אנחנו רוצים לעורר כוחות שבכלל ינטרלו את ההזדמנות הזאת, את היכולת הזאת להילחם.
אני לא יודע איך לצאת בהסברה ולא להיראות איזה מיסטיקאי, מצד אחד. מצד שני, כאן זו לא מיסטיקה, אנחנו יכולים גם להתבסס על מחקרים, על הרבה דברים. האדם הוא בפנים יצור מאוד מורכב עם האמונה שבו, הרגשת הביטחון שבו, פחד, חרדות, התכונות הטבעיות שלו, גם האמונה שלו בכל מיני סגולות. אנחנו רואים מה קורה לנו עם אנשים כמו הרב שנקרא "הרנטגן", שבאים אליהם אולי גם אותו ראש ממשלה שמקבל החלטה אם לצאת או לא לצאת למלחמה, ועוד שרים וחברי כנסת.
זאת אומרת, יש לכל אדם ואדם חלק גדול מאוד בתוך הפנימיות שלו, בתוך המהות הפנימית שלו כאדם, שהוא ממלא על ידי כל מיני רגשות שאתה יכול לקרוא להם מיסטיקה, רוחניות, אמונה, דת. ואנחנו לא מודעים כמה מהחשבונות האלו, שהם לא חשבונות, עומדים אחרי ההחלטה הסופית לצאת למלחמה. גם אצל אחמדינג'אד וכל אנשי הצבא שלו שמתבססים וודאי בחלקם הגדול על חשבונות הדת, מתוך אמונה, מתוך הצורך הדתי.
לכן אנחנו מדברים בצורה מדעית בעצם, שהעולם הוא עולם כוחות. ואנחנו צריכים בנוסף לכוח האגו הטבעי שפועל בנו ובכל המציאות שלנו, אנחנו בני אדם יכולים לייצר בינינו כוח טוב. במקום קבלה, השפעה. במקום אגו, אהבה. בזה אנחנו מדברים בצורה מדעית הגיונית, ולא מיסטית.
אורן: אחת השאלות שעולה ביחס לדברים כאלה שהם טיעון פילוסופי.
נכון. שאי אפשר לשים אותם על השולחן.
אורן: כן, שאי אפשר להביא לו הוכחות. יכול להיות שיש לזה איזו אחיזה במציאות ויכול להיות שיש בזה מן האמת. השאלה אילו תגובות רעיונות כאלה יעוררו בציבור?
השאלה, באיזו צורה להגיש את זה לציבור. מפני שבכל מקרה התכנית הזאת, להתחבר בינינו ולהיות יפים, בצורה הדדית, לחבר את העם, להביא את האנשים ליחס יפה, לעזרה הדדית, אלה דברים שאף אחד לא יכול להתנגד להם. רק השונא שלך יכול להגיד, "אל תתחברו". כל אדם שנמצא בתוך החברה, רק יגיד, "כן, כדאי". או לפחות יהיה ניטראלי, "לי אין כוח, תעשו, נראה", משהו כזה.
ממש להתנגד לזה אף אחד לא יכול, כי זה ברור לכולם מכל מיני דוגמאות, כך אנחנו מלמדים גם ילדים, תתחברו, תשחקו יפה, תראו כמה שאפשר ליהנות זה מזה, ואז לא תזיקו זה לזה, כולם יהיו מרוצים. כך אנחנו מתייחסים לחיבור, בצורה חיובית. כך אמא אמרה לנו, כך אנחנו אומרים לילדים שלנו. לכן לא להתנגד. אבל עד הגובה הזה, עד גובה איזו תועלת חברתית כללית.
אנחנו יודעים בזמן של חיים קשים, בזמן מלחמה, אילו תכניות רדיו וטלוויזיה יש לנו שמאחדות את העם, תכניות יותר עממיות. לא מדונה עם כל הטריקים שלה, אלא תכניות קרובות יותר למקור, לעם. אבל לשם כך אנחנו לא צריכים לצאת לרחובות. אולי להתחיל מזה. זאת אומרת, השאלה שלך היא, האם אנחנו יוצאים לרחובות ובעד שלום ונגד מלחמה, לא. האם בעד החיבור ונגד מלחמה, כן. יש הבדל גדול. אנחנו לא בעד ולא נגד כל אלה שמתחילים עכשיו בהפגנות מול בית ראש הממשלה, שיפסיק עם הדברים האלו, שלא יצא להילחם וכולי. אנחנו לא בעד ולא נגד. אנחנו רוצים לעורר כוחות שבכלל ינטרלו את ההזדמנות הזאת, את היכולת הזאת להילחם.
אבל השאלה היא, האם אנחנו צריכים לעצור את ההסבר שלנו רק ב"כדאי להתחבר, בואו נתחבר, יהיה בסדר." באמונה פשוטה כאילו, "אנחנו נהיה חזקים, אנחנו ננטרל את כל האיום". בצורה עממית, בלי להסביר ובלי להיכנס לכלום, רק לעבוד על הרגש, ש"בחיבור שלנו אנחנו נבריח את כל השונאים". בלי להיכנס פנימה, כמו שאדם אומר. ואז פשוט נחגוג יפה.
