אני עוזר לילדים שלהם, והם עוזרים לבית שלי
אורן: עוד שאלה שעלתה לי עכשיו שדיברת. בשיחה הקודמת שלנו הדגשת שאתה לא רוצה לנקוט במונח חינוך כי חינוך נתפס אצל אנשים כמשהו ששייך לילדים ומשהו שהוא נמשך על פני זמן מאוד מאוד ארוך.
שינוי דעת החברה. אפשר לשנות את המילים.
אורן: ניצה קודם שאלה שאלה שהייתי שמח אם תוכל להרחיב את התשובה לגביה. אמרת הדגשת בשיחה הקודמת שלנו "חכם עיניו בראשו" הוא לא מחכה עד שהקריסה תטביע אותו ותמית אותו סופית, הוא מראש רואה את המגמה, מנתח אותה וגוזר ממנה מה צריך לעשות.
אנחנו היום מרגישים כאן בארץ שהמצב הכלכלי של כל אחד מהאנשים שחיים פה הולך ונהיה קשה יותר. מחודש לחודש קשה יותר, המחירים כל הזמן עולים, עוד גזרות כלכליות מפה ומשם, ואנשים כבר מתחילים לספור כל שקל לאן הוא בדיוק הולך. אם פעם הגיע הקיץ והאדם נוסע אוטומט לחו"ל, היום הוא אומר "רגע אולי לא, אולי נשים בצד, אולי כבר השנה לא ניסע".
ודאי ראיתי את זה בחו"ל. גם את היית, שמת לב או לא?
ניצה: כן בטח.
חצי, שליש ממה שיש.
אורן: ניצה מכירה היטב את התחום, והיא אומרת שהקיץ הזה אנשים הרבה פחות נוסעים. זה מעיד על זה, שאנשים מסתכלים קדימה, כמו שאתה אומר "חכם עיניו בראשו", ואומרים אי ודאות מתקרבת, נראה שהמגמה היא שלילית ולא חיובית, לא צריך להיות גאון הדור כדי להבין את זה, בואו נתחיל להיערך לזה מעכשיו.
ואתה ציינת פה כמה צעדים. ציינת למשל בוא נתארגן בינינו עם מחסנים לביגוד, עם כלי בית, עם ריהוט, בוא נארגן רשימות של נותני שירות ללא תשלום, בוא נעשה גוף רכישה, נוריד מחירים וכן הלאה. מה שניצה קודם שאלה, והייתי רוצה שתענה על זה. אנחנו רוצים להיות חכמים, אני לא רוצה לחכות לזה שכל המערכות הנוכחיות קורסות, אלא כבר מהיום להתחיל להגדיר תכנית הבראה. שהיא באה, והיא לא מתנגשת בשום דבר, אלא היא באה כתוספת, כמשלימה.
ניתן דוגמה. למשל יש לי 4 ילדים. הבן הצעיר שלי, עכשיו הוא רוצה ללמוד לנגן בכלי נשיפה. וחשבתי שכמו לשני הגדולים ממנו, שנתתי להם שיעורי נגינה בכלים שהם רצו לנגן, אני גם נותן לו עכשיו שיעורים בכלי נשיפה. אשתי ביררה כמה זה עולה והגענו למסקנה שכרגע התקציב שלנו לא מאפשר, וזה גורם לי צער, כי בסך הכל אני רוצה שהוא יתפתח, ואין לי אפשרות לממן את זה.
ואתה פה מצייר איזשהו מודל של שיתוף חברתי, שבו בעצם אנחנו נעזרים אחד בשני. עכשיו כשתיארת מחסנים לביגוד, ולכלי בית, ולריהוט, על מה אתה פה מדבר בעצם? האם אתה מדבר על דברים שאני לא משתמש בהם. תאר לי קודם את זה, ואז נעבור לנותני שירות, כי זה הרבה יותר בעיתי בעיני.
דברים שאתה יודע שאתה לא משתמש בהם והם יכולים לעזור לזולת, אתה מוציא מהבית ומביא למחסן. במחסן עובדים אנשים שמסדרים את הדברים האלה, מתקנים אותם, ומציגים אותם. ומי שצריך בא, מסתכל, רואה, ומקבל את זה לעצמו.
לאנשים, לכל אחד יש עודף, חצי מהבית שלו בדרך כלל. וכך אנחנו יכולים לעזור זה לזה בזמן שאין לך במה לקנות, וכל מה שיש לך זה בסך הכל כדי לקנות מזון נניח, ולשלם על כל מיני שירותים הכרחיים.
אורן: וזה גם כבר במינוס, גם לזה לא מספיק.
נגיד, כן.
אורן: זה לא נגיד, זה היום. רוב המדינה במינוס.
אז ודאי שהדברים האלה יכולים להקל ולעזור. לגבי החוגים, אז ודאי שבמסגרת העיירה שלנו, או השיכון שלנו, איפה שאנחנו נמצאים, אנחנו יכולים גם לעשות כאלה חוגים לילדים, כל מיני דברים שבאים בהתנדבות.
אורן: מי מעביר את החוג, מי ידריך?
מישהו מומחה.
אורן: האם הוא יקבל תשלום?
יכול להיות שהוא יקבל מתלמיד.
אורן: ממי? אין לי כסף לשלם לו היום.
כאן השאלה, או שאנחנו מעבירים את זה לפסים של הכסף, אז זה כמעט כמו שהיה כאן.
אורן: נכון, זה מה שלא הבנתי. אין לי כסף.
לא. או שאנחנו עושים את זה בצורה התנדבותית, אנחנו לא לוקחים אף אחד במשכורת. אבל השאלה, מה עושים כל אותם האנשים שעכשיו יוצאים משוק העבודה.
אורן: המובטלים?
כן.
אורן: בטח יושבים בבית, מקבלים קצבה, חלק מחפשים עבודה.
אין, אין עבודה.
