אדרבא, ככל שיתגלו פשעים, האהבה תהיה יותר חזקה.
פורסם: 30.07.12, 11:38 am
זה בינתיים, אבל אחר כך, אחרי שויתרת לגמרי, את מקבלת את הנעלים האלה כהזדמנות להמשך העבודה. את מקבלת את הנעלים האלה שעומדות עכשיו ליד הכניסה, מפני שהן האהבה של השני אליך, לכן את לוקחת אותן ומשתמשת בהן כדי להחזיר לו את האהבה כי את כבר נקייה מנגיעה עצמית, את אפילו היית מחפשת אותן בשמחה. ועכשיו כשהן במקום, יש לך עבודה נוספת גדולה מאד, את מקבלת אותן כאמצעי, כי את צריכה עכשיו להשתדל להחזיר לו את היחס, את אהבה, את המעמד שלו. אחרת את תתביישי מזה שאת צריכה עכשיו לקבל אותן ליד הכניסה, תהיה לך בושה, כי הוא עשה את זה בשבילך.
כן. במקום יחס לאגו שלי, יחס אליו. נניח שהייתה לי איזו מכונה בבית, או כלב, ואז כשהייתי מחפש את הנעלים הוא היה מביא לי אותן ליד הכניסה, ומחכה ליד הנעלים עד שאני אגיע. ואז כשאני מגיע הביתה אני לנכנס לנעלי הבית ואומר איזה כלב טוב ויפה, הוא החבר שלי, הוא דואג לי. זאת אומרת האם היחס הוא לנעלים, או לאגו שלי? בזה שהנעלים לא במקום אני מקבל הזדמנות להתקשר לבן אדם. האישה שמכינה לך את הנעלים היא לא אישיות בשבילך, היא כעוזרת בית בשבילך או משהו כזה שמכין לך נעלים. אבל כשאתה מתחיל להשתמש בכל החיכוכים ביניכם כדי להתקשר אליה כמו לאדם, זה כדי שיהיה קשר הדדי ביניכם בדרגת האדם, אדם וחוה, כדי להגיע לאהבה. מהרגע שבאתם אלי לטיפול, אנחנו הופכים את כל ההתנגשויות ביניכם להזדמנות לאהבה, לחיבור. אדרבא, ככל שיתגלו פשעים, האהבה תהיה יותר חזקה.
כן.
יותר מילוי מהאהבה לעצמך, או לנעלים.
וודאי.
כי זה מילוי יותר איכותי, זה מילוי בדרגה אחרת. זה מילוי שלא נעלם, מילוי שהוא נצחי, מילוי שממש כובש את העולם.
הכוונה היא שהאהבה הזו היא לא כמו לנעלים. כשהכנסת את הרגלים לתוך הנעלים, גמרנו, נהניתַ, ובעוד חצי דקה או דקה אתה שוכח מזה, זאת אומרת התענוג מזה עובר. והתענוג מהאהבה יכול להישאר כל הזמן, והוא כל הזמן גדל. למה? כי יש כך כל הזמן הפרעות, וכל הזמן אני יכול גם להגדיל אותו. מכל דבר, חוץ מאהבה, התענוג הוא תענוג שנעלם, עובר.
לא.
כי כלפי האהבה יש לי תמיד גורמים שעוזרים לי להגדיל את האהבה לפי חוק "עזר כנגדו", מפני שכל הזמן יש לי הפרעות.
לא. הן לא מפריעות, אלא עוזרות לי להגדיל את האהבה, יותר ויותר. אני נמצא כל הזמן במאמצים, בהתקדמות, אבל המאמצים וההתקדמות האלה נותנים לי כל הזמן דווקא טעם באהבה. אתה צריך כאן להיכנס לתהליך ואתה תתחיל להרגיש שזה כמו שאי אפשר בלי מלח ופלפל, זה כמו שאי אפשר להרגיש אהבה בלי קצת חיכוכים. חייב להיות "עזר כנגדו", חייבת להיות קונטרה, כנגד משהו שאני מרגיש.