וזה יהיה כמין פעולה עממית שהיא לא עמוקה, לא כלום. לא שואלים יותר מזה, אלא משתתפים. אפילו אותם אנשים חשובים, חכמים, סקפטיים כלפי הפעולה הזאת, שלא מבינים מה יש בה, הם גם משתתפים. למה? כי זה יפה. זהו. יותר טוב מאשר לשבת בפינה בחרדה. אלא בצורה כזאת לצאת לפרסום ולהתעוררות.
או שאנחנו הולכים עם קצת יותר פתיחת החכמה שבדבר. מה הם הכוחות, איזה כוח אנחנו מעוררים, איך זה יכול לפעול. כאן אתה כבר נכנס לשטח שהוא בעייתי. הוא בעייתי בכלל מפני שכ-70% מהאנשים בכלל לא מסוגלים לחשוב ברמה כזאת. הם מבינים, כסף, כבוד, אוכל, מין, דברים בסיסיים.
אם אתה מתחיל לדבר בצורה כזאת, הם לא יודעים על מה אתה מדבר. אז יכול להיות שלא כדאי. יכול להיות שכן, אבל לעשות את זה בכמה רמות. כשבאופן אחד אתה יוצא לעם בצורה עממית, ובכמה מקומות, באינטרנט או במדורים מיוחדים בעיתונים, שם אתה פונה בצורה יותר עמוקה.
ושוב, יש עוד אופן שדיברנו עליו, שזה אופן היסטורי. איך אנחנו היינו קיימים בקיבוץ, בליכוד, באיחוד העם עד לפני החורבן שלנו לפני אלפיים שנה, ואיך דווקא על ידי זה שנפלנו מאהבת אחים לשנאת חינם גרמנו לסוף הקיום שלנו כאן, בארץ ישראל, כעם ישראל בארץ ישראל וכן הלאה. ואז בדרך ההפוכה אנחנו יכולים לעלות בחזרה לרמה הזאת של עם ישראל בארץ ישראל, ושלא יבוא אף שונא עלינו, אם אנחנו מאוחדים, מלוכדים יחד.
זה כבר ברמה שגם אסור לזלזל בה, כי בכל זאת העם שלנו ביסודו, בתוכו, באחוזים ניכרים, אולי 60%-70%, הוא בכל זאת עם דתי ומסורתי. הנקודה הזאת של עם, מדינה, חיבור, פעם היינו כך בבית המקדש, בארץ ישראל, ועכשיו לא, גלות, ביציאה מבבל עם קבוצת אברהם, כמו שדיברנו, כל הדברים האלה בכל זאת נמצאים בתוך העם כנקודה רגשית, חוץ מנקודה דתית או היסטורית כהוכחה במשהו. אני לא הייתי מבטל אותה, אלא לוקח גם את האופן הזה כנכון להסברה.
אני חושב שגם בפסיכולוגיה אנחנו יכולים למצוא דוגמאות מקבילות של משפחה שמתחברת, עד כמה שהם מוצאים כוחות להתגבר על כל הבעיות והקושי, עד כמה שהם פתאום מתחילים לשנות כביכול את המציאות ביניהם. לא רק את האווירה, אלא פתאום הם מגלים שיש להם מקורות הכנסה חדשים, מקורות חיים חדשים, הם מתעלים בבריאות. יש מחקרים רבים שמוכיחים כי, אדם בזה שהוא מתחיל להאמין, לעשות פעולות פנימיות על עצמו, עד כמה שהוא בזה מרפא את עצמו. יש כאן סך הכל הרבה מאוד הוכחות מהחיים שלנו, שהחיבור גורם ליצירת כוח חיים חדשים, כוח חיוּת חדש, כוח שממש משנה את המציאות.
צריכים לעבוד על זה, לחבר את זה, לייצב את זה, כי מהבעיה הזאת אנחנו לא נפטרים, היא לא חולפת ותוך חודשיים שלושה תהיה מלחמה או לא תהיה מלחמה, ואז זה ייגמר. לא. המשימה שלנו היא להתחבר בינינו ורק על ידי זה להימנע מצרות ובעיות ולהביא את כל עם ישראל לצורה השלמה, המתוקנת, וגם להראות בזה כדוגמה לעולם איך לצאת מהמשבר הכללי שאנחנו רק נכנסים בו ומסכנים בכלל את החיים של כל האנושות על פני כדור הארץ.
אז בזה אנחנו רואים שהאיום האיראני הזה ובכלל המצב הפנימי שלנו, הכלכלי, רק מכוון אותנו לפעולה הנכונה הזאת. שאנחנו נעשה את זה בעצמנו עם האיום הקטן עלינו, ואחר כך נראה לעולם דוגמה איך להתמודד עם האיום הגדול שהמשבר הגדול הכללי, כולל הטבע, מעמיד מולנו, מול האנושות.
חיים חדשים, האומה הישראלית, שיחה 57, 13.8.2012
| שייך לנושאים: מדע/אקולוגיה, אקולוגיה, האומה הישראלית והעולם, האומה הישראלית, נושאי הערבות, הטבע, נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, השפעת הסביבה, נושאי הערבות, התלות ההדדית, מדע/אקולוגיה, מדע |
| להשאיר תגובה | |
המערכת הזאת או היצור שיש בו רק כוח קבלה לא יכול לחיות, כי הוא לא יכול כל הזמן לספוג, הוא ממית את עצמו כמו מחלת הסרטן.
