אנחנו עכשיו בונים יחד את צורת האדם, אדם וחווה.
אורן: תגיד לי מה אתה אומר לעצמך? שאני אגיד לעצמי אותו דבר. אולי אני אסתובב עם המחברת.
"אני הגבר שאני מתגבר על האגו שלו ובמקום זה מפנה בתוך האגו שלו מקום לחיבור כדי למצוא אהבה ודרכה להגיע לראיית העולם המושלם. אנחנו עכשיו בונים יחד את צורת האדם, אדם וחווה". אם אתה הכנת את עצמך נכון, אתה תהנה מזה שתצטרך לחפש. ואם תמצא אותם פתאום "בום" ליד הכניסה, אתה תצא מאוכזב.
אורן: אל תדאג, יהיה משהו אחר, אני מבטיח לך.
אבל אנחנו סיכמנו שאתה הכנת את עצמך רק לזה. אז אתה תתרגז שלא הכנת את עצמך לדברים האחרים. אני אומר לך ואתה תרגיש עד כמה שהויתור הזה, מוסיף לאהבה טעמים ונותן לה קיום. ואחרת זה לא יקרה. ולכן הטבע מסדר לנו את האגו והעזר כנגדו כדי שאנחנו נוכל להגיע לויתורים ועל הויתורים לפרוש אהבה. אי אפשר לעשות את זה אחרת. בין אדם לבת זוג, בין אדם לחבר, בן אדם לעולם, בן אדם לכוח, לא חשוב למה, כך, בכל מקום זו אותה השיטה. כי האגו הוא אגו אחד ועם זה אני צריך לעבוד. ומחוצה לאגו לא חשוב מי נמצא, בת זוג, חברים, העולם.
אורן: אמרת ש"אני הגבר, מתגבר על האגו שלי ובמקום זה מפנה באגו שלי מקום לחיבור כדי למצוא אהבה".
כן. במקום שנאה או ויכוח או ניתוק, או חיכוך, במקום זה בדיוק יהיו אהבה וחיבור.
אורן: לָמה?
כי אין מקום אחר לרגשות. הרצון הוא רק אחד. באותו רצון, במקום שבו הייתה שנאה, היא תתכסה באהבה. קודם ויתור, זה כמו צמצום, ואחר כך אהבה.
אורן: למה אם אני מוותר לה על נעלי הבית בַמקום, אני מוצא אהבה?
לא מייד, בויתור על האגו שלך, שנקרא "נעלי בית במקום", אתה מבטל את האני שלך, את הדרישות שלך, שמזה אתה רוצה להנות, אתה רוצה להנות במקום הזה, ברצון הזה. בִּמקום הנעליים, אתה רוצה ליהנות מהקשר איתה.
ניצה: אז מה היה קורה אם למשל היינו עושים משפט, לרואה חשבון הפנימי הזה? "אני מוותר על זה, כדי להרוויח את זה."
כן. ככה זה בדיוק.
ניצה: תשלים לי, "אני מוותר על..".
על התענוג שיש לי בתוך הרצון שלי לראות נעלי בית בְּמָקום המסודר, שלא יהיה לי תענוג לזה, אני מוותר עליו, לא רוצה אותם.
אני מקבל הזדמנות לבטל את האגו שלי כלפי אותi הנעלים ולמלא את הרצון הזה ביחס יפה אליה, כך שהיחס הטוב איתה יתמלא באהבה במקום הרצון לנעלים. זה נקרא שאני ממלא אותם קודם בחסדים, ביחס יפה, גם מצידה, בצורה הדדית אנחנו מגיעים לזה שאני מתמלא באהבה. כך זה בכל רצון אגואיסטי שלנו, בכל רצון ורצון. אותו הרצון מתמלא באהבה במקום נעלים, ואם נהניתי להכניס את הרגלים לנעליים ולהרגיש טוב עם עצמי, אז כשמגיעה האהבה בִּמקום זה, גודל, גובה האהבה, התענוג שאני מרגיש באהבה, יהיה פי שש מאות שלוש עשרה פעמים יותר מהתענוג שנתנו לי הנעלים.
