לכן הקורס שלנו צריך לפתוח לנו את העיניים על המצב הנוכחי, והעיקר על המצב העתידי, ואיך אנחנו עוברים מהמצב הנוכחי למצב העתידי. אנחנו נצטרך לדעת מה הם השינויים שעלינו לעבור, מדוע דווקא את השינויים האלה אנחנו צריכים לעבור, מה הסיבה לחוסר ההצלחה שלנו היום בכל מה שאנחנו עוסקים, ועל ידי אילו אמצעים אנחנו עוברים למצב החדש. האם אנחנו באמת יכולים לקבל היום את המצב שלנו כמו לפני לידה, כשהמוליד אותנו זה הטבע הפנימי שלנו והטבע החיצון שלוחץ עלינו ומחייב אותנו להגיע למצב החדש. האם הדבר הזה טבעי להתפתחות האנושית, כלומר, אם היינו יודעים, אז היינו רואים את זה מראש.

אנשים שחיו בימי העבדות לא ידעו שהמצב הבא הוא חרות מסוימת. הם חשבו "אנחנו עכשיו עוברים לעבדות מפני שזה הדבר הנוח ביותר, כי אני נמצא במצב שאני לא רוצה לחשוב על עצמי. אני מוכן לעבוד, ומישהו ייתן לי אוכל וידאג ללינה שלי. יותר מזה אני לא צריך", כך חשב האדם שנכנס לעבדות. ובעל הבית דאג לו, ודאי כדי להרוויח תוספת מהעבודה שלו, אבל השתלם לו לתת לעבד לינה אוכל בריאות וכל מיני תנאים אם צריך, כי הוא קיבל מהעבד יותר ממה שהשקיע בו. לכן לטובת שניהם כך הם עשו.

פתאום התגלה שלבעל הבית טוב יותר לא להחזיק את העבד כעבד, כי אז התפוקה שלו, התוצרת שלו היא לא מספיקה לעומת מה שאפשר לקבל ממנו. אלא אם אני אתן לו חופש, ואנחנו נסכם בינינו שהוא נמצא לידי אבל הוא יחסית יותר חופשי, והוא עובד, ואני מקבל מהעבודה שלו כך וכך אחוזים, אז זה טוב לי יותר מאשר להחזיק אותו ולדאוג לו. וכך התפתחה החברה לשלב הבא.

גם היום אנחנו נמצאים באיזה שלב של  ההתפתחות רציונלית למצב החדש.

ועד כמה שהעולם נכנס יותר ויותר להתמחות כזאת, שלכל אחד ואחד יש את העבודה שלו, אבל העבודה שלו היא מחוברת, נמצאת בהרמוניה עם כל יתר בני האדם, אז אנחנו יכולים באמת לספק לנו אלפי דברים נוספים לְמה שהאדם היה מספק לעצמו בעבר, שזה היה קצת לחם, קצת חומץ, קצת יין, קצת בשר וזהו. אחר כך קצת יותר אוכל, יותר ביגוד ונעליים. אחר כך קצת יותר הסקה, איזה כלֵי רכב וכולי. בהתאם לזה התפתחו מומחים בכלכלה, מומחים בחקלאות, מומחים במכונאות, וכל העניין של תרבות, ספרים, נגינה, שירה. אנחנו רואים שסביב האדם יש תעשיות שלמות כאלה, שהוא אפילו לא חייב אותן, ולא צריך את זה במידה ההכרחית לחיים, אבל גם בלי זה הוא לא יכול.

