וכל אחד צריך לעזוב את נקודת המוצא שלו ולהתחיל להתקרב לשני.
אורן: בדיוק. אבל לכן על מה שיהיה אחר כך אני לא רוצה לדבר, אני רוצה לחזור לנקודה ההיא. עכשיו הסברת לי למה כדאי לי והשתכנעתי, רוצה אני להצליח בגדול, זה מקום העבודה שבו אני משדרג את התפיסה של עצמי והזולת. אילו שלבים אתה הולך להעביר אותי? מה יהיה השלב הראשון, השלב השני, מהו השלב השלישי? אולי יש מעט שלבים, הרבה שלבים, האם אתה יכול לצייר לי, לתוך איזה תהליך אתה מכניס אותי ומה השלבים שאני הולך לעבור בו?
קודם כל ללמוד מה שכתוב על ה"עזר כנגדו", את עצמך ואותה, עד כמה שאחד יכול ללמוד את השני. מתוך האגו שלי אני צריך ללמוד עד כמה אני מקבל את התמונה של הזולת בצורה מעוותת. זו פסיכולוגיה שאנחנו חייבים ללמד אותה, זה חינוך שאנחנו צריכים להקנות לכל אחד ואחד, ולעשות כל אחד ואחד לאיש בוגר שמבין את החולשות שלו, את הדברים המיוחדים שיש בו. שהוא באמת מיוחד, אבל במיוחד, אם הוא יכול להשתמש בכל התכונות שלו בצורה הנכונה כדי להתקשר עם השני.
אחרי שאתה בונה את היחסים שלך עם בת הזוג, ואתה מצייר את התמונה שלה והתמונה שלך, ואתם דנים ביניכם עד כמה אפשר להיכנס בתוכה והיא בך, ואיפה אתם נפגשים. את התהליך אתם מתחילים כשכל אחד הוא אגואיסט ונמצא במרחק אינסופי זה מול זה וכל אחד צריך לעזוב את נקודת המוצא שלו ולהתחיל להתקרב לשני. אז כמה שאני יותר מתקרב לשני, אני עוזב את המוצא שלי, אני עוזב את הנקודה היסודית שלי, ויותר ויותר קשה לי להתקדם וגם לה יותר קשה להתקדם, כמה שהיא עוזבת את "האני" שלה. אנחנו צריכים לעודד את השניים זה בזה, אולי עוד קצת להתקדם, אולי עוד קצת להתקדם, והכל על ידי ויתור הדדי עד שאנחנו יכולים לגעת זה בזה פנימית.
אורן: מה פירוש?
זה בנקודה שסיכמנו שעד כאן אנחנו יכולים לוותר, כל אחד על היסודות שלו כדי להיות מחוברים יחד. ומה זה מחוברים יחד? מחוברים זה נקרא, שאני מקבל דברים מהאופי שלה, ומה שהכרחי לה יהיה הכרחי לי, והיא מקבלת דברים מהאופי שלי, שהכרחיים לי שיהיו הכרחיים לה. בצורה כזאת נעשה מגע, שקע תקע, ככה נכנסים זה לתוך זה.
בכל אחד מאיתנו יש בליטות ויש שקעים, וכך אנחנו נכנסים זה לזה. אבל מה שחשוב לה אני חייב לקבל שזה חשוב לי בצורה מסוימת. וגם אצלה כך, שיהיה איזה שטח משותף. בשטח המשותף הזה אנחנו נמצאים בינתיים. העבודה היא בשטח המשותף הזה, כשאנחנו מחזקים את עצמנו בקשר הזה בכל מיני סיטואציות, והיא שעוזרת לנו להתחבר. השטח המשותף הזה נקרא "זוג".
וחוץ מהשטח המשותף הזה, יש עוד הרבה מקומות שהיא נמצאת ומקומות שאני נמצא, שהם כאילו עדיין מחוץ לשטח המשותף. (ראה שרטוט).
כך יש שתי טבעות, ויש שטח משותף בינינו, שבו כל אחד מקבל מהשני דברים של השני, שהופכים להיות אצלו חשובים כמו הדברים שלו. לכן זה משותף, כשאני רואה באמת שאין ברירה, שאצלה זה כך.
