אני יכול להתחתן ולהתגרש כי אין תמיכה חברתית. האדם חי מהסביבה. נעשה שולחנות עגולים כדי לשנות דעת הקהל.
פורסם: 1.07.12, 11:20 am
אבל בשביל מה, אם אלה היו אנשים עשירים או אצילים, אז יש עליהם לחץ חברתי, הון. או עניים, אז חלקת אדמה, בית. היה משהו שלאדם היה כדאי להתרחק מעצמו, לוותר כדי לחיות בזוגיות. אבל היום אין לי בשביל מה לעשות את זה, אין. מה אני מרוויח מזה שאני מבטל את עצמי?
חסרה לנו תמיכה חברתית, התחייבויות, הכרחיות בקשר. היום אני יכול להתחתן, ומחר להתגרש, כי אין משהו שמחייב, שמחזיק, אין תמיכה חברתית. אני זוכר זמנים שאני הייתי צעיר, שכדי להתגרש הייתה פרוצדורה ממש גדולה. היית צריך לפרסם בעיתון מודעה על זה שאתה מתגרש. זה היה מאוד מרתיע אנשים. היום אין דבר כזה, זה פשוט.
למרות שאנחנו נפתח קורסים ונלמד את האנשים על הנושאים האלה ונלמד פסיכולוגיה והכל, השאלה היא, האם בלי תמיכה חברתית אנחנו נוכל לממש. זאת שאלה גדולה, האם אנחנו נוכל לממש את זה כך שהמשפחה תקום, תהיה יפה, עשירה, טובה? אנחנו חייבים תמיכה חברתית, סביבתית.
הכל.
זה שהוא צופה בנו זה מילא, זה שהוא צופה בנו זה כמו שהוא עובר איזה קורס, אבל אנחנו לא סביבה. ה"סביבה" זה נקרא "הקהל הרחב", "דעת הקהל הגדול", "דעת העולם". זו הבעיה, אם אין תמיכה חיצונית, זה לא יחזיק כי האדם הוא חיה חברתית, הוא חי מהסביבה, הוא ניזון ממנה. אנחנו יכולים לעשות אלף קורסים, הוא יוצא לרחוב, מקבל שטיפת מוח לפי הרחוב, הסביבה שולטת עליו.
לכן טוב אם אנחנו נעשה קורסים, טוב אם אנחנו נעשה שולחנות עגולים, כל מיני דיונים, זה הדבר הטוב. לאט לאט, יש סיכוי שעל ידי זה אנחנו נגיע למצב שאנשים ירצו לשנות את הסביבה, את כלי התקשורת, את כל הדברים כדי שיתחילו לעבוד בצורה אחרת. אבל לא שאני אומר שאין מה לעשות, אלא אנחנו צריכים להבין שהמטרה שלנו, על ידי זה שאנחנו מגיעים לאדם הפרטי ומעבירים אותו קורסים, היא שאנחנו צריכים להתפשט לרוחב, לשטח גדול מאוד, כדי שמתוך השכבה הזאת הרחבה, נוכל לשנות את דעת הקהל, דעת התקשורת. שנקבל מהם תמיכה, יחס חדש. ורק בצורה כזאת נוכל אז לטפל באדם ולהיות בטוחים שהוא יחזיק בדרך.
כרגע פה בפרויקט הזה אנחנו לא מדברים על המישור החברתי, ברור לנו שיש בו נחיצות ובלעדיו אין מצב שמשהו באמת ישתנה, זה ברור. אבל פה בפרויקט הזה אנחנו רוצים להתמקד באמת במישור של הפרט.
