כמו בגוף שבור, בגוף חולה, הכל מלא מסביבו, "אולי תאכל משהו, אולי תטעם משהו", והוא שוכב ולא רוצה כלום.
פורסם: 12.08.12, 4:19 am
אורן: האם יש תרגילים שאדם יכול לעשות גם כשהוא לא נמצא בחברת אנשים? מה שמושך בהסבר שלך הוא שאפשר להתחבר על ידי מחשבה מסוימת, לאיזו עוצמה אדירה. זה מה שאתה בעצם מבטיח לנו כאן, אבל נתת לנו תרגיל שאותו אפשר ליישם כשאני עם עוד אנשים.
השאלה האם אתה יכול לתת תרגיל מחשבתי שאני יכול לבצע כשאני לא מול מסך המחשב, נניח כשאני נוסע לעבודה ואני לא יכול להתחבר, ושזה יחבר אותי אל העוצמה הזאת, אל הנשק הזה, אל המגן של הערבות, של הכוח החזק שאתה מדבר עליו?
תחשוב על החיבור, ועד כמה שהוא יכול להועיל לפתרון כל הבעיות. אם אתה נוסע ברכב אתה יכול לראות אם אתה יכול לדמיין את המצב המתוק בכביש, ואיך כולם יתנהגו אם נהייה בערבות. האם אתה "תחתוך" רכב אם הבן שלך הוא שנוסע בו או האח שלך וכן הלאה? האם אז תתייחס כך לכל דבר ודבר שקורה? הרי אחים אנחנו.
אורן: אני חושב שבזמן מלחמה יש הרבה פחות תאונות דרכים. יש יותר סבלנות, וכן הלאה. האם להיכנס לאווירה כזו? לא הבנתי בדיוק את התרגיל. האם לחשוב על החיבור, ואיך הוא בא לידי ביטוי בכביש למשל?
תראה את החיים שאתה רואה היום, לעומת איך שהיית רואה אותם אם כולם היו מחוברים כאחים. תעשה את ההשוואה, זה לעומת זה. איך האגו חוגג, או איך האהבה חוגגת.
אורן: איפה האהבה חוגגת? אני לא רואה יותר מדי אהבה חוגגת.
לא. אתה צריך לתאר לעצמך איך היינו אז חיים. אמנם זה קשה להגיע לזה, אבל אנחנו יכולים להגיע לזה בהידברות ודווקא להגיד תודה לאיראנים, ולכל האיומים בכלכלה, במחאות, במכת רעב שיכולה לבוא, שפתאום עם כל השפע שיש לך, אין לך מה לאכול. איך אפשר להבין את הדברים האלה? כי זה כמו בגוף שבור, בגוף חולה, הכל מלא מסביבו, "אולי תאכל משהו, אולי תטעם משהו", והוא שוכב ולא רוצה כלום. זה ממש פלא, זה לא מציאותי, כאילו לא הגיוני, אבל זה מה שקורה.
במקום אחד שורפים, זורקים, את כל האוכל כדי לשמור על כך שבמקום שני המחיר יהיה 10 שקל לקילו עגבניות, ולמכור אותם ב 2 שקל, לא מוכנים. האם אתה יכול להבין מה זה נקרא "חוסר ערבות"? אבל זה מה שקורה בפועל.
אנחנו מייצרים היום בכל כדור הארץ פי 38% כמדומני, יותר ממה שאנחנו צריכים כדי להאכיל את כל 7 מיליארד האנשים, ועדיין כמעט כ 50% מהאוכלוסייה נמצאת ברעב יחסי, וחלק לא נמצא ברעב יחסי, אלא ממש ברעב, הרי כמה אנשים מתים מרעב? כל זה נובע מחוסר ערבות.
חיים חדשים, שיחה 56, האומה הישראלית, 12.8.2012
שייך לקטגוריות האומה הישראלית, המשבר, התלות ההדדית | להשאיר תגובה | |
אנחנו לא רוצים למחוק את האיום, אנחנו אומרים, "האיום הזה כאן דווקא כדי להעמיד אותנו במצב הנכון
פורסם: 12.08.12, 4:16 am
ניצה: הבנתי מתוך השיחה הזאת, שבעצם האיום כרגע הוא סוג של הזדמנות, הזדמנות ליצור איזה חיבור חדש שבעצם לא היה אף פעם.