ומה לעשות עם השטח הלא משותף? נצטרך לעבוד על השטחים האלה, על ידי בירורים, על ידי עבודה הדדית וכולי וכולי. אנחנו עושים כל זאת כדי ליצור מתוכנו אחד. ואם אני יודע לעשות כך, שאנחנו יחד נעשינו כאחד, אנחנו נצליח הלאה עם המעגל היותר חיצון ועוד יותר חיצון ועוד יותר חיצון, עד שכל העולם יהיה כאחד (ראה שרטוט).
ואז לא יהיה משבר גלובלי אינטגרלי והכל, כי בעולם יש מלא מהכל ואנחנו אמנם התפתחנו, רק שבמקום לפתח את הדברים בעולם בצורה היפה ביותר לאדם, הפכנו את זה לצורה הרעה ביותר. כמו שני אנשים בדירה, שלא יכולים להסתדר ביניהם ואז מוכנים שהכל יישרף, בגלל שאני לא מסוגל לסבול אותה והיא לא אותי. זה הכל אותה הצרה, אותה הבעיה.
חיים חדשים – שיחה 40, 25.07.12
הקשר נישאר וההתנגדות הפנימית נשארת ועליה דווקא האהבה עולה ומתפתחת
אורן: ניצה, האם בציור כאן, את יכולה להבחין בשלבים? את רוצה לפתח אותו לאיפשהו?
ניצה: כן, זה נראה שיש כאן כל מיני שלבים של חיבור. נניח שאנחנו מתחילים ממצב של שניים ולאט לאט לאט עושים תהליך להתקרבות, עד שיוצא ביחד. אבל בכל השלבים האלה יש תהליך.
זה תהליך. זה לימוד פסיכולוגיה. אנחנו צריכים יותר לדון ולהכיר את האופי של השני, לעשות רשימת דרישות ומה אנחנו מבינים זה מתוך זה, כן ולא. לקבל את החולשות וכל מיני הדברים שיש בתוך השני כעובדה, כדברים שאי אפשר לשנות, וממש לחפש כוחות, איך אנחנו יכולים לקבל את האופי של השני, כמו אמא שמסתכלת על התינוק, על הילד שלה.
כשאנחנו מסתכלים על הילד שלנו, שהוא בן שנתיים שלוש, רץ ועושה בלגן, אנחנו מזהים בו כבר את האופי שלו. ואחר כך בגיל חמש, שש, שבע, הוא כבר מתחיל להראות אותו, ואין לנו מה לעשות עם זה.
אנחנו צריכים לקבל את זה. אנחנו צריכים איכשהו להשלים עם זה. אנחנו מזהים שאת התכונה הזו הוא לקח כנראה מהסבתא ואת זו מהסבא וזה מהאמא וזה מאבא וכן הלאה. אנחנו מזהים ומקבלים את זה באהבה. ואפילו את הדברים שאולי לא כל כך היינו רוצים שיהיו בו, אז במקום להגיד "אתה כמו אמא שלך" אנחנו צריכים לקבל את זה, ואותו הדבר כאן.
אדם לא יכול לשנות את עצמו, הוא לא יכול. במחקרים שעושים עם אנשים מבוגרים, ואנחנו יכולים גם לשאול מיליוני אנשים שיגידו שהם לא השתנו. הם עם אותה צורה, אותו יחס, אותה הסתכלות שקבלו בילדות, אותם ההרגלים נמצאים ונשארים ולכן הויתור זה המפתח להצלחה. זו הנוסחה. וכאן, כשנכנסות שתי הצורות האלה יחד, זו בדיוק מידת הויתור שאנחנו יכולים לעשות בינינו בצורה הדדית.
ניצה: האם אפשר לתאר בנקודת הממשק הזאת שביניהם, בשטח המשותף, איזו חוויה רגשית יש לאדם שנמצא בנקודה הזאת? כי אנחנו הרי יודעים שאנחנו רוצים לדעת איזו הרגשה תהיה ביום יום, כשבן הזוג מבין אותי, כשהוא מרגיש אותי, מודע לי.