אנחנו רואים מוסיקאי שעולה על הבימה, מופיע עם הקונצרט שלו לפני אלף אנשים, משלמים לו כסף עבור הופעה אחת שלו, כמו שמרוויח פועל בזיעה במשך חודש ימים בקושי, ואולי אפילו במשך שנה. זאת אומרת, אנחנו מעריכים מאוד את הדברים הלא הכרחיים לנו. וזה שייך לגופו של האדם ממש, שבלי זה אנחנו לא מסוגלים, לא חיים, כמו הספורט, התיירות, וכל מה שיש בימינו. אם נעשה חשבון מה אנחנו עושים בימינו לצורך "אוכל נפש" מה שנקרא, לעומת מה שאנחנו מייצרים, אז אנחנו מייצרים תשעים אחוז, ולא פחות, דברים שאין בהם צורך. אבל אנחנו צריכים אותם כביכול, כי בלי זה אנחנו מרגישים שלא, שגם זה שייך לדרגת האדם, גם את זה אני צריך. או שמאין ברירה ודאי שאני יכול לחיות במערה, אבל התפתחות האדם מחייבת גם את זה.

מקורות מדעיים - התפתחות האגו - 1. גלובליזציה אפשרה לאדם לעלות מעל סיפוק צרכיו הבסיסיים

בסופו של דבר זה מפני שהאגו שלנו נעשה כל כך גדול שאנחנו לא מרגישים יכולת להתחבר עם אחרים, להשקיע בהם, לטפל בהם כדי שהם יטפלו בנו. אני לא מרגיש יכולת להתחבר עם מישהו עד כדי כך קרוב. אלא אם כן יש לנו אפשרות שאחד עוזר לשני, שאנחנו, אני ואשתי כמו חברים, שותפים. ואז החיים שלנו דומים יותר לא למשפחה שהייתה פעם, אלא יותר לשותפות. היא עובדת, ואני עובד, היא מסדרת משהו, ואני מסדר משהו, היא משלמת, ואני משלם. אנחנו כאילו שותפים באדם.

זה לא כמו שהיה פעם, שהגבר למעלה, הוא הולך להביא פרנסה הביתה, והאישה היא בבית עם הילדים, עם הכל. עכשיו לא, עכשיו שניהם יוצאים בבוקר מהבית, זורקים את הילדים למקום היכן שמחנכים את הילדים בינתיים, הם חוזרים בערב הביתה, לוקחים את הילדים הביתה. ומה יש להם בבית, הם בקושי רואים אחד את השני, הוא מסתכל בטלוויזיה או נמצא ליד מחשב, היא מנקה, שוטפת כלים, מכבסת וזהו. זאת אומרת, הם כבר שווים, לא שאחד למעלה ואחד למטה, שבכל זאת זה נקרא "משפחה", "ראש משפחה", "בעלי" לעומת "אשתי".

יוצא שהגענו למצב שהמשפחה איבדה את מבנה המשפחה ונעשתה לשותפות. ובשותפות אני תמיד מסתכל אם כדאי לי או לא כדאי לי, ואז נכנסים ויוצאים. ולכן מתגרשים, ואפילו לא רוצים להיכנס לשותפות כזאת. זו עובדה, ואנחנו קצת לומדים איתכם את הסיבות לזה. זאת אומרת, האגו שלנו שגדַל אומר לנו שלא כדאי לנו להיכנס לשותפות שנקראת "משפחה".

גם כלפי הילדים, בגלל האגו שלי אני לא מרגיש אליהם כל כך קרבה, אני לא מרגיש שהם נמצאים ממש כנשמה שלי, אלא יש להם חיים משלהם. הם נכנסים לחינוך כזה שהוא מאוד מאוד רחוק ממה שאני. ההבדל בין הדורות הוא כזה, שהם לגמרי מנותקים ממני, הם חיה אחרת ממני. הם מקבלים חינוך, יש להם אינטרסים אחרים. הם בשלהם מאוד רחוקים, כך שאני בקושי מבין מה שהם, איך שהם מדברים ובמה הם עסוקים ומה מושך אותם. הקשר בין הדורות נקרע.