אז במישור הפרט אנחנו באמת צריכים לארגן אותם לקבוצות, כי לפחות תהיה להם תמיכה מהסביבה מהקבוצה. נניח מגיעים עשרים אנשים לקבוצה, ושם מתחילים לעבוד איתם על בניית האדם.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, השפעת הסביבה, זוגיות, חינוך לנשים/משפחה, חינוך מבוגרים, סדנאות/שולחנות עגולים | להשאיר תגובה | |
דעת החברה צריכה להיות שתגנה אדם בזה שלא נשוי ובעל משפחה
פורסם: 1.07.12, 11:16 am
והבעיה בכל צעד שהוא מתרחק מהתנאים ההתחלתיים שלו. אני אומר עכשיו, "אני דורש את זה", ויש לי רשימה במאה אחוז. הגברת אומרת, "אני דורשת את זה", ויש לה רשימה במאה אחוז. ואנחנו עכשיו מתחילים להתקדם. ככל שאנחנו יותר מתקדמים אחד כלפי השני, אנחנו רואים שהרשימה שלנו פתאום נמחקת, נמחקת, נמחקת, עד שאני מגיע אליה אני לא יודע מה שנשאר לי, היא תגיש לי כוס קפה עם עוד משהו פעם בשבוע, מכל הנוח והטוב והיופי שקודם חשבתי שאני אקבל מהשרות שלה, מההדדיות מהזוגיות.
לא, אבל אני אומר שזו המערכת.
אחרת אתה לא תחבר אותם. אנחנו מדברים על שני אנשים שהם אגואיסטים, שיש להם דרישה לכל אחד, והבנה פנימית של כל אחד מה זה נקרא נוח וטוב, ועד כמה שכל אחד צריך לשרת לשני. אפילו שאני אוהב אותה ואני רוצה לתת לה את כל החיים, זה נקרא שהיא משרתת אותי, היא אצלי אותו האובייקט שאני רוצה לתת לה את כל העולם ואני נהנה מזה. בצורה הפוכה, אבל בכל זאת כך.
אפילו שאני מוכן לוותר על הכל ולתרום לה את הכל, ורוצה להביא את כל העולם לרגליים שלה, אז מה אני עושה? אני נהנה מזה שאני מביא לה את כל העולם. אז גם היא בשבילי אותו האובייקט שעל ידי הפעולה המסוימת כלפיה, אני נהנה. בשביל מה אני מביא לה את כל העולם לרגליה? כדי להנות, כי בצורה כזאת אני נהנה.
זו שאלה.
לא, זה לא נשמע טוב. ודאי. כי על ידי כך שכל אחד יתחיל לעשות טוב לשני, עלולה להיות מריבה גדולה מאוד.
כן.
לא, אני אומר לך שבמישור האגואיסטי כך צריך להיות.
מה שאני אומר, שבצורה כזו זה לא יעזור, אנחנו לא נוותר. אלא הפתרון צריך להיות למעלה מזה. אנחנו דברנו עכשיו, אולי אני לא מבטא את עצמי מספיק טוב, רק על מה שקורה במישור השולחן, במישור האגואיסטי, שבצורה כזו לא נוכל להגיע לשום דבר.
לא. אפילו שהחברה תתמוך, אני כל הזמן ארגיש את עצמי שאני מוותר. היום אני לא מוכן לוותר בגלל שאני לא מקבל גם שום תמיכה מאף אחד. אין לי חלקת אדמה, בית ונכסים יחד איתה, או כל מיני דברים אחרים, אני מוותר וזהו. מוותר עליה ולא על הנוחיות שלי.
השאלה היא, האם אנחנו יכולים להתקיים בכל זאת יחד, בפרט שהאגו שלנו גדול? פעם כשהאגו היה קטן, על מה היה צריך לוותר, מי היה צריך לוותר, ובכלל על מה מדובר, איזה חינוך הם קבלו? אישה ידעה מה לעשות, היא טפלה בכל האחים והאחיות שלה בבית. היא ידעה לבשל, לכבס, לנקות, לסדר את הבית, לעבוד עם הפרות, עם העיזים, עם כל מיני, בכלל הכל היה ברור.
היום אחרת. היום אנחנו נמצאים בצורה יותר שווה. ואז כאילו אנחנו צריכים שנינו לתת כוח.