צורה הדדית, הבנה הדדית מלאה בשטח הזה.
ניצה: בשטח הזה.
ודאי. ובדרך כלל זה קורה כלפי הילדים. דאגה הדדית, חשיבה הדדית, כל מיני דברים שישנם בינינו במשותף. אבל כאן בבינינו המשותף, אני מדבר על הילדים. זה כאילו לא בינינו ממש, אלא משהו, גוף שלישי אבל הוא שלנו.
אם אין ילדים קצת יותר קשה להתחיל בזה. אבל בצורה רגשית לחפש איפה יש בינינו הסכמה, הבנה, המשהו המשותף ששם אנחנו מסכימים זה עם זה, מבינים זה את זה, מחוברים זה עם זה, למרות שביסודם של הדברים לא היינו מקבלים את זה, אבל כבר השלמנו עד כדי כך, שאנחנו לא יכולים בלי זה. ואפילו שיגידו לנו נניח שאפשר לתקן, אנחנו לא רוצים.
אנחנו כבר כל כך מרגישים שבכל הניגודים האלה יש יכולת לחיבור, שלא יכול להיות חיבור בלעדיהם. כבר הכרנו בזה, שדווקא בזה שאני מוותר ודווקא בזה שהיא מוותרת, אנחנו מרגישם התקשרות. בלי ויתור הדדי אין התקשרות.
ואם הכל היה בהסכמה, היינו מרגישים כאילו אני והיא זה אותו הדבר. וכאן כשאנחנו מוותרים זה לזה, אנחנו לא מבטלים את האגו שלנו, "על כל הפשעים תכסה האהבה", אנחנו בונים על פני האגו, ולכן הקשר נישאר וההתנגדות הפנימית נשארת ועליה דווקא האהבה עולה ומתפתחת.
ניצה: אז הנקודה המשותפת הזאת, השטח המשותף, זו כבר האהבה.
זה האגו המשותף שהוא כפול שם. אבל בגלל זה הוא גם המקשר בינינו ודווקא בו אנחנו מרגישים את עצמנו קשורים חזק.
ניצה: בנקודה הזאת בתוך התהליך אנחנו יכולים לשאוב ממנה גם כוח?
מזה אנחנו מושכים כוח.
ניצה: כי אנחנו מדברים תמיד שאנחנו מושכים כוח מהסביבה.
לא. זה חייב להיות הדאגה שלנו. השטח המשותף הזה, אנחנו צריכים כל הזמן להשתדל לעורר אותו, לעורר ואף להרחיב. זה בכל סוג קשר, מהגשמי ביותר עד הרוחני.
חיים חדשים – שיחה 40, 25.07.12
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, הורות, נושאי הערבות, הטבע, נושאי הערבות, השפעת הסביבה, נושאי הערבות, התלות ההדדית, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |
אני לא מבטל את הגבול שלי, אבל נותן להכניס לתוכי תכונות זרות, רצונות זרים, מטרות זרות. ואני מקבל אותם כמו שלי.- אחרת אני לא אגדל. אחרת אני לא אתקשר לאף אחד
ניצה: הזכרת גבולות. אנחנו יודעים בתהליכים פסיכולוגיים, שבנושא של גבולות ורכישה כשהאדם יוצר את הגבולות שלו בצורה נכונה וטובה, זה שלב מאוד חשוב בהתפתחות שלו. הוא רוכש את העצמאות שלו ופה אתה כל הזמן מזכיר גבולות. זאת אומרת, כל אחד שומר על השלם שלו, לא מוותר או מפרק את הרצון שלו. לא בולע את האחר.
אנחנו לא מבטלים שום דבר.
ניצה: זה חשוב, הנקודה הזאת מאוד חשובה, כי היא מובנת תמיד הפוך. יש הרגשה שאם אני מוותרת, ביטלתי את הרצון ונבלעתי בתוך רצון של מישהו אחר.
נכון.
אורן: מעבר למילים, מה זה אומר בפועל. הדגשתם עכשיו את העניין שלוותר זה בלי לבטל את עצמי.
