הגרושין לא היו קורים, אם יש לי יחס טוב, תמיכה, בפרט שיש כבר ילדים
פורסם: 26.06.12, 6:25 am
אני חושב שאם היום אנחנו מגיעים ל-60% גירושין באירופה ובאמריקה, בארץ קצת פחות, נניח ל-40%, אז אני חושב שהגרושין לא היו קורים, אם יש לי יחס טוב, תמיכה, בפרט שיש כבר ילדים, אז למה להתגרש? האם בפעם הבאה זה יהיה יותר טוב? החום שמוענק בבית מחזיק את האדם, הוא מקבל יחס טוב כמו בבית אימא, הוא כמו ילד קטן שלא רוצה לברוח מזה.
חום, אהבה, הבנה, יחס יפה, כל אלה מחזיקים אותנו. כל אחד רוצה את זה.
הבעיה היא שאין יחס. אני יכול לבוא הביתה ולשמוע, "יש אוכל במקרר", אני לוקח, "אתה יכול לחמם", אני מחמם, יחס זה משהו אחר. אני יכול לקבל סנדוויץ' פשוט, או אפילו להכין אותו בעצמי, אבל יחס צריך להיות והוא לא תלוי בכך שיש או אין אוכל מבושל.
לא יגידו לו "תכין סנדוויץ'".
אני לא מבין אותך. את לא מרגישה מה זה להעביר חום?
איך אחרת? את מחייכת ואחר כך אומרת לו, אם אתה רוצה לאכול לך למקרר?
לא, עבור הצרות צריך להיות זמן אחר, לא מיד. נניח כל שני וחמישי רבע שעה, משמונה עד שמונה ורבע.
כן. אין דבר אחר, אני אומר זאת בכוונה וברצינות. זה לא בכעס ועצבים, אלא באמת על ידי סינון דרך פילטר את מעבירה רק את הבעיה עצמה ומספרת עליה, לא על היחס שלך ולא על היחס של מישהו אחר, אלא מה יש לנו.
נראה לי שמערכת יחסים זה משהו שאנחנו בונים. מורי רב"ש היה אומר כך, "אהבה זו חיה שמגדלים בבית על ידי וויתורים הדדיים". חית בית שגדלה מוויתורים הדדיים.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות | להשאיר תגובה | |
איך שנחנך את הילדים, זה יעבור הלאה, למקום שבו כבר אין לנו שליטה
פורסם: 26.06.12, 6:22 am
זאת אהבה. אני כבר לא מדבר על סתם מערכת יחסים חמה עם חיוכים, אלא קודם כל על וויתורים הדדיים. אנחנו לא מבינים איזו דוגמת חינוך אנחנו נותנים לילדים, בכך שאנחנו מעבירים רוח אחרת בבית ומעבירים את כל הקטטות לפסים אחרים. בזה בעצם כבר בטוח שהנכדים שלנו יתחנכו באותה צורה. כי איך שנחנך את הילדים, זה יעבור הלאה, למקום שבו כבר אין לנו שליטה, או שבכלל, לא נהיה כבר קיימים בעולם הזה.
זה נושא חינוכי מאוד מאוד חשוב. צריך לקחת בחשבון איזה ביטחון אתה מקנה לילדים שלך, כי אם הם מתייחסים לכולם בחיוך, יש סיכוי יותר טוב שלא יפגעו בהם. אנחנו תמיד אומרים לילד, אל תהיה רע, אל תרביץ, אל תעשה כך וכך, למה? כי אנחנו מבינים שבכל זאת זה מעמיד אותו בדרגת ביטחון יותר גדולה. אם אתה מתייחס לאחרים טוב, יש לך ודאי פחות סיכוי להינזק. יש כאן עניין של חינוך, עניין של ביטחון, אי אפשר בכלל להעריך את צורת החינוך הזאת, שעליה ילדים יתחנכו, ילד כזה יבוא כגדול לאוניברסיטה, למקום עבודה, ויקבלו אותו כנכס, כי הוא יודע להקרין סביבו חום, הוא יכול להיות המארגן, המוביל, כי הוא יודע להתייחס יפה, זה אצלו טבעי. הוא מבין שעל ידי זה הוא מרוויח, הוא למד את זה, הרְגל נעשה טבע שני. אנחנו על ידי זה, יכולים לשנות את כל הדור. וזו לא בעיה כל כך גדולה, היום אפשר להכניס זאת לגני ילדים ולבתי ספר. כי שם יש בעיה עם אלימות ועם כל מיני דברים, שהם ההפך מכל מה שאנחנו מדברים עליו עכשיו.
