זאת תוכנית כללית לתיקון יחסי האדם, מהמשפחה הקטנה למשפחה הגדולה שהיא כל העולם.
פורסם: 25.07.12, 1:41 pm
מה שלמדתי לעשות עם בת הזוג שלי, עכשיו אני מתחיל לראות, האם אני יכול להתייחס כך גם כלפי הסביבה הרחבה יותר, לחברה שלי בעבודה, לחברים, לדברים, להבין אותם באותה צורה כמו את בת הזוג שלי.
בשביל זה, אני צריך קודם כל לצייר לעצמי את דמות הסביבה שכלפיה אני רוצה לרקוד, להיכנס למגע יותר פנימי, מוצלח, קרוב. אני צריך להבין את הסביבה הזאת לפחות במשהו חיצוני, מה האופי שלה? כמו עם בת הזוג שלי, אני צריך לדעת עד כמה אפשר לנגוע בדבר או לא? מה היא אוהבת? מה היא שונאת? מה היא רואה בי כך או כך? להכיר את הפינות שלי ושלה. כך גם כלפי הסביבה, לדעת פחות או יותר, ואז יש את מה שאני יודע, ומה שלא אני אלך לגשש. אני לא יכול סתם כך, צריך לבנות יחסים, אבל שוב, אני מול הכלי החדש, מול אישה או מול חברה גדולה של מאה איש.
כשאתה יוצא מכאן אתה עדיין לא מוכן. בסדנא אתה צריך קודם להביא לנו את דמות החברה שלך. האם אתה מכיר אותה, האם אתה יודע אותה.
כן. לצאת מהאדם לעולם.
כנראה אנחנו צריכים להכין שאלון שהוא פחות או יותר מתאים לכל חברה. קרובים, רחוקים, חברים, עבודה, בכל מיני מקומות, ועל ידי השאלון הזה אנחנו גם נבין, האם אנחנו רואים אותם? לא רואים אותם? אולי מסתכלים עליהם ולא רואים, לא שומעים ולא מקשיבים. זה ייתן לאדם גירוי להכיר איפה הוא נמצא. אולי אני בא לעבודה ולא עושה חשבון לאף אחד. עובד, עושה, מה נשמע? מסתכל על כולם? השאלון הזה קודם כל מעורר אותי להתחיל להיות גשש.
אתה חייב למלא אותו. ודאי.
על האנשים, כמה גברים, נשים, זוגות או רווקים, צעירים, מבוגרים, מי מהם בולטים לרע ולטוב, בשליטה, בחולשה, או אותו דבר כמו אדם רגיל. אתה מתייחס לחברה של מאה איש, כבלוק אחד. מה יש בריבוע הזה? צריך לדעת פחות או יותר ובהתאם לכך למלא. אנחנו לא מדברים על אדם אחד, שרוצה לשחק ולרקוד כלפי המנהל שלו, אלא אתה רוצה להיכנס לאינטראקציה עם הסביבה, עם החברה בעבודה. ואתה צריך לברר עליה כפרטנר שלך לטנגו.
הצעד ראשון ייקח אולי חודש ימים.
אתה לומד את הסביבה לפי השאלון שלנו.
אתה יכול להיות שם חמישים שנה ולא להסתכל עליהם. זאת אומרת אתה לא מסתכל עליהם בצורה כזו שאתה רוצה להיכנס לאינטרקציה איתם, לקשר הדדי, להבין אותם ושהם יבינו אותך. כך שתשלימו אחד את השני, שהם יצטרכו אותך ואפילו אתה תצטרך אותם במשהו, תרצה להתחבר אליהם בצורה רגשית, פנימית, שיבינו אותך, שירגישו אותך. שכל הדמות הזאת של הסביבה תקבל אותך ממש כשותף רצוי, אפילו הכרחי. אתה צריך לפתח בהם את ההרגשה הזאת, על ידי כך תתקדם מיד. הם יסתכלו עליך כמו על משהו חדש, אמנם אתה עובד שם חמש שנים, אז מה? אף פעם לא היית איתם בקשר כזה.
רק "מה נשמע?" סיגריה וכוס קפה בהפסקה, אולי יש יום הולדת למישהו, שלום בבוקר, שלום בלילה והולך הביתה.
אם כך תתייחס לאשתך זה יספיק או לא?
יופי. אז איך עלינו להתייחס? בתשומת לב, אתה צריך להתחיל לראות איך לסובב ולהסתובב יחד איתם כמו בריקוד.