אורן: אתה שואל היום, במצב הנוכחי? היום כמה יש במדינה, אני לא בקי במספרים, 7% משהו כזה.
אז יהיו 50%, מה תעשה איתם?
אורן: 50% אתה כבר בונה על קריסה כללית. השאלה היא אם אנחנו יכולים להגדיר מערכות, שכבר מהיום יתחילו לפעול ולא יחכו ל- 50%. למה לי לחכות, החכם עיניו בראשו. כבר רואים שהאבטלה הולכת וגוברת, כבר יותר קשה לי. אני נותן לך דוגמה, זה לא עתיד, היום אני מחליט שלילד השלישי אין חוג, כי אין לי. זה לא חזון אפוקליפטי, זאת המציאות שלי.
אז שוב אני אומר לך. אנחנו בונים כאלה מרכזים שיהיו לילדים שלנו חוגים. האנשים האלה יעבדו בהתנדבות. והם כמו כולם יצטרכו לקבל קצבה.
אורן: נגיד שהוא מובטל היום. מורה למוסיקה למשל.
כן. ואם לא מובטל אז לא מובטל.
אורן: לא, אם הוא לא מובטל אז הוא עסוק, אז הוא מתפרנס. אתה אומר מובטל.
כן. שהוא מקבל קצבה רגילה, וחוץ מזה מקבל מאיתנו כרטיס חבר לכל מיני הדברים שלנו. לביגוד, אפילו למזון הכרחי, לעוד משהו. הוא נמצא כמשתתף, כמו בקיבוץ נניח. הוא פועל, הוא עובד, הוא נותן לחברה.
אורן: אני לא בדיוק תופס. היום הוא מקבל דמי אבטלה, אם אני זוכר זה 70% ממה שהוא היה מקבל. נגיד שיש לי כזה מורה למוסיקה, מובטל לצורך העניין יש את הדוגמה הזאת. לי אין כסף, ולהרבה אנשים אני מניח שהיום כבר אין כסף לחוג.
על ידי זה שהוא עובר אצלנו חינוך אינטגראלי, הוא כן מסכים לעבוד כמורה למוסיקה לילדים. אז יש לו זמן פנוי כל היום, יש לו ילדים שרוצים את זה, ואנחנו חוץ מזה נותנים לו אילו הטבות עבור זה שהוא עובד. הוא נקרא אצלנו "חבר מועדון" נניח. בצורות כאלה אנחנו צריכים למשוך אנשים, גם בצורה קצת אגואיסטית, וגם על ידי ההערכה שאנחנו נותנים. ואם הוא בעל מקצוע הוא גם כן רוצה את זה.
אורן: למה?
כי בעל מקצוע, זה הביטוי שלו. אם אני יודע ללמד לנגן חליל, אז בשבילי זה גם תענוג ללמד ילדים לנגן. ואחר כך אני מוציא אותם לכיכר באיזה ערב, והם מנגנים לפני כולם, יש לי מזה הכרה, יש לי מזה גאווה, יש לי מזה כבוד. ההורים של הילדים האלה מכבדים אותי, והם ממש רוצים לעזור לי בהכל. אם יש לי איזו בעיה בבית, מגיעים אלי אינסטלאטור, חשמלאי, עוד מישהו, עוזרים לי לתקן משהו.
אורן: למה הם באים?
כי גם אני עוזר לילדים שלהם, והם עוזרים לבית שלי.
אורן: לא הבנתי. יש אינסטלאטור, כשאני מזמין אינסטלאטור, עולה לי כך וכך בשכונה.
לא עולה לך כלום.
אורן: מה זאת אומרת לא עולה לי כלום? הוא צריך להתפרנס.
הוא גם כך וגם כך. אנחנו מדברים על זה שכולם מקבלים איזו מין קצבה.
אורן: למה? הוא מתפרנס, הוא עובד, הוא בשוק, הוא עובד. האינסטלאטור הזה עובד. האם אנחנו מדברים על אינסטלאטור שהוא גם מובטל?
כן.
אורן: אז נגיד יש לי מורה למוסיקה מובטל ואינסטלאטור מובטל.
אנחנו צריכים להוריד את הכל ההוצאות המיותרות.
אורן: של מי?
של כולם. אז אנחנו צריכים לעשות כך שכל משפחה ומשפחה יכולה להתקיים. נניח חשמל היא צריכה, גז היא צריכה, מזון נורמאלי, ביגוד, את כל הדברים האלה היא צריכה בסך הכל.
אורן: בריאות, חינוך, כל הדברים האלה, זה אלמנטארי.
המשפחה צריכה אותם. כמה זה בסך הכל עולה למשפחה? אנחנו צריכים לראות, האם אנחנו יכולים לכסות את זה, ועל ידי מה אנחנו יכולים לכסות את זה.
אורן: לכסות הכוונה להשלים את מה שאני לא מסוגל בעצמי?
כן. עכשיו אני אומר לך, אתה אומר שזה בקריסה אם חצי מהמדינה תהיה מובטלים, אבל כך זה יהיה.
אורן: על זה אנחנו רוצים לדבר, על תרחיש כזה עתידי שחצי מהמדינה תהיה מובטלים?
זה לא כל כך עתידי, אז נגיד שליש ולא חצי.
אורן: 33%.
זה מה שקורה, כל אלה שיוצאים עכשיו לכיכרות וצועקים, ביניהם אני חושב רוב המובטלים. אמהות חד הוריות ועוד כל מיני אנשים, תדבר איתם, כל שני יגיד לך "אני יושב בבית".
אורן: מובטל, לא כל שני. רוב האנשים זה דווקא אנשים שהולכים לעבודה, וכמו שאני תיארתי, מה שהם מתפרנסים לא מספיק להם לכסות את מה שהם צריכים, אלמנטארי, לא מותרות, דברים פשוטים.
דברים פשוטים.