כן.
style="text-align: right">style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, חינוך לנשים/משפחה | להשאיר תגובה | |
איך אנחנו מחזירים את המשפחה לקשר הנכון? איזו עצה אנחנו יכולים לתת לבעל ולאישה שכדאי להם לחיות יחד?
פורסם: 26.06.12, 2:34 am
שלום לכולם
הטבע. אנחנו בנויים בצורה כזאת שאנחנו לא יכולים זה בלי זה. אני לא מדבר על מין, אני מדבר על משפחה, שאלה שני דברים לגמרי לא זהים. קשורים כן, אבל לא זהים. אנחנו צריכים להבין שאדם צריך את המשפחה, זה לא כמו החיות שנפגשות ואחרי זמן מה נפרדות וגם הצאצאים שלהן נפרדים ובדרך כלל אפילו לא נפגשים. האימא מגדלת אותם תוך שנה, שנתיים, האבא בכלל נפרד אחרי זמן מה, ואחרי שהאמא נפרדת מהם, הם כבר לא נפגשים, הקשר נפסק.
אצל חיות הקשר נפסק מהר מאוד, הוא רק לתקופה קצרה לפי הטבע, אנחנו יודעים שהן באות להזדווג רק בתקופה מסוימת, ואחר כך זה נפסק. זה לפי האינסטינקטים שנמצאים בטבע. וגם בין הגורים לאמא, אחרי זמן מה הקשר נפסק. אין רשימות, זיכרונות, אין כלום. הם יצאו מהקן ובכך זה נגמר, מתחילים חיים חדשים, עד כדי כך שהבן יכול לבוא לאמא אחרי שנה בתור בן זוג, זה ממש כך, אין זֶכֶר למה שקרה.
אצל אנשים זה לא כך, אלא זה נמשך מדור לדור, גם בחיים וגם אחרי החיים, במוות. שומרים על הקשר הזה, על הזיכרון, סבים, סבתות, יש אנשים שרושמים מאות שנים את העץ הגנאולוגי שלהם ומתגאים בכך. זה עניין מאוד מפותח. כל אחד, לאיזו אומה, לאיזו משפחה הוא שייך וכן הלאה. אנחנו רואים זאת בכל מיני רמות, אחד שייך לכנופיה מיוחדת, אחר לקבוצת אוהדים מיוחדת של כדורגל, לאומה מיוחדת. יש הרבה מאוד קשרים שאנחנו בונים אותם במיוחד, כי אנחנו צריכים משהו בִפנים שיקשור אותנו, זה העניין.
אני זוכר, שירדתי מאונייה עם קסקט של איזו קבוצה בניו יורק, ופתאום מגיע אלי בן אדם מחבק אותי ואני בכלל לא ידעתי שיש לי כובע עם סמל של קבוצה. מרגישים איזה חום, חיבור, משהו משותף, וזה מאוד חשוב לאדם. כמו שאנשים לפעמים מדברים "אנחנו משפחה אחת". המילה הזאת והסמל הזה הוא מאוד חשוב, לא מן הסתם גם מקדישים לזה "אהה, אתם קרובים, אתם משפחה". אנחנו יותר סומכים על האנשים האלו, לא לוקחים לעסק מישהו לגמרי זר, אלא מישהו קרוב וכן הלאה.