ניצה: נתת פה ארבעה כיוונים, דיברנו על הקונפליקט בהעברת המסר. איך מעבירים את המסר. כשבין ההיגיון לבין המציאות, יש פער מאוד גדול. ואז איפה זה שם אותנו? נותן לנו כרגע ארבע אפשרויות. הייתי רוצה לבחון את היתרונות והחסרונות של כל פתרון כזה ואז לנסות לקבל תמונה רחבה יותר ומשהו שייתן לנו כתנועה עזרה באיזו דרך לפעול, או אולי דרך ביניים.
אז אני אחזור. אחד המסרים, הכיוונים הראשונים שנתת, זה לתת את המסר הפשוט, בחיבור בינינו נבריח את כל השונאים. איפה היתרון במסר הזה? שהוא מדבר לכולם. החיסרון שלו שהוא "פרווה", כי הוא לא מספיק חזק, אין בו את העוצמה שאנחנו מדברים. בהקשר הזה אני רוצה שאלה שהגיעה מאחת הנשים שעובדות באינטרנט.
והיא כותבת כזה דבר, אם מדובר על מסר של חיבור בהגדרה של יחס טוב יותר אחד לשני, אז אולי זה מובן במישור הבסיסי בין בני אדם, שיהיה יותר נחמד ברחוב, בכביש, אולי אפילו בתור לבנק. בדיוק כמו שחושבים האמריקאים, הם כאלה נחמדים אחד לשני, מחייכים. ויש כאלה שאפילו קוראים לזה סוג של צביעות. אבל בעצם אם על זה אנחנו מדברים, אז יש פה משהו שעובר כמסר שהוא לא חזק, הוא "פרווה". זה החיסרון אולי של העברת המסר הזה. שיש בו משהו שהוא מצד אחד נעים, קל לשמוע אותו, מצד שני הוא לא מספיק חזק. זה כיוון אחד. הכיוון השני אמרנו ללכת עם הנושא של לפתוח את הכוחות ואיך זה פועל, שזה מאוד עוצמתי וגבוה.
אסור לנו לזלזל אפילו בצביעות, כי בזה אנחנו נותנים דוגמה זה לזה. למרות שאני לא אוהב את השני ולא אכפת לי ממנו, אבל אני מראה לו עד כמה שאני כאילו אוהב אותו, ועד כמה שכאילו אכפת לי ממנו, בזה אני מעורר בו רגשות אמיתיים, כוחות אמיתיים. לאט לאט כך קורה. כי ההרגל נעשה טבע שני.
אני זוכר שהגעתי בפעם הראשונה לאחי שחי עשרות שנים בטורונטו שבקנדה. שם כל החיים הם כמו מתוך חלום, כולם חולמים, כולם חיים בקושי. זאת אומרת, הכל מתנהל באיטיות. אז הוא אמר, אני אתן לך דוגמה. הוא נעצר ראשון ברמזור לפנייה שמאלה, כשהרמזור היה ירוק, ואחריו עמדו עוד כעשרים מכוניות. הוא נעצר, פתח עיתון והתחיל לקרוא. וזה היה בערב, בשעה שיש הרבה פקקים, אף אחד מעשרים האנשים לא צפר. בישראל כבר היו רוצים להוציא אותו מהרכב ולעשות לו לינץ'. ואני כבר לא מדבר על הצפירות.
הדבר הזה הוא טוב או רע? זה חינוך. ואני מבין שאם אני הייתי גר שם והייתי נמצא ביניהם, אחרי כמה חודשים בטוח הייתי מתנהג כמוהם. מלכתחילה הייתי מתנהג כמוהם, כי בושה, מה אני אצפור אם עשרים אחרים לא צופרים? אבל אחרי כמה חודשים זה היה יוצא ממני בכלל, איך אפשר בכלל לצפור? אדם כנראה צריך את זה, ואני נותן לו את האפשרות.
זאת אומרת, אסור לנו אפילו לזלזל בפעולות שהן מלאכותיות, שבכוונה אנחנו עושים אותן כמשחק. אלא דווקא המשחק הוא דבר רציני, הוא מביא לנו הרגלים שהופכים להיות טבע. וטבע זה כבר הכל. לכן אולי יש לנו כאן גישה שייוולד בנו כוח ההשפעה חוץ מכוח הקבלה. בואו נתנהג כך, אבל נלך קצת יותר רחוק מהאמריקאים, חוץ מהחיוך החיצוני שלהם. אלא נעשה פעולות שמהן יכול להיות שלאט לאט ייוולד בינינו כוח החיבור, כוח השפעה אמיתי, והוא יאזן את הכוח הרע, כוח האגו שבינינו, כך שאנחנו נהייה פתאום מאוזנים בשני הכוחות האלו. וכשכוח הקבלה וכוח ההשפעה יעבדו בינינו יחד, זה ייתן לנו חיים חדשים.
