שיחה 5 - 4. חוק הערבות ההדדית - קושר בינינו על פני העולם כולו
פורסם: 2.01.12, 8:39 pm
style="color: #000000">
style="color: #ff0000">
זאת אומרת,
לפני מאה שנה כל מדינה הייתה מספקת לעצמה כמעט את כל הצרכים שלה. זה התחיל מזה שהאנגלים כבשו את הודו, והחליטו שיותר קל להם להביא ירקות ופירות מהודו במקום לגדל בעצמם, ואז במקום זה הם פיתחו את התעשייה, ואת המזון שלהם הביאו הודו. גם תעלת סואץ נפתחה אז. אנשים התחילו להבין שההתמחות כדאית, שאתה מייצר דבר אחד ואני דבר אחר, וכן הלאה. בהתחלה זה היה כך שבכל מפעל היו מייצרים הכול, מהבורג עד המכונה כולה, עם כל החלקים שלה, עם המנוע שלה ועם ספק הכוח החשמלי, הכל במפעל אחד. אפילו את החשמל היו מייצרים באותו מפעל, במכונות קטנות, וכך כל התהליכים היו סגורים במקום אחד. אחר כך החלו לבודד את ייצור החלקים, שיש מפעל שמייצר ברגים, ואחר שמייצר אומים, ואחר חלקים חשמליים וכן הלאה.
עד שהיום מפעל שמייצר מכוניות מקבל אספקה של חלקים מאלפי מקומות, והמדינות השונות אפילו משתתפות בייצור עצמו. ובזמן האחרון עוד יותר, כי היפנים במקום לבנות אצלם תעשיית מכוניות, שממילא הם מספקים אותן לאירופה או לאמריקה, הם כבר בונים מפעלים באירופה או באמריקה, שם נמצא השוק. רק שהם מנהלים אותם מרחוק, ואפילו לא מנהלים, אלא שמים פועלים וגם מנהלים מקומיים, וזה רק נקרא יפני.
זאת אומרת, יש ערבוביה כל כך גדולה בכל הדברים, שבדרך כלל אנחנו כבר לא יכולים להבדיל מי נמצא ואיפה. פתאום יש במדינה מפעלים ששייכים למדינה אחרת, ותחנות דלק, ובכל תחום כבר נכנסים משקיעים זרים ב-30% וב-50%. וכך נהוג בכל העולם, כי כדאי להם לעשות זאת. והממשלות לא מפריעות לכך, כי הן מרוויחות בזה יותר, האזרחים מקבלים עבודה וכולם נהנים.
וכך בעצם חשבנו שזה יתפתח יותר ויותר. וכשהארצות המפותחות גמרו להתפתח די צרכם, הן התחילו לפתח ארצות אחרות, את העולם השלישי מה שנקרא, אפריקה ואסיה. הם יצאו לשם להקים מפעלים. וכדי להקים מפעל, אתה צריך קודם ללמד את האנשים. לצורך כך נפתחו בתי ספר ואוניברסיטאות, הם התחילו לקבל אנשים ללמוד אצלם.
ואם ניכנס לזה עוד יותר נראה שכל כדור הארץ נמצא ברשת קשר אדירה, רב גונית, רב שכבתית, ואי אפשר היום לבנות או לעשות משהו, אם אתה לא מקבל מכל העולם את המכשור המתאים ביותר, את הידע והאנשים, וכך בנוי העולם. ורשת הקשר הזו התפתחה כך במשך מאה השנה האחרונות
style="text-align: right">style="text-decoration: underline">
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -4. חוק הערבות, אקטואליה, התלות ההדדית | להשאיר תגובה | |
שיחה 1 - 13. ההתפתחות היא מתוך גדילת הרצון ובימנו שהרצון הפסיק לגדול, נעצרה ההתפתחות
פורסם: 27.12.11, 4:30 am
אנחנו מתקדמים יותר ויותר, ומגיעים למבוי הסתום. זה התחיל בערך כבר לפני חמישים, שישים שנה. בשנות השישים של המאה העשרים, האנשים החכמים שחקרו את הסביבה, את החברה, את התהליך שהאנושות עוברת, התחילו להזהיר אותנו שאנחנו נמצאים במצב של דריכה במקום, שמשהו קורה איתנו, שלאן להתפתח הלאה אנחנו לא כל כך רואים. מה שאז עזר לנו קצת לשכוח מזה זו תכנית החלל. אבל בעצם גם היא מהר מאוד נגמרה. אז נסתובב עוד סביב כדור הארץ, נגיע לירח, זה כבר היה, ומה הלאה? ראינו שכל זה לא עוזר לנו בהרבה, זה הכל דומם, אפילו לא צומח ולא חי וכל שכן לא בני אדם, עם כל הפנטזיות והתקוות שלנו למצוא עוד חיים.
