסים להרגיש את התהליך הזה, ואיך אנחנו יכולים לבנות אותו. הסדנאות הללו נבנות על ידי תהליך מיוחד, והמורה שמעביר את הסדנאות נותן לנו בכל פעם, בהדרגה, שאלות ונושאים לדיון. וזה פותח אותנו ברצונות, במחשבות, ביצרים למיניהם, בדחפים. ואנחנו צריכים להתמודד, איך אני רואה את זה בי, איך השני רואה את זה בי, איך אני רואה את זה בזולת, איך אנחנו יכולים להתעלות מעל זה. אנחנו גם צריכים ללמוד את התופעה עצמה, אבל בעיקר איך להתעלות מעליה. אז אני מנסה ומנסה, כמה פעמים. כמו שחתול קופץ, הוא עומד על הקרקע ורוצה לקפוץ על שולחן, אז הוא מתקרב עוד קצת, ועוד קצת ואז קופץ. כך אנחנו צריכים לעשות תרגילים, ואז אנחנו נקפוץ נכון.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות השפעת הסביבה, זוגיות, סדנאות/שולחנות עגולים | להשאיר תגובה | |
בסדנאות האלה אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מרגישים זה את זה בפנים, יש בינינו הרבה תקשורת פנימית.
פורסם: 12.07.12, 2:23 am
כן, אבל העיקר זה הדיונים בינינו, מפני ששם אנחנו מכירים זה את זה יותר, מדברים, ומוציאים מעצמנו את כל הספקות, הבעיות והדברים הלא נעימים, שחושבים אולי כן לדבר על זה, או לא לדבר על זה, איך אני אתגבר על זה, האם בכך אני אשאר גבר, או ש"גבר" זה דווקא מי שמתגבר ולא נשאר תחת היצרים שלו, אלא שהגיבור הוא הכובש את יצרו. כאן אנחנו צריכים לראות גם את החולשה שבאדם וגם ההתגברות האמיתית שלו. כי אצלנו, בחיים שלנו, אני רואה איך אנשים מתקוטטים, צועקים וצורחים כך ברחוב, אני רואה ילדים קטנים, איך כל אחד רוצה להראות כמה שהוא יותר אגואיסט. וכאן אנחנו צריכים להראות דווקא עד כמה אנחנו גיבורים, מהמילה "התגברות". צריכים לדבר על זה הרבה, ולהיות מאוד ישרים ופתוחים, כי דווקא בעבודה ההדדית הזאת, אנחנו בהחלט מתחילים להרגיש זה את זה, כך שלא תהיה אף פעם טענה ש"אתה לא מדבר איתי", כמו שהאישה בדרך כלל אומרת, שזה חסר לה. וגם הגבר, הוא לא יצטרך לדבר איתה כי בסדנאות האלה אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מרגישים זה את זה בפנים, יש בינינו הרבה תקשורת פנימית.
זה כמו שאנשים חיים יחד, נניח אם אני חי עם אשתי 45 שנה, אז כמה אנחנו צריכים לדבר? כמעט ולא. אנחנו עושים את זה, כדי לעשות איזה "טקס". ולמעשה אם היינו יחד שנה או שנתיים, אז אולי הייתי שואל אותה ומדבר איתה הרבה, כי חייבים לדבר, אבל אנחנו כבר כל כך מכירים, שיש איזה דיבור פנימי.
אותו הדבר כאן בסדנה, זה מאוד מקשר בין בני האדם. אם נעלה קצת מעל המשפחה, ונדבר על הבעיות בעולם, בסביבה, בחברה ובמדינה, כל הבעיות שלנו הן מתוך חוסר קשר נכון בין בני האדם. בכלכלה, בפיננסים, בכל הדברים. כאן רעבים, כאן שבעים, כאן זורקים, כאן גוועים מרעב, חוסר השוויון בסביבה וכן הלאה, הכל זה מחוסר התקשרות נכונה. לכן ברור לנו שאם נמשיך ממסגרת המשפחה הלאה, אז אנחנו נצליח בגדול.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, התלות ההדדית, התפתחות האגו, זוגיות, סדנאות/שולחנות עגולים | להשאיר תגובה | |
אנחנו לא רוצים להתקשר, לא רוצים להתעלות מעל האגו ומסתפקים בפרוטקציוניזם.
פורסם: 12.07.12, 2:21 am
את צודקת, אבל אם אנחנו ניקח בחשבון שרק חצי מבני האדם היום נשואים, חצי מהגיל הראוי לזוגיות זה מספר די קטן יחסית ואז דרך הזוגיות אנחנו לא נגיע לכולם. ואיפה הזקנים ואיפה הצעירים וזה רק מהגיל שצריכה להיות משפחה, ומהם בקושי חצי נמצאים במסגרת המשפחתית.
המקור שלי זה האגו, הרצונות שלי. המקור של בן, בת זוג, זה הרצונות שלה.
"רצונות", אני מתכוון לרצונות, לתכונות ודחפים וכל מיני דברים.
העולם הפנימי.
והעולם הפנימי שלה שאותו אני צריך לקנות כדי שיהיו בתוכי שניים.
כן.
נכון.
למלא אותם, זה נקרא לאהוב. נכון שכך את מרגישה?
זהו.
למלא את האגו שלה למעלה מהאגו שלך.
כן, והדדית.
בזה אתה מתעלה מעל הטבע שלך. אתה נעשה חופשי מהרצון האגואיסטי שלך, ועובד לטובת הזולת. כשאתה יוצא מעצמך באמת, ורוצה להתקרב לטובת הזולת, כאן אתה תרגיש בעיה. בהתחלה אולי זה יעבוד לזמן קצר מאוד, ואחר כך אתה תרגיש שלמרות שאתה רוצה, אתה לא מסוגל. זה דבר בלתי מציאותי בשבילך ומה נעשה? נזרוק את זה, נחזור לחיים הרגילים או נפתור את הבעיה הזאת?
קודם כל תשאל, האם כדאי לי ללכת, להמשיך בדרך הזאת או לא? אם אני אחכה ואבדוק מה קורה, אני אראה שהחיים שלי נעשים הרבה יותר גרועים ובכל זאת מחייבים אותי להמשיך באותה הדרך, זאת אומרת, להתעלות מעליי ולהתקשר לזולת.
זה מה שאנחנו רואים היום במשבר כלפי כל העולם, שאנחנו לא רוצים להתקשר, לא רוצים להתעלות מעל האגו ומסתפקים בפרוטקציוניזם.
שכל אחד חושב לעצמו.
בסדר.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, התפתחות האגו, זוגיות | להשאיר תגובה | |