אם יש רק כוח קבלה, המערכת הזאת או היצור שיש בו רק כוח קבלה לא יכול לחיות, כי הוא לא יכול כל הזמן לספוג, הוא ממית את עצמו כמו מחלת הסרטן. כל חי צריך גם לקבל וגם לתת. לקבל דברים, לברר מִהם דברים טובים ולפלוט דברים רעים. וכך אנחנו עובדים כל הזמן בהתחברות בינינו. כל הזמן כך. וכל האקולוגיה הגדולה, הטבע, החברה האנושית בתוכה, כולם נמצאים כטבע אחד שבתוכו כל אחד, כל אלמנט ואלמנט, עובד בקבלה והשפעה, קבלה והשפעה, קבלה והשפעה. ועד כמה שהם עובדים בצורה הדדית כזאת, אנחנו רואים טבע מושלם.
כך זה בכל החלקים והאיברים בגוף, וכך זה בכל הטבע, בדומם, צומח, חי, מדבר, בכל המינים וכל הזנים ובכל מה שיש. חוץ מהחברה האנושית שמשתמשת רק בכוח לקבל. וגם כשהיא נותנת, זה לא נקרא "נתינה", כי אני כאילו מוציא משהו מעצמי כדי לתפוס ממך יותר. אני מוציא מעצמי למשל כוס ומוכר לך, כדי לקבל לעצמי מה שיותר כדאי לי. זאת אומרת, זה לא כוח נתינה לעומת כוח קבלה. אנחנו לא נמצאים בקשר, ולכן לא מרגישים חיים שיכולים להרגיש בחברה האנושית.
אם אנחנו מוסיפים את כוח ההשפעה, אפילו שיבוא מתוך חוסר רצון וחוסר עניין שלנו בזה, רק מתוך הרגל, רק מתוך משחק, מתוך אִיום, שאין לנו ברירה וכן הלאה, אנחנו בכל זאת מוסיפים כוח השפעה. ואז בינינו, לאט לאט, מתחילות להיוולד מערכות הקשר, שאני גם נותן חוץ מלקבל, שאני מתחיל לקבל את ההבנה שלחברה יש חיים משלה. שאנחנו נעלה את החיים החברתיים לרמה מיוחדת ושיש לזה קיום בפני עצמו.
ואז אנחנו נרגיש את החברה כגוף אחד שיש בו חיים בכל מיני מעברים בין בני אדם, ואנחנו בתוך החברה הזאת כמו תאים, מקבלים ומוסרים, ובינינו עוברים רגשות ואנרגיות למיניהן, ואנחנו פתאום מתחילים להרגיש כוח משותף בינינו, שמתחיל ממש לזרום, ובסירקולציה כזאת שלו אנחנו מתחילים להרגיש חיים חדשים.
שאני נמצא שם כמרכיב קטן, אבל אני מרגיש את החיים החדשים האלו, שהם בתוספת לחיים הפרטיים שלי, כך שהחיים הפרטיים שלי נכללים במערכת החברתית הזאת, ואני מתחיל להרגיש את החיים שלי מוגברים פי כמה וכמה פעמים. כמו תא או איבר של הגוף שחיברו אותו לגוף, כך אני ארגיש את עצמי שאני מחובר לאיזה מנגנון עצום שיש לו זרימת החיים, עוצמת החיים.
אני לא יודע באיזו צורה אפשר להעביר ל"עמך" את ההתפעלות והחכמה שיש בזה, ועוד מחקרים רבים שיש וכן הלאה. אלה דברים שצריך אולי לחלק אותם לפרוסות ולתת אותם בצורה הדרגתית כזאת. אולי להעביר אותם בכלל דרך אנשים שהעם מכבד אותם, מדענים למיניהם, להביא לזה דוגמאות מהצבא, מהקומנדו, מאנשים שפעלו כך ביניהם, מפסיכולוגים. אבל נראה לי שההסבר צריך להיות לכיוון זה בכל זאת, אם בכלל צריך הסבר. כאן השאלה, אם בכלל צריך הסבר.
כי אם אנחנו במקצת מעלים את האיום, אז יותר קל לאדם להתחבר, כי בכל זאת הוא יצור רגשי ולפני איום הוא יותר מוכן לקבל את התרופה, אפילו שהיא לא כל כך נראית לו, אבל אין ברירה, לא מגישים לי שום תרופה אחרת.
חיים חדשים, האומה הישראלית, שיחה 57, 13.8.2012
כמה שיותר נעורר את ואהבת לרעך כמוך, זה יהיה יותר קרוב לקיום שלנו, ליסוד שלנו כעם ומדינה.
ניצה: אז הזכרנו בעצם את שתי הדרכים, שני הכיוונים. הכיוון השלישי היה ללכת עם ההיסטוריה של עם ישראל, מה קרה לנו עם ישראל.
אני חושב שזה דבר מאוד חשוב וחזק. אם אנחנו מעוררים בתוכנו, ובפרט בזמן סכנה, את ההיסטוריה שלנו, את היסוד המוצק שלנו, שאנחנו מיוחדים, שאנחנו כבר עברנו דברים כאלו ולמה אנחנו, מתי הצלחנו ומתי לא. כמו למשל בסיפור המכבים.
ניצה: אתה חושב שבמקרה הזה צריך ללכת על ההיסטוריה הקצרה של החברה הישראלית, מהרגע שהקמנו את המדינה או ללכת עוד אחורה?