אורן: כן, וזה התסכול שלהם. למה אני גם עובד, גם שרתי בצבא, גם אשתי עובדת ושרתה בצבא, ואני חי בחברה שלא מאפשרת לי לחיות בכבוד. כאילו שאני צריך להיות נתמך סעד, ובאתי לקבץ נדבות.
אני מסתכל על כך כמו על אבטלה סמויה.
אורן: מה פירוש?
כי עוד מעט זה יתפוצץ כמו בועה.
אורן: מה יתפוצץ?
כל עניין התעסוקה, אבל נניח כמו היום, שאין לאנשים במה להשלים את החודש.
אורן: נכון, חסר לכל אחד כסף כדי לגמור את החודש.
למה אתה חושב שאתה לא יכול לבנות מערכות שיעזרו אלה לאלה?
אורן: זו בדיוק מטרת השיחה. לברר, ללמוד ממך מה אתה מציע במציאות הזאת, שבה רוב האוכלוסייה לא מסוגלת לסיים את החודש בכבוד. נתתי דוגמה ספציפית, איך אתה מציע לבנות לפי התפיסה חדשה, שהיא לא תבטל את כל מה שיש, אלא פשוט נתחיל לבנות אותה כך, שתצמח ותגרום לשינוי?
כי ממה התחלנו? בהמשך לשיחה הקודמת, הגדרנו את הנושא שלנו היום, איך אנחנו בונים תכנית הבראה חברתית שמספקת לחברה ביטחון קיומי, ומקנה לכל אדם הרגשת ביטחון פנימי, מתוך כך שנתחיל לבנות בינינו ערכים של חיבור, של איחוד, של עזרה הדדית, זה בגדול. ועכשיו אנחנו רוצים להתקדם. איך אנחנו פורטים את ההגדרה הגדולה ששמנו, לתכנית פעולה מא' לת'?
נקודת האפס שלנו, היא המצב הנוכחי. לרוב האוכלוסייה בארץ נעשה יותר ויותר קשה, היא לא מצליחה לספק לעצמה את כל מה שהיא צריכה, כדי ללכת לישון בלב שקט, אני כאב לארבעה ילדים, לא הולך לישון בלב שקט, ואותו דבר רוב האנשים בארץ.
זאת נקודת הפתיחה, ומכאן מה אנחנו יכולים להציע, ואיך לפעול כדי להביא אותי למקום שאני כאבא אהיה רגוע? שאם הילד שלי רוצה ללמוד מוסיקה, איך אני כאדם נורמאלי יכול לספק לו למשל לימודי מוסיקה, ומחר חס ושלום את האוכל שלו אפילו? היום אלה מותרות, אבל אני כבר מתרגם לעצמי לאן הכל הולך, כי מחודש לחודש המחירים עולים.
אני שואל אותך, עם כל מה שיש לך היום, בלי לקבל גרוש נוסף מאף אחד, בלי להשקיע, כי אין לך מאיפה, איך בכל זאת אתה בונה, על ידי חיבור בין בני אדם, מערכות עזר הדדיות, שפתאום תרגיש שאתה תקבל יותר. היום אתה מתרגם הכל לכסף. אינסטלאטור עולה כך וכך, חוג למוסיקה כך וכך, לתיקונים כך וכך, אז אם אנשים בונים לעצמם מסגרת, שבה הם יכולים לקבל את השירותים האלה, בצורה הדדית אחד מהשני ללא תשלום, אלא מפני שהם נמצאים בחברה שקשורה בצורת עזרה הדדית, אז האנשים שמסוגלים לתת שיעור במוסיקה, או לעשות תיקונים בבית, יעשו זאת.
ואנשים שהם חופשיים, יצאו לרחוב וינקו אותו, או יעשו כל מיני תיקונים בעיר, ובכך יחסכו את הכסף מהעירייה, הם יעשו בהתנדבות עוד עבודות שונות שהעירייה עושה ומבזבזת עליהן המון כסף. וזה יקל עליהם בהתאם לכך את התשלומים העירוניים. הם יצטרכו לשלם על המים ועל החשמל אבל בצורה אחרת. כי הם יכנסו להסכמים מיוחדים עם חברת החשמל והחברה למים, הם יגידו ש"אנחנו רוצים לקבל את זה כך וכך, ולא אחרת, אנחנו הצרכן הגדול".
ואז תשלם חצי ממחיר החשמל, ושליש ממחיר המים, וגם המזון שתקבל, לא יעלה לך פי שלוש מאשר באירופה, אלא דומה, או אפילו פחות. אז כל קוטג' יעלה שקל וחצי, ולא שבעה שקלים. הכל תלוי עד כמה שאתה מקבץ את הכוח הצרכני, ומנהל אותו מול רשתות האספקה. גם בחשמל, גם במים, גם בבריאות, גם בביטוחים, בכל דבר הכוח בידך. וודאי שהם לא מעוניינים בכך.
אורן: יש פה כמה מישורים שציינת והייתי רוצה שתרחיב על כל אחד ואחד. במישור הראשון שהוא גם המעניין ביותר בעיני, הוא שאתה אומר, שאנשים שלא מצליחים היום לשלם עבור הצרכים שלהם, נאמר אני, ניצה ואתה, שלושה אנשים, אתה צריך משהו ולא מספיק, אני משהו והיא משהו, לכל אחד מאיתנו יש צרכים אחרים, ולמעשה אנחנו יכולים להיכנס בינינו למעין שותפות, קראת לה "חברה של עזרה הדדית" שבה אנחנו עוזרים אחד לשני.
נכון.
אורן: זה מאוד מזכיר לי את המושב שבו נולדתי. ברחוב שבו גרנו היו כמה בתים, אבא שלי היה רואה חשבון, לידינו גר שכן שהיה מסגר, ומעליו גר שכן שהיה אינסטלאטור, והרביעי היה בתחום האלקטרוניקה. אני זוכר שתמיד כשהטלוויזיה הייתה מתקלקלת, השכן הרביעי בא אלינו הביתה, כשהייתה נזילה השכן השלישי בא הביתה, וכשהם היו מקבלים מכתבים ממס הכנסה כולם באו לאבא שלי, וכך החיים התנהלו להם בנחת.