המשיכה לקבוצה כזאת וכל שכן לקבוצה טבעית כמו משפחה, שאנחנו מאותו הדם, יש לנו ילדים משותפים, זה נקרא שנעשה בינינו ממש שיתוף בדם, זה דבר מאוד חשוב. אנחנו רואים שאנשים נמשכים לכל מיני קשרים, כל שכן הקשר המשפחתי, אי אפשר לחתוך אותו, זה בטבע. לכן לפחות לזמן מה היום זה קיים.
השאלה היא לָמה יש גירושין בזמננו? זה עוד נושא. יש כאלו שתוֹלים את זה באורך החיים, אנחנו חיים היום שמונים תשעים שנה ופעם היינו חיים שלושים ארבעים שנה, אז בתקופה הזאת אנשים עדיין לא הספיקו לריב זה עם זה מספיק, ואז הם החזיקו. גם עניין הרכוש, בית, חלקת אדמה שהיו מעבדים, הם היו מעבירים את אותו העסק לילדים, אם אני סנדלר, אז גם הבן שלי סנדלר. הכול היה בנוי בצורה מאוד בסיסית, על הקרקע, על המקצוע, הם היו מוסרים את זה ממש לילדים.
מה שאין כן היום הכול כל כך אוורירי שלא מוסרים שום דבר לילדים, הכול זה בתי ספר אחר כך אוניברסיטה, מקום עבודה, הילד מתנתק מגיל צעיר מהבית, הוא לא זקוק להורים, הוא לא מקבל מהם שום דבר, הכול הוא עושה לבד. לכן המשפחה מאבדת את הדבק שהיה בין הבעל והאישה. אם הילדים כל הזמן בבית, ונולדים עשרה, חמישה עשר ילדים, תוך חמש עשרה עשרים שנה האישה כל הזמן יולדת, אז יש ביניהם קשר כל הזמן. כל הזמן יש תינוקות, הילדים הגדולים מטפלים בקטנים, הכול זה משהו גדול אחד. הם היו חיים גם עם ההורים, עם הדודות, סבות, סבתות.
היום בגלל שהכול כל כך מנותק זה מזה, אז גם בן הזוג לא מרגיש את עצמו. יש כאן הרבה גורמים, שפועלים לנֶתֶק בין בני הזוג. הילדים לא במקום, ההורים לא חיים לידינו, גם הקרובים האחרים לא חיים לידינו, אם כך הם לא מחייבים אותנו לחיות יחד. פעם אם היתה איזו בעיה בין הבעל והאישה מיד הקרובים, ההורים, היו מדברים מה כן מה לא, ומיד מסדרים אותם במקום, היום אין דבר כזה. מולידים ילד אחד או שניים, אחרי עשר, חמש עשרה שנה, לא מרגישים קשר, הילדים כבר גדולים, בכלל לא נמצאים בבית, חוצפנים כאלו שאתה לא רוצה לראות אותם, וגם האישה יש לה במקום העבודה כל מיני אינטרסים משלה ולי אינטרסים משלי ועוד.
אז וודאי שיש אחוז גירושין כל כך גבוה, זה לא פלא, יש הרבה מאוד סיבות לכך. כולן יחד פועלות לכיוון, שאין לי שום צורך להיות קשור לבן זוג. אפילו נשים רוצות להתגרש. פעם זה היה מאוד נדיר, אישה הייתה מוכנה לסבול רק כדי לשמור על המשפחה. היום היא מרגישה את עצמה אחראית, עצמאית, היא לא רוצה לסבול את העצלן הזה שלא עושה שום דבר בבית, אלא היא צריכה לשרת אותו כל הזמן, בשביל מה? יש בתי אבות, יש בתי חולים, יש כל דבר, בשביל מה לה את זה? אני מכיר דוגמאות כאלו שלפני חמישים שנה אפילו לא היה יכול להיות דבר כזה, היום זה דבר רגיל.