הוסף למועדפים
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו, זוגיות ומשפחה, טבע/תפקיד האישה |
| להשאיר תגובה | |
זאת אומרת אנחנו מקבלים זה מזה לא בגלל שאנחנו נהנים, אלא מפני שבזה אנחנו נותנים תענוג אחד לשני, זה נקרא "לקבל על מנת להשפיע".
אורן: מה אני אמור להרגיש?
אתה אמור להרגיש תענוג, והתענוג הזה יקרא אהבה. מה ההבדל בין זה לזה? גם האהבה לטעמים, לנעלים ולנוחיות זו אהבה, וגם זו אהבה. אלא שהאהבה לנעלים זו אהבה בדרגה הגופנית, בדרגת החי, ואילו האהבה האחרת היא בדרגת המדבר, כלפי בני האדם, או בדרגה עוד יותר גבוהה כלפי האנושות ועוד.
אורן: לא הבנתי מה אני אמור להרגיש, וממה?
אתה אמור להרגיש מילוי, סיפוק מזה שאתה מוותר על התענוג מהנעלים. ואז באותו המקום אתה מרגיש שאתה לא צריך כלום, אתה ממש כמו צדיק, "חפץ חסד", לא רוצה שום דבר, אתה מוכן לוותר, אתה מוכן לבטל את עצמך. אתה כאילו לא קיים, אם יש נעלים או אין נעלים, זה לא קיים, אין, אתה נטרלת את הרצון הזה.
במצב הזה גם אני וגם היא מבינים מה עשיתי, כשגם היא עושה משהו לקראתי, ואז אני מגיע איתה למצב הדדי. מפני שחוץ מזה שבטלתי את הרצון שלי, אני גם מתחיל לחדש אותו, וכך במקום נעלים אנחנו מגיעים לאהבה, להשפעה הדדית.
אורן: לא הבנתי.
נניח שאחר כך היא פתאום מרגישה שגם היא צריכה לוותר על עצמה, אם כך מה היא תעשה? היא תכין לך נעליים על יד הכניסה בדיוק באותו מקום, בדיוק באותו כיוון. וכשאתה תגיע הביתה ותיכנס לתוך הנעלים האלה, השאלה איך תקבל אותם, האם תגיד סוף סוף היא השתפרה אחרי עשרים שנות הנישואים, לא. אתה כבר ויתרת על כך, אתה תקבל את המצב בצורה אחרת, זאת אומרת היא עושה את זה בשבילי ואני באמת לא זקוק לזה, אני כבר ויתרתי, אבל עכשיו אני אעשה זאת בשביל לעשות לה תענוג. יוצא מזה שאתם מוצאים את האמצעי כדי לעורר את האהבה. הנעלים לא חשובות, יהיו או לא יהיו, לא תרגישו בזה צורך, כי היחסים יהיו כבר ברמה אחרת.
נניח שכבר כל הפעולות ביחס ביניכם ובחיים ביניכם הם מעל הויתורים, הם מעל הצורך הדדי הזה כשאתה צריך לתת לה והיא צריכה לתת לך משהו, הכל כבר נמצא בויתור, הכל בחסדים. אתם עושים את הדברים רק כדי להראות לשני יחס, לכן אתם מקבלים זה מזה.
אתה כבר תגיד, אני באמת לא צריך ממנה שום דבר, אבל כדי להראות לה יחס בזה שאני אוהב אותה, אז אני מקבל ממנה הכל, והיא אותו דבר, היא מקבלת ממני מפני שהיא רוצה להראות לי עד כמה היא אוהבת אותי. זאת אומרת אנחנו מקבלים זה מזה לא בגלל שאנחנו נהנים, אלא מפני שבזה אנחנו נותנים תענוג אחד לשני, זה נקרא "לקבל על מנת להשפיע". .