וכאן אנחנו
מצד שני, צמחו מדענים אחרים שדיברו שהעולם שלנו הולך להתעגל. אחרי שבני האדם שבעולם שלנו גדלו בהתפתחות שלהם, באגו שלהם, בכל מה שרק יכול היה לגדול בבני אדם, וחשבנו שההתפתחות הזאת היא בלתי גבולית, שיש לפנינו לייצר עוד כלי רכב, מכוניות, ולכל אחד יהיה אפילו מטוס, וכלי תקשורת ומה לא. בסופו של דבר, האדם שנמצא וצורך את כל הדברים האלה, הוא מגלה ומרגיש בזה ריקנות, שזה לא נותן לו סיפוק. לָמה אין סיפוק?
דיברנו על כך, שכל
style="text-decoration: underline">
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות 13. ההתפתחות נעצרה, התפתחות האגו, מדע | להשאיר תגובה | |
אם אנחנו רוצים להשתמש בטבע האדם בצורה הנכונה, אנחנו צריכים לתפוס את הנקודה הזאת, שהיחס לעצמו והיחס לחברה חייבים להיות שווים
פורסם: 8.08.12, 1:22 am
ראשית אני חושב שהבעיה היא לא רק במדינת ישראל אלא בכל העולם. אז מצד אחד, זה עוד יותר מחזק את העובדה שהמחקר שלנו מאוד אקטואלי. ומהצד השני, ההבנה שאת התהליך שאנחנו עוברים, עובר כל העולם בקצב שונה בהתאם למידת ההתפתחות והמנטאליות של כל מדינה ואומה. וההתפתחות הזאת נקראת התפתחות האגו שבתוך האדם.
אני זוכר שלפני כשלושים וחמש שנים בערך, בתקופת מלחמת "יום כיפור", הייתה בצבא היסטריה כזו שחיילים התחילו לסגור את התיקים האישיים שלהם עם מנעול. כך שאם היית מעמיס את כל הדברים על הטנקים, סגרת אותם עם המנעול האישי שלך. אני הייתי אז בחיל אוויר, עבדתי באלקטרוניקה ואני זוכר כמה שהמצב הזה היה מאוד לא נעים ולא טוב, אבל היינו צריכים לנהוג כך מחוסר ברירה, ואני ראיתי שזה קרה בצבא במשך השנים, כשעבדתי שם, הייתה הסכמה והדבר כבר נכנס להרגל, וזה היה בסדר. וכך זה לגבי כל דבר ודבר.
וודאי שאנחנו לא יכולים להתנגד לטבע, ואנחנו גם לא יכולים להמשיך כך ולשמור אותן המסגרות הקודמות האלה, כמו שגם אי אפשר לשמר את המשפחה, את הבית, ואת הילדים במתכונת הקודמת. אתה יודע יש הרבה שירים נוסטלגיים כאלה, על מה שהיה אז בהרצליה ובתל אביב הישנה והמתוקה, בכפר סבא ועוד. אלה היו דברים טובים. אבל התהליך הוא תהליך, התפתחות היא התפתחות. אנחנו רואים שאפילו במצרים, ביוון, ברומא ואפילו בבבל מצאו כאלה כתבים שמספרים שגם שם התלוננו שהדור החדש כבר לא בסדר לעומת הדור הישן והילדים לא רוצים לשמוע את ההורים. זה היה כך גם לפני שלושת אלפים וארבעת אלפים שנים.
לכן זהו התהליך שאנחנו עוברים, ואי אפשר לעצור אותו. אנחנו רק צריכים להבין, האם מה שאנחנו עושים הוא בהתאם לטבע, האם זה מקדם אותנו בהתפתחות. האם זה לא מנוגד להתפתחות הטבעית? או שאנחנו עושים כאן עצירה מלאכותית ולא רוצים לגדול, ומחזיקים לדוגמה, את הדור השלם של הילדים שלנו, בתוך קיבוץ ולא נותנים להם לברוח. זה דבר שהיה קיים בכמה מקומות.
וכשאנחנו בודקים זאת, אנחנו מבינים שדווקא ההתפתחות שאנחנו עוברים עכשיו, היא התפתחות הפוכה. כי סיימנו את ההתפתחות האגואיסטית והגענו לקריסה הסופית, ועכשיו אנחנו צריכים להיכנס לשיתוף, לקשר, ולאו דווקא כדי לשרוד כמו שהטבע מחייב אותנו. אלא מפני שכל הצורות שמתגלות עכשיו בחברה האנושית ובכלל בכל מקום, נמצאות בעיוות אפילו מההתפתחות האגואיסטית. בכך שאנחנו מתחילים "לאכול" זה את זה. התחרות היא לא תחרות בונה, אלא תחרות הורסת. היא לא מוסיפה לנו ביצירה של דברים טובים, נכונים, כשכל אחד דואג איך להתקדם ושבזה הוא מקדם את הסביבה, כמו שזה היה בהתפתחות הקפיטליזם.