לא רק לבן ולא רק שחור חייבים להיות, אלא זה וזה יחד. קצת שמחה, קצת עצב שידגיש את השמחה. ולכן רק במקרה של אהבת הזולת בכלל, יש לי אפשרות כל הזמן להתקדם. כי אני כל הזמן נמצא בהתרוממות של האגו שלי שמעורר אותי ומוחק את האהבה שהשגתי ונותן לי איזו הכבדה חדשה, שנאה, דחייה, ריחוק, זלזול וכן הלאה. ואני יכול להתעלות מעליהם ולהשיג ממנה עוד קצת אהבה. ושוב אני מתחיל לגלות בה אילו פגמים, איזו בקורת, עוד משהו, ושוב כך להתעלות. וכך כל פעם ופעם מחיל לחיל אני הולך ומתקדם בצורה הדדית עם השותפה שלי. יש לזה גבול? אין גבול, אלה החיים.
אתה צריך להרגיש מילוי הרבה יותר חזק במקום שהרגשת באהבה עצמית. באותו מקום הרי מתגלה אהבה לזולת.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות, טבע הגבר ותפקידו, טבע/תפקיד האישה | להשאיר תגובה | |
הילד נשאר בליבה של אימא לעולם. אם אנחנו מתעמקים בהרגשה ובהבנה של היחס הזה, מזה אנחנו יכולים להוציא הרבה מאוד לימוד
פורסם: 30.07.12, 11:37 am
נניח שאני קיבלתי ממך איזה כיבוד, איזו מתנה. אני יכול ליהנות ממנה ומהיחס שלך אליי, שאתה אוהב אותי. אני יכול לעשות תרגיל, שאני מקבל את המילוי הזה, את המתנה הזאת לאו דווקא בגלל שאתה הבאת לי אותם ושאתה אוהב אותי, אלא בגלל שאני בזה רוצה לעשות לך תענוג. כך אנחנו בדרך כלל מקבלים מתנה.
נניח שאתה הגעת אליי לאיזה ערב בבית והבאת לי מתנה. אז אני בינתיים קיבלתי אותה והתחבקנו. אחר כך אנחנו ישבנו יחד וכולנו היינו בסעודה. אז בזמן הסעודה, בין הדברים שאכלנו ודיברנו, לפני כולם, כך זה מקובל, כך לימדו אותי לעשות, זה פרוטוקול דיפלומטי, אני פותח את המתנה הזאת, ומראה איזה מתנה אני קיבלתי ממך, ועד כמה שהיא טובה ויקרה, וכמה שאני נהנה ממנה. אני בזה מחזיר לך את הכבוד, את האהבה, את היחס של כולם. אני בזה מעלה את היחסים בינינו ובכלל, לרמה אחרת לגמרי. לא סתם הבאת לי משהו, אלא אני מראה לכולם עד כמה שמה שקיבלתי ממך חשוב לי, עד כמה שאתה אוהב אותי ועד כמה שאני מתחשב בזה. ולא "טוב, יופי, הבאת, תשים אותו שם, באיזה חדר. אחר כך נפתח, אחר כך נראה". לא, אני פותח לפני כולם.
אין לך דוגמאות מאהבה? אם אין דוגמאות מאהבה אז זו כבר בעיה, כי אנחנו לא יכולים לדבר על זה. אם כך, אי אפשר לדבר עם האדם.
לאדם?
אנחנו מקבלים את הדוגמאות האלה מאימא, ואחר כך בזמן הילדות, כשיש לנו מה שנקרא "אהבה ראשונה".
אנחנו מרגישים במשך החיים שלנו, בנעורים, כמה דוגמאות של אהבה. הדוגמה הראשונה זאת האימא, וגם קרובים אחרים במידות שונות, שזה דוגמה לאהבה של אדם לאדם, אבל אנחנו לא שמים לב שזה לא מאדם לאדם. זה מאימא לילד, אבל זו בכל זאת אהבה מאדם אחד כלפי האדם השני שמרגיש אותו כחלק מגופו. זה שנחתך חבל הטבור, זה לא אומר כלום. הילד נשאר בליבה של אימא לעולם. אם אנחנו מתעמקים בהרגשה ובהבנה של היחס הזה, מזה אנחנו יכולים להוציא הרבה מאוד לימוד. האהבה השנייה היא כבר אהבה אגואיסטית הורמונאלית שיש לנו. באיזה גיל זה מתחיל?
זה היה פעם כשהיית צעירה, היום זה בגיל 7-8-9 אני חושב.
אז נניח שכך, ומה אנחנו מרגישים מזה? שפתאום אני "נדלק" על מישהי, על איזו בת, ופתאום אני רואה בה מלכה, שהיא משהו מיוחד, איך היא מדברת, איך היא הולכת, וכן הלאה. למה הדוגמה הזאת מגיעה לנו? בדרך כלל אנחנו לא ממשיכים איתה. מאוד מאוד נדיר שמישהו מתחתן עם אהבה ראשונה. אבל מה? זו דוגמה שהטבע נותן לנו בזמן פריחה הורמונאלית, איך אנחנו פתאום נעשים המומים משוגעים.
זו דוגמה לאדם אם באה משיכה, עד כמה שהמשיכה הזאת יכולה להיות בלי שום פיקוח שלו, בלי ביקורת. מצד אחד, אהבה מאימא לילד באה בלי ביקורת. מצד שני באה אהבה כזאת מצד הבחור או הבחורה, זה לזו. הדוגמאות האלה הן מספיקות לנו כדי שאנחנו נייצב את היחס שלנו להרגשה הזאת, לתופעה הזאת שנקראת "האהבה".
בדוגמה עם האימא זה ויתור מלא, שלם. למרות שזה בא מהטבע, זה טבעי, זה ללא התגברות, אבל בכל זאת זו דוגמה על ויתור שלם, אדם כלפי אדם. אנחנו יודעים, שאם אנחנו נמחק מהזיכרון, מהרשימו, את מידע שהילד הוא של האמא, אז שימות מרעב, זהו. זאת אומרת, הטבע נותן לנו כאן קשר. אם אין קשר, אין אהבה. אם יש קשר, יש אהבה.
איך אנחנו יכולים לבנות את הקשר הזה בצורה מלאכותית? זאת תבנית, אמא היא בינה, ילד הוא מלכות, והשאלה היא איך עכשיו הילד לומד מאימא, איך מלכות לומדת מבינה, איך להתכלל מהתכונה שלה. זאת תבנית, זהו, נגמר. אז אלה מאמצים, כמו שאימא עושה, מוותרת, מבטלת בצורה טבעית על הנוחיות שלה, על הכל, רק כדי לספק לילד מה שהוא רוצה. אם הילד שגדל יעשה עכשיו אותו דבר כלפי בת הזוג שלו, אז אותו כוח שיש בטבע יתעורר, זה הכל. אנחנו מעוררים כאן כוח מיוחד שבטבע, כי אני עובד בצורה הפוכה, אבל לפי אותו מסלול. ואז הוא יתעורר ותהיה לנו מזה אהבה. מתוך הפעולות האלה אנחנו נגיע למה שאנחנו קוראים בעולם שלנו, לכלל שנקרא "הרגל נעשה טבע שני".
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות, טבע הגבר ותפקידו, טבע/תפקיד האישה | להשאיר תגובה | |
כמו שאימא מוותרת כלפיי, עכשיו אני אוותר. אני לומד מזה ומתחיל להתייחס לשני באהבה, אני מתייחס אליו כמו אמא, אני לוקח דוגמה.
פורסם: 30.07.12, 11:36 am
כמו שאימא מוותרת כלפיי, עכשיו אני אוותר. אני לומד מזה ומתחיל להתייחס לשני באהבה, אני מתייחס אליו כמו אמא, אני לוקח דוגמה. הפעולות האלה שבאות וחוזרות, הן הופכות להיות לטבע שני.