ואז בצורה כזאת אני נמצא במצב שבשביל מה לי כאלה ילדים שאין לי מהם נחת, אין לי מהם שום דבר. וגם הם צריכים אותי רק בשביל "תביא כסף ושתוק". יוצא שאני נהנה מהם כשהם קטנים, ומגיל 12, 13 והלאה, אני כבר מאבד איתם כל קשר. יוצא שבדור הקודם הייתי כעשר, חמש עשרה שנה באיזו השהיה, עד שהיו לי נכדים, ואז טיפלתי בנכדים כל עוד הם קטנים. בזה היה לי נחת. אבל היום גם זה לא, כי הם לא רוצים להתחתן, הם לא רוצים להביא לי נכדים. האדם לא עושה חשבונות כאלה, אנחנו יכולים להרחיב בהם יותר, אבל בסך הכל, הכל עובר בו בתת ההכרה וזה כתוצאה מהאגו המתפתח, שלא כדאי.

אנחנו רואים שהתפתחנו בצורה דמוגרפית מאוד חדה, בעקומה מאוד חדה, באקספוננטה כזאת, ופתאום התחלנו להתיישב. עד כדי כך שלפי כל המגמות, לפי מה שאומרים לנו האנשים שעושים חשבונות, שמטפלים בזה, מומחים בדמוגרפיה, בהתפתחות החברה האנושית, הם אומרים שעוד מעט נתחיל לרדת חזק בזה. היום עדיין יש כמה ציוויליזציות כמו בארצות ערב, שיש להם עדיין דחף מצד הדת לכבוש את העולם, יש להם סימנים תורשתיים ודתיים להתפתח יותר ולהביא יותר ילדים. אבל גם שם אנחנו רואים, שבמדינות המפותחות שלהם, במקום עשר, חמש עשרה ילדים שהיו קודם, יש היום שניים, שלושה. גם שם זה מהר מאוד מקבל צורה כמו כל העולם.

מקורות מדעיים - התפתחות האגו - 4. ההתפתחות האגואיסטית מובילה לריקנות, ניכור ומשבר

אנחנו רוצים יותר. לָמה אנחנו רוצים יותר? הרצון שלנו גדֵל, אני לא יודע לָמה, אבל אני פתאום רוצה עוד משהו ועוד משהו. אני מסתכל על אחרים, פתאום אני רואה שהוא נמשך למשהו והאחר נמשך למשהו, ואני לומד מהם כי יש לי קנאה, תאווה, כבוד, שליטה. יש לי רצונות כאלה לקלוט מהם את הדברים המועילים, ולהיות לא פחוֹת מהם כי יש לי אגו, אני רוצה להרגיש את עצמי לא כמפסיד אלא כמרוויח.

כשאנחנו מסתכלים כך על ההתפתחות האנושית, אנחנו רואים שזה מושך אותנו קדימה, ואני רואה תמיד ולומד מאחרים וכל אחד לומד מאחרים. ויש בינינו כאלה אנשים שהם עם דמיון גדול, יש כאלה שיש להם יכולת לפתח דברים טכניים גדולים יותר, דברים בטכניקה, בכלכלה, ברפואה, בכל דבר שיכול להיות בסופו של דבר טוב לבני אדם, למלא את הרצונות שלנו. וכך אנחנו מתפתחים. אנחנו רואים שהגיע זמן שהתחילו מלחמות, כבשו שטחים, עמים. אחר כך התחיל זמן לגלות את היבשות ולהתפתח. אחר כך התפתחה הטכנולוגיה, ואיך למכור דברים, לקנות דברים, לעבד דברים בצורה מיוחדת חדשה. אחר כך הגענו לחלָל.