אני זוכר שאני הסתכלתי על הקפיטליזם מרוסיה, והיה לי ברור שברוסיה כל המשטר וההתפתחות ייהרסו בסופו של דבר, כך שלא תהיה התפתחות. כי הם היו מדכאים את טבע האדם להתפתח. היית חייב להיות בתוך החברה, חייב להיות יחד עם כולם, ולא קבלת משכורת יותר גבוהה. ואם אתה רוצה לפתח דברים חדשים, לא ניתן לך כי בזה אתה תהיה בולט מהאחרים. ואז העצירה המלאכותית הזאת, הייתה הרסנית, היא זו שהרסה את המדינה.
לעומת זאת, באמריקה או באירופה, ראיתי שאירופה קמה אחרי מלחמת העולם השנייה ותוך עשר, חמש עשרה שנים, לא ראו בכלל שהיה שם הרס כללי של ממש. הכל הוקם מחדש, היה יפה, נקי, התפתח ושגשג. ואותו הדבר קרה באמריקה. וברוסיה כשאתה עושה משהו כזה כמו הקפיטליזם, במיוחד כשאתה זורק לשם את כל התקציב המדיני, את כל הכוח. אז אתה מצליח עם תכנית החלל או עם משהו כזה. אבל בעצם כל העם נמצא בשבי.
אז ודאי שהיה ברור שהתחרות וההתפתחות לפי האגו הפרטי של האדם, היא התפתחות טובה ורצויה, ומביאה תוספת טובה ויפה לכל אחד ואחד. עד לזמן מסוים, שהתחיל להיות בה סוג של עיוות. שהתחרות הזאת שהיא התחילה לצרף לעצמה, לא הייתה תחרות חופשית, אלא הגבלות אישיות. לדוגמה, כשאני מעביר במסחר או בתעשייה חוק שאוסר משהו, ואנחנו עושים יחד הסכם נגד הצד השלישי, למרות שהוא יותר טוב מאיתנו. זה המקום שבו אנחנו מתחילים לשחק עם זה, כמו שהאמריקאים עזבו את הזהב שהערך שלו היה ממש במשקל בכל דולר ודולר, והעבירו אותו לסתם לניירות שאין להם שום ערך ועוד כאלה דברים.
וכאן אנחנו הרגשנו שכשהאגו גדל, הוא נותן תוצאה יפה, אם הוא באמת לשם ההתקדמות. אבל אם הוא לא לשם ההתקדמות, אלא לשם רווח פרטי בכל מחיר, כאשר הוא מתחיל להיות אחרי רף כלשהו, אחרי איזו נקודה, אז הוא כבר מתחיל לייצר בועות שאין בהן התקדמות ממשית. כמו שקרה לדוגמה במחקרים שייצרו נורות חשמל שהיו יכולות לעבוד עשר אלף שעות. אבל לאחר שראו שאין בזה רווח, הקטינו את האיכות שלהן כך שיעבדו רק עד אלף שעות. ואחר כך אפילו פחות.
זאת אומרת, שאתה כבר לא מתקדם, האגו שלך לא מקדם את התעשייה, את המסחר, את חיי האדם בכל מקום. ברפואה היו מייצרים תרופות טובות ומכשירים, שהאדם היה נהנה מהם. פתאום התחילו לייצר תרופות שאין בהן צורך, ולמכור אותן רק כדי שיקנו בכל מקום. זאת אומרת בכל דבר שהשגנו בעבר על ידי התחרות, על ידי האגו שלנו, והיינו בהישגים טובים, פתאום זה נעלם. פתאום הייתה תחרות לא נקייה, שלא למען האזרח, ולא למען המדינה והעולם, בסופו של דבר. אלא לשם רווח פרטי בכל מחיר וזהו. אם יש לפנַי בדרך עוד מישהו, אז במילים אחרות אני "הורג אותו", פיזית או אחרת. ואני נשאר לבד. ואם אני לבד, אז אני יכול על ידי החוקים לייצר מה שבא לי ומוכר את זה לאנשים והם קונים בלית ברירה. ואם הם לא רוצים לקנות, אז אני מעביר חוק שהם יקנו בכוח, או משהו כזה.
זאת אומרת, שזה קרה בערך בשנות השישים, ואפילו התחיל בארצות הברית במאה הקודמת, באירופה זה קרה קצת יותר מאוחר, כי המלחמה אפשרה שם שוק יותר גדול, יותר מגוון, בגלל השוני שהיה בין הארצות באירופה, כמו גרמניה לעומת יוון, כשאיטליה סיפקה להם את הכל. אבל בעצם הגענו למצב שהאגו מתחיל לעבוד נגדנו, והתחרות היפה שהייתה לטובת האזרח ולטובת המדינה פסקה. ובמקום זה התחילו פרוטקציה, חוקים מלאכותיים, וכל מיני דברים שמתוכם יש לנו ממש בעיה להתקדם היום.
והאגו שלנו בכל הרמות, בכל השטחים, בכל חלקי החברה, בתעשייה, בחינוך ובכל דבר, התחיל לעבוד בצורה מעוותת. הוא עבר סוג של שינוי, עיוות, קלקול, מוטציה, ובמקום להיות הכוח המניע להתקדמות, התחלנו להשתמש בו למטרות מלאכותיות, כדי להצליח בכל מחיר. וכבר כמה עשרות שנים זה מה שקורה.