גם לויתור, גם ליחס. בתוכן באה אחר כך האהבה. מה פתאום? אז אני אומר לך שזה בא מפני שבתוך הטבע יש את הכוח הזה של האהבה, מצד האימא לילד בצורה הטבעית, מצד האדם לחבר או לבת זוג, והאדם מעורר את זה בצורה מלאכותית ואז זה מתעורר ומתגלה.
ופתאום אתה אוהב אותה. אנחנו מסבירים את זה בכמה צורות. או בכך שאתה מוותר אתה משקיע בה, אז היא כבר נעשתה לך חשובה ויקרה, אתה השקעת בה. כאילו שאני כל פעם מכניס לה עוד מאה דולר, עוד מאה דולר, כל המטמון שלי שם, בטח שאני אוהב אותה, בטח שהיא חשובה לי, זה מצד אחד. ומצד שני, מתוך זה שאני מוותר אני מעורר את הכוח מבפנים, הכוח הזה של האהבה שנמצא בפנים, שטמון בטבע, של הנתינה, והוא נעשה הרגל אצלי. ואחר כך מעל ההרגל נעשית גם אהבה. יש תנאי כזה בטבע, שאחד שמתייחס לשני בצורה שמוותר על עצמו, אז הוא מרגיש כלפיו אהבה.
זה החוק, כי אחרת זה לא יכול להיות, כי אנחנו כולנו אגואיסטים. אימא שמוותרת על עצמה כדי לטפל בתינוק, יש לה ביטול פנימי טבעי, ואז מתוך זה באה האהבה. קח את התינוק הזה מאימא, והיא לא תטפל בו ולא תשקיע בו, ולא תהיה לה אהבה אליו.
אתה תרגיש שאתה לא מוגבל, שאתה לא סובל, שאתה מתמלא בכל דבר, שיש לך איזו מין התעלות מעל המציאות, כי כל המציאות היא האגו שלך שכל הזמן אוכל אותך, וכאן אתה מכסה את האגו שלך וחי למעלה ממנו.
אבל לפחות כלפי נעלי הבית אנחנו נסתדר?
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות, טבע הגבר ותפקידו, טבע/תפקיד האישה | להשאיר תגובה | |
שיחות על זוגיות - המקור
פורסם: 23.07.12, 8:03 am
style="text-decoration: underline;color: #800000">
style="text-decoration: underline">
style="text-decoration: underline">
style="text-decoration: underline">
style="text-decoration: underline">
style="text-decoration: underline">
style="text-decoration: underline">
style="text-decoration: underline">
style="text-decoration: underline">
style="text-decoration: underline">
style="text-decoration: underline">
style="text-decoration: underline">
style="text-decoration: underline">
style="text-decoration: underline">
style="text-decoration: underline">
style="text-decoration: underline">
style="text-decoration: underline">
style="text-decoration: underline">
style="text-decoration: underline">
style="text-decoration: underline">
style="text-decoration: underline">
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות השיחות 21-46 - המקור | תגובה אחת | |
אם אני נותן לה, בנתינה הזאת אני משלים אותה ומשלים את עצמי.
פורסם: 17.07.12, 7:06 am
א-לוהות זו שלמות, תענוג, השגת ממד חדש של קיום, משהו שאני רואה מעל מרחקים של זמן תנועה, מקום, כשאני מרגיש את העולם הבא בעולם הזה. כל הדברים שאתה רק יכול לתאר. כשאני נמצא באיזון עם הטבע ואז מגיעים אלי רק דברים טובים, לעולם אני לא ארגיש רע ולעולם לא יחסר לי דבר. זה באמת כך, כי אנחנו מגיעים לתיקון.
אנחנו מדברים פסיכולוגיה, פילוסופיה, לא על שום דבר שהיה שייך לנו.
אנחנו לומדים על הטבע.