הציור שציירת עכשיו לוקח את העיקרון הזה וממקסם אותו. החברה הזאת של עזרה הדדית של אנשים נניח עם כרטיס מועדון או משהו דומה, מה יש בה, יש שם אנשים שרוצים להתנדב, מה הרציונל שמניע, מה האינטרסים?
אני שואל אותך, אתה גם רואה חשבון כמו אבא שלך וגדלת בחברה כזאת, תגיד לי אתה, מה הרווח הכלכלי?
אורן: גדול, עצום.
עצום?
אורן: בטח, זה לא רק רווח כלכלי, זה גם ביטחון. ביטחון נפשי שאתה יודע שאם הוא בא, הוא יסדר לך את הטלוויזיה כמו שצריך, כמו לאח שלו.
כן, כי בשביל מה לו לבוא עוד פעם? כמו בסין, שם משלמים לרופא כשאתה בריא ולא כשאתה חולה.
אורן: נכון, כי הוא יודע שהוא יצטרך להתמודד עם זה, אז שיעשה מההתחלה כבר כמו שצריך. אתה גם יודע שהוא לא ישקר לך, אם תזמין בעל מקצוע אחר הוא יגנוב אותך, הכל בשביל הכסף.
עכשיו השאלה, איך מהפסטורליה של המושב שבו גדלתי, אתה מדבר על זה כאן ועכשיו? לא אי שם בחום של החממה. אתה מדבר על העיר הקשוחה, שבה כל אחד נמצא בקונכייה שלו, לא משאיר את הדלת פתוחה אפילו שנייה אחת, ישר נועל אותה, ומישהו יכול לדפוק עד שימות בצד השני, רק שאף אחד לא יפריע לו.
על ידי מערכת החינוך, דרך כלי התקשורת המקומיים והארציים, אבל אנחנו מבינים שבמקביל חייבת להיות תעמולה והיא קודמת לכל.
| שייך לנושאים: נושאי הערבות, הטבע, נושאי הערבות, המשבר, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, כלכלה/בריאות/ביטחון, כלכלה |
| להשאיר תגובה | |
עיקר הפיצוי הוא נפשי, פנימי
אורן: הסברה רחבה.
כן, ושההסברה תהיה מכוונת בדיוק מול הצרכים של האוכלוסייה. ועל ידי כך יהיה להם טוב על המקום, ותוך כמה שבועות הם כבר ירגישו את השינוי.
אורן: נניח שאני הצרכן של ההסברה הזאת, יש ערוץ טלוויזיה מקומי שמשדר תוכניות הסברה, ואני סופג מכלי התקשורת כמו שאתה מציע. אבל בוא נבחין, יש שני סוגי אנשים ,שני סטאטוסים שמקבלים את ההסברה הזאת, יש את רוב האוכלוסייה שעובדת והכסף לא מספיק לה כדי לכסות את הצרכים הקיומיים המשפחתיים, ויש ציבור שהיום לא עובד. יותר קל לי לדבר על האנשים שעובדים כי הם פשוט הרוב. אם אני אומר הסברה, אני מתכוון לכך שאני מסביר משהו ויש מישהו שמקשיב. רוב המקשיבים היום, אלה אנשים שנמצאים בסטאטוס העובד, ואם היית ממציא מודל שבו על ידי אינטראקציות ביניהם, הם יכולים להיטיב את חייהם, אני חושב שכל אחד מהם היה קונה אותו. אתה רק צריך להסביר לי מה נדרש ממני. מה שאני דורש זה להמציא שיטה משלימה שתבוא ותתווסף לחיים שלי היום, אחרי שקיבלתי את המשכורת, שילמתי את המיסים ויש לי מינוס, אני קורא לזה "החיים במינוס". כולם פה מבינים מה זה החיים במינוס, אתה צורך יותר ממה שאתה מכניס.
אתה אומר לי "בוא נתחיל להקים עזרה הדדית שתביא לי תוספת". את התוספת אני רוצה.
בסדר גמור.
אורן: אז מה עכשיו?
יש גם דרך אחרת.
אורן: כן, מה?
לא עושים כלום.
אורן: לא לעשות כלום, את זה אני מכיר מעצמי. אמרת שהחכם רואה את הנולד, למה לא עושים כלום?
לא, כשאתה מגיע לקריסה כזאת שאין לך מה לאכול והילדים סובלים, אז אתה רץ למקום שיכול לספק לך את הדברים ההכרחיים.
אורן: נכון.
אתה רוצה להגיע לקריסה כזאת?
אורן: לא רוצה.
אז כדאי להתחיל להקים את המערכת המשלימה.
אורן: בדיוק, "החכם עיניו בראשו", אני אומר לעצמי אחד פלוס אחד, היום אין לי כסף לתת לו לחוג נגינה, לשני הילדים הקודמים היה לי, מאז עברו שנתיים שלוש, לא מאה שנה, ואני מניח שבעוד שנתיים שלוש חס ושלום אם זאת המגמה לא יהיה לי לתת לו לאכול עוף, ואז אני אגיד שרק פעם בשבוע תאכל עוף. וכן הלאה. אני רואה את הכיוון, אז מה שאתה מציע, אני קונה. רק בוא תסביר לי מה עושים? הייתי שמח להיות באינטראקציה כזאת כדי לקבל השלמה. אתה מציע לי מערכת משלימה, מתאים לי, אבל בוא נהיה קונקרטיים, לכן בעיקר מה אתה דורש ממני, מה זה אומר?
השתתפות.
אורן: כי כסף אין לי לשלם, את זה אני מבין.