אנחנו לא נוכל להחזיק משפחה בצורה כזו, אלא אם כל שבירת המשפחה תגיע למצב שבו היא לא תתוקן, כל עוד אנחנו לא ניגש לזוג ונַרְאה להם שיש ערך גבוה יותר מלהחזיק את המשפחה בזה שהם יהיו יחד.
אין לך היום במה לפתות אותם להיות יחד, אין בשביל מה. אין לְמַה. כל אחד נמשך היום להתגורר בחדר שלו, אפילו בדירה שלו. "דירת סטודיו ואני לא צריך יותר כלום. זהו, בשביל מה אני צריך משהו?"
אנחנו רואים זאת על הילדים שלנו, בצורה טבעית הם כך מתרחקים מהמשפחה. פעם כל המשפחה היתה חיה בחדר אחד. אבא, אמא, ילדים, אפילו אולי סבים וסבתות. היום אין דבר כזה שבחדר אחד חי יותר מאדם אחד. לכל אחד חדר משלו. כמה יש למשפחה אחת חדרים? ארבעה. למה ארבעה? לבן, לבת, ולעוד בן גדול ולעוד בת קטנה. זהו. וגם אם הילדים לא מעוניינים בחדר, ברגע שיש להם הזדמנות, הם בורחים לדירה לחוד, לא רק לחדר. הם שוכרים משהו רק כדי לגמרי לא להיות תחת שליטת ההורים.
אז מה אתה רוצה בצורה כזו, אם אנחנו גדלנו לאגו כל כך גדול, איך אנחנו נקים משפחה? איך נחזיק אותה?
זו בעיה. וחוץ מזה, שזו דעת החברה וההרגל, דבר המקובל בכל מקום.
אם אתה תיתן להם "טיפ", כמו שזה נקרא היום, שיש להם רווח לגבר ולאישה, רק בתנאי שהם שומרים על המסגרת המשפחתית.
בוא נחשוב. אחרת בשביל מה?
מה יכול להיות רווח לאדם שיש לו כל טוב, מרוויח, הכל בסדר, חי לבד בדירה שלו, יש לו מכונית, יש לו הכל, הולך לעבודה, אחרי העבודה מבלה עם החברים, אם הוא צריך אישה, לוקח איזו אישה לזמן מה וכולי? מה יחייב אותו לחיות חיים אחרים? יש לו ביטוח, יש לו רופאים, יש לו הכל, הוא לא זקוק לכלום.
כן.
אתה רוצה להקל עלי, בסדר.
זה לא חשוב, אפילו בעיה הכי גדולה, זה לא חשוב, אלא מה יכול לחייב את האדם?
כן.
זאת אומרת, אוכל יש לו,
מין יש לו.
רב: משפחה, אם צריך או לא, יש לו.
אם הוא צריך, זה לא חסר. כסף ודאי שיש לו יותר. אחרי כסף, כבוד ואחר כך מושכלות. כבוד, זו התכונה שאנחנו יכולים למצוא באדם ועליה אנחנו יכולים לשחק. כבוד זה נקרא, האם אנחנו מכבדים אדם שמתנהג בחברה בצורה שלא נראית לנו?
על דעת החברה, כן. דעת החברה צריכה להיות כזו שתגנה את האדם בזה שהוא לא נשוי ולא בעל משפחה. הוא לא יוכל להתקדם בעבודה באותה צורה שבה כולם מתקדמים. לא ניתן לו קידום. ניקח ממנו הרבה יותר מיסים, נחייב אותו בכל מיני דברים. נזלזל בו. צריכה להיות דעת חברה כזו, שאדם ירגיש שהוא פגוע, פגום. שהוא "פלג גופא".
אבל אנחנו מדברים על התיקון.
אם החברה הולכת הפוך, אז אנחנו כמו כל הזנים במין החי, הולכים ומתמעטים עד שנכחדים.
מטרתנו היא פשוטה, לא לתקן עכשיו את כל העולם. אלא יש לי איש אחד ויש לו אישה אחת והם ביחד. ודברנו בתכניות הקודמות על עקרונות שעל ידם הם יכולים להעביר את הפסים שלהם מרע לטוב. אחד העקרונות המרכזיים, אולי הראשון, היה ויתור. נתנו את הדוגמה איך מותרים. ואמרת לי שחסר פה הדבר היותר גבוה שלמענו מותרים.