לא, בטוח לא. היסטוריה, הכוונה על אילו מקורות, על אילו תנאים העם שלנו נוצר, מתי נעשינו לעם, שזה מבבל, ממעמד הר סיני, עם ואהבת לרעך כמוך ולעומת שנאת חינם. שאנחנו תמיד קיימים מול או בין שני היוצרות הללו, שתי התכונות. האגו, שזה שנאת חינם, והחיבור, שזה ואהבת לרעך כמוך. ותמיד אנחנו נמצאים כביכול באיזו מין בחירה באמצע ובהתאם למה שאנחנו בוחרים כך אנחנו ממשיכים את ההיסטוריה שלנו.
אם נמשיך את זה בכיוון ואהבת לרעך כמוך, אז נתקדם לצורה שיש לנו מדינה ויש לנו עם ויש לנו עתיד ויש לנו הכל. אם נלך לשנאת חינם, אפילו מה שהיה לנו איבדנו, אז ודאי שלא כדאי לנו לעורר דברים כאלו. אז כמה שיותר נעורר את ואהבת לרעך כמוך, זה יהיה יותר קרוב לקיום שלנו, ליסוד שלנו כעם ומדינה.
אורן: זה קצת מצחיק לחשוב שקמפיין של "ואהבת לרעך כמוך" יחולל איזה שינוי בציבור. למה אני אומר? כי זה לא שהמצאת איזו המצאה שאף אחד לא שמע עליה, משהו שלא מהעולם.
איפה השימוש בהמצאה הזאת? היו דברים מעולם, ברור. אבל אני אומר להשתמש בזה, לממש את זה. קודם כל, כל הדתיים לא יכולים להגיד לי כלום. זה כלל שיש לנו מהתורה, כלל גדול בתורה. זה קודם כל.
אורן: אף אחד בכלל לא יגיד כלום. כולם בעד. אבל חבל על הכסף והמאמצים של הקמפיין, זה מה שאני רוצה להגיד. עשו את הקמפיין הזה אלפי שנים לפניך.
לא. את הקמפיין אתה לא שם בשביל לפרסם את האמרה המפורסמת הזאת. בקמפיין אתה צריך להסביר שצריך לממש אותה ובאיזו צורה. אחרת היא סתם אמרה באוויר, שאנחנו אף פעם לא נגענו בה.
אורן: גם זה לא חדש שצריך לממש את זה. לא אומרים ואהבת לרעך כמוך בתור סיסמא.
איך ממשים?
אורן: אתה נכנס לבית ספר יסודי על הקיר כתוב "ואהבת לרעך כמוך". אתה נכנס לבסיס צבאי, "ואהבת לרעך כמוך". בכל מקום. עשו קמפיין אלפי שנים. הקמפיין לא אמר "יש פה סיסמא ובואו נדביק אותה על הקיר" אלא הקמפיין אמר שחיים ראויים, חיים טובים זה אם נממש בינינו את התדר הזה, את הכיוון הזה. אז בשביל מה אתה צריך עכשיו את הקמפיין?
כדי לממש אותו.
אורן: לא יבחינו שיש קמפיין, זה מה שאני רוצה להגיד. יש קמפיין לזה, אלפי שנים, השקיעו בו הון עתק.
זה תלוי איך אתה תעשה את זה.
אורן: שלוש דתות מריצות את הקמפיין הזה, במשך אלפי שנים. לא רק שלוש, בעצם בכל העמים, זה קמפיין בינלאומי, רב שנתי, שחוצה כמה שנות קיום.
את כל ההיסטוריה.
אורן: בדיוק, ההיסטוריה האנושית היא קמפיין אחד גדול לזה, ומה יוצא מזה?
שמדברים על ואהבת לרעך כמוך ובעצם ממשים ותשנא את אחיך.
אורן: אז מה החידוש? עכשיו תצא עם זה, אף אחד לא מבחין בך, כמו בסרטים "דני דין הרואה ואינו נראה", אף אחד לא מבחין שאתה קיים. לא שומעים מה שאתה אומר. כמו שדברת על הלווייתנים, אותו דבר. תריץ היום קמפיין כזה, הוא לא ייקלט באף אנטנה.
מסכים איתך. אבל ביסודו מה שאנחנו כן עושים זה את הקמפיין הזה, רק אולי לא במילים האלו ולא בשיטה כזאת ישירה, שאנחנו יוצאים איתו, אבל לפי מיטב הבנתי, אין לנו, ובכלל לכל האנושות, מה לעשות חוץ מלהריץ את הקמפיין הזה, דווקא, עד שהאנושות תתחבר למערכת אחת, שהיא תוכל לחיות כגוף אחד, ולא לאכול את עצמה כסרטן, שפועל בכל הרמות ובכל השטחים ובכל האופנים במה שאנחנו בנינו בחברה האנושית, שהמחלה הזאת התפתחה עד הסוף, שעכשיו היא גומרת אותנו ואנחנו גומרים את הטבע. אז אין לנו מה לעשות, אלא רק הקמפיין הזה. רק שאנחנו צריכים לגשת ליישום שלו בצורה חכמה, בצורה חלקית, לא בגדול, לא במילים האלו, אלא דרך האיום, דרך ההצלה ממנו וכן הלאה, בקטן.
