>ניצה: אתה יכול לספר קצת על הדינאמיקה? מתי התהליך הוא בין הזוגות עצמם, מתי התהליך הוא בין הזוגות, מתי זה בפנים מתי זה בחוץ, ממש לנסות לראות תמונה כללית.

יש לנו אדם שמומחה בתסריטים, אני חושב שאת זה צריך לעשות אתו.

>אורית: זה יכול להיות בדומה לפסיכודרמה שמשחקים תפקידים?

יכול להיות. כן.

>אורית: אם אני נמצאת ברעיון של ויתור הדדי, ואני באה למקום של הוויתור ממקום מאוד מאוד פגוע, מאוד מאוד קשה לי. נפגעתי, נעלבתי. איך אני עושה התעלות והאם אני משאירה את העלבון מחוץ למקום שבו אני צריכה להתעלות או שאני יכולה לדבר עליו כדי להרגיע את המקום הכואב הזה?

את תתרשמי מדוגמאות גם אם את מאוד מאוד עקשנית ומזלזלת בכל הדברים, ולא רוצה לשמוע על שום ויתורים ולא אכפת לך כל "השטויות" האלה, מה שעושים כאן סביב השולחן העגול. ואם את פשוט אטומה לגמרי, ואפילו שממש קשרו אותך בחבלים לכיסא ואת חייבת לשבת כאן ואת לא שומעת, אז את בכל זאת תתרשמי מדוגמה. עכשיו השאלה עד כמה תקבלי את הדוגמאות האלה כשייכות אלייך.

ישנם הרבה אנשים ששומעים כאילו, ולא שומעים. שומעים בצורה תיאורטית. הם שומעים חכמות ויכולים לספר על זה אחר כך לאלפי אנשים, אבל זה כמו ששומעים מהאוזן וזה מיד עובר לפה והחוצה וזהו, ובעצמם הם נשארים כמו שהם.

כאן דווקא צריכה להיות השפעת הסביבה. דווקא בזה. הסביבה עושה עלינו עבודה כזאת שאנחנו משתנים בעל כורחנו. משתנים. זו השפעת הסביבה ואת זה אי אפשר לעשות אם אנחנו סתם רואים סרט. אני בסרט יכול לבכות מהדברים שעושים, מאיזה עוול למישהו, ולזה שאני עושה את זה בעצמי ובמשפחה, אני לא מודע. אני לא מודע. רק בתנאי שאנחנו נמצאים בחברה ואני נכנע לפי הדוגמאות האלה, ודרכם אני מקבל השפעה מיוחדת מהחיבור דרך הסביבה הזאת.

>אורית: אז הקבוצה צריכה להיות בעצם מאוד חזקה, שאני יכולה לסמוך עליה.

לא, היא לא צריכה להיות חזקה, היא רק צריכה להיות קבוצה שבאמת משתוקקת לחיבור, משתוקקת לוויתור. כמה שרואים דברים יפים משחקנים בתיאטרון, אנחנו אף פעם לא מקבלים דוגמה להתעלות מעל האגו. אנחנו יכולים ללמוד מכל השחקנים ומכל הדוגמאות בעולם איך אני מנצל את עצמי כדי לנצל את העולם. זאת אומרת איך לעבוד עם האגו, מפני ששם אין ויתור. שם עובדים שחקנים שמקבלים משכורת, והם ישחקו דברים יפים ומיד בסרט אחר, דברים רעים.

כאן אנחנו מקבלים השראה מהקבוצה, מדוגמאות מהזוגות או מזוג אחד אפילו שהוא משתדל להתעלות ולהגיע לאיחוד. ולכן הם מקרינים עליי את כוח האיחוד. באיחוד יש כוח מיוחד, הכוח האינטגרלי הזה שמשפיע עליי. אני רק מהקבוצה, וקבוצה יכולים להיות שניים, רק מזה אני מקבל כוח שינוי. צריך טוב טוב להבין, שלא יעזרו לנו כאן אנשים חיצוניים, פסיכולוגים, אנשי קולנוע, תיאטרון או משהו אחר, זה חייב להיות ברצינות. החברה הזאת צריכה להיות רצינית. זאת אומרת כמה זוגות שהם באמת אמתיים. אם תביאי זוגות שהם סתם יתנו דוגמאות זה לא "תופס". את תרגישי שכולם הבינו והלכו הביתה ושום דבר לא משתנה. שום דבר. אלף פעם יראו דוגמה מלאכותית, וכלום משתנה. יראו דוגמה לא מלאכותית, לא יפה, לא תיאטרלית, לא כלום, אבל משהו יש שם, איזה מן ויתור, איזו נטייה לחיבור, וכבר יש שם כוח מיוחד שישפיע עליהם.