אורן: אמרת לי תכין את עצמך לוותר על כך שנעלי הבית יהיו במקום, הכנתי את עצמי, וויתרתי, והיא הרגישה את זה.
לא, היא הרגישה שאתה מחפש את נעלי הבית האלה בשמחה.
אורן: אם כך אני מוותר על הכעס שלי.
לא רק על הכעס, אתה בכלל מבטל את כל העניין הזה.
אורן: כלומר אין לי יותר טענות שקשורות לנעלי הבית, ויתרתי עליהם, וכשהיא רואה את זה, היא מתרשמת שעשיתי מאמץ כדי לוותר עליהן. ואז כעבור שבוע, כשאני אכנס לאותו בית עם אותה אישה הנעלים יהיו במקום. לסיכום אתה אומר לי, עשרים שנה אתה מחכה שהנעלים יהיו במקום, והם לא במקום, בוא אני אלמד אותך טכנולוגיה חדשה.
לא. אתה לא מלמד אותה בצורה כזאת.
אורן: אבל למדתי שאם אני אוותר עכשיו על דרישה מסוימת, מתוך רצון לפתח קשר טוב איתה, אז כשיהיה לי קשר טוב אתה, הנעלים יגיעו למקום.
לא. לא אמרתי לך כך.
אורן: אמרת לי שאחרי שבוע הנעלים במקום.
אמרתי נניח שהם יהיו במקום.
אורן: האם הם לא יהיו במקום?
זה כבר לא איכפת לך, אתה ויתרת עליהם לגמרי, לכל החיים.
אורן: זאת אומרת הנעלים לא יהיו במקום, לא יהיה אוכל, אבל יהיה בינינו רק קשר טוב.
אם הם יהיו פתאום במקום, אז אתה תצטרך לעשות עבודה מאד גדולה, עבודה נוספת, תצטרך לקבל אותם בעל מנת להשפיע, כי עכשיו אתה רק משפיע על מנת להשפיע.
הוסף למועדפים
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו, זוגיות ומשפחה, טבע/תפקיד האישה |
| להשאיר תגובה | |
אדרבא, ככל שיתגלו פשעים, האהבה תהיה יותר חזקה.
ניצה: אני אנסה לתאר אותו מצב, אני מדמיינת שאני הולכת לוותר על משהו, אבל מיד אני כבר מדמיינת למעלה מזה, מה אני הולכת להרוויח? אני הולכת להרוויח אהבה ושלמות. אבל כשאני נכנסת לבית אני כל הזמן רואה את הרווח מול העיניים, לכן כל מה שאני רואה מבחינתי זה רק תרגילים כדי להגיע לאהבה ולשלמות. נניח שעברו שבועיים, ושמתי את הנעלים במקום, אז הראש שלי אומר, בזה שאני רואה את הנעלים במקום אני מפסידה משהו. מה אני מפסידה? את היכולת לעבוד על האהבה והשלמות.
אורן: זה תרגיל לאנשים מתקדמים.
ניצה: לא, זה רווח והפסד, זה דווקא מחשבה מאד פשוטה.
זה בינתיים, אבל אחר כך, אחרי שויתרת לגמרי, את מקבלת את הנעלים האלה כהזדמנות להמשך העבודה. את מקבלת את הנעלים האלה שעומדות עכשיו ליד הכניסה, מפני שהן האהבה של השני אליך, לכן את לוקחת אותן ומשתמשת בהן כדי להחזיר לו את האהבה כי את כבר נקייה מנגיעה עצמית, את אפילו היית מחפשת אותן בשמחה. ועכשיו כשהן במקום, יש לך עבודה נוספת גדולה מאד, את מקבלת אותן כאמצעי, כי את צריכה עכשיו להשתדל להחזיר לו את היחס, את אהבה, את המעמד שלו. אחרת את תתביישי מזה שאת צריכה עכשיו לקבל אותן ליד הכניסה, תהיה לך בושה, כי הוא עשה את זה בשבילך.
