>ניצה: אתה יכול לתאר קצת את ההרגשה בשטח המשותף הזה, מה מרגיש זוג שמרגיש את השטח המשותף?

את השטח הלא משותף נעזוב, הוא כאילו נשאר מאחורינו. אחריי יש משהו, ואחריך יש משהו. או אתם כזוג, יש משהו שלכל אחד הוא מאוד מאוד אישי פנימי, אולי הקרובים של האימא שלו ואימא שלך ועוד כל מיני דברים. ונניח שבזה אנחנו לא נוגעים.

אלא השטח המשותף, איפה שאתם יכולים לדון, זה נקרא מקום הבחירה, לשפר אותו, הוא ניטרלי בינתיים. ושטח האהבה זה איפה שאתם ממש כבר איכשהו כלולים זה בזה, שיש שם הרגשה שהיא קושרת ביניכם.

האם את רוצה לדבר על השטח המשותף?

>ניצה: השטח המשותף וגם בתוך השטח הזה של האהבה.

אנחנו בעצם רוצים בעתיד להתקרב כל הזמן, כך שנהפוך את השטח המשותף לשטח האהבה. כמה שיותר קרוב, כמה שיותר אנחנו נהיה שם בהתכללות זה מזה. אם אנחנו מדברים על בן הזוג, אז מלכתחילה אנחנו צריכים להגיד שכל אחד מהם הוא אגואיסט מוחלט שלא רוצה בעצם לתת לשני כלום ורוצה ליהנות מהשני ב-100%. היא שלי וזהו, והיא חולמת שאני שלה. זה מלכתחילה.

ואז דיברנו על העיגולים האלה שנכנסים זה בזה, לאט לאט. וגם דיברנו על כך שההתקרבות נעשתה על ידי וויתור הדדי, ושאנחנו כל הזמן מנסים שהוויתור ההדדי יהיה בהתגברות מפעם לפעם יותר ויותר. ואז כשאנחנו בצורה שכלתנית ממש, בחשבון, כל הזמן בודקים את עצמנו עד כמה אנחנו יכולים יותר ויותר להיות קרובים זה לזה, אז כשנעלם הרגש, בא השכל.

אם יש רגש אז טוב מאוד, אבל השכל כל הזמן מפקח, זה המנגנון, המחשב שנמצא בי וגם בבת הזוג שלי ואנחנו בעצם יודעים שאנחנו הולכים להתקרב ולהתכלל ולהדבק זה בזה עד כמה שאפשר. וכל פעם יותר ויותר.

ויש לנו את זה בתכנית, וכל מה שעושים בחיים אנחנו מקבלים כמקרים כאלה שהם לא סתם מקרים, אלא הזדמנות להתקרב כל פעם על ידם. ואז בצורה כזאת עובדים.

>ניצה: מבחינה רגשית תיארת מצב שבו אני מבינה בשכל שכל הזמן אני צריכה לעשות ויתור.

על ידי השכל את מפתחת רגש.

>ניצה: נכון, אבל מה קורה באזור של הרגש?

עד כמה הוא חשוב, עד כמה הוא מיוחד ועד כמה גם הוא כן חושב כך עלי. עד כמה אנחנו יכולים לסכם את היחסים בינינו, עד כמה אנחנו קשורים ונאמנים בינינו במשהו, זאת אומרת יש אישיות מיוחדת מכל באי עולם שאיתו אני נמצא בקשר שאין ביני לאף אחד, בצורה הדדית כזאת אנחנו נעשים כאחד. מתוך כך באה העזרה ההדדית, התמיכה וההבנה ההדדית, כל הזמן גם להשתדל להראות לשני עד כמה אני נהנה מכך שאני מבטל את עצמי ועושה ויתורים כדי להשאיר לו יותר שטח, יותר מקום, וכך אנחנו מתקדמים.

זאת אומרת, כל הזמן יש לי עבודה על האגו שלי, אבל קימת גם תמיכה הדדית שאנחנו מקבלים אחד מהשני. יש לנו על מה לדבר, יש מה ללמוד מהשני אם אנחנו עושים את הדברים בשכל, עם פיקוח שכלי. את הדברים האלה צריכים ללמוד איך, כי בדרך כלל אדם מתבייש לעבוד עם השכל, הוא גם מתבייש להראות אהבה, יש לו פחד לפתוח את הלב מחשש שהשני "יירק" לו בתוך הלב, זאת אומרת אני פותח את הנשמה, את הרגשות, והוא יכול לצחוק ממני.

אנחנו צריכים להתקדם למצב כזה וללמוד הרבה על האדם, מיהו מהו, כדי שהדברים האלה יהיו טבעיים, ולא שכל אחד יתבייש מהטבע שלו, כי זה הטבע. בצורה כזאת אנחנו משתדלים לעבוד בצורה בוגרת, בריאה, כדי שלא יהיו בינינו אי הבנות, דברים נסתרים, או ילדותיים ושטותיים שיש בין הזוגות הצעירים שמתנהגים בגאווה ובהתנשאות כלפי כל הדברים, כך שאפילו גם הזוג הצעיר יהיה בוגר בדעות שלו ובגישה שלו לחיים.