מקורות מדעיים - התפתחות האגו - 3. קנאה תאווה וכבוד כגורם להתפתחות

אנחנו מתקדמים יותר ויותר, ומגיעים למבוי הסתום. זה התחיל בערך כבר לפני חמישים, שישים שנה. בשנות השישים של המאה העשרים, האנשים החכמים שחקרו את הסביבה, את החברה, את התהליך שהאנושות עוברת, התחילו להזהיר אותנו שאנחנו נמצאים במצב של דריכה במקום, שמשהו קורה איתנו, שלאן להתפתח הלאה אנחנו לא כל כך רואים. מה שאז עזר לנו קצת לשכוח מזה זו תכנית החלל. אבל בעצם גם היא מהר מאוד נגמרה. אז נסתובב עוד סביב כדור הארץ, נגיע לירח, זה כבר היה, ומה הלאה? ראינו שכל זה לא עוזר לנו בהרבה, זה הכל דומם, אפילו לא צומח ולא חי וכל שכן לא בני אדם, עם כל הפנטזיות והתקוות שלנו למצוא עוד חיים.

וכאן אנחנו מגיעים לאיזו מין ריקנות, כביכול התפתחנו עד כדי כך שאין יותר לאן, לא רואים לאן. הטבע הפנימי שלנו, הטבע החיצון, זאת אומרת מה שאנחנו מרגישים סביבנו, העולם, לא נִפתח לנו יותר, מה שיש יש, לא יותר. ואותם חוקרים התחילו להזהיר אותנו, הסוציולוגים, הפילוסופים כתבו על זה הרבה ספרים, שזה סוף התפתחות האנושית. כתוב על זה הרבה, וגם על זה נוכל להמליץ לכם לקרוא, כמו מפוקויאמה, ועוד מסוג זה.

מצד שני, צמחו מדענים אחרים שדיברו שהעולם שלנו הולך להתעגל. אחרי שבני האדם שבעולם שלנו גדלו בהתפתחות שלהם, באגו שלהם, בכל מה שרק יכול היה לגדול בבני אדם, וחשבנו שההתפתחות הזאת היא בלתי גבולית, שיש לפנינו לייצר עוד כלי רכב, מכוניות, ולכל אחד יהיה אפילו מטוס, וכלי תקשורת ומה לא. בסופו של דבר, האדם שנמצא וצורך את כל הדברים האלה, הוא מגלה ומרגיש בזה ריקנות, שזה לא נותן לו סיפוק. לָמה אין סיפוק?

דיברנו על כך, שכל ההתפתחות שלנו הם מתוך הרצונות הפנימיים שלנו שכל הזמן גדלים, והרצונות האלה שלנו פתאום הפסיקו לגדול. וההפך, אנחנו מרגישים איזה ניוון ברצונות. פעם רציתי משפחה כמה שיותר גדולה, הרבה נשים, הרבה ילדים. אחר כך אישה אחת זה מספיק, שני ילדים ואפילו ילד אחד. היום לא זה ולא זה. החיים נעשים כל כך קשים, מסובכים ומורכבים, שאנחנו רואים במדינות המתפתחות, שאנשים לא רוצים לצאת מהבית של ההורים עד גיל 30, 40. אדם הולך לעבוד ומבזבז את כל הכסף שלו על עצמו, ובשביל מה הוא צריך אישה וילדים. הוא נוסע, מבלה כמה שאפשר יותר, מרגיש חופשי, אמא שלו מטפלת בו. אחר כך חוץ מהתמיכה הסוציאלית מביטוח לאומי ומפנסיה שההורים מקבלים, הוא מחזיק אותם. והוא מרגיש שזה טוב לו. החברה התפתחה עד כדי כך, ואנחנו בנינו את החברה כך שאוֹכל יש לי בסופר, יש לי מיקרוגל, וכבר יש לי ארוחה על השולחן. אני לא צריך להתחלק בדירה עם מישהו אחר, יש לי דירה משלי. וכשאהיה זקן יש לי ביטוח לאומי, קופות חולים למיניהן, בתי חולים וחלקה בבית קברות. בשביל זה לא כדאי לי לטרוח כל החיים. כך אנחנו מרגישים.

לינק למקור המדעי - Dr. Francis Fukuyama

מקורות מדעיים - התפתחות האגו - 4. ההתפתחות האגואיסטית מובילה לריקנות, ניכור ומשבר