כן.
אורן: אני לא מבין מה זה. אני לא יכול לתרגם לעצמי ואחר כך לעשות בבית, עם בן או בת הזוג שלי. מה פירוש ויתור כשביטלתי את עצמי, וויתור כשלא ביטלתי את עצמי. אפשר להסביר לי?
ויתור שביטלתי את עצמי, זה נקרא, נניח שעומדים מעליי עם מקל ונותנים לי כמה מכות, ובאין ברירה, אני מבטל את עצמי ועושה מה שבעל המקל רוצה. ביטלתי את עצמי.
הויתור שאנחנו מדברים עליו, הוא ויתור שאני הולך עליו מרצון. אני רוצה בזה. אני מבין מה אני רוכש על ידו. אני רואה שאין לי ברירה, כדי לגדול, להתרחב, להרחיב את הגבולות שלי. אבל תראה במה הביטול הזה מתבטא, אני לא מבטל את הגבול שלי, אבל נותן להכניס לתוכי תכונות זרות, רצונות זרים, מטרות זרות. ואני מקבל אותם כמו שלי.
אחרת אני לא אגדל. אחרת אני לא אתקשר לאף אחד. אחרת אני אשאר תמיד "אני". מי אתה? אפס, אדם סגור.קליטה, ספיגה, התכללות, זו בעצם צורת ההתפתחות, צורת החיים. ראית סרטים שבהם נפגשים שני תאים ואז הופכים להיות לאחד, ומתאספים מתאספים לגוף. מאיפה זה בא? כל אחד מוותר לשני, כדי להתחבר יחד, בלי זה לא יהיו חיים. זה כל סוד החיים.
אז אם אני מבין את זה, צריכים להסביר יותר, לתת חשיבות מצד החברה, מצד המשבר הגדול שרוצה מאיתנו שאנחנו נתחיל לבנות מכל אחד מאיתנו, שהוא תא מת, נתחיל להתחבר ולבנות איזשהו גוף החי.
אורן: התובנה הזאת היא מאוד חזקה. אם אתה יכול להמציא לי תרגיל שיעזור לי לפתח רגשות כלפי התובנה הזאת שאמרת עכשיו. תרגיל ליישום עם בן, בת זוג, שיוליך אותי קצת להרגיש. זה דבר חזק מה שעכשיו דיברת. הוויתור הזה, הוויתור מתוך רצון והכרה להתפתחות, לגדילה, אמרת שאני סגור, אני אפס. לא הבנתי גם לגבי הגבול. אני צריך לפתוח את הגבול שלי,
אני פותח אותו.
אורן: זו בדיוק התובנה שהיא יפהפייה, תן לי לתרגל את זה במערכת. יש לנו פה, מעבדה, נכון? לפעמים אתה נותן לנו תובנות ולפעמים אתה נותן לי תרגילים להתחיל להרגיש את התובנה הזאת.
אני משתדל להשתמש ברצון שלי, בהרגלים שלי, במה שאני מסוגל, כדי למלא את רצון הזולת.
אורן: במה פה הוויתור?
ויתור שאני מוותר על עצמי, כדי לממש את הרצון של הזולת. על ידי זה אני קונה הרגשה ושכל ומחשבה של הזולת.
חיים חדשים – שיחה 40, 25.07.12
כל אחד צריך לתאר לעצמו את הצורה או המפה הפנימית שלו. מה כל אחד רוצה מהשני, מה הוא דורש מהשני, מה כל אחד היה מעוניין לראות בשני.
ניצה: אין לנו דוגמה לשיעורי בית. אני צריכה עכשיו לתרגל שיעורי בית, מה אני עושה? דוגמה.
אורן: בדיוק את זה אני רוצה לעשות. מה אני עושה? יש לי אותה, ואת המעבדה, אני רוצה היום לעשות את זה. להתחיל לטעום מהטעם הזה של הוויתור, הוא פותח את הגבול שלי ומאפשר לי לקלוט וכן הלאה. כל מה שדיברנו עכשיו, אני רוצה להרגיש אותו. עד עכשיו אני שומע אותך בראש, אני קולט אותך. כדי להרגיש, אני חייב לתרגל את זה, נכון? אני צריך לעבוד על זה. אפילו אם זה יחס פנימי, לא חשוב באיזו רמה, אני חייב לתרגל את זה.