אורן: זאת אומרת שאני צריך לפתח במקום אהבה לנעלים במקום, אהבה לאותו אדם.
כן. במקום יחס לאגו שלי, יחס אליו. נניח שהייתה לי איזו מכונה בבית, או כלב, ואז כשהייתי מחפש את הנעלים הוא היה מביא לי אותן ליד הכניסה, ומחכה ליד הנעלים עד שאני אגיע. ואז כשאני מגיע הביתה אני לנכנס לנעלי הבית ואומר איזה כלב טוב ויפה, הוא החבר שלי, הוא דואג לי. זאת אומרת האם היחס הוא לנעלים, או לאגו שלי? בזה שהנעלים לא במקום אני מקבל הזדמנות להתקשר לבן אדם. האישה שמכינה לך את הנעלים היא לא אישיות בשבילך, היא כעוזרת בית בשבילך או משהו כזה שמכין לך נעלים. אבל כשאתה מתחיל להשתמש בכל החיכוכים ביניכם כדי להתקשר אליה כמו לאדם, זה כדי שיהיה קשר הדדי ביניכם בדרגת האדם, אדם וחוה, כדי להגיע לאהבה. מהרגע שבאתם אלי לטיפול, אנחנו הופכים את כל ההתנגשויות ביניכם להזדמנות לאהבה, לחיבור. אדרבא, ככל שיתגלו פשעים, האהבה תהיה יותר חזקה.
אורן: אתה בעצם מנסה להסביר לי שההתקשרות לאדם תיתן לי יותר סיפוק מכל דבר אחר. זאת אומרת במקום אהבה לנעלים עלי לפתח הזדמנות לאהבה לבן אדם.
כן.
אורן: מה אהבה לבן אדם אחר תיתן לי?
יותר מילוי מהאהבה לעצמך, או לנעלים.
אורן: זאת אומרת היא תיתן לי בעצם מילוי יותר חזק מכל דבר אחר.
וודאי.
אורן: למה?
כי זה מילוי יותר איכותי, זה מילוי בדרגה אחרת. זה מילוי שלא נעלם, מילוי שהוא נצחי, מילוי שממש כובש את העולם.
אורן: מה זה מילוי שלא נעלם?
הכוונה היא שהאהבה הזו היא לא כמו לנעלים. כשהכנסת את הרגלים לתוך הנעלים, גמרנו, נהניתַ, ובעוד חצי דקה או דקה אתה שוכח מזה, זאת אומרת התענוג מזה עובר. והתענוג מהאהבה יכול להישאר כל הזמן, והוא כל הזמן גדל. למה? כי יש כך כל הזמן הפרעות, וכל הזמן אני יכול גם להגדיל אותו. מכל דבר, חוץ מאהבה, התענוג הוא תענוג שנעלם, עובר.
אורן: התענוג מאהבה לא עובר?
לא.
אורן: למה?
כי כלפי האהבה יש לי תמיד גורמים שעוזרים לי להגדיל את האהבה לפי חוק "עזר כנגדו", מפני שכל הזמן יש לי הפרעות.
אורן: אז הן מפריעות לתענוג?
לא. הן לא מפריעות, אלא עוזרות לי להגדיל את האהבה, יותר ויותר. אני נמצא כל הזמן במאמצים, בהתקדמות, אבל המאמצים וההתקדמות האלה נותנים לי כל הזמן דווקא טעם באהבה. אתה צריך כאן להיכנס לתהליך ואתה תתחיל להרגיש שזה כמו שאי אפשר בלי מלח ופלפל, זה כמו שאי אפשר להרגיש אהבה בלי קצת חיכוכים. חייב להיות "עזר כנגדו", חייבת להיות קונטרה, כנגד משהו שאני מרגיש.