במערכת הזאת אין כסף בכלל, אולי יש בה כרטיס מועדון, שמי שנמצא בעזרה ההדדית הזאת אז הילדים והבית שלו זוכים לשרות הדדי. אני מורה לחליל, ואני נותן שעורים מהבוקר עד הלילה, ממלא את השעות שלי בשיעורים לקבוצות ילדים.
אורן: אתה יכול לעשות זאת רק אם אתה מובטל. בהנחה שרוב האוכלוסייה כן מפרנסת, לְמה אני אדרש? אני רוצה את הזכאות לכרטיס המועדון, אני ואשתי עובדים מהבוקר עד הערב וגם זה לא מספיק. אני רוצה להיות זכאי לכרטיס מועדון, מה אני צריך לעשות?
אתה חייב לתת משהו למערכת לפי מה שהיא צריכה, אחרת איך תקבל בלי לתת?
אורן: מה למשל אני יכול לתת?
לא יודע, אולי בפעם בשבוע תנקה את הרחוב.
אורן: מתי בערב? בוא נתרגם את זה למשהו שאני באמת אוכל לעשות.
לדוגמא, אם אנחנו רוצים להקל על התשלומים שלנו לעירייה עבור הניקיון, או לכל דבר, אנחנו צריכים להקטין צריכה, נכון?
אורן: להקטין את ההוצאות שלנו.
תראה את ההוצאות שלך לעירייה, איזה פירוט יש בהן.
אורן: אני מנסה לתרגם מה זה אומר פרקטית. אתה אומר, אתם אנשים עובדים, אין שום בעיה, פעם בשבוע תמצאו שעתיים.
למה לא יותר?
אורן: אולי אפשר יותר, זה תלוי מתי האדם עובד, יש אדם שגומר לעבוד בחמש אחר הצהריים, יש אנשים מגיעים הביתה בשבע בערב. מה אני צריך לתת כדי לקבל כרטיס מועדון?בזמן הפנוי שלי, או נניח ביום שישי כשאני לא עובד? ביום שישי הרבה אנשים לא עובדים, אז ביום שישי, אני בא ונותן ארבע שעות של מה, של התנדבות?
של התנדבות.
אורן: ואז מנתבים אותי לפי היכולות שלי, למשהו שצריכים? אם יש לי איזה שהן יכולות אז כדאי להרוויח ממני מכסימום.
וודאי
אורן: אני נותן לפי יכולתי, או שאתם תמדדו את זה?
"כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו"
אורן: למשל תמורת ארבע שעות התנדבות שבועיות, מה אני מקבל?
אתה מקבל יכולת להיכנס למחסן, אם צריך לבחור בגדים לילדים שלך, ושירותים שאותו אינסטלאטור או חשמלאי יבוא אלייך הביתה. אתה מקבל את הדברים האלה בלי להשקיע כסף, ובמקום זה אתה תורם את היגיעה שלך לחברה.
וודאי שכך אנחנו בורחים מתשלום מיסים, המדינה לא מרוויחה על כל פעולה ופעולה שלנו כמו שהיא רגילה להרוויח, אנחנו חוזרים לחיים כמו שהיו לפני כמה מאות שנה. כי בדרך כלל אם אני נותן שירותים בחליל ואתה באינסטלציה והוא בחשמל, המדינה מקבלת מכל דבר מס ומזה היא חיה. כאן אין מס.
אורן: אז עוד פעם יעלו לי את מיסי העירייה?
אנחנו מדברים על אנשים שלא סוגרים את החודש, לא על אנשים שרוצים להתעשר.
אורן: לא, מה זה להתעשר? אני אומר לך שאני לא סוגר את המינוס כל חודש.
לכן אנחנו אומרים שהחברה שנמצאת במצב כזה, במצוקה כזאת, כדי שהיא לא תתדרדר יותר, אנחנו מדברים על המצב כזה, ואם לא יבואו אליך הביתה ולא יעזרו, אתה תישאר בלי חשמל, בלי אינסטלציה, ועם כל מיני בעיות, הילדים בוודאי יהיו בלי חינוך, בלי שיעורים לחליל, וכולי. אתה לא תקנה זאת בשום בצורה אחרת.
אורן: את האינסטלאטור אין ברירה, אני אקח בכל מצב, אני לא אשב בתוך שלולית.
אבל את החליל אני לא אקנה בוודאות.
לכן בכרטיס המועדון אנחנו יכולים לכתוב מה כן ומה לא. אבל מה אנחנו רוצים בכך? אנחנו לא רוצים שהאוכלוסייה תתדרדר, אתה מבין? זאת בעצם צריכה להיות קודם כל הדאגה של המדינה, אם כל הערים יהפכו להיות כמו עיירות הפיתוח שנמצאות בנגב או מקום אחר, מזה אף אחד לא ירוויח. זה יעשה המון בעיות וצרות, עד למצב שיכול בסופו של דבר להביא למלחמת אחים. כי אם יש לך מסות, המונים שיוצאים לרחובות ואין להם לא רק איך לסגור את החודש, אין להם במקרר דברים ממש הכרחיים, אז האדם נהיה מסוכן.
אנחנו לא מדברים כאן על המיסים, שלא יהיה ממה לשלם, מה זה "לא יהיה ממה לשלם", אין מה לאכול. אתה מבין שהמזון הוא הדבר העיקרי? אם אתה אומר שבעוד שנתיים המצב יתדרדר כך, אז לא יהיה לך במה לסגור את החודש, ואיך לתת לילדים שלך מזון, אז לא מדובר כאן על "האם יבוא אינסטלאטור או לא", הכרחי שאתה תקבל צורה כלשהיא שירותים הכרחיים. אחרת אתה תהפוך מרואה חשבון להיות עבריין, עבריין בפועל עם אקדח ,לא עם עט ביד.
אורן: בוא נחזור רגע לאינסטלאטור. אני הבנתי שהכלל הבסיסי בחברה של העזרה ההדדית הוא שאתה נותן ארבע שעות בשבוע ומקבל כרטיס מועדון. בוא נדבר רק ביחס לאנשים עובדים.