מתחילים מדיבור, אנחנו גם דיברנו על זה. כל אחד צריך לתאר לעצמו את הצורה או המפה הפנימית שלו. מה כל אחד רוצה מהשני, מה הוא דורש מהשני, מה כל אחד היה מעוניין לראות בשני. ובדברים האלה להתחיל לתרגל. זה לא כמו במשפחה רגילה, אלא כאן אנחנו עושים את זה, בצורה שאני מצפה שזה יבנה בי חושים חדשים.
אורן: מה פירוש חושים?
להרגשת הזולת. שעל ידי זה אני אצא מהאגו שלי ואתחיל להרגיש מה קורה סביבי. אנחנו דיברנו על כך שמי שמצליח לבנות את עצמו כך בתא המשפחתי, הוא אחר כך מצליח בעבודה, בכל מיני התקשרויות עם אנשים, ובכלל עם הטבע. בכך אנחנו בונים את עצמנו למה שנקרא "קליטת חוץ". שאני לא חי בתוך עצמי, אלא מתחיל לספוג מהסביבה, ממה שנמצא מחוצה לי. ומחוצה לי זה כוחות אדירים, אני לא מכיר אותם, אני לא מרגיש אותם.
אורן: אנחנו מדברים עכשיו על ויתור, ואתה מצייר את הוויתור כאיזשהו כלי לגדילה ולהתפתחות, שאם אני מוותר אז אני גדל.
אלא בשביל מה אני מוותר?
אורן: אבל בדרך כלל, עד לפני שהסברת את זה עכשיו, התפיסה שלי היתה שוויתור מצביע על חולשה. כי אם אנחנו במאבק אז ויתור זה חולשה.
אנחנו כבר לא בסרט הזה.
אורן: למה?
כי דיברנו על כך כבר הרבה פעמים, אולי צריכים להזכיר שוב, אבל ברור לי שזה לא מתוך חולשה. אלא מתוך הרצון להתקדם בחיים, בזוגיות ובכלל בחיים. מפני שבכך אני מפתח את עצמי, אני מתקדם למשהו טוב, יש לי רווח מזה.
אורן: במה שאמרת עכשיו יש סתירה.
למה?
אורן: יש לך רווח מזה?
רווח מזה שאני מתרחב, אני מרגיש יותר את החיים.
אורן: נניח שיש לי כוס, אני מוותר ונותן לך אותה.
כן.
אורן: מה הרווחתי מזה? חסרה לי כוס.
לא, לא חסר לך. יש לך עכשיו כפול.
אורן: איפה כפול?
אתה קונה על ידי זה רצונות, מחשבות, תשוקות, תאוות ומילויים של הזולת, של בת הזוג. האם אתה לא נהנה מזה שאתה מרגיש את ההנאה שבה? כמו שאמא לילד, האם היא לא מרגישה שהוא נהנה? היא נהנית יותר מכך שהוא נהנה, כשהיא נותנת לו איזשהו ממתק או משהו. ודאי שאתה קונה בכך כלים חדשים, אפשרות ליהנות.
כשאני הולך לאיזשהו מקום שיש בו אירוע ספורט, לאצטדיון, למה אני הולך? אני יכול לשבת בבית, ולראות בשקט. כי באצטדיון יש מאה אלף איש, ואני נהנה מהכלל. אני נהנה מההתכללות, זה מרחיב לי את הכלים, כלי הרגשה. אני נעשה גדול כמו כל המאה אלף שיושבים וצועקים, קופצים כמו קופים וצועקים.
אורן: ומה בבית? בבית זה בסך הכל אשתי.
בבית יש לי את ה"חבר" הקרוב ביותר שלי, הספה שלי, אני שוכב עליה עם גרעינים, רואה כדורגל. זה לא אותו דבר.