איך אנחנו מחזירים את המשפחה לקשר הנכון? איזו עצה אנחנו יכולים לתת לבעל ולאישה שכדאי להם לחיות יחד? איך אנחנו מחנכים אותם לפתח קשר, שאפילו שאין ילדים, אין הורים, והסביבה לא כל כך תומכת ומלאה דוגמאות הפוכות, איך את הקשר הזה שאנחנו נעזור להם לפתח הם לא יוכלו לחתוך?
לא ירצו. אפילו לא יוכלו אני אומר, זה יותר החלטי, חריף. איזה קשר זה יכול להיות? קודם כל הייתי רוצה לשמוע מכם, עד כה זה בסדר או שיש עוד מה להוסיף?
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, הורות, המשבר, זוגיות | להשאיר תגובה | |
אצלו דווקא מתוך אהבה, שהוא אוהב אותך, שהוא רוצה לחיות עם אישה נאמנה ושהיא שלו
פורסם: 26.06.12, 2:32 am
מה את אומרת לזוג שבא אלייך בצורה כזאת?
כאילו שאת אישה שבאה ומספרת. אבל מי אני? הפסיכולוג?
מאז הוא לא עוזב אותי, הוא מציק לי, הוא מתקשר אלי כל הזמן, הוא מפריע לי בשעות העבודה, הוא פשוט היסטרי, אני לא יכולה יותר, אני לא יודעת מה לעשות.
ואת רוצה להתגרש?
אבל האם את בעצמך לא נתת לו סיבה לזה בכך שלא סיפרת לו הכול, לא עשית אותו שותף. למה נתת לו איזה יסוד לחשדות?
לא, מצידו זה לא נסגר. אני בתור גבר יכול להבין אותו, שאם לא סיפרת זה סימן רע.
זה נדמה לך. אצלו דווקא מתוך אהבה, שהוא אוהב אותך, שהוא רוצה לחיות עם אישה נאמנה ושהיא שלו. יש גברים שמרגישים כך, כי זה רכוש שלהם. זה באמת כך, גם מהטבע של הגבר, ואת פגעת בו, כך לפחות הוא מרגיש. את יכולה להגיד מה שאת מרגישה, אבל אנחנו מדברים מצידו, מצד הרגש שלו, והוא ממש מרגיש כאן איזו בעיה שהוא לא יכול להתגבר עליה.
לא רק חוסר אמון, יכול להיות שבגידה. הוא מצייר לעצמו כל מיני תמונות כאלה שהאישה בוגדת. היא הלכה, לא סיפרה לו, הוא יכול לסובב את הסיפור שלה בצורה שאם תשמע אותו, אז תגיד "תתגרש ממנה, מה אתה צריך לחיות איתה?". הוא יכול להגיד, היא הגיעה הביתה, היא סיפרה יפה שיש איזו מסיבת בנות, שהן הולכות לבד לאיזה מקום סגור, בלי גברים, הן הולכות לבלות באיזה אירוע של העבודה או יום הולדת. ופתאום הוא מגלה שהיה שם איזה אירוע שנראה לו מלוכלך, והוא לא רוצה להסכים עם זה.
מצד אחד, הוא אוהב אותה וכנראה שיש לו איזה קשר עם המשפחה, עם החינוך שקיבל מההורים שלו, מהבית שלו, שמשפחה זה דבר חשוב ולא סתם מתגרשים. אבל מצד שני הוא לא יכול להשלים. מה לעשות עם אישה כזאת? מה אתה תמליץ לו? הוא מספר על ההרגשה הפנימית שלו.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות, טבע הגבר ותפקידו | להשאיר תגובה | |
את חייבת להראות לו עד כמה שאת סובלת יחד עמו
פורסם: 26.06.12, 2:30 am
יכול להיות שאימא שלו עשתה אותו מעשה, ויכול להיות שהוא מעביר את זה אלייך וחושב שעכשיו מגיע התור שלו לסבול, כמו שאבא שלו סבל וכן הלאה. זה עוד יותר גרוע. היית צריכה לקחת את זה בחשבון, בכל דבר שבחיים.
זו בעיה. אנחנו בני האדם לא יכולים למחוק את העבר.