אז בוא נלך אליהם, הם כבר נשואים, הם כבר ביחד. ואתה אומר שעל ידי ויתור אפשר להגיע לאילו שהם חיים טובים יותר ממה שהם מרגישים היום. אז בתמונה הזאת, לא בתמונות גדולות.
אתה כל הזמן מוריד אותי לרמה כזו.
לא חשוב, גם לתנאים שאתה נותן לי, תנאים התחלתיים, זה כמו שבכל בעיה שמביאים לך במתימטיקה, או בתע"ס, אומרים לך, אלה ואלה התנאים ההתחלתיים, תפתור את הבעיה. אז אתה נותן לי תנאים כאלה שבהם אני לא יכול לפתור שום דבר, כי זה לא יחזיק. גבר לא רוצה ברוב המקרים להמשיך לחיות במשפחה, אישה היום לא רוצה להמשיך לחיות במשפחה. אני שומע זאת מנשים רבות.
והחברה לא תומכת בזה.
אם כך אין לנו מה לעשות.
אין, לא כדאי להם לעשות ויתור כי אין להם תמיכה לא פנימית ולא חיצונית. אין להם בשביל מה לוותר. אלא אם ניקח את הגברים והנשים שרוצים להקים משפחה, שרוצים להיות בקשר טוב ביניהם, שיש להם נטייה להיות במשפחה.
לא חשוב שהם כבר במשפחה, אלא שהם רוצים להמשיך.
זה משהו אחר.
אם הם רוצים להמשיך, אנחנו צריכים ללמד אותם איך למצוא חן בזה שהם מוותרים זה לזה.
כן.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, הורות, השפעת הסביבה, זוגיות, חינוך לנשים/משפחה | להשאיר תגובה | |
רווח- בשירות שעושים לילדים, ושע"י זוגות כאלה שהשתדלנו לתקן, נשנה דעת הקהל ואז כולם ישנו את היחס
פורסם: 1.07.12, 11:08 am
צריכים ללמד אותם.
כי ילדים זה היסוד שבגללו הם נמצאים יחד. צריכים להגדיל את זה, צריכים לעבוד עם הילדים. הילדים צריכים להראות כל הזמן לאבא ולאמא עד כמה חשוב להם לראות אותם יחד. ילדים צריכים להיות כאן הפסיכולוגים הטובים של המשפחה. רצוי מאוד לחבר למשפחה כזאת עוד שתיים שלוש משפחות שיתנו תמיכה ודוגמא זה לזה. שממש יבלו יחד, ישבו יחד מול הטלוויזיה לשתות כוס קפה, לצאת יחד לאיזה מקום. זאת אומרת שכל הזמן תהיה להם איזו דוגמא טובה, תמיכה טובה מהצד.
זאת אומרת, אתה צריך לייצר כאן גורמים שיחייבו אותם להישאר מקושרים, וגם בויתור כל אחד צריך לדעת על מה הוא מוותר לעומת הרווח. שאת הרווח הזה הוא יראה בילדים, בשירות שהם עושים לילדים. אתה מדבר כל הזמן על שני אגואיסטים, שנמצאים בשימוש האגו שלהם, עם האופי שלהם, עם אגו שגדל וגובר, עם חברה שמשפיעה בצורה שלילית ביותר. צריכים לחפש גורמים. אלה ילדים, זה עוד זוג או כמה זוגות שיכולים לחזק אותם ולתת להם דוגמא נכונה וטובה. יכול להיות שזו התחייבות.
התחייבות כזאת שקשה לנו סתם לנתק את הקשר בינינו. נניח אני והיא נמצאים בעסק משותף, או שיש לנו קרן משלנו שאנחנו לא יכולים לחלק אותה, משהו שמחזיק אותנו יחד. כמו שפעם הייתה חלקת אדמה, בית משותף, אתה לא יכול לחתוך, כמו שהיה לפני מאה או מאתיים שנה, וכן הלאה. אתה צריך ליצור כאן קשרים, ממש קשרים, אזיקים שיחזיקו.
