אנחנו צריכים להפוך את זה לאיזה מיתוס, לאיזו אמונה, שחיוך פותח לנו את כל הדלתות
ניצה: אנחנו כל הזמן צריכים לבדוק עם עצמנו איך לבנות יחס נכון?
אנחנו בני אדם ואנחנו צריכים חברה, ואנחנו חיים בחברה שהיא ממש הפוכה ממה שאנחנו בעצמנו היינו רוצים. אני בתור בן אדם הייתי רוצה שכולם יהיו חברים. לא שישבו לי על הראש כל הזמן, יתנפלו ויחבקו אותי, אלא בצורה נורמאלית ומאוזנת, שכולם יהיו יפים וטובים, ושלא אהיה כל הזמן במתח שמא אפגע או אנזק ממישהו. האם אנחנו רוצים את זה או לא? כן, אנחנו רוצים. כל הפושעים מגיעים לפשע מפני שלא קיבלו יחס כזה. אז למה אנחנו לא עושים זאת?
ניצה: אולי כי אנחנו לא יודעים איך?
אין דבר כזה, בואו ננסה לפחות. ועכשיו בזמננו, כשאצלנו בקבוצות כל כך קשורים זה בזה, ויכולים להתחיל לפרסם את הדברים דרך הרשתות הווירטואליות, למה לא? ובפרט שזה לילדים.
אורן: בתכניות הבאות נדבר על האדם הפרטי ונפרוס זאת לפרטי פרטים.
אם נדבר על האדם הפרטי, אנחנו צריכים להבין שאדם פרטי לא סובל סביבה שמונה יותר מעשרה ואפילו פחות מזה. אם מדברים על מאות אנשים, הוא כבר לא מסוגל. הוא חייב להיות בכיתה, בקבוצה יותר קטנה. הוא לא יכול להבין מה זה עם, אבל אנחנו צריכים לדבר על התמיכה והלחץ הגדול שיהיו מהעם כולו.
אם אנחנו רוצים שהדבר הזה יתקיים, הוא חייב להתקיים במימדים כמה שיותר רחבים. במשפחה זה בסדר, אבל אני מדבר כבר עכשיו לא מצד האדם הקטן, אלא מצד הפסיכולוגים שמטפלים בסביבה, בחברה. זה חייב להיות כמה שיותר גדול. הידיעות הגדולות באות תמיד כמיתוסים, כמו על הסיגריות וכמו הדתות. אז האדם יכול להגיד, אני שייך לקבוצה הזאת, לדת, לטבעונים, להומואים, לא חשוב למי, אבל למשהו גדול שיש בו עיקרון מסוים.
לכן אנחנו צריכים בכל זאת לחזק את האדם ומשפחתו. מאיפה הם יקבלו הצדקה לזה שהם עושים כך? זה טוב שהם ירגישו בסביבה הקטנה שלהם שזה משתלם להם, אבל הם צריכים בכל זאת לקבל חיזוק גם מחברה יותר גדולה. ושם אנחנו צריכים להעלות את עניין החיוך והיחס היפה, כבר לא רק מפני שאנחנו מרוויחים קצת, כמו עם הסיגריות, שהפכו אותן ממש "לאל הרע".
זאת אומרת, אנחנו צריכים להפוך את זה לאיזה מיתוס, לאיזו אמונה, שחיוך פותח לנו את כל הדלתות, מגרש את כל השדים והרוחות. מזה באו כל הדתות, זה העניין, שכדי להתחבר לקבוצה גדולה או לכוח גדול אני חייב רעיון שהוא קצת לא רציונאלי.
אורית: דיברת עכשיו על קבוצות והגדרת אותן. אם נחייך אחד לשני, האם נצליח להתגבר על התפיסה הקודמת שלנו, שהאחד הוא בקבוצה שאני לא סובלת, והשני הוא בקבוצה שאני מתנשאת מעליה וכן הלאה?
זה לא חשוב. אם אני הולך עם הקו שלי, כל מי שהולך עם אותו קו, מתחיל בשבילי להיות קרוב.
אורית: אז אתה מגדיר את המטרה כחיוך, ואז זה בעצם ממוסס את הכול?
לפי זה אנחנו מתקשרים, יכול להיות שבתוך זה אנחנו נבדלים, לדוגמה, את טבעונית ואני לא, זה כבר תלוי במה שמקבלים. אבל אני אומר שכאן בכל זאת, אם אנחנו רוצים להצליח לטווח רחוק, בקבוצה גדולה ועל בטוח, אנחנו צריכים כל הזמן לדאוג שהדבר הזה יתרחב ויתרחב ויתקבל יותר ויותר בכל מיני חוגים. וגם הם בעצמם ידאגו שתהיה להם מטרייה משותפת כזאת.
חיים חדשים - שיחה 21 - 26/6/2012
הוסף למועדפים
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, השפעת הסביבה, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים |
| להשאיר תגובה | |