לפני כארבעים שנים, כשהייתי מדען צעיר, לקראת גיל 30, זה היה מכובד להיות מדען, היה מספיק להביא רעיון יפה וטוב לטובת המדע, המדינה, האדם, הטכנולוגיה, ההתפתחות תעשייתית, או בכל תחום שהוא, ואז יכולת לקדם אותו. כי האנושות הייתה מעוניינת במשהו חדש, והיית מסוגל ללכת לקראתו גם אם אין לך כלום חוץ מהרעיון הטוב עצמו.
אחרי שעזבתי את המדע בגיל 30 בערך, ואפילו לפני כן כשהתחלתי את העלייה לארץ, התכתבתי מהארץ עם החברים שלי מהעבר, ושמעתי שהם נעשו מדענים והם סיפרו לי איך שהמדע פתאום התחיל לקבל כיפוף, עיוות, שכבר לא חשוב לאף אחד אם יש לך רעיון טוב או לא, אלא שהכל נקבע לפי פרוטקציה, הכל נקבע לפי כמה שאפשר לקבל עליו כסף ובאיזו צורה ניתן לחלק אותו, כך שיהיה יפה וטוב לאחרים. שכל המדע הוא רק לשם קבלת איזו מדליה, בשביל שם יפה, ולא יותר מזה.
זאת אומרת, שהוציאו גם את כל הדברים שהיו ממלאים את האגו של האדם ומקדמים אותו בכבוד, במושכלות, וברצון של אדם לשלוט על הטבע, אין דבר כזה כבר. זאת אומרת שמכל העיסוק של האדם יצא האגו הבריא, המקדם, שמפתח אותו ואת הסביבה, ובמקום שהיה יכול על ידי זה להיטיב לסביבה, האדם התחל להרוס את הטבע מסביב, ולאף אחד כבר לא אכפת מה עושים. לפני כן לא היה דבר כזה, האנשים היו דואגים לסביבה.
זאת אומרת, האדם נעשה צר עין כל כך שהוא כאילו לא מסוגל יותר לשלוט על זה, אין לו כוח לבוא לאדם ולדבר איתו עבור הכלל, כמו שעכשיו אין לנו כוח להתמודד נגד מכות הטבע, נגד האקולוגיה. אף אחד לא יכול, ולכולם זה בעצם לא אכפת, חוץ מאשר לעיתונאים שכותבים בכל מקום על מה שקורה, כי זו העבודה שלהם. זאת אומרת, שהאגו עבר מוטציה ונעשה הרסני. כשאנחנו מדברים על השימוש הנכון בטבע האדם, אנחנו צריכים להביא לו את הכרת הרע, במה האגו שלנו רע ובמה האגו שלנו טוב, כי חוץ מהאגו אין לנו שום דבר.
הרצון להתקדם, הרצון לעשות משהו, להיות במקסימום הנאה ובמינימום השקעה, זה הטבע שלנו. כל תא ותא וכל צמח וכל החי תמיד כך מתקדם וחושב. כשאתה מסתכל על חתול, על זאב או על צמח, זה תמיד כך שהוא מנסה בצורה אופטימאלית כמה שפחות לבזבז אנרגיה וכמה שיותר להרוויח מכל מצב ומצב, זה בעצם חוק הקיום בכל מידת הזמן של כל דבר קיים. גם בדומם זה אותו דבר, הוא תמיד מוצא לעצמו מצב, קיום, תנאים שבהם הוא מחזיק את עצמו בצורה הבטוחה ביותר.
ולכן אם אנחנו הולכים עם הטבע הזה, אנחנו רק צריכים לראות איך אנחנו חיים היום, ומה אפשר לעשות במקום ההרס שנגרם על ידי האגו, כי אם הוא יתפתח הלאה זה כבר יהיה לא טוב, אנחנו רואים שמאז שהתחלנו להשתמש באגו בצורות המעוותות האלה, התחלנו לייצר לעצמנו בעיות, שלא ראינו אותם מייד, אבל תראו למה הגענו במשך הזמן.
אז איך אנחנו חוזרים ורואים איפה השימוש הנכון ברצון של האדם למלא את עצמו, להתקדם, לשגשג, ואיפה זה מעבר ליחס הנכון שאנחנו מייצרים לעצמנו רק בעיות. אם אנחנו עושים חשבון, בדיקה, ביקורת, אם אנחנו לומדים את זה, אנחנו רואים שכשאדם משתמש באגו שלו בצורה אישית זה מהר מאוד מביא אותו להחלטות "שיהיה לי טוב לעומת האחרים", על חשבון האחרים בכל מחיר, ועל זה אנחנו צריכים לשים דגש. זאת אומרת, אם אתה רוצה להשתמש בטבע שלנו בצורה הנכונה, אתה חייב לעשות חשבון שהתועלת של האדם הפרטי והתועלת של החברה יהיו תמיד קשורים זה לזה.