האמת, אני לא כל כך רוצה לדבר על אנשים עובדים, כי הדבר הזה חולף.
אורן: אני נותן X שעות בשבוע בהתנדבות מהזמן הפנוי שלי, ומקבל כרטיס מועדון. נניח שאני אינסטלאטור, ובארבע שעות בשבוע שאני נותן בהתנדבות, יכולתי גם לעבוד בהן?
כן, יכולת לעבוד בהן.
אורן: זאת אומרת, שאתה צריך לתת לי כרטיס מועדון כזה שהרווח השבועי שלי ממנו יהיה שווה יותר מארבע שעות שלי באינסטלציה?
זה בתנאי שאתה שומע את ההרצאות, השיחות, הסדנאות שלנו, השולחנות העגולים. בתנאי שאתה מבין שבכך אתה נכנס לחברה חדשה, שמספקת לך פיצוי פנימי, נפשי, שאתה מרגיש אחרת, את מה שאתה לא יכול לתרגם לכסף. בבקשה, תישאר חיצוני, אנחנו נותנים לך אפשרות כזאת, אם אתה רוצה להיות אינסטלאטור עצמאי, לך, אנחנו נמצא מישהו אחר. אפילו אם אתה רופא, אתה שווה לכולם.
זה לא שאתה אינסטלאטור דגול, אתה שווה לכולם, אתה נותן את השעות שלך ומקבל תמורתן מהחברה שלנו כמו כולם, לא חשוב מי הוא הרואה חשבון, האינסטלאטור, המורה לחליל, הרופא, ומנקה הרחובות. אם אתה לא יודע כלום, אתה הולך לנקות רחובות, ואתה מקבל אותו דבר כמו שכל אחד. אין כאן חשבון של כסף, יש כאן חשבון של השתתפות מצד האדם שרוצה לתרום לחברה, ועל ידי כך הוא מקבל השלמה של ביטחון, יחס, סביבה יפה, חינוך ילדים הדדי. אלה הרווחים שהוא יקבל.
הוא חייב מזון הכרחי, הוא חייב גג ובית כדי להתקיים עם המשפחה, אבל על כל יתר הדברים חוץ מהמינימום הזה הוא צריך פיצוי פנימי, ואת זה הוא יקבל מהחברה. כמו שהקיבוצים רצו שיקרה, שלכל אחד יהיה את הכל, אבל עיקר הפיצוי הוא נפשי, פנימי.
אורן: הזמן שלנו כבר הסתיים, תודה לכם שהייתם איתנו, אנחנו ממשיכים, תבואו, מבטיחים שיהיה מעניין.
| שייך לנושאים: הסברה וחינוך לערבות, אמצעי תקשורת, נושאי הערבות, המשבר, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, זוגיות ומשפחה, צרכנות/כלכלת המשפחה |
| להשאיר תגובה | |
אנחנו נגיע לתיקון העולם דרך המשפחה
אורן: שלום לכם צופים יקרים, ותודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום לרב לייטמן, ושלום לך ניצה.
שלום לכולם.
אורן: אנחנו מדברים על איך אפשר להפוך את החיים שלנו לחיים חדשים. "חדשים", פרושו טובים. דיברנו לאחרונה הרבה על הקשר הזוגי בין בני זוג, ועל הבית כמקום שבו אנחנו יכולים לשדרג את תפיסת החיים שלנו בכלל. אבל אני רואה שהיום יש משהו שיושב על ליבך, אז אולי קודם כל תשתף אותנו ואז נראה לאן נתקדם בשיחה.
אני לא מודאג מהקשר בין בני הזוג, למרות שהוא מאוד חשוב. הקשר בין בני הזוג הוא טוב אם אנחנו נמצאים ברווחה, אם יש לנו מקום למחייה, זמן, תנאים, אז אנחנו יכולים להזמין את האנשים לכל מיני פגישות, מארגנים קבוצות והם שומעים איך אפשר לשפר את היחסים ביניהם. בני הזוג מצידם מנסים לתרגל בבית, ונפגשים איתנו פעם בשבוע בעוד שכמה זוגות תומכים זה בזה. אנחנו מסבירים להם את הפסיכולוגיה הפנימית של האדם, של המשפחה.
לאחר שהם מגיעים ליחס משופר ביניהם, ליחס מתוקן ביניהם, אנחנו ממשיכים ללמד אותם הלאה, איך להיות ביחסים מתוקנים, משופרים, גם במקום העבודה או עם השכנים, ואיך למשוך את גם את הילדים לאותו מעגל של היחס הטוב. וכך עד שהחוגים האלה, המעגלים האלה שסביב האדם ובן זוגו יתרחבו יותר ויותר, וכל החברה תתחיל להבין שבאמת אנחנו יכולים לשנות ולשפר את היחסים בינינו. פתאום רמת החיים שלנו עולה, הרגשת החיים שלנו משתפרת, ואתה פתאום יכול לראות חיוך, ולא שכל אחד ואחד ברחוב מתהלך כמו איזה מסכן, אכזר או עצבני וכן הלאה. זאת אומרת יש כאן הגישה מהאדם למעגלים היותר ויותר חיצוניים.
אמנם הדרך היא לא קצרה אלא די ארוכה, אבל היא מאוד טבעית. כי האדם קודם כל דואג לעצמו, למשפחה שלו, לילדים שלו, ואחר כך דואג למעגלים יותר חיצוניים. ככל שהוא יותר מתקן את הדברים הפנימיים שיש בתוך קירות ביתו, כך הוא מתחיל יותר להבין שהוא גם מושפע מהמעגלים היותר חיצוניים, ושצריך גם לשנות את היחסים איתם. ואז הוא דואג ליותר, לשכונה, לעיר, לאזור, ואולי לכל המדינה ולכל העולם. הדרך ארוכה, היא אמנם קרובה לאדם ואת זה הוא יכול להבין. אם אני תלוי היום בכל העולם, אז בסדר, בואו נתחיל ממשהו קטן, קרוב אליי, ואולי נגיע לכל הגורמים הרחוקים ביותר. אבל לא מתחילים מהגורם הרחוק, אם משהו שנמצא לידי הוא הגורם החזק, הרע והקרוב שממש מדאיג אותי, ברור, זו הגישה.