אם אתה מטפל בהם כפסיכולוג.
כן.
כן. לכן אני אומר שכאן צריכים להגיע לפיתרון דרך חיפוש גורם להשפיע על האדם דרך אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, אם אתה מדבר על אדם מהשורה, מהרחוב. אין לו יותר. ולכן אפשר למלא לו את הדברים האלה, אצל האדם מה שהכי נוגע זה הכבוד, הפגיעה מצד הילדים איך הם מתנהגים ואיך הם יתייחסו אליו, ואיך הסביבה, החברה, זה מאוד חשוב.
אני לא חושב שההורים מסוגלים לעבוד נכון עם הילדים. לשתף את הילדים בכל היחסים בינינו זו לא דוגמא טובה, כך אנחנו מחנכים אותם מאוד לא טוב לחיים בעתיד.
לעבוד עם ילדים בצורה כזאת שהילדים יהיו בינינו, לא נגד כל אחד מאיתנו, לא לבחור איזה צד הוא לוקח, צד של אבא או צד של אמא חלילה. אלא שהם יהיו כדבק שמחבר אותנו. האדם מאוד תלוי בהרגל. אם מלכתחילה אנחנו בונים הרגלים כאלה שכל ימי שני וחמישי אני והגברת שלי הולכים לאן שהוא, וכל ימי ראשון ושלישי אנחנו עושים עם הילדים משהו, וכל יום שישי יש מפגש עם ההורים שלי או הם באים אליי וכולי.
אז למרות שלפעמים אני לא רוצה בכל הדברים האלה, זה מחזיק. זה מחזיק, זה עושה משהו. וצריכים להשתמש בהרגל. אבל אסור לנו לשתף את הילדים בכל הסכסוכים שלנו. אנחנו יוצרים אצלם הרגל שיחזור בחיים שלהם.
השאלה למה הם נמצאים יחד ורבים? אם הם כבר יוצאים יחד לצימרים ולכל מיני דברים יחד עם הילדים, כל המשפחה? האם אין להם מספיק שׂכל להבין שעכשיו לפחות ליום אחד אנחנו פותחים דף לבן ועושים היום כיף. למה אנחנו לא יכולים? את זה הפסיכולוגיה יכולה לעשות.
כשאנחנו מסתכלים על משפחות לא מאושרות ועל משפחות בודדות, חד הוריות, אנחנו בכל זאת רואים שהמשפחה יותר טובה. יותר טוב להיות במשפחה, מאשר להיות במשפחה חד הורית. דברי עם ילדים שאבא לוקח אותם פעם בשבוע לפלנטריום, מצפה הכוכבים, לגן חיות והכל, האבא עושה יום כיף לילד, והילד מרגיש שאבא בגד בו. והוא לא אוהב את האבא. לא מסכים לזה. יותר טוב שאבא יהיה בבית ורב עם אמא, כי זה עדיין משפחה.
וכך את נותנת להם דוגמא להתגרש. הם יביאו ילדים ויתגרשו. תשאלי את הילדים עצמם מה הם אומרים.
בכל מקרה, מה שלא יהיה.
אפילו אם את לוקחת אותם לקורסים ומסבירה להם על כל המערכות, מי הם ומה הם ובאיזו חברה הם נמצאים. שוב אני אומר, אילו כלים יש לך חוץ מלפתח להם רגש ולתת להם שכל. את בסך הכל פותחת להם את תיבת הפנדורה שלהם, שכל אחד מהם אגואיסט. אז למה שהוא יוותר כדי להיות בחיבור עם מישהו? הוא חייב לראות מזה רווח גשמי, רוחני, בכסף, בכבוד, בשליטה, באוכל, במין, במשפחה, במשהו שכדאי לו. אילו רצונות יש לו שהוא יכול למלא רק על ידי משפחה?