style="text-decoration: underline">>30.doc">חיים חדשים – שיחה 30 – 2.7.2012

 

שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, השפעת הסביבה, התלות ההדדית, זוגיות, חינוך לנשים/משפחה, סדנאות/שולחנות עגולים | להשאיר תגובה | |

>אורן: אמרת שקבוצה יכולים להיות שניים, הכוונה שני זוגות?

כן, שני זוגות זה מול זה.

>אורן: בני הזוג בעצמם יכולים לבנות ביניהם קבוצה? גבר ואישה יכולים לבנות את עצמם כקבוצה?

יכולים, ודאי, "מיעוט הרבים שניים", אבל זה כשמסכימים באמת כל אחד לתת לשני דוגמה. אבל מאיפה הם ייקחו כוח לתת לשני דוגמה אם הראשון יהיה כלפָי כקבוצה. קשה. מאיפה יהיה לו כוח איחוד, עם מה הוא יתאחד? יש טכניקה שהוא מתאחד איתי, אבל זה לא מספיק, "ברוב העם הדרת המלך" אני צריך בכל זאת דוגמה רחבה, כמו שנראה לי זו חברה , קבוצה, הסביבה.

>אורן: נניח שהם שני זוגות.

שני זוגות זה מספיק.

>אורן: אז מאיפה הוא לוקח את כוח האיחוד, עם מי הוא מתאחד? אמרת שבין בני זוג חסר לך מאיפה לקחת את כוח האיחוד.

זוג אחד נותן דוגמה לזוג השני. וחוץ מהדוגמה הויזואלית הוא נותן להם גם את כוח האיחוד שהם מתחברים. כי בדוגמה הויזואלית הזאת יש גם כוח פנימי של איחוד.

>אורן: אז זה צריך להיות זוג שהוא כבר במשהו טוב?

במשהו, בנטייה לזה. כמו בקבוצה שלנו.

>אורן: אז אי אפשר שאחד מבני הזוג הוא ייתן לשני את הדוגמה הזאת של נטייה לטוב?

כן, אבל זו בכל זאת לא קבוצה. זו בעיה. אפשרי, אבל הרבה יותר קשה.

>ניצה: אבל נניח שזוג כזה עבר תהליך של כמה מפגשים, והיה עם עוד כמה זוגות. אחר כך האם הוא מגיע למצב שהוא יכול לתחזק את זה בתוך הקשר שלו, או שכל הזמן הוא צריך להיות מוקף בקבוצה?

כל הזמן. כי אגו שלו כל הזמן מתפתח ומראֵה אופנים חדשים. העבודה הפנימית הזאת היא לא נגמרת. אבל האם הוא צריך כל הזמן להיות באיזשהו קשר תמידי עם הקבוצה, עם גורם זָר? אולי את הקשר הזה אפשר כבר לחדש על ידי תכנית טלוויזיה. אני לא יודע, זה יכול להיות.

>אורית: בדרך כלל, מניסיון, כשעוברים קורס שהוא ממוקד מטרה מסוימת, ואחר כך לא חוזרים להיפגש, אותה קבוצה עם אותו מנחה, באמת יש נטייה לדברים "להתמוסס."

בטח.

>אורית: כך שבאמת לחזור לתחזוקה פעם בכמה זמן זה מאוד משמעותי.

>ניצה: מה עוד צריך להיות בסדנה כזאת? דיברנו בעצם על איזושהי סדנה, כי ברגע שיש שני זוגות זו סדנה. זה לא זוג אחד.

נכון. אפילו זוג אחד זו סדנה. "סדנה" נקראת פעולה פיזית עם מניע פנימי. זה לא יכול להיות ללא השתתפות גם בדיבור ובמה שאדם מתבטא. מצדי שירקדו.