הייתי אומר שבשביל זה האיום קיים.
ניצה: ומה אנחנו עושים? מתעסקים בטעות באיום עצמו במקום בהזדמנות שהוא מביא לנו.
נכון.
ניצה: מקודם תיארת מצב שאני מתעסקת בו, והוא החיבור מפחד, והעובדה שחיבור מפחד הוא רק מצב התחלתי שאמור להביא אותנו לחיבור שונה. וזה כבר הסביר לי הרבה מאוד שאלות. אם כך, מה ההבדל בין מה שהיה לנו עד היום, כי היו לנו הרבה פעמים מלחמות שבהן התחברנו וכל היה בסדר, ולאחר שנגמרה המלחמה, נעלם האיום, נעלם הפחד, ונעלם החיבור.
כי החיבור הזה היה מתוך חוסר, ולא מתוך כך שהשגנו חיים חדשים. ואם אנחנו משיגים, על ידי הערבות, רמת חיים חדשה, אז אנחנו עוזבים את האיום. האיום הוא רק כתמריץ ולא יותר מזה. העיקר בשבילנו הוא להשיג עכשיו רמת חיים החדשה, ואם אנחנו משיגים, משם אנחנו כבר לא רוצים לרדת. כי התענוג הזה, ה"סוכרייה" הזאת, מושכת אותנו, ולא נותנת לנו לרדת שוב לבעיות.
אורן: אם כך, למה ירדנו מזה בכל המלחמות הקודמות?
כי לא כיוונת למען הערבות, אלא הלכת רק כדי לחפות קצת על החרדה שלך.
אורן: לא הבנתי. אנשים סבלו, אני ארחתי אותם אצלי בבית. החיילים היו רעבים, נתתי להם אוכל, זו הייתה ערבות הדדית בפועל.
לא.
אורן: כשנגמרה המלחמה הם חזרו לבתים שלהם, ויותר טוב שלא יבואו שוב לבקר עד המלחמה הבאה.
קודם כל, אתה עשית כך רק עם הקרובים שלך, ומאין ברירה.
אורן: כן, אבל אני זוכר שעשיתי גם פעולות וולונטריות, כלליות, לא לקרובים שלי. לדוגמא, עמדתי בצומת וחלקתי ג'חנון לחיילים שנסעו ללבנון, זה היה כשהייתי ילד, ולא הכרתי אותם. למה זה נגמר?
כי לא הייתה לך מטרה להגיע לחיבור, להגיע לערבות, ולא השתמשת באיום כמנוף לזה, אלא חיפשת איך למחוק אותו. ואנחנו לא רוצים למחוק את האיום, אנחנו אומרים, "האיום הזה כאן דווקא כדי להעמיד אותנו במצב הנכון, האיום הזה רק מראה לנו את המחלה כדי שנטפל בה". ואתה רוצה לקחת כדור נגד כאבים, ולא לטפל במחלה. ובינתיים היא מתפתחת, והתפתחה עד כה. ואתה אף פעם לא טיפלת במחלה, לא טיפלת באגו, לא טיפלת בכך שיהיה חיבור, לא הלכת על זה.
אנחנו עכשיו צריכים להסתכל על המצב הנוכחי, כמו על מחלה, ולא לתת לה לסתם עבור, אלא להשתמש בה כדי להגיע לרמה של ה"חיים". ואתה כל הזמן נתת לעצמך איזו תרופת הרגעה בלבד, ובין ההתקפות של התפרצות המחלה, חיית בין המלחמות.
אורן: איך אתה מסכם את כל הגישה הזאת? במשפט אחד, מה הציבור הישראלי צריך לקחת איתו בראש, מהי ההערכות החברתית שאתה ממליץ עליה היום למצב שבא?
שבכל הזרועות שלנו, בכל הערוצים שלנו, בכל הצינורות שלנו, נתחיל להפיץ את השגת הערבות כהצלה מצד אחד, ופתרון למשבר הכללי מצד שני.
חיים חדשים, שיחה 56, האומה הישראלית, 12.8.2012
שייך לקטגוריות אמצעי תקשורת, בטחון, האומה הישראלית, התלות ההדדית | להשאיר תגובה | |