לא רק לבן ולא רק שחור חייבים להיות, אלא זה וזה יחד. קצת שמחה, קצת עצב שידגיש את השמחה. ולכן רק במקרה של אהבת הזולת בכלל, יש לי אפשרות כל הזמן להתקדם. כי אני כל הזמן נמצא בהתרוממות של האגו שלי שמעורר אותי ומוחק את האהבה שהשגתי ונותן לי איזו הכבדה חדשה, שנאה, דחייה, ריחוק, זלזול וכן הלאה. ואני יכול להתעלות מעליהם ולהשיג ממנה עוד קצת אהבה. ושוב אני מתחיל לגלות בה אילו פגמים, איזו בקורת, עוד משהו, ושוב כך להתעלות. וכך כל פעם ופעם מחיל לחיל אני הולך ומתקדם בצורה הדדית עם השותפה שלי. יש לזה גבול? אין גבול, אלה החיים.
אורן: מה אני צריך להרגיש שאתה אומר לי אהבה לזולת?
אתה צריך להרגיש מילוי הרבה יותר חזק במקום שהרגשת באהבה עצמית. באותו מקום הרי מתגלה אהבה לזולת.
הוסף למועדפים
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו, זוגיות ומשפחה, טבע/תפקיד האישה |
| להשאיר תגובה | |
הילד נשאר בליבה של אימא לעולם. אם אנחנו מתעמקים בהרגשה ובהבנה של היחס הזה, מזה אנחנו יכולים להוציא הרבה מאוד לימוד
אורן: לא הבנתי. מה אני צריך להרגיש, אתה אומר לי לאהוב את הזולת?
נניח שאני קיבלתי ממך איזה כיבוד, איזו מתנה. אני יכול ליהנות ממנה ומהיחס שלך אליי, שאתה אוהב אותי. אני יכול לעשות תרגיל, שאני מקבל את המילוי הזה, את המתנה הזאת לאו דווקא בגלל שאתה הבאת לי אותם ושאתה אוהב אותי, אלא בגלל שאני בזה רוצה לעשות לך תענוג. כך אנחנו בדרך כלל מקבלים מתנה.
נניח שאתה הגעת אליי לאיזה ערב בבית והבאת לי מתנה. אז אני בינתיים קיבלתי אותה והתחבקנו. אחר כך אנחנו ישבנו יחד וכולנו היינו בסעודה. אז בזמן הסעודה, בין הדברים שאכלנו ודיברנו, לפני כולם, כך זה מקובל, כך לימדו אותי לעשות, זה פרוטוקול דיפלומטי, אני פותח את המתנה הזאת, ומראה איזה מתנה אני קיבלתי ממך, ועד כמה שהיא טובה ויקרה, וכמה שאני נהנה ממנה. אני בזה מחזיר לך את הכבוד, את האהבה, את היחס של כולם. אני בזה מעלה את היחסים בינינו ובכלל, לרמה אחרת לגמרי. לא סתם הבאת לי משהו, אלא אני מראה לכולם עד כמה שמה שקיבלתי ממך חשוב לי, עד כמה שאתה אוהב אותי ועד כמה שאני מתחשב בזה. ולא "טוב, יופי, הבאת, תשים אותו שם, באיזה חדר. אחר כך נפתח, אחר כך נראה". לא, אני פותח לפני כולם.
אורן: אני רוצה להבין מה זה נקרא לאהוב את האדם. אמרת לי "צא מהאהבה שלך לנעלי בית במקום ואם תעשה את זה יש לך הזדמנות לגלות דבר בלתי מוגבל, שלא נגמר, מילוי שייתן לך לכבוש את כל העולם, אהבה למישהו אחר, לבן אדם". אתה אומר לי "אתה צריך להרגיש אליה אהבה". מה אני צריך להרגיש, אני לא מבין?
אין לך דוגמאות מאהבה? אם אין דוגמאות מאהבה אז זו כבר בעיה, כי אנחנו לא יכולים לדבר על זה. אם כך, אי אפשר לדבר עם האדם.