>אורית: אתה חוזר עוד פעם למקום שחייבים גם לחוות ממש, שתהיה שם עשייה ממש, ולא רק חשיבה. זאת אומרת, ממש צריך בפועל להרגיש את זה.

זו חייבת להיות עשייה ממש בתוך סביבה, רצוי פיזית ולא וירטואלית, שהיא עושה אותה פעולה, וכך מחבקת את האדם או הזוג, ובזה משנה אותו.

>ניצה: נניח שזוג כזה עכשיו מתעניין, ואנחנו יודעים שתמיד כשמישהו רוצה לברר תהליך, הוא מיד מנסה לברר פרטים, אפילו על כמה מהר הוא ירגיש למשל את כוח האיחוד הזה בתוך התהליך הזה. זה קורה מהר? זה קורה אחרי תקופה מסוימת? כמה מהר הוא ירגיש.

אני חושב שמיד.

>ניצה: מיד? ומיד ההרגשה הזאת עושה איזה תהליך?

התפעלות יכולה להיות ודאי מישיבה ראשונה כזאת, מהפגישה הראשונה. אבל אחר כך אנחנו צריכים לפתֵח את זה. כי גם זה כל פעם נראה כבר הרגל. יהיה משהו חדש או לא. האדם חי מחדשות. הוא חייב כל הזמן להרגיש חידוש במשהו. אחרת יתחדש רק האגו שלו. זה לא טוב.

>ניצה: זאת אומרת, כל פעם צריך להעלות את הרמה הזו של החיבור.

ביניהם הם כבר יכולים לשמור על זה. הם צריכים לדעת לשחק לא כל אחד נגד השני, אלא כל אחד נגד האגו שלו. האדם צריך להיות שחקן. זה משחק החיים האמיתי.

>ניצה: אני חושבת שזו התחלה, הייתי רוצה לראות איך אני בונה את משחק החיים הזה, איך באמת יוצרים משהו, איזשהו תהליך, שהוא תהליך שמעביר את האדם באמת שלבים.

את זה רצוי לעשות במסגרת יותר רחבה אולי, עם עוד כמה אנשים שלנו, שהם בעצם המומחים בבניית אירועים כאלה, ולחשוב איך לעשות. אבל בהחלט לנסות את זה. לא חסרים זוגות כאלה. גם קרובים לנו. ולסדר דבר כזה. זה מעניין. בטוח שאם נוכל להראות תוצאה יפה, טובה, לא תחסר לכם עבודה.

>אורית: אנחנו לא ממש מחפשים.

לא, אבל כבר עם תוצאות באמת מיוחדות.

>אורן: אז בזאת נסיים הפעם. תודה הרב לייטמן, תודה אורית דולב, תודה ניצה מזוז.

>ניצה: תודה.

>אורית: תודה רבה.

>אורן: תודה גם לכם שהייתם איתנו. עד הפעם הבאה כל טוב ולהתראות.

style="text-decoration: underline">>30.doc">חיים חדשים – שיחה 30 – 2.7.2012

 

שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, אמצעי תקשורת, השפעת הסביבה, התלות ההדדית, זוגיות, סדנאות/שולחנות עגולים | להשאיר תגובה | |

>style="text-decoration: underline">אורית: ולמרות זאת אנחנו, האם אנחנו נייחד גם איזו אמירה לגבי בנים בוגרים שעזבו את בית אמא, שאין להם קשר טוב עם האמא, שהם לא מסתדרים איתה, שהם אפילו בקצר איתה.

>style="text-decoration: underline">אורן: מה אז?

אם הם נמצאים בכזה קשר עם האמא, האם יש הרבה מקרים כאלה? אני לא חושב שיש הרבה.

>style="text-decoration: underline">אורית: יש.

שהם בקשר לא טוב עם האמא?

>style="text-decoration: underline">אורית: כן.

לא נראה לי שדבר כזה יכול להיות.

>style="text-decoration: underline">אורית: יש ילדים שלא מדברים עם ההורים, לא באים לבתי אבות, לא מבקרים את ההורים, לא מכבדים אותם, לא מוסריים ולא מצפוניים. יש בהחלט אוכלוסייה כזאת.

