האדם הוא חיה חברתית - אנחנו צריכים לבנות חברה, שבה כל אחד ואחד יחייך לאחר
פורסם: 28.06.12, 3:56 am
בשביל מה? כנסת ישראל לא יכולה להיות דוגמה בשבילנו.
זה המעגל הכי נמוך.
אני לא מתייחס לממשלה, כי בחברה האגואיסטית, זה שמגיע למקום היותר גבוה הוא זה שיותר אגואיסט. בשביל מה ללכת לשם? "מלמעלה", זאת לא הממשלה. מלמעלה, הכוונה היא המעגל היותר חיצוני, שהוא גם מבין מה צריך לעשות לעצמו ולאחרים שנמצאים בו כמשפחות רבות יחד, ונמצאות בסוג כזה של טיפול הדדי.
אם אני עם אשתי ועם המשפחה שלי נקודה אחת, יחידה אחת, רוצים להסתדר כאן כאחד. ואת עם המשפחה שלך יחידה אחת, רוצים להסתדר שם כאחד, אז אנחנו צריכים להיות זה מול זה כמו ועוד ועוד משפחות כאלה. אנחנו צריכים לבנות חברה, שבה כל אחד ואחד יחייך לאחר, כל אחד ואחד ייתן דוגמה לאחר.
אם יש מספר משפחות כאלה, אז כל המשפחות כלפי כל אחת, יכולות להיות כדוגמה, ככוח המחייב. איך אנשים הולכים לרזות? הם הולכים לשמוע שטיפת מוח, שזה הלימוד עצמו, וחוץ מזה מסתכלים זה על זה. כל אחד בא עם דוגמא ומספר, "איך רזיתי היום? השבוע לא אכלתי לחם, לא שתיתי קולה". ואז אני "נדלק" מזה.
סביבה חייבת להיות בכל מקום. אנחנו מדברים על תיקון התכונות של האדם. האדם הוא חיה חברתית, ולא יעזור אחרת. הילד הקטן לא יכול לבנות לעצמו בית ספר. אנחנו צריכים לארגן את זה בצורה שהאנשים המבינים עושים זאת, כמו שמורה בבית ספר מארגן את בית הספר.
יכול להיות שאנחנו נוכל להוציא להם את תורת התיקון. תורה כזאת שהם יוכלו לארגן אותה לעצמם, שמתוכה הם ילמדו ויארגנו את הסביבה הזאת לעצמם. לפי דוגמת החברה שלנו, אצלנו גם יש ספר, תקנון, שלפיו אנחנו קוראים ומסדרים את החברה שלנו לצורך שלנו, וכך מתקדמים בלחץ ובדוגמה של החברה כלפי כל אחד.
יפה, עכשיו את מגלה בשביל מה בכלל אנחנו כאלה רעים. כדי למצוא שפה משותפת. כי האגו שלנו בעצם הוא עזר כנגדו, והוא דוחף אותנו להכיר זה את זה. כי אם לא כן אנחנו נישאר "אוכלים את עצמנו."
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, השפעת הסביבה, חינוך מבוגרים, סדנאות/שולחנות עגולים | להשאיר תגובה | |
בלי תנועה אין הרגשת החיבור - החיבור צריך להיות כל הזמן בשינויים
פורסם: 28.06.12, 3:52 am
האם רשמת כל העקרונות של השולחן העגול? עשית סדר? יפה, זה טוב. עכשיו את רוצה לעשות את זה בבית.
את ראית איך הם עושים את הסדנה הזאת.
מה זאת אומרת?
לא.
ועגול.
ממש לסדר שולחן עגול. אם אין, אז לשבת על הרצפה במעגל.
בלי פינות. לשבת עם התינוקות, עם כולם.
שניים זה שניים.
כן, יושבים יחד.
כן.
לאט לאט בהמשך, אנחנו נצרף גם את הילדים, כרגע אנחנו מתחילים עם הזוג. אנחנו מעלים איזה קונפליקט באחת מתמונות המצב. בפעמים הקודמות דיברנו על חוסר אמון ועל כל מיני תופעות כאלה ואחרות. אפילו לקחת את תמונת המצב שכבר תארנו אותה.