אורן: אז עם מה יוצאים?
אתה צודק, יכול להיות שאף אחד לא ישמע אם נדבר על "ואהבת לרעך כמוך", אפילו שנדבר על זה שאף פעם לא קיימנו, ולמרות שתמיד דברנו, לא שמענו את זה.
אורן: קבלנו טענות שלהגיד לאנשים "בואו נתחבר, נתייחס טוב אחד לשני" זה "פרווה".
זה נכון.
אורן: זו הטענה הראשונה בשרשרת הטענות הרבות. מה תגובתך?
תגובתי שלא יוצאים בקמפיין "תהילים נגד הטילים", זה טוב למישהו שרגיל לתהילים, אז מחזק אותו לקרוא אותם יותר, לקרוא עוד פעם ביום או שאם הוא קורא רק חלק מספר תהילים, שיקרא כל יום את כל ספר תהילים.
אורן: לא שאנחנו נגד זה, אבל מה אנחנו מציעים?
הדברים האלה לא פועלים על האנשים. אנחנו צריכים שרגשי והגיוני יעבדו יחד. ברור לנו. איך אנחנו בונים את הקמפיין שלנו, כך שזה יעבוד על בן אדם גם ברגש וגם בשכל וישכנע אותו? ברגש יש לנו בכל זאת לעורר במקצת את החלק השלילי, איום, פחד, חרדה, והחלק החיובי שאנחנו יכולים כנגד האיום, פחד וחרדה לרכוש או להעלות, להוליד בנו משהו כדי לנטרל את ההרגשה השלילית. בהגיון.
איך אנחנו יכולים לעבוד? זאת אומרת, אם אנחנו נעורר את החלק השלילי וכנגדו את החלק החיובי והחלק החיובי יבלע את החלק השלילי, אז בזה האדם איתנו. בלי החלק השלילי הוא לא ישמע. בשביל מה לו לשמוע, מה אתה הולך למכור לו? אלה לא דברים שהוא צריך. אז אתה מעורר אותו קודם שיש בו חיסרון. במה החיסרון? להשלים את הדברים השלילים שלו, לכסות אותם. פחדים, חרדות, איומים, כל הדברים האלה. אני מוכר לו את הכיסוי, ביטחון, הרגשת הדברים הטובים, החמים, שבזה אתה פשוט מפסיק להרגיש את החרדה והפחד.
ואם אנחנו מדברים בהגיון ליד הלב, ליד הרגשות שדברנו עכשיו, המוח. האם אתה באמת מוכר לו משהו חוץ מפיצוי פסיכולוגי, שדברת עליו עכשיו? חוץ מרגשות? אתה באמת מוכר לו איזה מגן או אפילו איזה נשק חוץ ממגן, שליד המגן יש לך גם חרב? האם גם את זה אתה מוכר לו? כאן אנחנו צריכים לפתח מערכת שלמה של הסברה. מה זה נקרא כוח האיום, שזה כוח כמו שדברנו עכשיו, שהוא נולד אצל השונאים שלנו ויש להם חשבונות להצליח על ידי שימוש בו. שהם באיזושהי צורה נוגסים ואוכלים אותנו ובזה הם מצליחים.
יש להם חשבון שהוא כביכול ברור להם. איך אנחנו יכולים לנטרל את החשבון הזה, בעודו נמצא בהם? ואז אנחנו צריכים לדבר על הכוחות שבטבע, אין ברירה. כמו שדברתי קודם.
אורן: מי יבין?
לא יודע. עד התוכנית הבאה נחשוב על פתרון יותר קרוב לעם.
אורן: תודה רבה הרב לייטמן, תודה ניצה. תודה גם לכם שהייתם איתנו ותחשבו איתנו יחד, בכוחות משותפים בטוח נמצא פתרון. עד הפעם הבאה, שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.
חיים חדשים, האומה הישראלית, שיחה 57, 13.8.2012
אם עַם ישראל קיים בתנאי הערבות, הוא יכול להגיע לניצחון בכל שטח שמתעורר כבעייתי, כמשבר
אורן: את השיחה הזאת אנחנו נקדיש להיערכות למצב הרגיש שמדינת ישראל נמצאת בו היום. הרב לייטמן מציג תפיסה ייחודית, הוא מדבר על הערבות כמגן לאומי. ובימים אלה אנחנו מחפשים הגנה, מחפשים עוגן, מחפשים ביטחון, מחפשים במה להיאחז מול אי הוודאות במישור המדיני, מול כל האיומים הקיומיים שבאים עלינו, והיינו שמחים לשמוע מהרב לייטמן מה פירוש "ערבות כמגן הלאומי". האם תוכל לפתוח את זה, להאיר את זה, מה בדיוק אתה מציע, על מה מדובר, מה הרציונאל שעומד מאחורי זה, ומהם הצעדים הפרקטיים שאתה מציע לציבור הישראלי לעשות היום?
קודם כל אני רוצה לפנות לכל עַם ישראל ולעורר בהם את הנקודה המאוד חשובה, שאנחנו בדרך כלל לא מקדישים לה שום חשיבות וזמן, זוהי נקודת החיבור בינינו. ולא החיבור הרגיל, שבו אם אנחנו מתחברים אז יותר קל לנו לנצל את כל האפשרויות לנצח את האויבים, השונאים והמכשולים. אלא שיש לנו הזדמנות מיוחדת, כוח מיוחד, יכולת הנקראת "ערבות".