אורן: כי יש לאדם דוגמאות?
לאדם?
אורן: כן.
אנחנו מקבלים את הדוגמאות האלה מאימא, ואחר כך בזמן הילדות, כשיש לנו מה שנקרא "אהבה ראשונה".
אורן: אז אולי את זה תסביר לי. אולי דרך זה תוכל לכוון אותי להבין מה אני צריך להרגיש עכשיו איתה.
אנחנו מרגישים במשך החיים שלנו, בנעורים, כמה דוגמאות של אהבה. הדוגמה הראשונה זאת האימא, וגם קרובים אחרים במידות שונות, שזה דוגמה לאהבה של אדם לאדם, אבל אנחנו לא שמים לב שזה לא מאדם לאדם. זה מאימא לילד, אבל זו בכל זאת אהבה מאדם אחד כלפי האדם השני שמרגיש אותו כחלק מגופו. זה שנחתך חבל הטבור, זה לא אומר כלום. הילד נשאר בליבה של אימא לעולם. אם אנחנו מתעמקים בהרגשה ובהבנה של היחס הזה, מזה אנחנו יכולים להוציא הרבה מאוד לימוד. האהבה השנייה היא כבר אהבה אגואיסטית הורמונאלית שיש לנו. באיזה גיל זה מתחיל?
ניצה: נניח 14, 15.
זה היה פעם כשהיית צעירה, היום זה בגיל 7-8-9 אני חושב.
ניצה: יכול להיות.
אז נניח שכך, ומה אנחנו מרגישים מזה? שפתאום אני "נדלק" על מישהי, על איזו בת, ופתאום אני רואה בה מלכה, שהיא משהו מיוחד, איך היא מדברת, איך היא הולכת, וכן הלאה. למה הדוגמה הזאת מגיעה לנו? בדרך כלל אנחנו לא ממשיכים איתה. מאוד מאוד נדיר שמישהו מתחתן עם אהבה ראשונה. אבל מה? זו דוגמה שהטבע נותן לנו בזמן פריחה הורמונאלית, איך אנחנו פתאום נעשים המומים משוגעים.
זו דוגמה לאדם אם באה משיכה, עד כמה שהמשיכה הזאת יכולה להיות בלי שום פיקוח שלו, בלי ביקורת. מצד אחד, אהבה מאימא לילד באה בלי ביקורת. מצד שני באה אהבה כזאת מצד הבחור או הבחורה, זה לזו. הדוגמאות האלה הן מספיקות לנו כדי שאנחנו נייצב את היחס שלנו להרגשה הזאת, לתופעה הזאת שנקראת "האהבה".
בדוגמה עם האימא זה ויתור מלא, שלם. למרות שזה בא מהטבע, זה טבעי, זה ללא התגברות, אבל בכל זאת זו דוגמה על ויתור שלם, אדם כלפי אדם. אנחנו יודעים, שאם אנחנו נמחק מהזיכרון, מהרשימו, את מידע שהילד הוא של האמא, אז שימות מרעב, זהו. זאת אומרת, הטבע נותן לנו כאן קשר. אם אין קשר, אין אהבה. אם יש קשר, יש אהבה.
איך אנחנו יכולים לבנות את הקשר הזה בצורה מלאכותית? זאת תבנית, אמא היא בינה, ילד הוא מלכות, והשאלה היא איך עכשיו הילד לומד מאימא, איך מלכות לומדת מבינה, איך להתכלל מהתכונה שלה. זאת תבנית, זהו, נגמר. אז אלה מאמצים, כמו שאימא עושה, מוותרת, מבטלת בצורה טבעית על הנוחיות שלה, על הכל, רק כדי לספק לילד מה שהוא רוצה. אם הילד שגדל יעשה עכשיו אותו דבר כלפי בת הזוג שלו, אז אותו כוח שיש בטבע יתעורר, זה הכל. אנחנו מעוררים כאן כוח מיוחד שבטבע, כי אני עובד בצורה הפוכה, אבל לפי אותו מסלול. ואז הוא יתעורר ותהיה לנו מזה אהבה. מתוך הפעולות האלה אנחנו נגיע למה שאנחנו קוראים בעולם שלנו, לכלל שנקרא "הרגל נעשה טבע שני".