אנחנו בנינו חברה כזו שאין לו כאלה. על ידי משפחה הוא לא ממלא כלום חוץ מעצבים, אז בשביל מה לו. דעת החברה לא תומכת בזה, אף אחד לא דורש את זה ממנו, בשביל מה הוא יכנס להתחייבות כזאת. אנחנו צריכים למצוא בכל זאת כמה גורמים שמשפיעים על המשפחה ומחזיקים אותה יחד.
גורם אחד הוא אם אנחנו מלמדים זוגות כאלה, כל מיני טיפים איך להיות מקושרים, איך לוותר, ולא בטוח שזה יחזיק הרבה זמן. הגורם השני, שעל ידי כל מיני זוגות כאלה שאנחנו באיזו צורה השתדלנו לתקן, אנחנו נשנה את דעת הקהל. ואז הסביבה, כלי התקשורת, כולם ישנו את היחס לזוגות צעירים ויחזיקו אותם יחד. רק לחץ חברתי. דעת החברה.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, הורות, השפעת הסביבה, זוגיות, חינוך לנשים/משפחה | להשאיר תגובה | |
קשה לגבר לסבול בירור של היחסים. באנו מהחיות, שם היסוד שלנו-זכר עושה מה שצריך לעשות עם הנקבה והולך, והיא נשארת עם הילדים
פורסם: 28.06.12, 12:30 pm
את מדברת מצד האישה?
יש לך משפחה, ילדים, הכל בסדר, חוץ מהיחס מהבעל. הוא באמת לא מסוגל לעזור בבית, אין לו לזה ידיים, אבל נפשית, אם הוא היה משתתף יותר, זה היה מספק אותך?
זאת אומרת, את מצפה לזה ולא יותר?
האם מרגע שנולדו הילדים הרגשת שהוא התרחק ממך קצת?
הוא פוחד לגעת בהם, להתעסק איתם קצת?
הוא מחזיק את האחד כשאני עושה אמבטיה לשני.
זאת אומרת, הוא קצת מתעסק איתם, לא רק דבוק לטלוויזיה?
ועכשיו הוא מבין שזה שייך גם לו, מחוסר כוח הוא עושה רק מה שמסוגל?
מה זה הקשר הזוגי? הוא ישן במיטה אחרת? את מרגישה שיש לו רעיונות אחרים לגמרי ממשפחה?
את עכשיו אימא, כל הלב והמחשבות שלך נתונים לילדים, את עסוקה איתם יום ולילה, הם מרכז החיים שלך. את לא מרגישה מתי יום ומתי לילה ובכלל מה שמתרחש בעולם, מפני שאת מסתכלת רק עליהם.
אני זוכר, כשטסתי עם אשתי מרחקים גדולים ממקום למקום על פני כדור הארץ, ממדינה למדינה, והבן היה בן קרוב לשנתיים, וכשדיברתי עם אשתי על כל הדברים שעברנו, ראיתי שהיא לא הרגישה כלום מהנסיעה, כי כל הזמן הייתה עסוקה בו. אין חיים מסביב, משהו קורה, עוברים משדה תעופה לשדה תעופה, ממקום למקום, היא פשוט כאילו הייתה בבית לידו או מחזיקה אותו על הידיים. עד כדי כך.
אז הוא לא נמצא במצב כזה. את דורשת ממנו שהוא יהיה בתוך העיסוק שלך כמוך, איך זה אפשרי? הוא נמצא בעבודה, יש לו שם הרבה בעיות ומחשבות, תלוי במה הוא עובד, יכול להיות שהוא שקוע גם בלב וגם במוח בכל מיני פרויקטים ומי יודע מה. והוא בא הביתה, הילדים צועקים, קפריזות, הוא מחליף חיתול פה ושם, אבל מה הוא יכול לעשות, זה בכלל לא שדה שהוא שולט או יכול לשלוט בו.
לא פיזית.
"שוב, אנחנו לא מדברים על היחסים בינינו". הנושא האהוב על האישה.
תמיד לברר. הגבר סובל מזה.