איזו?
הכוונה לתמונה רעה?
לא, בפרוש לא.
איך אנחנו מתחילים שולחן עגול? העיקרון הוא מאוד פשוט, אנחנו מגיעים לשולחן עגול, את כל הנשק שלנו, אנחנו זורקים אותו אחרינו. אנחנו מתיישבים עם "מקטרת השלום" כמו האינדיאנים.
ואנחנו מתארים לעצמנו חברה יפה, טובה, משפחה טובה, כמו במקרה כאן. לא מדברים בצורה ש"אתה מוותר לי", לא בצורה כזאת, אלא "בוא נתאר לעצמנו שאנחנו ממש זוג יונים", שזה משהו חלומי. לא בצורת ויתור לעומת המצב שלנו, אלא איך החיים נראים בעצמם. האם יש לנו מילים איך לתאר את זה בלי להגיד שהרע הופך להיות לטוב. לדבר רק על הטוב.
כן, אני רוצה לשמוע.
תבקשי מעצמך.
כך זה נכון, רואים שאת פסיכולוגית. זאת אומרת, שקודם כל יש כאן כל הזמן תנועה. כי בלי תנועה אין הרגשת החיבור. החיבור צריך להיות כל הזמן בשינויים. השינויים הם כמו בריקוד טנגו צריך להיות מצב שאני זז ובן הזוג זז, כשאני קדימה הוא אחורה ואחר כך כשאני אחורה הוא קדימה. כי בלי זה אין ריקוד. אנחנו נמצאים כל הזמן בחיבור, אבל כדי לקיים את החיבור אנחנו צריכים להיות כל הזמן בריקוד.
זאת אומרת המצבים של פלוס ומינוס כל הזמן צריכים להשתנות. הם חייבים להיות גם בהרגשת הרעב וגם בהרגשת השובע, גם קצת מר, וגם קצת טוב. פלפל ומלח חייבים להיות יחד, כי בלי זה לא נרגיש את המתוק. זה חייב להיות, אבל אנחנו שולטים במצב ומכל השינויים הללו יש לנו עיקרון גבוה ביותר, שאנחנו נהנים שנינו, זה ריקוד הטנגו.
זאת אומרת, שקודם כל תהיה הנאה הדדית. וברור לנו שאף אחד לא יכול ליהנות מהשני, מבלי שהשני ייהנה מהראשון. זאת אומרת, אני צריך להרגיש איך השותף נהנה ממני ורק לפי זה אני רוקד. זה נקרא "להרגיש את הצד השני", שזה העיקר בריקוד. והצד השני גם צריך להיות אותו הדבר כלפי. זה נקרא "נכללים זה מזה", שכל אחד חי לפי רצון הזולת ולא לפי הרצון שלו. והרצון שלו וכל התכונות שלו, כל מה שיש בו הוא לוקח אותם, כדי לשרת את הרצון של הזולת.
זאת אומרת אני קיים כדי לשרת אותך במאה אחוז, ואת קיימת כדי לשרת אותי במאה אחוז ואז בצורה כזאת אנחנו נכללים זה בזה. ואם אני כל הזמן ער ורגיש לכל השינויים שיש בך ואת רגישה לכל השינויים שיש בי, אז כך אנחנו רוקדים את הריקוד הנכון.
זו בעצם "המשפחה", החיבור המושלם. אבל כדי להגיע לזה אנחנו צריכים להיות מספיק רגישים לרצון של הזולת. לעבור אימון, לא לפחד מכך שאני פותח את עצמי בפניו והוא לא ידקור אותי בחזרה בסכין בגב, שהוא לא יירק לי בתוך הנשמה, שאנחנו בזה ממש נמצאים בטיפול מיוחד זה אצל זו. וכאן חייב להיות מצב מאוד גלוי, מצב מאוד מסור.
והשאלה היא, מי הוא המחייב את כל זה? במקרים שלנו מחייבת אותנו המטרה העליונה, אם אנחנו מדברים על קבוצת "בני ברוך". רק המטרה מחייבת. במקרים של זוגות שהולכים לכזה חיבור, מה יחייב אותם? למה אני אצטרך כל הזמן להיות בדאגה בך ואת בי?
האם להרגיש טוב בזה ייתן לנו את חומר הדלק המספיק, כדי לעשות מאמץ תמידי.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות, חינוך לנשים/משפחה, סדנאות/שולחנות עגולים | להשאיר תגובה | |
"איש ואישה וחברה ביניהם" חייב להיות דחף, לחץ חברתי, שמירה חברתית.
פורסם: 28.06.12, 3:50 am
וכאן אנחנו באים לעיקרון מאוד מיוחד.זאת אומרת שבלי "הכוח השלישי" זוג לא מסוגל להיות יחד. למה פעם הכניסו את כל העניין הזה של הדת לכל הדברים האלה למען הצלחת הזוגיות? זה בא כדי לחזק את הזוגיות. כי אנשים לא היו צריכים כל כך להתחתן וכבר היו יכולים להיפרד, אז לכן בא העניין הזה של הדת. יש עניין של "איש ואישה שכינה ביניהם", זו כבר זוגיות רוחנית. כאן אנחנו מדברים על "איש ואישה וחברה ביניהם" חייב להיות דחף, לחץ חברתי, שמירה חברתית.
ולא יעזור לנו, אנחנו לא נוכל להתמיד בזה. אנחנו חיים תחת הדחפים האגואיסטיים המתחדשים כל הזמן והאגו עובד עלינו כל הזמן באיכויות יותר ויותר גבוהות. רק לחץ חברתי, בלי זה לא נוכל לעשות שום דבר. אני חושב שהפסיכולוגים לקחו את הזוגיות הזאת ואיכשהו הם מדברים ויש להם מלא ספרות כזאת ותורה שלמה רק שהיא לא מתקיימת בגלל שאין להם את "הכוח השלישי". הם לא יודעים איך להשתמש בה, הם בכלל לא מבינים את העיקרון הזה.
וזו באמת בעיה. וגם אצלנו זו בעיה. ואם אנחנו נעשה את זה רק בזוגות, בהתחלה זה אפשרי, כמה טיפולים, כמה דברים, אבל אחר כך אנחנו חייבים לארגן את הדברים בתמיכה יותר חיצונית. כמו שבדתות, בדעת החברה כדי להשיג אלוקות, אבל משהו חיצוני חייב להיות. הרבה זוגות עושים זאת מחוסר ברירה כדי לגדל ילדים. זה גם במשהו נמצא כלפיהם כ"השלישי המחייב".
אני לא מדבר על תהליכים גדולים, זה יכול להיות דעת החברה אפילו במקום העבודה שיודעים שאני מתגרש או שיודעים עלי שאני משהו.
אין דבר כזה, החברה הזו כוללת את כולם. ואיך שגם האגו שלנו כל הזמן מתפתח ומתעגל, על זה עוד לא דיברנו, שהוא נעשה אינטגרלי, אז בהתאם לזה אנחנו צריכים לעשות גם בחברה שלנו שינויים וגם בעצמנו שינויים.
הוא גם ישתנה. וכל הזמן הוא ישתנה באיכות במיוחד. הוא ידרוש מהזוגות חיבור יותר ויותר איכותי.
כן.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, השפעת הסביבה, זוגיות, חינוך לנשים/משפחה | להשאיר תגובה | |
אתה לא יכול בלי הלימוד - בלי חלק החיזוק שהם מקבלים בכל רגע
פורסם: 28.06.12, 3:46 am
במילים, ברגשות, בשירים, בכל מיני דברים. ואנחנו מתחילים לחיות בבועה הזאת את מה שאנחנו ציירנו לעצמנו.
לחיות, כך כמו בחלום, כמו באגדה, כמו ילדים שמשחקים במשהו חלומי כזה.
כן. אם אני חי אותו זה כבר חיים, מה ההבדל בין זה לזה? זה כמו שאנחנו בחלום, לפעמים אנחנו חולמים משהו יותר ברור ויותר מרגש מהחיים הרגילים.
לא, לא מתפוגג, למה?
אנחנו משתדלים כל הזמן להחזיק את זה.
לא, אנחנו לא עושים את זה בצורה מלאכותית. אנחנו משתדלים, אנחנו מבינים שאנחנו עובדים כאן נגד הטבע שלנו. אתה לא יכול בלי חלק הלימוד, בלי חלק החיזוק שהם מקבלים בכל רגע. זו ממש תורת חיים, שהם חייבים לשמוע כמה פעמים ביום כל מיני "פסוקו של יום", וכל מיני דברים כאלה לעצמם, כדי לחדש את זה.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, חינוך לנשים/משפחה | להשאיר תגובה | |
להתקדם בקשר הזוגי ולהקים משפחה.
פורסם: 27.06.12, 12:18 pm
שלום לכם.
למה הכוונה ב"נמסד"?
למה?
למה, מה היה הצורך ליותר, אתם הרי נמצאים יחד. אז מה הבעיה?
מה ההבדל? הרי אמרת שהתחלקתם בכל יחד.
מה היה חסר באותו זמן?
את החתונה עושים למען הקרובים, אז מי צריך חתונה?
ההתחייבות.
כל ההתחייבויות האחרות הן לא התחייבויות נצחיות, לנצח. כאן הוא בעצם מתחייב למשהו שהוא לא יכול לברוח ממנו. הוא מרגיש את עצמו קשור באזיקים. הוא מרגיש את עצמו ממש בבית סוהר. זה משהו כמו בית סוהר פנימי, אפילו לא בית סוהר חיצוני, שאפשר לברוח ממנו, לשלם באיזו צורה שהוא יכול להמתיק את זה. וכאן הוא מתחייב. ילד או גבר, מרגיש את עצמו בטוב רק כשהוא חופשי. אמא מסתכלת עליו מאחור באהבה, והוא רץ בחצר והולך ועושה, וחוזר אליה עם בגדים מלוכלכים, רעב. היא מכבסת לו, היא מאכילה אותו, היא עושה עבורו את הכל.
זה בשבילו נקרא "בית". שהוא הולך כל רגע לאן שהוא רוצה, הוא בורח, הוא עושה את החיים שלו וכשהוא חוזר הביתה תמיד מקבלים אותו בחום, באהבה, ולא חשוב כמה מלוכלך הוא חוזר.
וכאן, הוא הרגיש שכן, הוא חייב לך משהו, אבל בכל זאת יש לו איזה מין חופש, מאחור יש לו דלת פתוחה. כשהדלת הזאת נסגרת ומאחור נותר קיר, קשה מאוד לקבל את זה. אני אומר לך את זה מתוך הרגשה פנימית שלי ואני יודע איך להתלבש בגברים אחרים, זה פשוט משהו שמפחיד מאוד. אחר כך עוברים את זה. יש איזה מחסום פסיכולוגי, שאחר כך עוברים ולא נורא, חיים עם זה, וזה בסדר.
אבל יש מחסום מאוד קשה. וישנם גברים שהם לא יכולים לעבור אותו, הם לא מסוגלים. ויש כאלה שכן מסוגלים, כי הם מסתכלים על החברה, בבושה, בקנאה, בכבוד, בהתחייבות, בלחץ חברתי וכן הלאה, וזה עוזר להם לדלג על זה. אבל בעצם אנחנו רואים שמצד הטבע אין דבר כזה. מצד הטבע מצד הגבר, הוא מתחתן עם עוד אישה. כך זה היה רגיל בכל התרבויות הקדמוניות. הוא יוצא לאיזה מקום, לציד, לבלות, למשהו, הגבר בכל זאת תמיד היה יותר חופשי. וכאן אולי זה גם תלוי באישה עד כמה שהיא מראה לו שהוא נשאר חופשי, שהוא בזה לא נכנס לצינוק.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות, טבע הגבר ותפקידו | להשאיר תגובה | |