מתוך זה אנחנו מבינים, שכדי שיהיה לאדם כזה יחס לסביבה, לאנושות ולעצמו, למשפחה ולכל דבר, הוא צריך לקבל חינוך, הוא צריך בעצם להבין את הדברים. לא יכול להיות שהוא יתייחס יפה סתם כך. הוא לא יתייחס. אנחנו רואים שבצורה טבעית, באגו שלנו, בכל השטחים שאנחנו נמצאים, הגענו להרס כללי. אנחנו נמצאים במולטי משבר, בחינוך, בתרבות, בחיי המשפחה, בתעשייה, במסחר, בכל מה שאנחנו עוסקים, כי זה הטבע הכללי שלנו, לכן יש לנו משבר.
אם אנחנו רוצים להשתמש בטבע האדם בצורה הנכונה, אנחנו צריכים לתפוס את הנקודה הזאת, שהיחס לעצמו והיחס לחברה חייבים להיות שווים. אדם צריך להבין ולהרגיש שהוא חלק אינטגראלי מהחברה. ואם הוא מוציא את עצמו מהחברה ועושה חשבון שיכול להיות לו יותר טוב מאשר לכלל החברה, זה מביא לו הרס. אם היינו יכולים לבנות מנגנון כזה, שברגע שאני עושה חשבון בכל דבר, שיהיה לי מזה טוב יותר מאחרים, מיד אני נכנס למשבר, מיד אני נכנס לחוסר הצלחה.
זה מה שאנחנו צריכים לעשות. כי כל עודף האגו שיש לנו לעומת הדומם, צומח וחי, אנחנו משתמשים לרעת הזולת, ואנחנו צריכים להשתמש בו לטובת הכלל, לטובת כולם, אפילו לטבע הדומם, צומח וחי. אנחנו צריכים לראות את כל הדומם, צומח חי והחברה האנושית יחד בצורה אינטגרלית, זה אותו דבר, במילים אחרות. ואז אם אני דואג לכולם שווה, כי אני מבין שבמערכת כזאת כשהכול קשור זה לזה לא יכול להיות שלמישהו יהיה יותר טוב מהשני, אז כל המערכת תהיה באיזון.
אבל כדי להביא את זה למודעות של כל אחד ואחד, אני צריך חינוך. מערכת מאוד חזקה של חינוך, של דעת קהל חברתית, חוקים ברורים, כך שאנחנו שמים מחסומים להתפתחות האגואיסטית המעוותת, כי טבע האדם תמיד יהיה כך. אז חייבת להיות דעת החברה, חוקים, כל מיני הגבלות כדי לייצב את האדם בכל פעם, בכל רגע ורגע ללא הפסקה. אנחנו כל הזמן מייצבים אותו, מחנכים אותו להיות יחד עם החברה. עד המצב שהחברה תקבל כזה כוח, מודעות עצמית, אווירה, שדה כוח שימצא בידי החברה, כך שהאדם לא יוכל לצאת ממנה. אנחנו לומדים את זה בחלק מהלימוד שלנו שנקרא "בחירה חופשית", שהאדם הוא תוצאה מהסביבה.
אם אנחנו נבנה סביבה נכונה, ובמשך כמה שנים היא תתייצב בצורה כזאת והיא תשפיע על כל חבריה ברדיוס גדול, או בכל העולם, אז לאט לאט, גם החברה וגם אלה שיתחנכו בה, יקבלו את ההגבלות האלה בצורה טבעית, ויחשבו רק לטובת הכלל. ובתוך הכלל, כי אני חלק מהכלל, בטוח יהיה לי כמו לכולם.
לפני שאנחנו בונים את ההגבלות בתוך החברה, לפני שיהיה ברור לכל אחד ואחד איך ועד כמה רצוי להשתמש באגו שלו וכמה לא, בכל דבר, בכל מקום, בכל עיסוק, אני לא חושב שאנחנו נוכל לצאת מהמשבר הזה. כי הוא נובע מתוך השימוש המוגזם בתוך האגו של האדם. אנחנו רואים שכל אותן הצורות שאנחנו נמצאים כנגדן, נגד הצורה של הטבע שאנחנו הורסים, אנחנו רוצים לעשות הכל מלאכותי, לא אכפת לנו מה שאנחנו עושים עם כדור הארץ, אנחנו חושבים שכל המערכת הזאת היא בעיקר לטובת עצמי ולא חשוב מה יקרה בעוד דור.
תראה עד כמה שהאגו שלנו לא נותן לנו לאזן את החיים שלנו בצורה נכונה. מה אני מכין לילדים שלי, לנכדים שלי. אני לא יכול לעשות כלום. אני מסתכל על עצמי ורואה שלמרות שאני אוהב אותם, לא אכפת לי מה שיקרה, אני לא יכול לראות את העתיד, עד כדי כך האגו סותם לי את הראייה. ואני מודע לזה ולא יכול לעשות שום דבר.