מתוך חוסר החינוך לאהבה אנחנו הפסדנו הרבה בחיים, לא ידענו איך לסדר את עצמנו. ודאי שאם נלמד את הילדים שלנו לפעול כך, אם לא את הדור הנוכחי אז את הדור הצעיר שגדל, אנחנו נעשה להם באמת מתנה גדולה.

>ניצה: בתוך השטח המשותף יש איזה שטח שקראת לו שטח האהבה.

שטח האהבה הוא במקום שבו יש בינינו הסכמה, כשאנחנו כבר עשינו את העבודה המשותפת שלנו, כל אחד על עצמו ועל השני, ובזה אנחנו כבר נמצאים במצב ששם אנחנו שותפים עד כדי כך שאין הבדל ביני לבינה.

אנשים בדרך כלל מרגישים כך כלפי רכוש משותף שהוא ממש משותף, למרות שהיום מחלקים אותו בקלות. מרגישים כך כלפי ילדים, נכדים, כלפי משהו שבא משנינו, במקום שבו אנחנו נעשינו יחד. נניח שהבאנו יחד ילדים לעולם, אז הם שייכים גם לי וגם לה, אנחנו לא יכולים לחלק אותם, הם לא רכוש ולא כלום. אם נסתכל על כך בצורה פילוסופית, אז המשך האהבה בא לנו בצורה כזאת מפני שזה משהו אחד הכולל שניים. כלפי הילדים יש לנו קודם כל אינטרס משותף ולכן ההרגשה היא משותפת, לכן מה שלא יהיה, זה גם המקום שממנו אנחנו יכולים להתחיל שוב את הקשר, להתחיל משם שוב את הצמיחה, את הדיון, וכן הלאה. זו דוגמא לשטח המשותף, מפני שבכל אחד מאיתנו יש בלב אותו סוג של אהבה, מה שיש לו יש לי כלפי השלישי, כלפי השטח המשותף, הילד שלנו הוא השטח המשותף שלנו, שם האהבה שלנו נמצאת. אבל הילד שלנו הוא בכל זאת ילד, הוא המישהו השלישי שאנחנו נמצאים בו, אני מדבר על השטח המשותף. מפני שיש לי בלב שלך שטח, ולך יש בלב שלי שטח, לכן כמו שאני מרגיש בליבי אותך, כך את מרגישה בליבך אותי.

זאת אומרת במקום הזה יש לנו איזו מין הרגשה, הבנה, הסכמה, יש לנו ברית. יש לנו איזה סוג של חוזה לעתיד. לכן אני לא יכול להוציא אותך משם, וגם את לא יכולה לעשות אותו דבר איתי, כי זה כאילו משהו שקבור שם, כבר אין מה לעשות עם זה, שום דבר. להרגשה כזאת אנחנו צריכים להגיע, זה נקרא "אהבה חלוטה" או "ברית אמיתית". אנחנו לפעמים צריכים להדגיש את זה גם בשיחות שלנו, להדגיש שזה קיים.

>ניצה: שהמושג הזה של "אהבה חלוטה" קיים?

כן, בצורה ההדדית. יש עוד דברים שהם עומדים לתיקון.

>ניצה: הקשבתי למה שאמרת וניסיתי להרגיש את הדברים, אבל אני עדיין מרגישה, מבינה ומסכימה בראש, בשכל. מה אני מרגישה בלב?

נכון. על הלב צריך לפקח על ידי השכל. אם היינו באמת נמצאים בדיבור, בחיבוק, בהידברות, אז היית מרגישה איך שזה לאט לאט יורד מהמוח אל הלב. אנחנו רק מדברים על כך, לכן זה עדיין כאילו בתיאוריה ולא במעשה. במעשה הזוג כבר עושה ביניהם בבית, או על הספסל בפארק.

>ניצה: תיארת באמת איזה תהליך שאנחנו צריכים לעבור, איזה פיתוח שצריך כל הזמן לפתח עוד ועוד.

בטוח, כן. כי האדם לא מכיר את הרגשות שלו. מי כמוך פסיכולוגית מבינה עד כמה האדם לא מכיר את עצמו. הרי למה באים אליך זוגות כאלה?

>ניצה: כי הם לא מסתדרים ביניהם.

כי לא מבינים זה את זה. כל אחד לא מבין את עצמו ולא את השני. איך את מתקנת אותם? על ידי כך שאת מסבירה להם, נותנת להם כמה תרגילים, תנסו כך וכך. זאת אומרת את נותנת להם תכנית עבודה כך שעל ידי המחשבה ועל ידי כל מיני פעולות הם יוכלו אולי ללכת יחד ולעשות משהו יחד, אולי לישון בצורה אחרת כשהם נפרדים או לנסוע לאיזה טיול יחד. את מדריכה אותם איך על ידי פעולות ועבודה במוח הם יוכלו להוריד את כל הדברים האלה אל הלב.

style="text-decoration: underline">>30_program_haim-hadashim_n43.doc">חיים חדשים, שיחה 43, 30.7.12

 

שייך לקטגוריות כללי | סגור לתגובות על השטח המשותף-איפה שיכולים לדון, לשפר אותו. שטח האהבה זה איפה שכלולים זה בזה, שיש שם הרגשה שקושרת ביניכם | |

>אורן: הדגשתי משפט שאמרת קודם, אמרת שיש לי בלב שלך שטח, ולך יש בלב שלי שטח.