זה אותו הדבר. לכן אמרתי קודם שמי שלא מצליח בזוגיות לא יצליח בבניית החברה. זה נכון גם לגבי המנהיגים שלנו, ברור שזה אותו עיקרון. אין יותר מפלוס ומינוס רק קנה המידה יותר רחב, יותר גדול.
זאת תוכנית כללית לתיקון יחסי האדם, מהמשפחה הקטנה למשפחה הגדולה שהיא כל העולם.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות | להשאיר תגובה | |
אם אדם מסוגל לפתח את הרגשות ואת ההבנה, היחס, הגישה הנכונה לבן זוג שלו, בזה הוא קונה כלים חדשים
פורסם: 25.07.12, 4:10 am
שלום לכולם.
והמטרה שלנו בתחילת השיחה הנוכחית היא, לנסות ולהגדיר בצורה סכמתית אילו שלבים יעבור זוג שיפעל על פי השיטה שלנו בדרך שלו אל נקודת החיבור ביניהם.
יש לי שני בני זוג, ומטרתנו היא להעביר אותם תהליך שיהפוך אותם להיות לאיזה משולש כזה שבו הם נפגשים בנקודת החיבור, וממנה מסתכלים על החיים אחרת. אילו שלבים הם צריכים לעבור, משלב אפס עד לזה שהגענו אל היעד שלנו? אנחנו חושבים שזה יכול לעזור לאנשים שיעברו את התהליך.
הייתי אומר כך. אנחנו מגלים היום בעולם שהטבע מחייב אותנו להיות קשורים זה לזה. מפני שאם אנחנו יכולים לברוח מחיי המשפחה, מההתחייבות הקטנה הזאת שיש לנו אחד כלפי השני במסגרת המשפחתית, אנחנו לא יכולים לברוח מחיי החברה הגדולה הכללית, הבינלאומית, סביב כדור הארץ, כי כולנו תלויים זה בזה. אם תיקח בחשבון במה אתה חי, בבועה הקטנה שלך, אתה תראה שאין מדינה, אין חברה, אין אפילו מפעל גדול בעולם, שבאיזושהי צורה לא נוגע בך ומספק לך מה שיש לך דרך כל מיני ארגונים ומפעלים ומערכות.
וכמו שאנחנו מגלים, אחרי שלושה, ארבעה או חמישה אנשים, כל אחד מכיר את כולם. ואנחנו מתקדמים בזה הרבה. פעם לא היינו מכירים את היבשות, והתרבויות השונות. היום בכל מקום שאתה מגיע אליו, יש דמיון לא סתם בדברים כמו קוקה קולה ומקדונלדס, אלא מדובר על תרבות, חיים, של כל אחד. היוניפיקציה הזו, האחידות הזאת היא כבר מתפשטת בצורה מאוד מהירה בכל העולם.
ואנחנו רואים שגם האקולוגיה, הטבע, החוקים שמגיעים פתאום ומתגלים בחברה האנושית ובטבע כולו הם גלובליים, הם אינטגרליים, הם סובבים אותנו, הם מחברים אותנו יחד כולנו למערכת אחת. זה לא תלוי בנו, אלא כך היא ההתקדמות, האבולוציה. ואם זה כך אז אנחנו צריכים להבין באיזה עולם עגול אנחנו נמצאים.
והבעיה שלנו היא שאדם לפי הטבע האגואיסטי שלו לא מוכן לזה. איך אנחנו עוזרים לאדם להיות יותר ידידותי עם העולם, להבין את העולם, להשתמש בו בצורה הנכונה ולהצליח. אנחנו רואים שאנחנו פחות ופחות מצליחים בכך, ואנחנו נכנסים במקום לחיים יותר טובים שבהם לא חסר לנו דבר, למצב שבו אנחנו נמצאים במשבר שמאיים עלינו, בכלל לא יודעים איך הוא ייגמר.
עכשיו זה קיץ 2012, מה יהיה בעוד חודש חודשיים אף אחד לא יודע, כולם בפחד. אנחנו הגענו למצב שאנושות הגדולה, החזקה, המפותחת, נמצאת בפחד כמו תינוק שמסתכל מסביב ולא יודע איפה הוא נמצא. וזה מתוך חוסר קשר נכון של האדם והסביבה, שאנחנו לא מבינים את הטבע. וזה נובע מהאטימות שלנו. אנחנו לא רוצים להבין אותו.
את הטבע.
הטבע זה נקרא כל החוקים האלה שאנחנו בתוכם קיימים, כל ההתנהגות שלנו, כל ההתנהגות של האקלים ומזג האוויר והחברה האנושית שמשתנה, ופתאום זרמים כאלו וכאלו קורים בינינו, בין כל המדינות. אף אחד לא רוצה את המשבר. מיליוני אנשים נזרקים מהעבודה, יוצאים לרחובות, לא יודעים מה לעשות, מה נאכל מחר. אנחנו שומעים, שאנשים לא יודעים מה לעשות עם ילדים, מה אני אתן להם אוכל למחר, אפילו להיום כבר אין, וזה בעולם שבו יש הכל. אנחנו לא יכולים אפילו לפזר את העודפים שאף אחד לא צריך אותם. וזה מתוך חוסר קשר.
מאיפה אנחנו יכולים ללמוד את הקשר הנכון הזה בין בני אדם כדי לסדר את היחסים בינינו, שלא יבואו עכשיו איזה מיליארד איש, ואני לא רוצה להגיד מאילו מדינות, ויתנפלו עלי כדי לקחת ממני, כי נדמה להם שאצלי יש יותר ממה שיש להם, שיש לי אוכל ואצלם אין מה לאכול. איך אנחנו נמצא את האיזון הנכון בחברה האנושית? איך אנחנו נמצא את האיזון הנכון עם הטבע, שאנחנו רואים לפי כל המחקרים שלנו שלזה חייבים להגיע, אחרת לא נוכל לשרוד?
אפשר ללמוד את זה מחיי המשפחה דווקא. כי בתא המשפחתי, אם אדם מסוגל לפתח את הרגשות ואת ההבנה, היחס, הגישה הנכונה לבן זוג שלו, בזה הוא קונה כלים חדשים, חושים, הבחנות, גישה להבין את החברה האנושית והטבע בכללות, ולחבר את הדברים האלה יחד, ואז הוא יהיה בהרמוניה עם כולם. ולכן יחס האדם כלפי המשפחה ואחר כך כלפי הסביבה היותר רחבה, ואחר כך לכלל האנושות, ואחר כך לטבע כולו, זה התהליך שאנחנו צריכים לעבור.
וזה לא שבמשפחה אני חי בזוג או לא, עם זה בן זוג הזה או בן זוג אחר, עם ילדים או בלי ילדים, אלא אנחנו מדברים כאן על הבעיה של כל האנושות, שכל החכמים והמחקרים מדברים על זה, שהקשר בינינו הוא בעצם הבעיה שצריכים לפתור.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, אקולוגיה, הטבע, המשבר, השפעת הסביבה, התלות ההדדית, זוגיות | להשאיר תגובה | |
"עזר כנגדו", שאתה לא יכול בלי לראות אותה כנגדך, להיעזר בה כדי להיבנות
פורסם: 25.07.12, 4:09 am
כן, כלפי הכדור הארץ עצמו. ממש כך.
כן.
זה ממש מפתח להכל.
ודווקא זה לא יכול להיות בקשר שלך עם החברים שלך שאתה הולך איתם לדוג דגים, לדיסקו או לפאב, זה חייב להיות דווקא בקשר שלך עם בת זוג.
כך בנוי הטבע, אין מה לעשות. אם אנחנו מדברים על הגבר, אז דווקא עם בת הזוג שלו הוא יכול לברר את כל הפינות, כל ההבחנות הדקות, הנעימות פחות או יותר, בתוך האופי שלו וההסתכלות והתפיסה שלו. לכן זה נקרא "עזר כנגדו".
"עזר כנגדו", שאתה לא יכול בלי לראות אותה כנגדך, להיעזר בה כדי להיבנות. אם אתה רוצה לבנות את עצמך בצורה נכונה כדי להבין את העולם, להצליח בגדול, אתה חייב לבנות את הכלים לזה בחיי המשפחה.
לכן הייתי אומר שאדם שלא נשוי, הוא לא ראוי להיות מנהל, הוא לא ראוי לקשר נכון עם העולם. ולכן בהרבה מקרים מופיעה הדרישה הזאת להיות נשוי.
כן.
כן. אותו דבר יהיה אחר כך ב-zoom out.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, הטבע, זוגיות, טבע הגבר ותפקידו | להשאיר תגובה | |
וכל אחד צריך לעזוב את נקודת המוצא שלו ולהתחיל להתקרב לשני.
פורסם: 25.07.12, 4:05 am
קודם כל ללמוד מה שכתוב על ה"עזר כנגדו", את עצמך ואותה, עד כמה שאחד יכול ללמוד את השני. מתוך האגו שלי אני צריך ללמוד עד כמה אני מקבל את התמונה של הזולת בצורה מעוותת. זו פסיכולוגיה שאנחנו חייבים ללמד אותה, זה חינוך שאנחנו צריכים להקנות לכל אחד ואחד, ולעשות כל אחד ואחד לאיש בוגר שמבין את החולשות שלו, את הדברים המיוחדים שיש בו. שהוא באמת מיוחד, אבל במיוחד, אם הוא יכול להשתמש בכל התכונות שלו בצורה הנכונה כדי להתקשר עם השני.
אחרי שאתה בונה את היחסים שלך עם בת הזוג, ואתה מצייר את התמונה שלה והתמונה שלך, ואתם דנים ביניכם עד כמה אפשר להיכנס בתוכה והיא בך, ואיפה אתם נפגשים. את התהליך אתם מתחילים כשכל אחד הוא אגואיסט ונמצא במרחק אינסופי זה מול זה וכל אחד צריך לעזוב את נקודת המוצא שלו ולהתחיל להתקרב לשני. אז כמה שאני יותר מתקרב לשני, אני עוזב את המוצא שלי, אני עוזב את הנקודה היסודית שלי, ויותר ויותר קשה לי להתקדם וגם לה יותר קשה להתקדם, כמה שהיא עוזבת את "האני" שלה. אנחנו צריכים לעודד את השניים זה בזה, אולי עוד קצת להתקדם, אולי עוד קצת להתקדם, והכל על ידי ויתור הדדי עד שאנחנו יכולים לגעת זה בזה פנימית.
זה בנקודה שסיכמנו שעד כאן אנחנו יכולים לוותר, כל אחד על היסודות שלו כדי להיות מחוברים יחד. ומה זה מחוברים יחד? מחוברים זה נקרא, שאני מקבל דברים מהאופי שלה, ומה שהכרחי לה יהיה הכרחי לי, והיא מקבלת דברים מהאופי שלי, שהכרחיים לי שיהיו הכרחיים לה. בצורה כזאת נעשה מגע, שקע תקע, ככה נכנסים זה לתוך זה.
בכל אחד מאיתנו יש בליטות ויש שקעים, וכך אנחנו נכנסים זה לזה. אבל מה שחשוב לה אני חייב לקבל שזה חשוב לי בצורה מסוימת. וגם אצלה כך, שיהיה איזה שטח משותף. בשטח המשותף הזה אנחנו נמצאים בינתיים. העבודה היא בשטח המשותף הזה, כשאנחנו מחזקים את עצמנו בקשר הזה בכל מיני סיטואציות, והיא שעוזרת לנו להתחבר. השטח המשותף הזה נקרא "זוג".
וחוץ מהשטח המשותף הזה, יש עוד הרבה מקומות שהיא נמצאת ומקומות שאני נמצא, שהם כאילו עדיין מחוץ לשטח המשותף. (ראה שרטוט).
כך יש שתי טבעות, ויש שטח משותף בינינו, שבו כל אחד מקבל מהשני דברים של השני, שהופכים להיות אצלו חשובים כמו הדברים שלו. לכן זה משותף, כשאני רואה באמת שאין ברירה, שאצלה זה כך.
ומה לעשות עם השטח הלא משותף? נצטרך לעבוד על השטחים האלה, על ידי בירורים, על ידי עבודה הדדית וכולי וכולי. אנחנו עושים כל זאת כדי ליצור מתוכנו אחד. ואם אני יודע לעשות כך, שאנחנו יחד נעשינו כאחד, אנחנו נצליח הלאה עם המעגל היותר חיצון ועוד יותר חיצון ועוד יותר חיצון, עד שכל העולם יהיה כאחד (ראה שרטוט).
ואז לא יהיה משבר גלובלי אינטגרלי והכל, כי בעולם יש מלא מהכל ואנחנו אמנם התפתחנו, רק שבמקום לפתח את הדברים בעולם בצורה היפה ביותר לאדם, הפכנו את זה לצורה הרעה ביותר. כמו שני אנשים בדירה, שלא יכולים להסתדר ביניהם ואז מוכנים שהכל יישרף, בגלל שאני לא מסוגל לסבול אותה והיא לא אותי. זה הכל אותה הצרה, אותה הבעיה.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, המשבר, השפעת הסביבה, התלות ההדדית, התפתחות האגו, זוגיות, טבע הגבר ותפקידו, טבע/תפקיד האישה | להשאיר תגובה | |
הקשר נישאר וההתנגדות הפנימית נשארת ועליה דווקא האהבה עולה ומתפתחת
פורסם: 25.07.12, 4:03 am
זה תהליך. זה לימוד פסיכולוגיה. אנחנו צריכים יותר לדון ולהכיר את האופי של השני, לעשות רשימת דרישות ומה אנחנו מבינים זה מתוך זה, כן ולא. לקבל את החולשות וכל מיני הדברים שיש בתוך השני כעובדה, כדברים שאי אפשר לשנות, וממש לחפש כוחות, איך אנחנו יכולים לקבל את האופי של השני, כמו אמא שמסתכלת על התינוק, על הילד שלה.