לכן חשבנו שאנחנו נגיע לתיקון העולם דרך המשפחה. אבל מפני שהדרך ארוכה, למרות שהיא יפה וטובה, כי אתה עושה טובה לאדם ולמשפחה, הכל בסדר, חוץ מדבר אחד, אפשר לבצע את הגישה רק אם המצב המשפחתי שלו, המצב הזוגי שלו באמת נמצא בדאגה אצל אדם. אבל בתנאים שאנחנו נמצאים כאן כרגע, בקיץ 2012, זה נשמע קצת כאילו שאנחנו חוגגים לפני קריסה, "אכול ושתו כי מחר נמות" , כך אני מרגיש.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, המשבר, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |
אם האנושות לא תבין עכשיו במה תלוי התיקון של הקריסה הכללית שכבר התגלתה פשוט נגיע למצב שלא יהיה ממה להתקיים.
על המשבר דיברתי כבר לפני שבע שנים בארוסה שבשוויץ. בישיבה מיוחדת שנערכה בכנס הבינלאומי של "מועצת חכמי העולם" דיברתי על כל השפעת האדם על הסביבה, על השפעת הסביבה על האדם, ועל איך לתקן ולחנך, כי ביחסים בינינו אנחנו יכולים לתקן את הכל ולא להיכנס לשום בעיה, אבל אם אנחנו נמשיך אז הבעיות והקריסה יהיו בטוח באופק. אבל לפני שבע שנים הדברים נשמעו לא יותר מפילוסופיה או מאיזה דיבור יפה, דאגה יפה, אדם יפה, מה שנקרא "יפה נפש". מה שאין כן עכשיו, אנחנו הגענו למצב שאני לא יכול להישאר באותה הגישה ולדבר כמו יפי הנפש האלה, "בואו נתקדם, זה יפה, זה כדאי", מפני שעכשיו אנחנו צריכים לכבות את השרפות. אם האנושות לא תבין עכשיו במה תלוי התיקון של הקריסה הכללית שכבר התגלתה, של המשבר הגלובלי והאינטגראלי, אז אנחנו כבר לא ניכנס רק להכרעת המצבים שהם יותר ויותר קשים, אלא פשוט נגיע למצב שלא יהיה ממה להתקיים. "אין קמח אין תורה", זאת אומרת אין מה לאכול. אם האדם נמצא במצב של חוסר ביטחון וחוסר המזון, אז אתה לא יכול לגשת אליו עם שום דבר אחר. כי העיקר בשבילנו הוא קודם כל המזון, ובמקום השני או הראשון, זה תלוי, הוא הביטחון. אחר כך הבריאות, ואחרי כל זה באה הדאגה ליחסים בין בני זוג, כי הדברים האלה נידחים לשוליים על ידי האגו שלנו. הם מסודרים בתוך האגו בצורה מאוד ברורה לפי אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, שליטה, מושכלות.
לכן אנחנו צריכים לדאוג עכשיו איך להעביר את השיטה שלנו לתיקון לכל העולם. עלינו לקחת בחשבון שבאמת האדם שנמצא היום בעולם דואג לשני דברים, לאוכל ולביטחון. הפרנסה מספקת לו את האוכל נפש, והביטחון היום הוא גם ביטחון הצבאי, גם ביטחון מדיני, וגם ביטחון במערכות של החברה והממשלה שכוללות אספקה של חשמל, וגז, ודלק. ביטחון זה אספקה, החל מהדאגה לאספקת החיים כדי שהאדם יהיה בטוח בחיים שלו שהוא חי, ועד לאספקת המילוי בחיים, כל זה הוא למעשה, ביטחון.
השאלה היא איך אנחנו יכולים להסביר לאדם שאת כל המערכות האלה, הוא יכול לסדר אך ורק בתנאי שהוא ישפר את היחס בינו לאחרים. אם בין כולם יהיה יחס טוב בהבנה, בהכרה, בגישה יפה והדדית, אז נוכל לבנות מערכות שיתקיימו בעולם המודרני.
| שייך לנושאים: נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התפתחות האגו |
| להשאיר תגובה | |
בואו ונעשה את כל החברה לחברה יותר מועילה לכל אחד ואחד על ידי הקשר בינינו
אנחנו צריכים להסביר לאדם שהעולם נמצא במצב פנימי משלו, כי הוא מנוהל על ידי החוק האינטגראלי וכולו מקושר. לא שאנחנו קישרנו אותו יחד, אלא הוא נעשה מקושר וכל הדומם הצומח החי והאדם כולם מקושרים, כולם תלויים זה בזה. הרי אנחנו רואים מה קורה עם הטבע ואיתנו, מה קורה עם החברה האנושית, מה קורה עם הכלכלה, עם המדע, עם התרבות, עם החברה, עם החינוך, עם הזוגיות ובכלל עם ההתפרצויות של היחסים בין בני האדם בכלל. בהתאם לזה אנחנו גם רואים בכל מקום קריסות, משברים, גם בדומם, גם בצומח וגם בעולם החי. אנחנו רואים שמשהו קורה, הטבע הופך להיות אגרסיבי.