כן. אם אנחנו נמצאים בדרך, אז יש לנו שלושה מקומות. יש מקום משותף ששם אנחנו נמצאים באהבה, ויש מקום משותף ששם אנחנו נמצאים בהבנה ובבירורים. אנחנו רוצים את המקום הזה כי הוא המקום של הבחירה החופשית, אנחנו רוצים לקרב גם אותו ולמלא גם אותו באהבה. ויש מקום שאנחנו בינתיים בכלל לא נוגעים בו, זאת אומרת יש לה הסתכלות משלה ולי יש הסתכלות משלי, היא אוהבת משהו שאני לא אוהב וחושבת על משהו שאני לא חושב. יש גם דברים כאלה, אנחנו בני אדם וכל אחד מאיתנו הוא איזו מין מערכת מורכבת. בדרך כלל אני מחלק את הכל לשלושה חלקים, למרות שאחר כך אפשר לחלק עוד, אבל נניח שהם שלושה חלקים. גם כל חלק מתחלק לשלושה, יש בזה הרבה פרטים, אבל בינתיים זה מספיק.

>אורן: התרשמתי מהמשפט הזה, כי אמרת שבשטח הזה שיש לי בלב שלה, ולה בלב שלי, שם אנחנו מרגישים כאילו אחד את השני. כמו שאני מרגיש אותה בלב שלי, כך גם היא מרגישה.

על כך אין לנו ויכוח, זה נמצא בינינו. זו האהבה הראשונה, הבסיסית שבלעדיה אנחנו לא מתחילים. אם אין לנו את זה, אז אנחנו כמו מלך ומלכה שמחתנים אותם והם לא יודעים כלום, מביאים אותם יחד והם לאט לאט מתחילים להכיר זה את זה ולהתחתן, זאת אומרת זה נעשה לפי חשבון, אין בהם את נקודת האהבה המשותפת. בדרך כלל בחור ובחורה מתחתנים מפני שהם בכל זאת נמשכים זה לזה, יש ביניהם איזה משהו, לפחות נקודה אחת.

>אורן: כאדם שנשוי לא מעט שנים התרשמתי מהמשפט הזה, נזכרתי שיש כזה דבר, ואני מניח שרוב הזוגות סטטיסטית נשואים יותר משעתיים.

זה הזכיר לך כמה רגעים שהיו לפני כך וכך שנים.

>אורן: בדיוק. ועכשיו אנחנו לא באיזו סיטואציה אמיתית בשיחת בסלון, אלא אנחנו פה כזוג שרוצה לעשות שינוי ושדרוג בחיים שלו, באנו ללמוד ממך איך לבנות את הדבר החדש הזה.

לכן אני פונה לשכל ולא לרגש. כי אם אני אפנה לרגש ואגיד לכם, אתם זוכרים איך לפני חמש עשרה שנה הייתם מתחבקים ואוהבים, ואיך התפעלתם, אז היא תגיד עליך "הייתי מטומטמת משוגעת, לא ידעתי מה אני עושה, ובכלל הייתי צעירה". אתה אולי תגיד אותו דבר, כי אנשים לא מבינים שהדבר הזה שמגיע אליהם הוא טבעי, הורמונלי, בהמי, הוא לגמרי גשמי ואין בזה שום דבר. איך פתאום יש התלהבות זה מזה, ממה יש לי להתלהב, מהעיניים שלה, מהרגליים שלה. ממה היא התלהבה, האם מהשכל שלך, מהגבריות שלך, זה לפי ההורמונים, לפי איך שאנחנו מריחים זה את זה. אנחנו עדיין לא מבינים את זה בדיוק, אפשר להסביר בקורס שלנו לזוג המאושר איך זה קורה, יש לנו כבר מספיק ידיעות על כך.

הכל הורמונאלי, הכל מתבסס לפי הריח, לפי ההרגלים, לפי הסטנדרטים למיניהם ששמענו. ואם אלה סטנדרטים מלאכותיים, אז הם משתנים. אם זה שייך לגוף שלי ואני רגיל לזה כמו אצל אמא שלי, או כי כך גדלתי, אז זה משהו יותר יציב. אם זה ממש לפי הטבע שלי, לפי הריח ולפי דברים כאלה שממש נסתרים והם עובדים עלי בתת ההכרה, אז זה עוד יותר חזק. נוכל לדבר על כך, אבל זה שייך ממש לפסיכולוגיה תת הכרתית.

נניח שאז היית "מטומטמת" וגם אתה היית "מטומטם", מפני שכל זה היה ללא שכל, אבל עכשיו אנחנו רוצים להוסיף שכל לכל הדברים האלה ולעורר אותם, ואם לעורר אותם מהעבר זה אפשרי רק על ידי השכל. לעורר אתכם לאותה ההרגשה המשותפת שהייתה לכם, כשהייתם ממש יד ביד, כל הזמן טיילתם ולא יכולתם להיפרד שעות על גבי שעות. משהו בער ביניכם ונראיתם כמו זוג מטומטמים עם מין חיוך כזה על השפתיים. אם כך למה שאותה הרגשה פנימית לא תהיה לכם עכשיו, היא בכל זאת יכולה להמתיק לכם את החיים ולתת להם טעם. בזה הייתם גם מקרינים לילדים שלכם ולכל הסביבה איזו מין הרגשה יפה, חמה, טובה. אני כבר לא מדבר על כך שגם לפי המחקרים זה מאוד מוסיף לבריאות בכל הרמות, לכן אנחנו פונים לשכל.

style="text-decoration: underline">>30_program_haim-hadashim_n43.doc">חיים חדשים, שיחה 43, 30.7.12

 

שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות, חינוך מבוגרים | להשאיר תגובה | |

>אורן: אז אני רוצה שתדריך אותי, אני הולך איתך. אם אני מבין נכון, עכשיו אתה הולך ללמד אותי מה אני צריך לעשות, איזה תהליך שכלי אני צריך לעשות כדי לעורר בי את הרגשת האהבה, להגיע למצב הזה שבו אני ארגיש שיש לי שטח בה, ויש לה שטח בי, כמו שתיארת.

עכשיו אנחנו רוצים להסכים בינינו, כל אחד הולך להסכים עם השני. קודם כל, עד כמה היא דורשת ממני ועד כמה שאני יכול לדרוש ממנה. בואו נראה עד כמה שאנחנו נוותר מהנוחיות, כל אחד מהאגו שלו, כדי שבפְּניָה, במילים, בסדר היום, בכל מיני דברים שאני אפרגן לה, והיא תעשה אותו דבר בשבילי, כלפָּי, לעומתי, ואנחנו נַראֵה את זה כל אחד לשני בתור דוגמה יפה. זאת נקודה אחת.

נקודה השנייה, אני צריך לדבר אליה ולהתייחס אליה והיא אלי כמו לאנשים הכי יפים, הכי חשובים, הכי חכמים, הכי מיוחדים בעולם.

>אורן: מה זה אומר?

לא לפחד ולא לחסוך מלהגיד, "את יפה, את מיוחדת", ועוד ועוד, וגם היא תגיד לך. לחפש מילים כאלה. תבנה מילון מיוחד, עשרים מילים כאלה, אתה תראה עד כמה שזה קשה, ותשתמש בהן כמה שיותר. ההרגל נעשה טבע שני, אתה באמת תתחיל לראות בה את זה.

>אורן: לא הבנתי, להגיד לה את זה גם אם אני לא מרגיש?

ודאי.

>אורן: ודאי מה?

אף אחד לא דורש ממך רגש. רגש אי אפשר לדרוש, אתה תתחיל להתייחס אליה כך, כמו שהיא.

>אורן: אז לא הבנתי.

תצייר לעצמך מלכת יופי שהיית רוצה לראות, לכל אחד טעם משלו, האשה החכמה, עקרת הבית הטובה ביותר, האמא הטובה ביותר, האישה הסקסית הטובה ביותר, תתייחס אליה כך, כאילו שהיא כזאת.

>אורן: כשדברת אז ניסיתי לדמיין את זה ולהרגיש.

ואז נכנסת לסחרור?

>אורן: לא.

אלא?

>אורן: ואז כשאמרת "ועכשיו תתייחס אליה ככה", אז פתחתי את העיניים.

כן.

>אורן: וכאילו מה קורה מהדבר המושלם הזה שתיארת, שהיא "ככה וככה"?

ואתה תראה את זה בה, אני בטוח. תתחיל להתייחס ככה, אתה תבין עד כמה שאתה תראה בה את זה.

>ניצה: אז אולי לא צריך פשוט לפתוח את העיניים.

אני לא יודע מה זה עיניים.

>אורן: "עיניים" זה כשאני פותח, אני רואה את אשתי.

כן, וכך תתייחס אליה. שהיא הכי יפה, שכל מה שיש בה זה באמת היפה ביותר, הטוב ביותר, המושלם ביותר מכל הבחינות. תתחיל להתייחס אליה כך. לעזור לך?

>אורן: כן.

אני מתייחס אליה כמו לחבר בקבוצה, הכי גדול, הכי חכם, הנמצא ממש בדבקות עם הבורא ואין יותר ממנו. אם אני אתחבר עמו אני בטוח מתחבר שם עם הבורא. זו אותה שיטה.

style="text-decoration: underline">>30_program_haim-hadashim_n43.doc">חיים חדשים, שיחה 43, 30.7.12

 

שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות, חינוך לנשים/משפחה, חינוך מבוגרים | להשאיר תגובה | |

>ניצה: אז בוא נראה מה הבנתי עד כה. אנחנו בסעיף 2 וזה השלב ראשון. אני צריך לדמיין, לצייר כאילו בעיני רוחי את האישה המושלמת מכל הבחינות וההיבטים ולממש, לעבור תחום תחום בחיינו. "הכי זה והכי זה" וכן הלאה. זה תהליך שאני עושה עם עצמי בתוכי?

כן. אבל אתה צריך להראות לה שאתה מתייחס אליה כך.

>אורן: רגע, עוד אין מה להראות, אני עוד לא בזה בכלל.

קודם אתה צריך לבנות תכנית בפנים.

>אורן: בשלב הראשון אני בונה את זה ככה, אם אני הבנתי אותך, אתה מדגיש שיש כאן כמה שיותר פרטים וכמה שיותר תחומים. לא כללי, ממש פרטת, גם בתחום הזה וגם בתחום הזה וכן הלאה.

אתה צריך לבנות תבנית.

>אורן: עשירה.

כן.

>אורן: עשירה שבאמת מתפרשת על כל החיים.

על כל מקרי החיים.

>אורן: אני מניח שזה לא כל כך קשה. כי אתה אמרת לי "בוא תפנטז על הכי הכי טוב בהכל". מה הבעיה? כל אחד יכול.

אז אתה בא אליה.

>אורן: חכה, אתה עוד לא בא, רגע.

ואתה נניח אומר לה "איזה שערות יש לך", וכן הלאה. אתה עובד, זאת עבודה. אתה עובד על תִכנות עצמך והיחסים ביניכם בצורה כזאת.

>אורן: ואז אני מתעלם מהמציאות.

איזו מציאות? אין מציאות. מציאות זה מה שאתה מצייר לעצמך. אתה מבין באמת את המציאות? חוץ מזה שחיים יחד אתה רואה את הפרטנר? אתה לא רואה אותו, אתה כל כך רגיל שלפעמים אתה מסתכל כאילו קצת מהצד, אז אתה רואה בו משהו, אבל לא רואים אחד את השני, רואים קצת פנימה זה את זה. אנחנו לא רואים. אולי לגברים זה קצת יותר קשה, כי מהטבע הם קצת יותר שטחיים, אבל אישה רואה קצת יותר פנימה את הגבר. לה זה יותר קל.

>אורן: מה לעשות? אני גבר.

אתה צריך יותר תיקונים. כן.

>אורן: אז אולי אני קצת "מפגר" פה בכיתה, אבל זה המצב. עד לדמיונות אני הבנתי לגמרי מה לעשות, יש לי ציור כזה עשיר, מגוון של האישה המושלמת שהייתי רוצה שתהיה לי.

ובאמת היא נמצאת.

>אורן: מי היא? זה בדמיון.

לא. עכשיו זה ממש בחיים.

>אורן: יש לי כזה ציור, הנה הוא כאן ואני חי בו והוא ממש ממלא אותי שמחה.

כן. אתה נמצא ביחס כזה אליה, בדמיון מודרך, אתה רוצה לראות אותה כזאת.

>אורן: מה אני עושה פראקטית? אני ציירתי, יש לי את זה פה, הנה אני מחזיק את הציור הזה.

כן.

>אורן: עכשיו אני עוד לא פותח את העיניים, אני מתקרב כאילו לכִּוונה.

ומרגיש.

>אורן: אני אמחק אותה קודם כל. שהיא לא תהיה קיימת ואני אציף את זה.

כן.

>אורן: היא לא קיימת, היא התאדתה.

כן.

>אורן: אני לא רואה אותה, אני רואה את זה.

עכשיו אתה מלביש את זה עליה.

>אורן: אני שם על עצמי כמו משקפיים של מה שציירתי.

כן.

>אורן: הלאה, מה עכשיו?

מלביש את הדמות הזאת שציירת, עליה. מהרגע הזה והלאה היא כזאת.

>אורן: תסלח לי, אולי אני אהיה כזה קצת ארצי, אבל נניח בציור שלי דמיינתי אישה שפיזיולוגית נראית אחרת. יש לה שיער שחור, אני ציירתי פה בלונדינית. מה אני עושה עכשיו רואה אותה בלונדית? שולח אותה לצבוע שיער? מה אני עושה?

לא. אתה לא מצייר, אתה צריך לראות בה את כל הדברים המושלמים. מה שיש בה, רק בצורה המושלמת. תעשה את זה אפילו מצד האגו, בגלל שזאת אשתי, מה שיש בה זה הכי טוב.

>אורן: לא הבנתי.

שוב, זאת עבודה במוח ולמרות שאני הייתי מצייר לעצמי משהו אחר אם זאת הייתה דמות לגמרי מנותקת מהחיים, אני הולך ומתייחס אליה כאילו שהיא הטובה ביותר, החכמה ביותר, היפה ביותר, ממש המושלמת ביותר. כך אני מתייחס אליה. אתה מצייר איזו אישה בלונדינית, תתייחס אליה כאילו שהיא בלונדינית, לא חשוב. יש בה את כל היופי של עולם, יש לה את כל הדברים הטובים שבעולם. אתה חייב לעשות את זה כך, אתה צריך להעלות אותה לדרגת מלכה.

>אורן: איך אני עושה את זה?

על ידי המחשבה. תתמודד עם זה, תתמיד בזה.

>אורן: ממה אני מתחיל?

אתה מתחיל מזה שכל מה שיש בה הוא מושלם. העיניים שלך ולא יראו. אתה מסתכל עליה ואתה רוצה לראות בה דברים מושלמים, ואת מה שאתה לא רואה זה האגו שלך כך מקלקל. אתה חייב לעשות את זה.

>אורן: לא הבנתי בדיוק מה אני צריך לעשות. הבנתי ששינינו כיוון, האם הבנתי אותך נכון?

לא, זה לא שינוי. מצדי אין שום שינוי.

>אורן: אז ההוראה החדשה שנתת היא, "תתייחס אליה כאילו יש לה כל מה שאתה רוצה".

אמרתי "כמו", לא אמרתי שתצייר בלונדינית עם רגליים בגובה שני מטר, ולא יודע איזה אוזניים, ועוד משהו.

>אורן: אז את זה לא לעשות.

תצייר אפילו את זה, זה לא חשוב, זה לא הצבע, זה לא הגובה, זה ההערכה שאם כך היית מתאר איזו דמות, אז עכשיו תדביק את ההערכה הזאת עליה. זה לא פרמטרים פיזיולוגים אלא שאת היחס שלך לאותה הדמות, עכשיו תעביר אליה. את יכולה להסביר לו את זה? את הבנת את זה.

>ניצה: כן, אני מנסה להבין, איך גורמים להדבקה הזאת?

הכל זה בדמיון מודרך, אין כאן שום דבר, ואין כאן שום בעיה. אדם יכול לתכנת את עצמו כך שבמקום חתול הוא יראה סוס. הכל זה בדמיון. הכל על ידי העבודה הפנימית, ממש כך, אין שום בעיה. כך אנחנו צריכים לעשות זה עם זה. תתחיל לעשות את זה בבית ואתה תראה שזה אפשרי, אתה תמצא לזה מילים. אני לא עובד עם זוגות ולכן אין לי אוצר מילים לזה. כשמתחילים לעשות כך, בצורה הדדית, בהכרה, בהבנה, בדיבור על זה, בכך שמלמדים זה את זה.

>אורן: מה פירוש ללמד?

ככה, אני רואה אותה במשקל תשעים קילו, נמוכה, עם לשון הרע לפעמים פה ושם, והיא יורדת עלי, וכך מתנהגת, ובבית לא הכל כל כך מסודר כמו שהייתי רוצה, אבל אני מקבל את היחס שלה לכל הדברים כיחס מעולה, אידיאלי. זה מה שאני עושה. זה נקרא לעשות ויתור, כמו שדיברנו. זה הויתור. ואותו הדבר היא.

אנחנו מתחילים לעשות ויתור, בצורה כזאת הכרתית, הדדית, ולהתייחס כך זה לזה. תוך כמה תרגילים כאלה, כמה ימים, שבוע ימים, אתה פתאום מגלה שהכל השתנה. שאתה באמת מסתכל עליה ככה, היא מסתכלת עליך ככה, ובשטח המשותף שאתם כך עושים זה את זה, יש לכם אהבה.

>אורן: אני יוכל לתת דוגמה?

דוגמא? תעשה את זה בבית.

>אורן: דוגמא שעליה אני שואל איך ליישם את מה שאתה אומר.

כן.

>אורן: ניקח תחום אחר, לא נתונים פיזיולוגים של צורת הגוף שלה. נניח שאני נכנס הביתה והבית מבולגן, תוהו ובוהו.

כן. ואשתך שוכבת על הספה וצופה בכדורגל.

>אורן: אפילו אם היא לא שוכבת על הספה. אני בטבע שלי צריך שהכל יהיה מסודר מאד, "טיפ טופ". ואני נכנס הביתה לבלאגן, וזה כך יום אחרי יום, שנה אחרי שנה. אם אני רוצה לעשות את התרגיל הזה שאתה נותן, אז מה אני צריך לעשות עכשיו? אני נכנס, פותח את הדלת, עייני חושכות כרגיל, כמו כל יום, ועכשיו אני מתחיל את העבודה הפנימית הזאת.

כן.

>אורן: או אולי כדאי שאני אכין את עצמי עוד לפני שאפתח את הדלת, כי אני כבר יודע איזו תמונה אני אראה, אז אכין את עצמי כבר בכניסה לפני שאפתח את הדלת ואראה אותה בעיניים.

ודאי.

>אורן: נדבר עכשיו רק על הנקודה הזאת כדי שאני אבין ואז אני אשליך אותה על כל שאר התחומים. אני יודע שכשאני אפתח את הדלת, הבית יהיה מבולגן כי כל יום הוא מבולגן בכל השנים שאני איתה. אז אני אומר לעצמי, "אם אתה חולם, שתהיה לך אישה מסודרת ובית מסודר, אז תשליך את זה עליה ".

אתה מתייחס לאישה, לא למציאות שאתה רואה. אתה מתייחס אליה כאילו היא המסודרת, כאילו היא היפה, כאילו היא הטובה ביותר, מספיקה את הכל, עושה במאה אחוז הכל. פשוט כך אתה מתייחס אליה. אתה לא משנה את המציאות בינתיים, אחר כך אתה תראה עד כמה שאתה גם תראה מציאות אחרת, אלא אתה מתייחס אליה כך, כמו שהיא הבלונדינית, שהיא רכה וטובה בכל דבר, הבית מסודר, הכל מחכה לך על השולחן, לא מקרונים על השולחן אלא סטיק, או חצי עוף עם אורז, ומה שאתה אוהב. כך אתה מתייחס אליה, כאילו זה כך.

>אורן: זאת אומרת, למרות שהבית מבולגן.

אתה לא רואה אותו.

>אורן: אני לא מתייחס לזה.

כן.

>אורן: אני לא מתייחס לזה, אלא עושה משחק. אני משחק עם עצמי ב"כאילו", אני מצייר לעצמי שנניח הייתי נכנס עכשיו הביתה והבית היה מסודר כמו שאני חולם מאז שהתחתנתי, ולא ראיתי בעיניי מאז.

כן.

>אורן: אני מדמיין שהייתי חווה את זה סוף סוף. ונניח שזה היה קורה, אז עד כמה הייתי שמח, ואת השמחה הזאת אני עכשיו מלביש עליה. זאת אומרת, אני עוצם את העיניים, לא מסתכל, מוריד את המשקפיים מחוץ לדלת כדי לא לראות את הבית באמת. וכולי התפעלות מאיך היא סידרה את הבית.

לא, אתה מתייחס כך בלי להוריד את המשקפיים.

>אורן: בלי להוריד משקפיים? אבל הבית מבולגן.

זה לא חשוב, אתה מתייחס כאילו לא.

>אורן: מתייחס כאילו הוא מסודר.

כן, אבל בלי להוריד משקפיים.

>אורן: אמרתי כי כך זה כאילו בתפיסה שלי. האם אני כאילו נותן קרדיט, מה אני עושה?

לא קרדיט לעתיד.

>אורן: אבל הבית מבולגן, אז אני משחק שכאילו הוא מסודר?

כן.

>אורן: איזה יופי זה.

הכל מסודר.

>אורן: הבית כאילו מסודר.

זה כבר מסודר בעיני. זהו. זה כבר מסודר. אני קיבלתי את זה ככה.

>אורן: כאילו.

לא, לא כאילו. בעיני זה מסודר? איכשהו, יותר טוב ממה שבעיניה.

>אורן: בעיניה זה מסודר.

יופי, אז קיבלתי. ואפילו שגם בעיניה זה לא מסודר.

>אורן: לה זה בטוח לא מפריע, כי אם זה היה מפריע אז הבית היה כבר מסודר.

לא, אני לא יודע, אולי היא רק עכשיו באה מהעבודה.

>אורן: לא, זה באופן קבוע, זה לא קשור.

זה לא חשוב לי, אני לא מחפש סיבות למה כן ולמה לא.

>אורן: אז מה אני כן מחפש?

אני מחפש רק איך לראות דברים מושלמים. אותה, וכל מה שתלוי בה. זה פשוט, אני לא יודע איך להגיד. היא האמא הכי טובה לילדים שלי, בעלת הבית הכי טובה, הטבחית הכי טובה, המנקה הכי טובה, פרטנרית שלי ביחסים אינטימיים הכי טובה, הכל הטוב ביותר.

>אורן: בכאילו.

כך אני מקבל אותה, נקודה. אני עובד על עצמי לקבל אותה כך. זו עבודה, בלי זה לא תגיע לאהבה. אהבה תגיע אליכם מתוך כך שאתם תראו זה לזה עד כמה שאחד כך מקבל את השני, עד כמה השני הוא רצוי, עם כל השלילה שבו וכל הבעיות שבו. אני אוהב אותו כמו שאני אוהב את התינוק שלי, "הילד שלי הוא הכי יפה בעולם", אבל יכולים להגיד, "אי אפשר לנגוע בו, אילו אוזניים ואיזה אף", אבל איך האמא מלקקת אותו? ככה זה, כי זה שלה.

>אורן: מה הבטחת עכשיו שיקרה אם אני אתאמץ בתרגולים האלה?

אתה תראה שזה ככה בסופו של דבר. האהבה ביניכם, בשטח המשותף שבו אתם מסתכלים זה על זה ככה, האהבה שם תגדל ואתם תראו שאתם לא צריכים שום דבר חוץ מזה. ואפילו אם יגדלו עוד כל מיני בעיות וכאילו חוסר באילו סיפוק זה מזה, זה רק ייתן ביניכם עוד יותר אפשרות להגיע לפשרות, לויתורים ולאהבה.

זה נקרא "על כל הפשעים תכסה האהבה". היא לא יכולה לגדול ולהתקיים אלא רק על הפשעים שדווקא עליהם מגדלים את האהבה. וזה חמור מאוד אם אין את הפשעים הללו, כי אז זה נקרא שאני בכלל לא מסתכל עליה. אם אני מסתכל, אז בטוח שאני מגלה רק רע. כל מיני דברים כאלה. אז אנחנו צריכים ללמוד את טבע האדם וללמד את האדם איך לקבל נכון את החיים, בצורה אובייקטיבית. לא בצורה תלותית בכל מיני רצונות, מחשבות ותשוקות שלו. אלא ככה, אנחנו בונים את העולם ביחס שלנו.

>ניצה: אני חושבת שכאן צריך הרבה מאוד תרגול.

כן.

>ניצה: כי יש למעשה איזשהו פער בין הרצוי למצוי. אני רוצה משהו אחד, אבל אני רואה במציאות משהו אחר, והפער הזה גורם לי לכאב, לתסכול, לאכזבה. ולמעשה מה שאתה אומר לנו זה לחיות את הרצוי כאילו הוא כבר נמצא כאן.

ואז זה יהיה.

>ניצה: ואז הוא באמת יימצא.

כן.

>ניצה: אבל אתה בכל פעם נופל בחזרה מהמקום הזה, פותח את העיניים, מתעורר ומסתכל.

אנחנו תומכים זה בזה, עוזרים ומפתחים את זה.

>אורן: אנחנו נהיה חייבים להמשיך את זה בשיחה הבאה כי הזמן נגמר.

אם חייבים, אז נמשיך.

>אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן.

תודה לכם.

>אורן: תודה ניצה. תודה גם לכם שהייתם איתנו ויש על מה לחשוב. שיהיה לנו בהצלחה. כל טוב עד הפעם הבאה.

style="text-decoration: underline">>30_program_haim-hadashim_n43.doc">חיים חדשים, שיחה 43, 30.7.12

 

שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות, חינוך לנשים/משפחה, חינוך מבוגרים | להשאיר תגובה | |

>style="text-decoration: underline">אורן: שלום לכם וברוכים הבאים לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום לך הרב לייטמן, שלום לך ניצה מזוז. כאן באולפן יש בדרך כלל שמחה וצהלה כי אנחנו לומדים איך לחיות טוב, אנחנו רוצים להפוך את החיים שלנו מסיפור של הישרדות בלתי פוסקת וצער הולך וגובר בווליום כזה או אחר, למקום שכיף להיות בו, לחיות בו, שיש בו דברים טובים, שיש בו אהבה. אנחנו לומדים מהרב לייטמן איך ליצור את המציאות הזאת קודם כל בתוך הקשר הזוגי בינינו ואחר כך אני מניח שזה יקרין על כל החיים שלנו בכלל.

שיחה הקודמת התחלנו לפתח איזה נושא שאנחנו רוצים להמשיך. ניצה, תציגי לנו בשתי מילים מה היה לנו ולאן אנחנו רוצים להתקדם מכאן.

>style="text-decoration: underline">ניצה:  בתוכנית הקודמת דיברנו על כך שיש פער בין הרצוי למצוי, אנחנו רוצים משהו אחד אבל המציאות שלנו מראה לנו משהו אחר, והפער הזה יוצר אצלנו המון סבל, המון כאב. המטרה שלנו כרגע בשביל ליצור את האהבה הזאת, כדי לבנות נכון את האהבה בינינו, היא שאנחנו צריכים להתייחס למציאות שלנו בתוך הזוגיות במקרה הזה, כאילו שהרצוי כבר נמצא ברגע זה. זה משהו שבפעם הקודמת התחלנו לגעת בו אבל שמנו לב שחסרים לנו שלבים, תהליכים. מה אנחנו צריכים לעשות בדיוק כדי שהדבר הזה יתרחש?

 אנחנו צריכים להתייחס לזה בצורה בוגרת, שהאהבה היא לא סתם שאני אוהב משהו, זו אהבה סתמית, זו לא אהבה. אהבה זה מה שבונים "בוא נבנה אהבה, בוא נעשה אהבה בצורה כזאת  שאנחנו נגיע לזה". "אהבה" זה נקרא שכל אחד מבטל את עצמו כדי להתחבר לשני והשני גם מבטל את עצמו כדי להתחבר אליו, והשטח המשותף שאנחנו בונים מהויתור ההדדי מההתחשבות ההדדית, הוא השטח שבו אנחנו נרגיש אהבה. הרגש המשותף שאנחנו נרגיש בשטח שנמצא בויתור ההדדי. כמו שתי טבעות משולבות אלה באלה כך הם יתקשרו יחד ויהיה ביניהם שטח משותף.

>style="text-decoration: underline">ניצה: בפעם הקודמת נתת לנו התחלה של משהו ואמרת לנו, תדמיינו שבן הזוג שלכם הוא כרגע ממש מושלם, מושלם בכל התחומים. התכונות שלו מושלמות, הדרך שהוא פועל, הדרך שהוא מתנהג, הכל מושלם.

זה בא מכך שאני אוהב אותו, אחרת הוא לא היה מושלם. זאת אומרת, אנחנו באים לאהבה מצד הויתור וההתחשבות בכך שאני מגיע במאמצים, בתרגילים, בכל מיני פעולות הדרגתיות. זה לא שמיד באה לי ההרגשה, אני יודע שבצורה כזאת אני צריך להסתכל, לעשות, אני צריך לוותר. לוותר ולבטל את עצמי, ואז אני מקבל את השני. במידה שויתרתי על עצמי, בניתי בתוכי שטח שאני מקבל את מה שיש בו בצורה כמו שזה נמצא בי, פיניתי שטח פנימי אצלי וגם הוא פינה שטח שאני יכול להיכנס בו, לדור בו כביכול והוא בי, ואז השטח המשותף הזה בי בשבילו ובו בשבילי נקרא "משפחה". רק זה נקרא בעצם המשפחה, המושג המשפחה, השטח המשותף, בליבי יש בשבילה ובליבה יש בשבילי.

style="text-decoration: underline">>30_program_haim-hadashim_n44.doc">חיים חדשים, שיחה 44, 30.7.12

שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות, טבע הגבר ותפקידו, טבע/תפקיד האישה | להשאיר תגובה | |