הוסף למועדפים
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו, זוגיות ומשפחה, טבע/תפקיד האישה |
| להשאיר תגובה | |
כמו שאימא מוותרת כלפיי, עכשיו אני אוותר. אני לומד מזה ומתחיל להתייחס לשני באהבה, אני מתייחס אליו כמו אמא, אני לוקח דוגמה.
אורן: לוותר על הנוחיות שלי עבור בניית הקשר עם הבן זוג?
כמו שאימא מוותרת כלפיי, עכשיו אני אוותר. אני לומד מזה ומתחיל להתייחס לשני באהבה, אני מתייחס אליו כמו אמא, אני לוקח דוגמה. הפעולות האלה שבאות וחוזרות, הן הופכות להיות לטבע שני.
אורן: לוותר.
גם לויתור, גם ליחס. בתוכן באה אחר כך האהבה. מה פתאום? אז אני אומר לך שזה בא מפני שבתוך הטבע יש את הכוח הזה של האהבה, מצד האימא לילד בצורה הטבעית, מצד האדם לחבר או לבת זוג, והאדם מעורר את זה בצורה מלאכותית ואז זה מתעורר ומתגלה.
אורן: אני מוותר לה ומוותר לה, כל הזמן?
ופתאום אתה אוהב אותה. אנחנו מסבירים את זה בכמה צורות. או בכך שאתה מוותר אתה משקיע בה, אז היא כבר נעשתה לך חשובה ויקרה, אתה השקעת בה. כאילו שאני כל פעם מכניס לה עוד מאה דולר, עוד מאה דולר, כל המטמון שלי שם, בטח שאני אוהב אותה, בטח שהיא חשובה לי, זה מצד אחד. ומצד שני, מתוך זה שאני מוותר אני מעורר את הכוח מבפנים, הכוח הזה של האהבה שנמצא בפנים, שטמון בטבע, של הנתינה, והוא נעשה הרגל אצלי. ואחר כך מעל ההרגל נעשית גם אהבה. יש תנאי כזה בטבע, שאחד שמתייחס לשני בצורה שמוותר על עצמו, אז הוא מרגיש כלפיו אהבה.
אורן: למה?
זה החוק, כי אחרת זה לא יכול להיות, כי אנחנו כולנו אגואיסטים. אימא שמוותרת על עצמה כדי לטפל בתינוק, יש לה ביטול פנימי טבעי, ואז מתוך זה באה האהבה. קח את התינוק הזה מאימא, והיא לא תטפל בו ולא תשקיע בו, ולא תהיה לה אהבה אליו.
אורן: אם תהיה לי אהבה אליה, מה אני ארגיש?
אתה תרגיש שאתה לא מוגבל, שאתה לא סובל, שאתה מתמלא בכל דבר, שיש לך איזו מין התעלות מעל המציאות, כי כל המציאות היא האגו שלך שכל הזמן אוכל אותך, וכאן אתה מכסה את האגו שלך וחי למעלה ממנו.
אורן: טוב, זה חזק. אנחנו נצטרך לברר את זה בהמשך.
אבל לפחות כלפי נעלי הבית אנחנו נסתדר?
אורן: כן, צריכים לחשוב על זה.
תודה הרב לייטמן. תודה לך ניצה. תודה גם לכם. שימו לב איפה נעלי הבית שלכם נמצאים ומה אתם מרוויחים מזה. שיהיה לכם בהצלחה וכל טוב.
הוסף למועדפים
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו, זוגיות ומשפחה, טבע/תפקיד האישה |
| להשאיר תגובה | |