כשאנחנו מסתכלים על הילד שלנו, שהוא בן שנתיים שלוש, רץ ועושה בלגן, אנחנו מזהים בו כבר את האופי שלו. ואחר כך בגיל חמש, שש, שבע, הוא כבר מתחיל להראות אותו, ואין לנו מה לעשות עם זה.
אנחנו צריכים לקבל את זה. אנחנו צריכים איכשהו להשלים עם זה. אנחנו מזהים שאת התכונה הזו הוא לקח כנראה מהסבתא ואת זו מהסבא וזה מהאמא וזה מאבא וכן הלאה. אנחנו מזהים ומקבלים את זה באהבה. ואפילו את הדברים שאולי לא כל כך היינו רוצים שיהיו בו, אז במקום להגיד "אתה כמו אמא שלך" אנחנו צריכים לקבל את זה, ואותו הדבר כאן.
אדם לא יכול לשנות את עצמו, הוא לא יכול. במחקרים שעושים עם אנשים מבוגרים, ואנחנו יכולים גם לשאול מיליוני אנשים שיגידו שהם לא השתנו. הם עם אותה צורה, אותו יחס, אותה הסתכלות שקבלו בילדות, אותם ההרגלים נמצאים ונשארים ולכן הויתור זה המפתח להצלחה. זו הנוסחה. וכאן, כשנכנסות שתי הצורות האלה יחד, זו בדיוק מידת הויתור שאנחנו יכולים לעשות בינינו בצורה הדדית.
צורה הדדית, הבנה הדדית מלאה בשטח הזה.
ודאי. ובדרך כלל זה קורה כלפי הילדים. דאגה הדדית, חשיבה הדדית, כל מיני דברים שישנם בינינו במשותף. אבל כאן בבינינו המשותף, אני מדבר על הילדים. זה כאילו לא בינינו ממש, אלא משהו, גוף שלישי אבל הוא שלנו.
אם אין ילדים קצת יותר קשה להתחיל בזה. אבל בצורה רגשית לחפש איפה יש בינינו הסכמה, הבנה, המשהו המשותף ששם אנחנו מסכימים זה עם זה, מבינים זה את זה, מחוברים זה עם זה, למרות שביסודם של הדברים לא היינו מקבלים את זה, אבל כבר השלמנו עד כדי כך, שאנחנו לא יכולים בלי זה. ואפילו שיגידו לנו נניח שאפשר לתקן, אנחנו לא רוצים.
אנחנו כבר כל כך מרגישים שבכל הניגודים האלה יש יכולת לחיבור, שלא יכול להיות חיבור בלעדיהם. כבר הכרנו בזה, שדווקא בזה שאני מוותר ודווקא בזה שהיא מוותרת, אנחנו מרגישם התקשרות. בלי ויתור הדדי אין התקשרות.
ואם הכל היה בהסכמה, היינו מרגישים כאילו אני והיא זה אותו הדבר. וכאן כשאנחנו מוותרים זה לזה, אנחנו לא מבטלים את האגו שלנו, "על כל הפשעים תכסה האהבה", אנחנו בונים על פני האגו, ולכן הקשר נישאר וההתנגדות הפנימית נשארת ועליה דווקא האהבה עולה ומתפתחת.
זה האגו המשותף שהוא כפול שם. אבל בגלל זה הוא גם המקשר בינינו ודווקא בו אנחנו מרגישים את עצמנו קשורים חזק.
מזה אנחנו מושכים כוח.
לא. זה חייב להיות הדאגה שלנו. השטח המשותף הזה, אנחנו צריכים כל הזמן להשתדל לעורר אותו, לעורר ואף להרחיב. זה בכל סוג קשר, מהגשמי ביותר עד הרוחני.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, הורות, הטבע, השפעת הסביבה, התלות ההדדית, זוגיות | להשאיר תגובה | |