אולי כבר צריך לטפל בזה מצד האמא. אבל הגבר בכל זאת רגיל למשהו שהיה לו בילדות. ההרגלים האלה נעשו טבע שני במשך זמן הילדות והנערות, וצריך להשתמש בזה. אנחנו צריכים לעבוד על האדם. אנחנו צריכים לקשור אותו לבית, לילדים, למשפחה, לכל.

 ועל ידי מה לקשור אותו? על ידי אותו ההרגל. מאוד מאוד חשוב שהבית שלו יהיה מסודר כמו הבית שאליו הוא היה רגיל. זה תמיד היה כך בכל התרבויות, בכל העמים. ובכלל פעם היו חיים קרוב זה לזה, הבן היה בונה את הבית שלו ליד הבית של ההורים. רק אחר כך אנחנו בנינו תנאים כאלה, שמשפחה קיימת ומחזיקה את עצמה כמשפחה, זה פלא.

>style="text-decoration: underline">אורית: התרחקנו, גם במרחקים.

לפי כל הנתונים, כל התנאים שיש היום, אני לא רואה איך זה בכלל אפשרי. ובפרט שיש לנו בעיה עם אורח החיים הכפול מזה שהיה קודם. פעם לחיות 40 שנה היה הישג. אדם היה חי פעם עד גיל 40, 35, או אפילו 30. היום אנשים חיים עד גיל 80, ובהתאם לזה נשים בגיל 50 היום יולדות, והגברים בגיל 60, 70 עדיין גברים. זה משהו שלא היה קודם. לכן עלינו להבין שאנחנו לא יכולים להשוות את המשפחה של היום עם המשפחה לפני 200 שנה. אז החיים היו חצי מהיום, עם כל מה שקרה באמצע.

>style="text-decoration: underline">אורית: בהמשך למה שאתה אומר, אני אקצין את זה. אז אולי בכלל בתפיסה החברתית אנחנו צריכים לחשוב שזוגיות זה עניין של 30, 40  שנה, נגמר הפרק הזה והולכים לפרק של עוד 30, 40 שנה.

יכול להיות. גם בגלל שאנחנו אוכלים היום כל מיני דברים שיש בהם המון הורמונים, מהשכפול הגנטי ועוד, יוצא שיש לנו נטיות, דחפים מיניים מופרזים למיניהם. תראי אילו עיוותים יש בגישה למין וכן הלאה. אנחנו נמצאים במצב לא בריא, ואנחנו לא מספיק עובדים נגד התופעות האלה. זאת אומרת כדי לתקן אותן, אלא לוחצים על האדם בזה שאומרים, "אסור לך", וזהו. למרות שאנחנו בעצמנו גורמים לזה.

>style="text-decoration: underline">"חיים חדשים", שיחה 28 – 1.7.12

שייך לקטגוריות בריאות/רפואה, הורות, הטבע, המשבר, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו, כלכלה/בריאות/ביטחון, נושאי הערבות | להשאיר תגובה | |

>הסיפור הפעם מדבר על זוג באמצע שנות השלושים לחייהם, שלמרות שהם נמצאים בקשר זוגי, אחד מהם מרגיש בדידות בתוך הקשר.

>אורן: הם נשואים?

>אורית: הם נשואים, והילדים באים בהמשך הסיפור. מה שקרה זה כשהגעתי לגיל 30 פלוס והמשפחה לחצה להתחתן, הרגשתי שמתחיל לברוח לי הזמן.

את מדברת מצד האישה?

>אורית: כן. הייתי פשוט לחוצה להתחתן, ומכל החברים או המכרים שיצאתי איתם, מצאתי את בן הזוג שלי, את בעלי היום, ולא עשיתי יותר מדי חושבים. אמרתי "טוב לנו פחות או יותר ביחד, אנחנו מסתדרים, יש אלוהים בשמים, הכול יהיה בסדר, נזרום עם זה". התקופה הראשונה בזוגיות, בחיי הנישואין עברה סך הכל די בסדר.