הרי אנחנו למדנו בבית הספר ואנחנו יכולים לתאר לעצמנו שיעור בבית ספר שהיו מלמדים אותנו, כשאנחנו יושבים בכיתה, עם עוד 20-30 תלמידים, ואיך המורֵה, או המורָה, בדרך כלל זו מורָה, מסבירה לנו את הנושאים האלה בקורס ביולוגיה, זואולוגיה, או לא חשוב מה.
על חיי זוג, על החיים במשפחה, איך כל אחד צריך להשלים זה את זה. לומדים זאת בקורס ביולוגיה רגיל. על מין האדם, על איך שהם מביאים ילדים לעולם, על איך שהם בונים משפחה, על איך שהם בונים את הקן שלהם, על איך שהם חיים משך החיים, על איך שהם משלימים זה את זה ומה יש להם, מה התהליך, מה התועלת ממנו, בצורה כזו. אם היה דבר כזה בתוך בית הספר, אז על צורה כזו אנחנו מדברים עכשיו, ממש כך, כשיעור בבית הספר.
אבל אני רק אומר, שכך אנחנו צריכים לתאר לעצמנו וזה באמת מה שחסר בבית ספר.
אם היינו מקבלים זאת, לא היינו מתנהגים כך.
אותו דבר, באותה צורה, באותו ניגון, ממש כך.
התוכן הוא מה שאמרתי קודם.
נכון.
בנוסף לזה אמרתי שאם אני נותן לה, בנתינה הזאת אני משלים אותה ומשלים את עצמי.
ואותו דבר מצדה.
אבל אתה מבין למה אני חותר.
ללהשפיע על מנת להשפיע ולקבל על מנת להשפיע.
כן, אני עדיין לא רוצה להיכנס לזה.
כן.
לא, בינתיים זה אבסטרקטי, על הבובות. אבל מתרגלים להבין את זה וממשיכים.
כן, לתובנה השלישית. מה בזה אנחנו מקרינים לילדים שלנו?
כן. הילדים שלנו יראו עד כמה שאנחנו שלמים ועד כמה שאנחנו משלימים זה את זה. בזה אנחנו בונים בהם גישה נכונה, חיסרון נכון להיות בחיים זוגיים. זאת אומרת, אנחנו כבר סדרנו אותם במסלול הנכון בחיים. אני כבר בטוח שלפחות מה שיש לי הם ירצו שיהיה להם.
עכשיו תלוי באילו זוגות מדובר. לפעמים אפילו יכולים לעשות סדנאות עם הילדים יחד, על זה אנחנו נדבר אחר כך.
אחרי שאנחנו מדברים על זה, אנחנו צריכים לעבור לשיעור הבא.
רביעי או חמישי, לא חשוב איך תחלק את השיעורים. השיעור הזה עוסק במה הן הדרישות להשלמה לגבר, ולאישה. מצד הטבע, שכל אחד מאתנו ידע את השני.
זה לא אנחנו, מה פתאום. ושנדע, עד כמה שכל אחד, מפני שהוא הפוך מהשני הוא שונה מהשני, וגם את ההפכיות הזאת הוא לא מבין. אם זה היה הפוך, הייתי מבין שאצלי זה פלוס ואצלה זה מינוס, אבל גם את זה אני לא מבין. אנחנו רואים עד כמה שאחד לא מבין את השני.
אני לא מבין את הרצונות האלה. אם מדובר בחבר שלי, אני יכול לתאר לעצמי שאפשר לרצות. הוא רוצה סירה חדשה, הוא רוצה לנסוע לראות כדורגל בלונדון, כל מיני דברים כאלה.
כן, ודאי.
כי פחות או יותר יש לו אותן התכונות הפנימיות. הפנימיוּת דומה, אבל את הנשים אנחנו לא מבינים. גברים לא מבינים נשים.
לא. דווקא גברים לא מבינים את הנשים.
אצל אישה זה אחרת.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות, חינוך לנשים/משפחה, טבע הגבר ותפקידו, טבע/תפקיד האישה, סדנאות/שולחנות עגולים | להשאיר תגובה | |