חיים חדשים – שיחה 40, 25.07.12
הכל תלוי בחשיבות. אם לאמא החשיבות של התינוק הייתה פחותה מהחשיבות של עצמה, אז היא הייתה דואגת לעצמה ולא לתינוק
אורן: אני אתאר לך שתי סצנות של ויתור בבית, ומטרתי היא ללמוד מהו הוויתור הזה שהוא המפתח שלי לצמיחה, לרווחים.
אני מגיע הביתה, אוכל ארוחת ערב, תוך כדי שאני אוכל תמיד הילדים באים לשבת על ידי, ולמרות שהם כבר אכלו ארוחת ערב, הם גם רוצים פתאום את מה שאני אוכל. אז אני נותן להם בכיף, זה וויתור ראשון.
זה לא וויתור.
אורן: למה לא?
איזה וויתור? זה כמו שאמא מוותרת על משהו בשביל הילד הקטן שלה. אם היא לא הייתה מוותרת אז היה צריך להעמיד לידה שוטר. כי אם היא לא תוותר אז הילד ימות מרעב.
אורן: זוהי תמונה אחת, הבנו את התמונה, היא מוכרת. כל אבא מכיר.
זה לא וויתור.
אורן: התמונה שנייה היא שאשתי רוצה ממני משהו ואני לא רוצה.
כן.
אורן: זה וויתור קצת אחר.
בטח.
אורן: כשאתה אומר שאם תוותר אז תקבל מזה את "סוד החיים", התפתחות, צמיחה, גדילה, שזה מרחיב גבולות, למה אתה מתכוון? לא ברור לי, כי הוויתור הראשון משמח אותי, אבל הוויתור השני מדכא אותי.
נכון.
אורן: לכן שאלתי, כי החלש מוותר.
על הוויתור הראשון אנחנו לא צריכים ללמד אותך.
אורן: נכון, הוא קורה באופן טבעי.
את הוויתור השני אתה חייב לפתח לבד, לא שזה בא אליך על ידי הטבע, אלא אתה כאן מנהל את ההתפתחות שלך. לא הטבע מנהל את ההתפתחות שלך, אלא אתה מנהל את ההתפתחות שלך.
אורן: אשתי מנהלת, לכן זה נתפס שאם אני מוותר אז אני חלש.
אבל אתה תיקח את זה בחשבון אחר, בצורה אחרת.
אורן: איך?
הכל תלוי בחשיבות. אם לאמא החשיבות של התינוק הייתה פחותה מהחשיבות של עצמה, אז היא הייתה דואגת לעצמה ולא לתינוק. אבל מכיוון שחשיבות התינוק היא יותר גדולה מהחשיבות של עצמה, היא קמה, רצה ועושה בשבילו.
איך עכשיו אנחנו מזיזים אותך, לוותר על הנוחיות שלך ולקבל את הרצונות של בת הזוג שלך, מעל הרצונות של עצמך? זאת אומרת, שהמטרה, השכר שאתה מקבל עבור זה, חייב להיות יותר גדול.
אורן: נכון.
נניח שבת הזוג שלך נותנת לך תנאי, "אם תרחץ כלים במקומי אז נלך יחד לאן שאתה רוצה שנלך". אז אתה מוותר על הנוחיות שלך, רוחץ את הכלים, ואז אתם הולכים למקום שאליו רצית שתלכו יחד. נכון?
אורן: כן.
זאת אומרת, המטרה מקדשת את האמצעים. אם כך, אנחנו צריכים לקדש את המטרה, את הסביבה שמדברת על כך שזה דבר חשוב, את ההתפתחות שלך, שאתה תגיע לדברים טובים, את חוסר הבעיות, כי אתה יוצא מהן במקום שכל הזמן ישבו לך על הראש. אנחנו צריכים לסכם את כל הדברים האלה יחד לצורה כזאת, שאתה תרגיש שכדאי. ואתה לא תצא מהכדאיות הזאת. אנחנו צריכים יחס חברתי, לחץ חברתי, שכל הזמן יחזיק אותך במודעות שכדאי לך לעשות כך.
חיים חדשים – שיחה 40, 25.07.12