אז מה הוא יכול להגיד? "אני אוהב אותך. מספיק? עכשיו בואי נדבר על דברים אחרים".
כן, הכול נכון, ואני מבין את טבע האישה, אבל קשה מאוד לגבר לסבול את הדברים האלה, בירורים של היחסים, כי בשבילו הכול פשוט. זה כמו בטבע, מגיע זכר, עושה מה שצריך לעשות עם הנקבה והולך, והיא נשארת עם הילדים, עם הצאצאים שלה, מגדלת את הגורים וממשיכה את החיים. והוא בכלל הולך.
זה אצל החיות, אנחנו יותר מהחיות אולי לכיוון הרע ולא לכיוון הטוב? זו עוד שאלה. אבל אנחנו באנו מתוך החיות, זאת אומרת שם היסוד שלנו. היסוד הוא כזה שגבר לא קשור לילדים כמו אישה, הוא לא מוליד אותם. התהליך הזה של הלידה בא ממך, זה משהו שהוא לא עבר ולא יעבור אף פעם. לא יכול להיות לו קשר כזה אליהם, הוא לא מרגיש אותם כחלק ממנו, חלק בלתי נפרד. אלה הילדים שלי, נכון, אבל זה לא כמו אימא. זה לא אמא.
הגבר שלך, זה משהו אחר, אז שהילדים לא יהיו המרכז. אם את רוצה שיהיה לך קשר עימו, אז את לא יכולה כל הזמן לדבר על ילדים וחיתולים ומחלות וכולי. לחזור לקשר, כשהילדים הולכים לישון, אין ילדים.
ואתם ביניכם. את צריכה להביא כוס קפה ועוגה שהוא אוהב, לשבת יחד איתו ולבלות בנעימות, כאילו שאין ילדים. עד כדי כך שאולי כדאי להזמין מטפלת וללכת איתו לבית קפה או סתם לטייל ברחוב, ולחזור הביתה, כמו זוג. זה מאוד חשוב להיות ללא ילדים, לחזור לאותה תמונה שאתם לבד.
כן, כי הילדים ביניכם, מנתקים אתכם זה מזו, אלה בעיות באמצע.
לא יודע, הרי גם קודם היתה טלוויזיה.
בסדר, לא חשוב, אבל למה עכשיו זה מפריע לך?
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות, טבע הגבר ותפקידו, טבע/תפקיד האישה | להשאיר תגובה | |
שמדברים בדרך כלל על דברים חיוביים. רק טוב, מה שנקרא "חדשות טובות".
פורסם: 28.06.12, 12:27 pm
אני ניסיתי לעשות כך. דבר ראשון, אני יוצא לחופש יחד עם אשתי בחו"ל. אנחנו נוסעים רק לטיול, אנחנו כל הזמן מטיילים ברגל. אנחנו יושבים בבית קפה ושותים קפה, במקום אחר אוכלים פסטה, אחר כך אוכלים בעוד מקום משהו קל, וכל הזמן מטיילים ברגל. זה החופש שלנו בשניים. אנחנו לא עושים קניות או כל דבר אחר, רק מטיילים ולפעמים קונים מצרכי מזון. דבר שני, בנוסף על אותו שבוע חופש, אנחנו מטיילים בכל יום כמעט שעה.
ואז מדברים.
אני כל הזמן שואל, והיא מדברת.
אני שואל.
אני יודע מה לעשות עם אשתי. אני שואל "איך הנכד, איך הנכדה, איך זה ואיך זה?". על מה אני יכול לשאול אותה? אני שואל אותה על מה שהיא עוסקת, ואז היא מספרת לי את כל הדברים. אבל גם בכל הדברים שהיא מספרת, אנחנו מחזיקים את עצמנו כך, שמדברים בדרך כלל על דברים חיוביים. רק טוב, מה שנקרא "חדשות טובות".