איך אנחנו יכולים להשלים את זה? במה תוכיחי לו שאת נאמנה לו ולא בגדת בו? איך? האם את בתור אישה מרגישה שיש לך לזה איזו גישה, אמצעי?
כאילו להחזיר אותו למצב שהוא בטוח שכאן לא קרה כלום. כי החשד שלו הוא על בגידה, סתם כך מריקוד הוא לא היה עושה עניין, אלא בפנים הוא מרגיש שהיתה בגידה. ובפרט שמבית אבא ואימא הוא בעצמו בתור ילד אולי מאוד מאוד נפגע. הם התגרשו ועוד בגלל אימא. בגלל אבא זה מילא, זה איכשהו מקובל בחברה שלנו, וקודם זה היה מקובל עוד יותר שאבא כך עושה. אבל זה שאימא עשתה, אז אימא בגדה במשפחה, היא בגדה גם בו, לא רק באבא. היא ממש הרסה את כל העולם הקטן שלו ועכשיו הוא רואה שזה קורה לו. זה משהו שקשה מאוד להתמודד איתו.
הוא בטוח שלא היה כלום?
לא. את לא יכולה לשכוח מזה. לך אסור לשכוח את זה. אם את רוצה לשכוח את מזלזלת בכל הרגשות שלו. איך יכול להיות שבכלל הם יסתדרו פעם? איך את מרשה לעצמך לשכוח אם הוא סובל? ההיפך, את חייבת להראות לו עד כמה שאת סובלת יחד עמו, שבאמת את מצטערת מאוד שנתת לו איזו יכולת, איזה רמז לחשוד. את חייבת לרדת להרגשה שלו ולהיות יחד עִמו ולהוציא אותו יחד עם עצמך משם. את חייבת להיות שקועה בזה יחד איתו ממש, רק בצורה כזאת. ושהוא ירגיש שאתם הולכים יחד, כמו שגנבת נניח, ועכשיו את מאוד מצטערת על הגניבה ועושה הכול כדי לא לחזור עליה.
את כבר יודעת שלחברות שלך אי אפשר להאמין, שבפעם הבאה שזה קורה את הולכת רק על דבר בטוח, או שבאמת יהיו רק בנות או שאת הולכת עם בעלך, ואת מראה לו את זה בכל המקרים. את מתקשרת אליו לפני שהוא מתקשר אלייך, את מזמינה אותו בערב לארוחה, את אומרת "בוא נלך לבית קולנוע, בוא נלך יחד לאיזה מקום". את רוצה להראות לו שאת רוצה למלא כל רגע ורגע פנוי בו. שהוא ימלא לך את הכול. שאין לך יותר בחיים חוץ מעבודה הכרחית, לא שאת נהנית שם אלא היא הכרחית, וכל יתר התענוג הוא רק ממנו. את נושמת דרכו.
זה יגיע למצב יפה מאוד. שאתם תשלימו סופסוף ותרגישי באמת שיש לך בעל שאוהב ומאוד מחזיק את המשפחה. זה נכס גדול היום.
אני לא חושב שזה יקרה. זה תלוי, את מספיק רגישה כדי לראות האם זה לא הופך להיות לניצול. כאן את תצטרכי להפוך את היחסים שלכם לקצת חבריים. שאתם ביחד מבלים, ביחד עושים הכול, כמו שני חברים.
חברים זה נקרא "שווים". שהאחד לא רוכב על השני. אצל בעל ואישה לפעמים זה כך ולפעמים זה כך, תמיד מישהו מהם יותר ומישהו פחות, זה פועל בצורה של שמיניות. אם הם מכניסים לתוך השמיניות האלה עניין של שוויון, זה מסתדר. אני ממליץ לעניין השוויון, לצאת מהבית ולעשות סיבוב אפילו סביב הבית שלך, ולהחזיק יד ביד. תנסו. זה לא פשוט.
style="text-decoration: underline">
שייך לקטגוריות -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות | להשאיר תגובה | |