בהשגת הכוח הזה, השגת החיבור המיוחד הזה שנקרא "ערבות", שכולנו ערבים זה לזה, כולנו מחוברים "בערבות". וזה נקרא "כאיש אחד בלב אחד", כולנו כגוף אחד, כמו איברים בגוף אחד, ועל ידי זה אנחנו יכולים להשיג כוח מיוחד שיהיה המגן שלנו.
הכוונה היא לא למגן פסיכולוגי, שאנחנו נירגע קצת כי "צרת רבים חצי נחמה", ולא שאנחנו נוכל לבצע יותר פעולות ההגנה והכנת העורף למכות שבטח יגיעו אם תפרוץ מלחמה. אלא בזה אנחנו יכולים להגיע לכוח מיוחד שהוא יהיה לא מגן אלא הנשק שלנו.
ואנחנו צריכים להיות שמחים שאנחנו מגלים אותו, אנחנו צריכים להיות ממש בהתרוממות רוח מכך שיש לנו יכולת כזאת. אם אנחנו מגיעים לחיבור שנקרא "ערבות", אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מנצחים בטוח. ועד כדי כך, שאולי אפילו יכולים לסלק את האיום, לסלק את המלחמה מהדרך, מהעתיד שלנו.
ואני דווקא רואה בנקודה ההיסטורית הזאת בחיינו כאן במדינת ישראל, בעם ישראל, את נקודת ההיפוך. שאנחנו מתחברים, אנחנו מגיעים לרמה אחרת של עַם, של המדינה ושל כוח מיוחד. נהיה כ"עם ישראל", שכולו קם מתוך תנאי הערבות. כמו שאנחנו לומדים מהתורה, החיבור בינינו היה התנאי המוקדם לזה שאנחנו נעשה לעַם במעמד הר סיני, כמו שכתוב "היום נעשיתם לעם".
אם עַם ישראל קיים בתנאי הערבות, הוא יכול להגיע לניצחון בכל שטח שמתעורר כבעייתי, כמשבר. מפני שסך כל הצרות והבעיות שתמיד הגיעו אלינו מחורבן בית המקדש והלאה, ואפילו לפני חורבן בית המקדש במקצת, היו אך ורק מפני שהיינו נחלשים בקיום הערבות בינינו. והכוח הזה הוא כוח כל כך עוצמתי שהוא מסוגל לתקן את כל הפגמים שבנו, ואת כל המכשולים שלפנינו.
לכן, בואו נסתכל בצורה אופטימית קדימה, ונראה את העתיד הטוב שצפוי לנו, בתנאי שאנחנו הולכים לחיבור עד לדרגת הערבות בינינו. ואז אין לנו שום דאגה חוץ מעל השגת החיבור ברמה שבה נהיה כשייכים לגוף אחד. וכמו איברים בגוף אחד, שכל אחד אמנם פועל בצורה המיוחדת שלו, אבל כולנו מחוברים להשגת ההרמוניה שנקראת "החיים שבגוף".
אין כאן פעולות פיזיות, אלא רק פעולות פנימיות נדרשות מאיתנו, שאנחנו נרגיש שאנחנו כאלה. ולכן הפעולה עצמה היא פעולה מהירה, ואפשר להגיד, מיידית. אם מעכשיו והלאה אנחנו מתחילים להתקדם לקראת זה, אנחנו כבר נתחיל להרגיש שפתאום נוצר איזה כוח מיוחד בינינו. נרגיש כוח נוסף שאף פעם לא הרגשנו, כוח גדול, כוח שדרכו, דרך החיבור בינינו, אנחנו יכולים לפתור כל הבעיות.
והאמת שאפשר לעשות זאת גם בלי להתווכח ולא בתחרות ולא בדיונים ודיבורים, אלא אך ורק כמו משפחה אחת שיושבת סביב שולחן עגול, ודנה איך היא יכולה להתגבר על כל הבעיות שישנן במשפחה. ואז נטפל בחלק של הזקנים שבמשפחה, בחלק של הצעירים, התינוקות שבמשפחה, ובגדולים, בכל מה נמצא לרשותנו.
ואם נתייחס בצורה כזאת, "כאיש אחד בלב אחד", "כל ישראל חברים", "אחים אנחנו", "ואהבת לרעך כמוך" ועוד אמרות מסוג זה שמדברות על מצב שבו אנחנו עַם, "היום נעשיתם לעם".
אם אנחנו מקבלים את "תנאי הערבות", אז אנחנו צריכים להיות בטוחים שאף שונא לא יגע בנו ואפילו לא יקום עלינו. ואם יהיו מקרים שבהם יהיו מכשולים, שיתעוררו בעיות, זה בא כסימן שבמקרים האלה חסרה לנו הערבות. לכן, בואו מרגע זה והלאה, נראה את החיים שלנו מלאים בעתיד הטוב, וזה רק בתנאי שאנחנו כל הזמן דואגים, "איך להיות מחוברים כאחים במשפחה אחת", שכל העַם יהיה כמשפחה אחת, ואז בטוח שבכך אנחנו ננצח.