והדבר השלישי, אני מגיע לפעמים אלי הביתה ואנחנו עושים ערב זוגי. אנחנו לא מדליקים נר באמצע השולחן, אבל כן שותים יין, אשתי מכינה סלט יווני עם פטה ואיזו עוגה קטנה, כמו שאני אוהב, ואז אנחנו עושים ערב זוגי. אנחנו עושים זאת מתי שזה יוצא, גם בגלל שהיא עסוקה עם הילדים והנכדים. צריכים לעשות כאלה דברים, אבל אני רוצה להדגיש כאן, שבעצם צריכים לקבוע לזה זמנים, ולא "היום אתה לא מסתכל טלוויזיה".
הוא צריך לדעת שערב אחד בשבוע הוא שלך, והוא מגיע ועושה מה שאת רוצה. אם את רוצה לרקוד אז לרקוד, אם את רוצה לשבת אז לשבת, אם לדבר אז לדבר. הוא צריך לדעת את זה. כך אני עושה, אני יודע שעכשיו אנחנו הולכים לטייל ובשעה הזאת אני שומע. ואם היא מפסיקה, אז אני כבר אומר "למה את לא מדברת איתי?". בדרך כלל האישה אומרת כך לגבר, אבל כך אני אומר לה "למה את לא מדברת, למה את לא מספרת, מה קורה?". זאת אומרת, אני עושה כאן כאילו משחק הפוך, וזה עובד.
חוץ מזה אני מתקשר אליה לפחות פעם פעמיים ביום. אני שואל "מה נשמע?", והיא עונה "הכול בסדר". היא כבר רגילה, לכן זה לא לוקח זמן, זה לא דורש דבר, אבל הצלצול הזה חייב להיות. רצוי לעשות זאת בזמן מסוים, נוח. אלה דברים קלים, "ההרגל נעשה טבע שני", כך שגבר לא מרגיש את עצמו שהוא מחויב, שהוא תורם, שדורשים ממנו, שהוא ממש נמצא באיזה מקום סגור. זה מאוד חשוב לטבע הגבר. זה אותו אריה שמטייל ולא רוצה כלום מלבד להביא ללביאה צאצאים ולברוח. אז אם אישה מבינה את זה, היא מסכימה עם כאלה פגישות נקודתיות ובכל היתר אין מה לעשות. לאחר שילדים הולכים לישון, לאימא יש מלא עבודה, את יודעת את זה.
זה נעשה בזמן המיוחד שיש לנו, כשאנחנו הולכים לטייל.
גם אני לא מתעניין כל כך, אלא אני יודע שאני צריך לשאול.
זו חכמת החיים. מגיעים לזה אחרי שמגיעים הנכדים.
כשיהיו הנכדים בני שנתיים, אז אולי תגיעו לזה. לכן צריכים ללמֵד. כאן אנחנו נוגעים בבעיה מאוד גדולה, שאנחנו לא מחנכים את הילדים להיות הורים. אנחנו בכלל לא מחנכים אותם להיות בני אדם, בני זוג, אין לנו חינוך לזה. מה שאנחנו נותנים לילד זה רק מקצוע. כאילו שאם לא היה מדע בעולם, אז לא היינו מלמדים אותו כלום. הוא היה גדל פרא אדם כמו אותו אריה. אבל לאריה יש אינסטינקטים, ואיך אנחנו חיים?
תתחילי מזה שאתם מכינים פעם בשבוע איזו ארוחה עם סלט יווני כמו שאמרתי, איזה טכס קטן.
אני חושב שמִדבר כזה כן.
אני לא חושב שזה צריך להיות אפילו ערב אחד בשבוע. זה ממש לא עניין של שעות.
זה צריך להיות שכך זה, זה היחס. מספיק לחגוג יום הולדת פעם בשנה, תעשו משהו מתי שנוח. אבל בכל זאת, הוא בא אחרי העבודה הביתה, הוא לא הולך לפאב עם החברים שלו ומגיע הביתה קצת שתוי בשתיים עשרה בלילה. הוא בסדר גמור. אני לא מרגיש כאן מצידו עבירות כלשהן כלפי המשפחה.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות, חינוך לנשים/משפחה | להשאיר תגובה | |