אנחנו צריכים למצוא הסבר ברור קל ונגיש כדי שכל אדם יבין שבעצם זה תלוי בנו. מאוד קשה לאדם לראות את הדברים, כי הוא לא רואה אותם בצורה ממשית. זה לא כמו שאני מסביר למשפחה ואומר, "בואו נעשה סדנה ואז תראו איך מעכשיו בעוד חצי שעה אתם מקבלים תוצאה יפה". במצב הקיים האדם צריך להיות כבר בר דעת, הוא צריך להאמין לי, הוא צריך לתפוס את הקשר בין הדברים שלא נראים לעין. אם תגיד לילד "כשאתה לוחץ על הכפתור, אז נדלקת לך מנורה", הילד לא יבין מה הקשר בין הכפתור למנורה, הוא רק ילמד שאם הוא לוחץ אז המנורה נדלקת, הוא ילמד אבל הוא לא יבין מראש. אנחנו לא יכולים להראות לאדם את הדברים בצורה כזאת, אנחנו לא יכולים להגיד לו אם תחייך במשך היום לאחרים, אם תתחיל להתייחס ולהתחבר איתם וכן והלאה, אז מחר תרגיש שהמזון בסופרמרקט ירד ב10%. אנחנו לא יכולים לתת לו את הסיבה והמסובב, אנחנו לא יכולים לתת לו בצורה כזאת את התוצאה, זאת אומרת אין כאן תגובה מיידית.
אנחנו יכולים אולי להגיע לבני האדם מהכיוון השני, להתחיל להסביר ולהגיד להם "הרי אתם מבינים שאין כסף, אתם מבינים שאין מה לעשות, אתם יכולים להרוס את משרדי הממשלה, אבל לא יצא מזה כלום, אין שם זהב, אין, דבר כזה לא נמצא". אבל יחד עם זאת להסביר להם שבתוכנו, בתוך העם, יש אפשרויות רבות. אפשר להגיד להם "בואו ונעשה את כל החברה לחברה יותר מועילה לכל אחד ואחד על ידי הקשר בינינו". נסביר להם שאפשר, נארגן בינינו תיקונים בבית, עזרה הדדית בניקיון הרחוב, נארגן בינינו מחסנים לדברים שאנחנו לא צריכים ואולי האחרים צריכים. נסביר להם שבצורה הדדית אנחנו יכולים להשפיע זה לזה, כי אין לנו במה לקנות היום שום דבר. נארגן גמ"חים כלשהם, זאת אומרת מקומות ששם נבשל אוכל הכי פשוט כדי שכל אחד יוכל לבוא ולקבל צלחת, ואולי אפילו שניים, מזון פשוט. זה יכול להיות דייסה או תפוחי אדמה, לא חשוב, אבל משהו כדי שהאדם יוכל להחזיק את נפשו. נארגן בצורה יפה, הדדית, את הילדים שכבר לא הולכים לבית הספר שנמצא בקריסה, נביא להם מתנדבים ועזרה לימודית.
אנחנו בני אדם, האזרחים של אותה החברה, אותה המדינה, בואו ניקח על עצמנו כל מיני נושאים שסתם זרקנו על הממשלה שהיא צריכה לטפל. ואנחנו רואים עד כמה שהטיפול הזה קודם כל עולה לנו ביוקר, כי הוא בכל זאת יוצא מהכיס שלנו, וסך הכל אנחנו רואים איזו תועלת יש מזה.
לכן בואו נשתדל לבנות מערכות חברתיות שיטפלו בנו. עם זה אנחנו רוצים לפנות לעם, זה קצת יותר מובן וברור לכולם. צריכים אנשי ארגון, צריכים שכנוע מסוים, אבל תמיד אנחנו יכולים למצוא בכל איזור אנשים שמסוגלים ורוצים להשתתף. ובהתאם לזה מי שמשתתף הוא שמקבל קודם כל את התמיכה על מנת שלא יהיו כאן אלה שרוצים רק לקבל, אלא שכל אחד יוכל לתרום.
אנחנו צריכים לקשור לזה את כלי התקשורת שידברו על התרומה של כל אחד ואחד, כמה שהוא משקיע בכסף, בכל הדברים המיותרים שיש לו בבית, בכוח שלו, בהשתתפות וכן הלאה. שכלי התקשורת יספרו על כך, יפרסמו את הדברים האלה, שזה יהיה בגובה של החברה, באהדה, בכבוד. אלה דברים שאנחנו מסוגלים לפתח ולארגן. זה אפשרי. אנחנו יכולים עם הדברים האלה לפנות לממשלה, כי במקום שהממשלה תבזבז מאות מיליוני שקלים על כל מיני שירותים בכל המדינה, האדם, החברה האנושית, העם יכול לקחת את השירותים האלה על עצמו.
ואז אנחנו חוסכים אותו הכסף, ובאותו הכסף שהממשלה מעבירה לרשויות עבור הניקיון, עבור הטיפול בכל מיני אנשים, עבור הנזקקים, אם אנחנו לוקחים את השירותים האלה על עצמנו, בכסף הזה אנחנו נקנה מזון נוסף, ומזה נספק מזון או מטבח חסד להמונים. בואו בכלל נארגן את זה כמו בקיבוצים, עם מסעדות משותפות לכולם. יכול להיות שזה יֵצא דווקא טוב, נרגיש אחד את השני, את העם, את החברים. ולא איכפת לנו שאנחנו אוכלים משהו מאוד פשוט, אלא אנחנו נמלא את עצמנו ביחס היפה והחם.
יש בזה דברים שצריכים לפתח, ויבוא הזמן שלא תהיה ברירה. ואם לא נעשה את זה, אז מצבנו יהיה עוד יותר גרוע עד צנע ומוות. ממש. כי אנחנו נמצאים בסך הכל בתכנית הטבע שחייב לפי תכניתו לשנות את האדם, מאדם אגואיסטי לאדם אלטרואיסטי. ואנחנו רואים את זה עכשיו בהתנגשות הראשונה שלנו עם הטבע, שנקראת "המשבר הגלובלי".
חיים חדשים, שיחה 47, 02.08.12
| שייך לנושאים: הסברה וחינוך לערבות, אמצעי תקשורת, נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים |
| להשאיר תגובה | |