למה? אני אישית לא יכול לעשות שום דבר. אם אתה תשאל אותי, אני יודע שאני הורס את החברה, שאני הורס את הטבע, שאני עושה כך. אני משתמש בדברים שהם הרסניים, שהם ממש מזיקים לכל, למה אני לא יכול לעצור את עצמי? מפני שאין לזה דעת הסביבה, שאני כל הזמן ארגיש שאני יחד עם האחרים. כי אני שייך למערכת האנושית, ומה שמקובל אצלם, אני רוצה או לא רוצה, אני מכבד את זה. את הדברים הכי גרועים אני יכול לכבד, הכי מזיקים אני יכול לכבד אם זה על דעת כולם. כך אני בנוי.
ולכן עד שאנחנו לא נחדיר לתוך החוג הרחב של החברה האנושית או בתוך המדינה, את הידיעה הזאת, שאנחנו צריכים לאזן את האגו שלנו ולא לתת לו לגדול היכן שהוא לא מתחשב עם הכלל, עד שאנחנו לא נביא את הידיעה הזאת לחוג הרחב, לאנושות, אנחנו לא נצליח בעצמנו. אף אחד מאיתנו, עד כמה שיהיו לו רצונות טובים, לא יוכל להתקדם לטוב, להתנהג בטוב.
לכן אני אומר, שבכל מצב, אין לנו שום דבר לעשות חוץ מחינוך. כדי להתחיל בחינוך עם העם, עם הקהל הרחב, אתה יכול לפנות אליו עם הסברים יפים, קטנים, קצרים, איזה תועלת הוא מקבל אם הוא מתחיל להתחבר, אם הוא מתחיל לחשוב על הזולת, אם הוא מתחיל להתחשב בכולם ומסתכל על עצמו שהוא לא מנותק מהכלל. אנחנו צריכים לעורר את כוח החיבור, האיחוד, הערבות בתוך הכלל.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות אמצעי תקשורת, האומה הישראלית, המשבר, התפתחות האגו, חינוך מבוגרים | להשאיר תגובה | |
כל זוג יש לו רגשות שהם אחד. כשזה עובר חייבים לצרף לזה שכל, שיטה ולימוד- קורס אהבה
פורסם: 30.07.12, 12:52 pm
שלום לכולם.
זה לא סוד.
וגם אנשים ששמעו מחוץ לכיתה, אני מזכיר את הסיטואציה למי שצופה בנו, אנחנו כאן בכיתה מדמים מצב שבו ניצה ואני מייצגים גבר ואישה טיפוסיים שלומדים ביחד מהרב לייטמן, שמלמד אותנו איך להשתמש בקשר הזה בינינו כדי לשדרג בעצם את החיים שלנו. ואנשים נוספים, חברים שדיברנו איתם על הדברים האלה אמרו שזה באמת כך, שזה נכון. שיש רגעים בחיים, וכל אחד מכיר אותם, הם לא רבים לצערנו, אבל היו כמה רגעים בחיי כל אדם שבו הוא נגע בעוצמה הזאת של האהבה והוא מרגיש שכן, זה כך. וניצה לא ישנה כבר כמה ימים מרוב התפעלות מזה והיא הכינה הרבה שאלות, איך ניגשים לזה ובאמת ממקסמים את הדבר הזה.
אני לא חושב שזה לא קיים, אני חושב שכל זוג, אם הוא לא נפגש וסוגר את העניינים שלו עם השני מתוך חשבון אלא מתוך רגש, אז יש לו כאלה רגשות שהוא מרגיש שהוא ממש נכלל מהשני, כלול בתוך השני, השני ממש נמצא בו, יש ביניהם פתאום איזו מין התכללות כזאת שאי אפשר לברוח מזה, או זה משהו שהם ממש אחד, מרגישים כל כך קרוב. ואז יש ביניהם איזו הרגשה, הייתי אומר שממש מבלבלת אותם, שבאהבה כזאת הם כאילו "מאבדים את הראש" מה שנקרא.
אבל אנחנו מרגישים את הדברים האלה רק לכמה דקות, נניח לכמה ימים, אולי כמה שבועות, זה תלוי בבני האדם, זה תלוי בתקופה שבה הם חיים, ואחר כך זה עובר. וזה בא לנו מהטבע כדי שאנחנו בהחלט נתקרב זה לזה ונוכל להקים איזה שילוב בינינו שנקרא "משפחה". כי אם לא היה דבר כזה אז היינו כמו חיות, נפגשים לפרקים כשצריכים להיכנס לזיווג ואחר כך עוזבים זה את זה והכל לפי פקודות הטבע הפנימיות. אבל מפני שאנחנו כמו בני אדם צריכים להמשיך את החיים שלנו לשנים רבות, אז הטבע נותן לנו דוגמה איך אנחנו צריכים להיות בזה ואיך להמשיך את ההרגשה הזאת, ההתכללות הזאת שאנחנו אחד ממש, עד כדי כך שאני לא יודע, משהו תופס אותי ואני מבולבל ואני מאבד את הראש ואני כל הזמן חושב על השני.