>אלא, שלאט לאט התחלתי לראות שאנחנו שנינו עובדים, חוזרים הביתה, ואז יש לנו את השלב של להיות ביחד, ארוחת ערב, קצת מדברים, ואז הוא יושב ורואה טלוויזיה, ואני צריכה להתחיל לעשות את העבודה הנוספת, את כל עבודות הבית. התקופה הזאת עברה בניסיונות לגשר קצת על הפער הזה, אבל ראיתי שאין עם מי לדבר, אז לא לחצתי יותר מדי.

>לתוך הסיטואציה הזאת נולדו התאומים, היום בני שנתיים. יש המון עבודה בבית, אני הפסקתי לעבוד, ונמצאת איתם בבית. אני מגיעה למצב שמצד אחד אני תשושה מרוב עבודה קשה, ומצד שני אני מרגישה בדידות נוראית. אין לי עם מי לדבר, אין מי שיבין אותי, כמה שאני מנסה ומשתדלת זה לא לגמרי מצליח. התינוקות בוכים בלילה, הוא לא קם, הוא מאוד עייף. כל בקשותיי להתייחס אלי יותר, לתת תשומת לב יותר, לנסות לשוחח איתו, עלו בתוהו, לטענתו הוא עובד נורא קשה כדי לפרנס אותנו והוא פשוט מאד עייף, אין לו יכולות לעשות את זה. אני בשלב שאני מרגישה כל כך בודדה בתוך הקשר הזה שאני לא יודעת מה לעשות.

>מתוך הסיפור הזה עולה השאלה, איך אפשר למלא ריקנות של אדם בתוך זוגיות שכזאת?

יש לך משפחה, ילדים, הכל בסדר, חוץ מהיחס מהבעל. הוא באמת לא מסוגל לעזור בבית, אין לו לזה ידיים, אבל נפשית, אם הוא היה משתתף יותר, זה היה מספק אותך?

>אורית: בהחלט, זה סיפוק גדול מאוד.

זאת אומרת, את מצפה לזה ולא יותר?

>אורית: הייתי מעדיפה יותר יחס רגשי, מאשר עזרה ממשית, בבית.

האם מרגע שנולדו הילדים הרגשת שהוא התרחק ממך קצת?

>אורית: כן.

הוא פוחד לגעת בהם, להתעסק איתם קצת?

>אורית: לא ממש. הוא משחק איתם, הוא מחליף להם חיתולים, אבל לא עושה להם אמבטיה.

הוא מחזיק את האחד כשאני עושה אמבטיה לשני.

זאת אומרת, הוא קצת מתעסק איתם, לא רק דבוק לטלוויזיה?

>אורית: לא רק. בהתחלה כשלא היו לנו ילדים, הוא היה מאוד דבוק לטלוויזיה ולמחשב.

ועכשיו הוא מבין שזה שייך גם לו, מחוסר כוח הוא עושה רק מה שמסוגל?

>אורית: הוא נדרש ממני קצת יותר לשתף פעולה, אבל בקשר הזוגי בינינו כמעט ואין שום קשר.

מה זה הקשר הזוגי? הוא ישן במיטה אחרת? את מרגישה שיש לו רעיונות אחרים לגמרי ממשפחה?

>אורית: לא, אבל הוא לא משוחח איתי, הוא לא מנסה לעזור לי לפתור בעיות.

את עכשיו אימא, כל הלב והמחשבות שלך נתונים לילדים, את עסוקה איתם יום ולילה, הם מרכז החיים שלך. את לא מרגישה מתי יום ומתי לילה ובכלל מה שמתרחש בעולם, מפני שאת מסתכלת רק עליהם.

אני זוכר, כשטסתי עם אשתי מרחקים גדולים ממקום למקום על פני כדור הארץ, ממדינה למדינה, והבן היה בן קרוב לשנתיים, וכשדיברתי עם אשתי על כל הדברים שעברנו, ראיתי שהיא לא הרגישה כלום מהנסיעה, כי כל הזמן הייתה עסוקה בו. אין חיים מסביב, משהו קורה, עוברים משדה תעופה לשדה תעופה, ממקום למקום, היא פשוט כאילו הייתה בבית לידו או מחזיקה אותו על הידיים. עד כדי כך.