אנחנו רואים מההיסטוריה שלנו, שרק בגלל שירדנו מדרגת "ואהבת לרעך כמוך" ל"שנאת חינם", בזה גרמנו לחורבן ישראל, לגלות ישראל. ודווקא עכשיו אנחנו יכולים לעשות את הצעד לכיוון ההפוך, ומתוך הריחוק, מתוך השבירה בינינו, להגיע לחיבור. ואז נקבל את עַם ישראל השלם, מדינת ישראל השלמה ונגיע באמת סוף סוף למצב שבו לא יקומו עלינו האויבים.
הכוונה היא לא שנהיה יותר חזקים בכך שבצורה פסיכולוגית נכין את עצמנו למלחמה, אלא אנחנו נוכל לדחות אותה, אנחנו יכולים לנטרל אותה, פשוט לבטל אותה, על ידי החיבור בינינו. בידינו נמצא כוח חזק מאוד ועלינו להשתדל להשתמש בו. ואם נתחיל בכמה פעולות לקראת החיבור, כדי להיות "כאיש בלב אחד", תחת מטרה אחת, כדי להרגיש את עצמנו כעַם אחד, אז ממש מתוך כמה פעולות קצרות, תוך כמה ימים, אם רק נרצה להתקדם במקצת, בכמה שאפשר, בכמה שכל אחד מבין, אנחנו פתאום נרגיש בכוח המתעורר בינינו.
כמו בגוף האדם כשהאיברים מתחילים לעבוד בהרמוניה זה עם זה, אמנם שכל אחד בכיוון שלו, אבל כולנו למען העבודה יחד במערכת אחת, ואז הגוף הזה מתחיל להיות יותר ויותר בריא כך שהוא לא נמצא תחת איום של מזיקים למיניהם, וכך גם אנחנו, אם נגיע לאיזון המערכות שלנו, על ידי החיבור בינינו, אנחנו נגיע לחברה שאף אחד לא יכול להזיק לה מבחוץ. וגם אחר כך נוכל לפתור את כל הבעיות הפנימיות שלנו, אם יישארו בכלל בעיות, כי אם ניגש לפתרון של בעיה ובעיה על ידי החיבור, אז אנחנו נראה איך בקלות אנחנו יכולים לסדר את החיים שלנו בכל הרמות והאופנים.
חיים חדשים, שיחה 56, האומה הישראלית, 12.8.2012
| שייך לנושאים: האומה הישראלית והעולם, האומה הישראלית, נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית |
| להשאיר תגובה | |
לחפש קודם כל מה זאת "אהבה", מה זה "התקשרות", מה זה "התכללות", מהי "ערבות".
אורן: אתה מדבר על כך שיש כאן כמה פעולות מיידיות שכל אחד יכול לעשות בביתו, ואם האזרחים בישראל יעשו את הפעולות שאתה מציע, אז תוך כמה ימים אנחנו נוכל להתחיל להרגיש בעוצמה החדשה שמתעוררת בינינו. אתה אומר שזה יהיה בעצם נשק חזק ביותר, שמצד אחד זה יהיה מגן ומצד שני נשק, ואתה מדבר על איזו עוצמה מאוד גדולה. מהן הפעולות שאתה ממליץ לציבור לעשות?
אני מממליץ לציבור להצטרף בינתיים ל"סדנאות" או למפגשי "השולחנות העגולים", למקומות בהם אנחנו דנים על נושאים מיוחדים ששייכים לגורל שלנו, ומשתדלים להתעלות מעל האגו של כל אחד ואחד בהידברות סביב השולחן העגול או בסדנה. ובכך אנחנו רוצים להגיע מתוך האהבה, מתוך החיבור, מתוך ערבות, לחפש קודם כל מה זאת "אהבה", מה זה "התקשרות", מה זה "התכללות", מהי "ערבות".
קודם כל עלינו למצוא את הנקודה המשותפת הזאת ואז מתוכה לפתור את הבעיות. איך מתחילים להתחבר יותר? איך פותרים בעיות בכלכלה, בחינוך, בתרבות, בסמים, בעבריינות? ובכל מה שיש בחברה, והיום לא חסר.
ולא חשוב לנו על מה לדון, כי כל פגם שאנחנו מגלים, בשבילנו הוא סיבה לכך שיותר ויותר נלבן את מושג הערבות. ואז אני מתחיל לראות שכל הבעיות, כולל האיום האיראני, הן באות אך ורק כדי שאנחנו נחזק את הערבות בינינו.
אני כאילו רואה את הדברים בצורה ההפוכה, לא שאני צריך את הערבות כדי לסלק את כל הבעיות הפנימיות וחיצוניות, אלא שכל הבעיות הפנימיות והחיצוניות דווקא מתגלות לנו כך מהטבע, כדי שאנחנו נגיע לערבות, כדי שאנחנו נגיע ליישום התפקיד שלנו להיות מחוברים כעַם ישראל, בארץ ישראל.
חיים חדשים, שיחה 56, האומה הישראלית, 12.8.2012
| שייך לנושאים: האומה הישראלית והעולם, האומה הישראלית, נושאי הערבות, התלות ההדדית, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |