Search for:

השטח המשותף-איפה שיכולים לדון, לשפר אותו. שטח האהבה זה איפה שכלולים זה בזה, שיש שם הרגשה שקושרת ביניכם

פורסם: 30.07.12, 12:48 pm

ניצה: אתה יכול לתאר קצת את ההרגשה בשטח המשותף הזה, מה מרגיש זוג שמרגיש את השטח המשותף?

את השטח הלא משותף נעזוב, הוא כאילו נשאר מאחורינו. אחריי יש משהו, ואחריך יש משהו. או אתם כזוג, יש משהו שלכל אחד הוא מאוד מאוד אישי פנימי, אולי הקרובים של האימא שלו ואימא שלך ועוד כל מיני דברים. ונניח שבזה אנחנו לא נוגעים.

אלא השטח המשותף, איפה שאתם יכולים לדון, זה נקרא מקום הבחירה, לשפר אותו, הוא ניטרלי בינתיים. ושטח האהבה זה איפה שאתם ממש כבר איכשהו כלולים זה בזה, שיש שם הרגשה שהיא קושרת ביניכם.

האם את רוצה לדבר על השטח המשותף?

ניצה: השטח המשותף וגם בתוך השטח הזה של האהבה.

אנחנו בעצם רוצים בעתיד להתקרב כל הזמן, כך שנהפוך את השטח המשותף לשטח האהבה. כמה שיותר קרוב, כמה שיותר אנחנו נהיה שם בהתכללות זה מזה. אם אנחנו מדברים על בן הזוג, אז מלכתחילה אנחנו צריכים להגיד שכל אחד מהם הוא אגואיסט מוחלט שלא רוצה בעצם לתת לשני כלום ורוצה ליהנות מהשני ב-100%. היא שלי וזהו, והיא חולמת שאני שלה. זה מלכתחילה.

ואז דיברנו על העיגולים האלה שנכנסים זה בזה, לאט לאט. וגם דיברנו על כך שההתקרבות נעשתה על ידי וויתור הדדי, ושאנחנו כל הזמן מנסים שהוויתור ההדדי יהיה בהתגברות מפעם לפעם יותר ויותר. ואז כשאנחנו בצורה שכלתנית ממש, בחשבון, כל הזמן בודקים את עצמנו עד כמה אנחנו יכולים יותר ויותר להיות קרובים זה לזה, אז כשנעלם הרגש, בא השכל.

אם יש רגש אז טוב מאוד, אבל השכל כל הזמן מפקח, זה המנגנון, המחשב שנמצא בי וגם בבת הזוג שלי ואנחנו בעצם יודעים שאנחנו הולכים להתקרב ולהתכלל ולהדבק זה בזה עד כמה שאפשר. וכל פעם יותר ויותר.

ויש לנו את זה בתכנית, וכל מה שעושים בחיים אנחנו מקבלים כמקרים כאלה שהם לא סתם מקרים, אלא הזדמנות להתקרב כל פעם על ידם. ואז בצורה כזאת עובדים.

ניצה: מבחינה רגשית תיארת מצב שבו אני מבינה בשכל שכל הזמן אני צריכה לעשות ויתור.

על ידי השכל את מפתחת רגש.

ניצה: נכון, אבל מה קורה באזור של הרגש?

עד כמה הוא חשוב, עד כמה הוא מיוחד ועד כמה גם הוא כן חושב כך עלי. עד כמה אנחנו יכולים לסכם את היחסים בינינו, עד כמה אנחנו קשורים ונאמנים בינינו במשהו, זאת אומרת יש אישיות מיוחדת מכל באי עולם שאיתו אני נמצא בקשר שאין ביני לאף אחד, בצורה הדדית כזאת אנחנו נעשים כאחד. מתוך כך באה העזרה ההדדית, התמיכה וההבנה ההדדית, כל הזמן גם להשתדל להראות לשני עד כמה אני נהנה מכך שאני מבטל את עצמי ועושה ויתורים כדי להשאיר לו יותר שטח, יותר מקום, וכך אנחנו מתקדמים.

זאת אומרת, כל הזמן יש לי עבודה על האגו שלי, אבל קימת גם תמיכה הדדית שאנחנו מקבלים אחד מהשני. יש לנו על מה לדבר, יש מה ללמוד מהשני אם אנחנו עושים את הדברים בשכל, עם פיקוח שכלי. את הדברים האלה צריכים ללמוד איך, כי בדרך כלל אדם מתבייש לעבוד עם השכל, הוא גם מתבייש להראות אהבה, יש לו פחד לפתוח את הלב מחשש שהשני "יירק" לו בתוך הלב, זאת אומרת אני פותח את הנשמה, את הרגשות, והוא יכול לצחוק ממני.

אנחנו צריכים להתקדם למצב כזה וללמוד הרבה על האדם, מיהו מהו, כדי שהדברים האלה יהיו טבעיים, ולא שכל אחד יתבייש מהטבע שלו, כי זה הטבע. בצורה כזאת אנחנו משתדלים לעבוד בצורה בוגרת, בריאה, כדי שלא יהיו בינינו אי הבנות, דברים נסתרים, או ילדותיים ושטותיים שיש בין הזוגות הצעירים שמתנהגים בגאווה ובהתנשאות כלפי כל הדברים, כך שאפילו גם הזוג הצעיר יהיה בוגר בדעות שלו ובגישה שלו לחיים.

מתוך חוסר החינוך לאהבה אנחנו הפסדנו הרבה בחיים, לא ידענו איך לסדר את עצמנו. ודאי שאם נלמד את הילדים שלנו לפעול כך, אם לא את הדור הנוכחי אז את הדור הצעיר שגדל, אנחנו נעשה להם באמת מתנה גדולה.

ניצה: בתוך השטח המשותף יש איזה שטח שקראת לו שטח האהבה.

שטח האהבה הוא במקום שבו יש בינינו הסכמה, כשאנחנו כבר עשינו את העבודה המשותפת שלנו, כל אחד על עצמו ועל השני, ובזה אנחנו כבר נמצאים במצב ששם אנחנו שותפים עד כדי כך שאין הבדל ביני לבינה.

אנשים בדרך כלל מרגישים כך כלפי רכוש משותף שהוא ממש משותף, למרות שהיום מחלקים אותו בקלות. מרגישים כך כלפי ילדים, נכדים, כלפי משהו שבא משנינו, במקום שבו אנחנו נעשינו יחד. נניח שהבאנו יחד ילדים לעולם, אז הם שייכים גם לי וגם לה, אנחנו לא יכולים לחלק אותם, הם לא רכוש ולא כלום. אם נסתכל על כך בצורה פילוסופית, אז המשך האהבה בא לנו בצורה כזאת מפני שזה משהו אחד הכולל שניים. כלפי הילדים יש לנו קודם כל אינטרס משותף ולכן ההרגשה היא משותפת, לכן מה שלא יהיה, זה גם המקום שממנו אנחנו יכולים להתחיל שוב את הקשר, להתחיל משם שוב את הצמיחה, את הדיון, וכן הלאה. זו דוגמא לשטח המשותף, מפני שבכל אחד מאיתנו יש בלב אותו סוג של אהבה, מה שיש לו יש לי כלפי השלישי, כלפי השטח המשותף, הילד שלנו הוא השטח המשותף שלנו, שם האהבה שלנו נמצאת. אבל הילד שלנו הוא בכל זאת ילד, הוא המישהו השלישי שאנחנו נמצאים בו, אני מדבר על השטח המשותף. מפני שיש לי בלב שלך שטח, ולך יש בלב שלי שטח, לכן כמו שאני מרגיש בליבי אותך, כך את מרגישה בליבך אותי.

זאת אומרת במקום הזה יש לנו איזו מין הרגשה, הבנה, הסכמה, יש לנו ברית. יש לנו איזה סוג של חוזה לעתיד. לכן אני לא יכול להוציא אותך משם, וגם את לא יכולה לעשות אותו דבר איתי, כי זה כאילו משהו שקבור שם, כבר אין מה לעשות עם זה, שום דבר. להרגשה כזאת אנחנו צריכים להגיע, זה נקרא "אהבה חלוטה" או "ברית אמיתית". אנחנו לפעמים צריכים להדגיש את זה גם בשיחות שלנו, להדגיש שזה קיים.

ניצה: שהמושג הזה של "אהבה חלוטה" קיים?

כן, בצורה ההדדית. יש עוד דברים שהם עומדים לתיקון.

ניצה: הקשבתי למה שאמרת וניסיתי להרגיש את הדברים, אבל אני עדיין מרגישה, מבינה ומסכימה בראש, בשכל. מה אני מרגישה בלב?

נכון. על הלב צריך לפקח על ידי השכל. אם היינו באמת נמצאים בדיבור, בחיבוק, בהידברות, אז היית מרגישה איך שזה לאט לאט יורד מהמוח אל הלב. אנחנו רק מדברים על כך, לכן זה עדיין כאילו בתיאוריה ולא במעשה. במעשה הזוג כבר עושה ביניהם בבית, או על הספסל בפארק.

ניצה: תיארת באמת איזה תהליך שאנחנו צריכים לעבור, איזה פיתוח שצריך כל הזמן לפתח עוד ועוד.

בטוח, כן. כי האדם לא מכיר את הרגשות שלו. מי כמוך פסיכולוגית מבינה עד כמה האדם לא מכיר את עצמו. הרי למה באים אליך זוגות כאלה?

ניצה: כי הם לא מסתדרים ביניהם.

כי לא מבינים זה את זה. כל אחד לא מבין את עצמו ולא את השני. איך את מתקנת אותם? על ידי כך שאת מסבירה להם, נותנת להם כמה תרגילים, תנסו כך וכך. זאת אומרת את נותנת להם תכנית עבודה כך שעל ידי המחשבה ועל ידי כל מיני פעולות הם יוכלו אולי ללכת יחד ולעשות משהו יחד, אולי לישון בצורה אחרת כשהם נפרדים או לנסוע לאיזה טיול יחד. את מדריכה אותם איך על ידי פעולות ועבודה במוח הם יוכלו להוריד את כל הדברים האלה אל הלב.

חיים חדשים, שיחה 43, 30.7.12