אז הוא לא נמצא במצב כזה. את דורשת ממנו שהוא יהיה בתוך העיסוק שלך כמוך, איך זה אפשרי? הוא נמצא בעבודה, יש לו שם הרבה בעיות ומחשבות, תלוי במה הוא עובד, יכול להיות שהוא שקוע גם בלב וגם במוח בכל מיני פרויקטים ומי יודע מה. והוא בא הביתה, הילדים צועקים, קפריזות, הוא מחליף חיתול פה ושם, אבל מה הוא יכול לעשות, זה בכלל לא שדה שהוא שולט או יכול לשלוט בו.

>אורית: אני לא מדברת על העזרה הפיזית.

לא פיזית.

>אורית: הילדים הולכים לישון באיזשהו שלב ואז אני רוצה קצת לשוחח איתו, לראות מה עבר עליו, מה עובר עלי, מה הוא מרגיש, האם יש בינינו איזשהו רגש.

"שוב, אנחנו לא מדברים על היחסים בינינו". הנושא האהוב על האישה.

>אורית: היחסים בינינו, זה מאוד חשוב.

תמיד לברר. הגבר סובל מזה.

>אורית: אבל לי זה מאוד חשוב, אני עובדת נורא קשה, אלה הילדים שלנו.

אז מה הוא יכול להגיד? "אני אוהב אותך. מספיק? עכשיו בואי נדבר על דברים אחרים".

>אורית: למי זה מספיק? לי זה ממש לא מספיק.

כן, הכול נכון, ואני מבין את טבע האישה, אבל קשה מאוד לגבר לסבול את הדברים האלה, בירורים של היחסים, כי בשבילו הכול פשוט. זה כמו בטבע, מגיע זכר, עושה מה שצריך לעשות עם הנקבה והולך, והיא נשארת עם הילדים, עם הצאצאים שלה, מגדלת את הגורים וממשיכה את החיים. והוא בכלל הולך.

>אורית: אבל אלה חיות.

זה אצל החיות, אנחנו יותר מהחיות אולי לכיוון הרע ולא לכיוון הטוב? זו עוד שאלה. אבל אנחנו באנו מתוך החיות, זאת אומרת שם היסוד שלנו. היסוד הוא כזה שגבר לא קשור לילדים כמו אישה, הוא לא מוליד אותם. התהליך הזה של הלידה בא ממך, זה משהו שהוא לא עבר ולא יעבור אף פעם. לא יכול להיות לו קשר כזה אליהם, הוא לא מרגיש אותם כחלק ממנו, חלק בלתי נפרד. אלה הילדים שלי, נכון, אבל זה לא כמו אימא. זה לא אמא.

>אורית: אבל אני צריכה את הגבר שלי, אני צריכה שהוא יהיה איתי.

הגבר שלך, זה משהו אחר, אז שהילדים לא יהיו המרכז. אם את רוצה שיהיה לך קשר עימו, אז את לא יכולה כל הזמן לדבר על ילדים וחיתולים ומחלות וכולי. לחזור לקשר, כשהילדים הולכים לישון, אין ילדים.

ואתם ביניכם. את צריכה להביא כוס קפה ועוגה שהוא אוהב, לשבת יחד איתו ולבלות בנעימות, כאילו שאין ילדים. עד כדי כך שאולי כדאי להזמין מטפלת וללכת איתו לבית קפה או סתם לטייל ברחוב, ולחזור הביתה, כמו זוג. זה מאוד חשוב להיות ללא ילדים, לחזור לאותה תמונה שאתם לבד.

>אורית: לחזור לאותה התמונה?

כן, כי הילדים ביניכם, מנתקים אתכם זה מזו, אלה בעיות באמצע.

>אורית: זאת אומרת, לאחר שהוא חוזר הביתה ואנחנו סיימנו לטפל בילדים, הם הלכו לישון ועכשיו שמונה וחצי, אז אין טלוויזיה, אנחנו צריכים להיות אחד עם השני, אחרת הטלוויזיה לוקחת את הכול.

לא יודע, הרי גם קודם היתה טלוויזיה.

>אורית: היתה טלוויזיה בשבילו, לא בשבילי.