והדבר הזה מצד אחד באמת מחייה אותי, ומצד שני לא מאפשר לי בכלל לעשות אז שום דבר בחיים. זה מאוד מאוד ממלא את האדם, ממלא את הרגש ולוקח את השכל. אז זו דוגמה שאנחנו מקבלים מהטבע, בוא נגיד דוגמה מבחוץ. מבפנים, מלמעלה, לא חשוב מאיפה, אבל לא ממני. ואחר כך, כשזה עובר, אנחנו צריכים ללמד את האנשים איך לעשות שזה לא יעבור, איך לעשות שהדבר הזה יהיה גם כן מחוזק ויתפתח על ידי השכל. כי על ידי השכל אנחנו מגיעים לאותה הָרגשה שהיתה לנו קודם, אבל היא כבר מאוזנת כך שאני לא מאבד את הראש, שאני יכול לחיות עם זה שנים רבות ולפתח ולפקח על ההרגשה הזאת, ולהיות כלול עם השני. ולא סתם "אהה", לדבר עם השני במילים ללא מילים, אלא שבזה אנחנו נוכל לחלוק התפעלויות והתרגשויות ולמדוד אותם ולדון בהם ובאמת להעביר את זה אחד לשני בצורה יותר ברורה. ולהגדיל את זה יותר ויותר על פני כל מאורעות החיים, ועל פני ההרגל שמפיג כל טעם, וכך להמשיך.
לכן חייבים לצרף לזה שכל, שיטה ולימוד. צריך ללמד אהבה.
אבל מה קורה לנו כשאנחנו רואים זה את זה, כשאתם נפגשתם, פתאום או לא פתאום, לפעמים אנשים נפגשים בכל מיני מקרים הרבה זמן ופתאום קורה משהו, למרות שמזה שנה אולי לא קרה כלום, פתאום הוא רואה, הוא מזהה בה, היא מזהה בו משהו שנדלק. מאיפה זה בא לו או לה? את זה אנחנו לא יודעים, לכן אמרתי שהדברים האלה באים מהטבע. דברים שאין לנו עליהם פיקוח, כמו שהם באים כך הם הולכים. בדרך כלל מאוד מאוד נדיר שזה נשאר, ואז זה הטבע של האנשים המיוחדים האלה שיכולים לשמור על זה או שהם רגילים כך מהבית, יש להם הרגלים. מאוד חשוב איך אנחנו מוכנים מהחיים הקודמים, האם ראינו דוגמאות כאלה בבית, כי מה שאנחנו תופסים בילדות, מה שאנחנו רואים במשפחה שאנחנו גדלים בה, כך בדרך כלל אנחנו נתקדם ונהייה.
כדי לצאת מהבעיה הזאת, כי אנחנו רואים שבעולם היום מי לא מתגרש ומי לא בוגד ומי לא חושב לעזוב ולחתוך אבל נשאר בכל זאת מאין ברירה, זה דבר נדיר. לכן אנחנו צריכים ללמד ממש קורס אהבה. שלא תהייה אהבה ספונטנית כזאת, הייתי אומר מקרית, לא נשלטת, אלא אנחנו עושים בינינו הסכם שבו אנחנו מפתחים את האהבה, מולידים אותה בינינו, ממש מולידים אותה ולא שזה בא מאיזה מקור לא ידוע. ואנחנו מפתחים אותה ומחזיקים אותה כך במה שלא יקרה, והחיים שלנו הם חיים ארוכים. אנחנו יכולים להחזיק אותה בצורה כזו שהיא כל הזמן תיתן לנו תמיכה, הרגשה טובה בתוכה והיא באמת תחמם אותנו לאורך כל החיים. אז "קורס האהבה". הייתי מלמד את זה בבתי ספר ולא כדאי לחכות עד שיבואו זוגות כמוכם לבקש ולשאול מה עושים כדי לחדש אילו רגשות, כדי לא להתרחק עד שזה יתפרק וכן הלאה. כרגיל זה חוסר בחינוך.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות זוגיות, חינוך לנשים/משפחה, חינוך מבוגרים, סדנאות/שולחנות עגולים | להשאיר תגובה | |
מתחילים קורס בללמד זוגות טבע האדם, משפחה בזמני קדם והיום, אגו שמתפתח
פורסם: 30.07.12, 12:50 pm
ממה מתחילים את הקורס? קודם כל ללמד כל אחד, בכלל קבוצה של זוגות, חמישה זוגות, עשרה זוגות, הייתי מלמד אותם קודם מהו הטבע האדם, למעשה דיברנו על זה בשיחות הקודמות. מהו טבע האדם, האגו שלנו, האגו שמתפתח, ומשפחה בזמני קדם, משפחה בימי הביניים, משפחה בימים המודרניים ופוסט מודרניים שאנחנו נמצאים בהם היום. עד כמה האגו שלנו, הרצון לקבל שלנו, הוא בעצם המוביל בהכל, עד כמה הוא משתנה בהתאם לזה ולכן עד כמה המסגרת המשפחתית והיחסים במשפחה מתפתחים ומשתנים.