בסדר, לא חשוב, אבל למה עכשיו זה מפריע לך?

style="text-decoration: underline">>חיים חדשים - שיחה 26, 28.6.12

 

שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות, טבע הגבר ותפקידו, טבע/תפקיד האישה | להשאיר תגובה | |

>אורית: איך נוכל להיות הפסיכולוגים של עצמנו ולצאת מתוך הראיה של הצרכים והדחפים הטבעיים שלנו, להיות שתלטנים, רגזנים וכל מיני תכונות כאלה?

לפחות אני יודע שאני כזה.

>אורית: מודעות.

מודעות. אבל אני יודע. זאת אומרת שאני מבקר את עצמי מהצד, אני מזהה בי את התכונה הזאת. אני מזהה אותה, את התכונה. ויש כאן כבר שניים, האדם שבי שחוקר ומודה, והחיה שהיא כזאת. ואני לא מתבייש בזה. כבר דיברנו על כך שנעשה אימון, וכל אחד יספר עד כמה שהוא רע.

זאת אומרת, אנחנו מגלים, ודווקא רוצים לגלות, ולא סתם תיאטרון, אלא עד כמה יש בי תכונות כאלה וכאלה וכאלה, ואני מוציא כמה מהן החוצה בעל פה, ועוד כמה מהן אני בולע ולא יכול להוציא החוצה מתוך בושה, אבל גם על הבושה אני מדבר כדבר שקיים. וכן הלאה.

זאת אומרת, זה מאוד, מאוד חשוב. קודם כל הפתיחה הזאת פוטרת את האדם מהרבה לחצים פנימיים, זה ידוע. כי בשביל מה הולכים לפסיכולוגים, או היפנים מרביצים לבובות? זאת אומרת, שצריכים להוציא את זה החוצה. ואחרי שהאדם נעשה פסיכולוג לעצמו, ואני מדבר כאן על סדרת השיחות שבה מלמדים את האדם איך להיות ממש פסיכולוג לעצמו, איך לראות את הדברים מבחוץ, לזהות את התכונות השונות, כן להזדהות עם עצמו אבל מביקורת עצמית.

נניח עכשיו, אני רוצה להתרגז עליך, אז אני לוקח את עצמי ואת הרוגז שלי, ואני מודד. נניח עכשיו אני כועס עליך ב-30% מהרוגז שלי. כלומר, אני עושה משהו במכוון, כשאני נמצא בשליטה עצמית. ואם אני בכל זאת עושה זאת, אני יכול גם לעצור את עצמי בכל רגע. אני כבר פוליטיקאי, אני שולט על הבהמה שלי. זו חובה במיוחד עם הילדים. זה מונע מהאדם אלימות וכל מיני בעיות. זו חובה עם הילדים.

וגם להראות לילדים, ילדים מאוד רגישים ותופסים את הדברים האלה. אם אני לפניהם מראה איך אני נוהג כשאני מתרגז על אמא לדוגמה, עוצר -"ולא, אני לא צריך להתרגז על אימא" שהיא כך עושה לי, כך אני מראה לפניהם את היחס, הדוגמה, זה החינוך.

כל החינוך הוא מדוגמאות, או שאנחנו מעבירים את זה בקבוצה. ואתן מכירות את זה מהטיפול. או מדוגמה אישית. חינוך זה דוגמה. גם הדוגמאות שאנחנו מקבלים מהחיים בזמן הילדות, זה מה שנשאר לנו לכל החיים ומהדוגמאות האלה אנחנו לא יכולים להפטר. זה בונה בנו את כל ההתנהגות, הצורה, היחס.

>אורית: אבל אתה אומר שאנחנו כן יכולים לשנות את זה מתוך המודעות, ואנחנו מפתחים את זה.

כן, אנחנו עושים את זה. אבל אני אומר שאנחנו בדרך כלל, מקבלים דוגמאות מהילדות מבית אימא, וכך אנחנו מתנהגים. וכאן אנחנו עומדים לשנות את זה, לתקן, לעשות איזה מין קורקציה -תיקון יתר כזה קטן.

style="text-decoration: underline">>חיים חדשים - שיחה 25 - 28.6.2012

שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, הורות, זוגיות, חינוך לנשים/משפחה | להשאיר תגובה | |