כך שקודם לא היינו צריכים ולא דורשים רגשות כל כך, כי האגו שלנו היה קטן, הוא לא דרש שאנחנו נמלא אותו עד גובה של אהבה, אלא איזו השתתפות, הֶרגל היה מספיק. אז אני רואה בכפר שלי, בשבט שלי, איזו בחורה או בכלל ההורים אומרים לי להתחתן איתה ואני מתחתן ואז אין שום בעיה. מה שכן היום, בגלל כלי התקשורת והעולם שנעשה כל כך רחב, אז הצעירים הם כל כך מפותחים וכל כך מרגישים את העולם הרחב והם לא יכולים להסתפק במשהו מקרי. מתוך האינטרנט והטלוויזיה יש להם כל מיני דוגמאות מה זה נקרא חבר, מה זה נקרא בן זוג, אהבה, בגידה, כל הדברים האלה, התחרות שבזה וכן הלאה. ובאמת הנושא נעשה מאוד מורכב.
והאגו שלנו גדל עד כדי כך שאנחנו ממש לא יודעים מה לעשות עימו, עד כדי כך הוא סובב אותנו ומבלבל אותנו שאנחנו צריכים לדעת איך לנווט אותו, איך לרסן אותו איכשהו. לא להקטין, אלא לדעת איך אנחנו באמת ממלאים אותו בצורה כזו שלא הוא ינהל אותנו אלא אנחנו אותו. אם כך קודם כל אנחנו צריכים להתעלות מעל הטבע שלנו, להיות כל אחד פסיכולוג לעצמו, וגם כן להבין את השני, וגם השני עושה זאת כמוני.
ואז אנחנו מדברים כך, מגובה של אדם לאדם, מראש לראש, ובגובה של האגו שלנו, מלב ללב. ה"לב" זה אחסון של כל הרצונות והתשוקות של האדם. אז יש לנו מוח ולב. וכך כל אחד ואחד מבין את זה ואנחנו צריכים לאזן את המערכות האלה בכל אחד, כך שהמוח יהיה למעלה מהלב ושכל אחד ידע איך להתכלל נכון עם השני. שהמחשבות שלנו יהיו מבינות זה את זה וגם הרצונות שלנו יהיו קרובים זה לזה.
אם אנחנו ניגשים לעניין בצורה כזאת, אז אנחנו כבר נעשים באמת איזה זוג חוקר, זוג בוגר. וזה יכול להיות אפילו ילדים קטנים שאנחנו מלמדים אותם בבית ספר, אבל הגישה עצמה היא כך באמת. רצו לקרוא לה "הזיווג הבוגר" או "הזוג הבוגר". כי זו באמת נקראת "בגרות", אחרת יש לנו זוגות בגילאי 40, 50, שמתנהגים באמת כמו ילדים. ואני שומע מהם את הטענות אחד לשני, שהן ממש כמו טענות של ילדים. כמו ילד קטן שבא לאימא ודורש, כך הם דורשים, רק אחד מהשני, אלה דברים לא מציאותיים.
אלא אנחנו צריכים גם להכיר את הגבולות של כל אחד ואחד, ההגבלות של כל אחד ואחד. זאת אומרת להכיר את המערכת הפנימית של כל אחד. ואז אני מבין עד כמה אני יכול, ובאיזו צורה לא להתקרב לשני, לשמור אותו מזה, או להיכנס בתוכו בכמה דברים, או ממש להדבק בכמה דברים. בדרך כלל אנחנו לומדים את זה מהרבה מאוד מכות בחיים שמהם אנחנו כבר יודעים, על זה אנחנו נשמור ולא נדבר, על זה אנחנו כן יש לנו אולי איזו הסכמה ובזה אנחנו ממש יחד.
אז אפשר לחלק כך לשלושה חלקים את השדה המשותף שלנו. רק השאלה היא איך אחר כך אנחנו גם מקבלים את השדה הזה. שאני משתדל להתעלות מעל האגו שלי ולקבל את הטבע של השני, של הזולת, השדה שלו שהוא "אל תיגע", ואפשר להיות המשותף ואפשר להיות ממש לב בלב. איך אני עובד עם שלושת החלקים שלי יחד עם שלושת החלקים שלו בצורה כזו שכל הזמן אנחנו דואגים איך להתקרב יותר ויותר ולהתחבר בצורה יותר ויותר הכרתית, הבנתית ושהאהבה תיפתח מתוך חישוב, מתוך התחשבות. כי התחשבות זה חישוב, חישוב ההדדי.
וכמו שדברנו אנחנו הולכים בצורה כזו שהאהבה זו החיה המשותפת שאנחנו מגדלים מתוך ויתור הדדי. היה לנו דבר כזה.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות חינוך לנשים/משפחה, חינוך מבוגרים, סדנאות/שולחנות עגולים | להשאיר תגובה | |