זה החידוש שאנחנו מקבלים כאן איחוד העם -כאן אנחנו מדברים על כך שעל ידי ההשתתפות של האנשים, אנחנו רוצים להפוך את העיירה לעסק אחד, לארגון אחד, לקומונה.
אורן: אם אני מבין נכון, החידוש פה ביחס לארגוני מתנדבים וארגוני חסד שפועלים היום, והם רבים, שיש כאן משהו שהוא דו סטרי.
בארגוני צדקה וחסד שיש היום לא דורשים מהאדם שום דבר, לא דורשים ממנו השתתפות. הם אוספים כסף, פותחים מחסנים, ונותנים את זה, זה נקרא "חסד". מלמעלה למטה פועלים כלפי האזרחים. זה גם טוב, זה מקל על האדם. אני בא לשם, נותן משכון, למשל חמש מאות שקל, לוקח עגלה שזה השווי שלה, ומשתמש בה. אני חייב להחזיר אותה בעוד חודש, לוקח את הכסף שלי חזרה, ומשלם להם עבור השימוש עשרה או עשרים שקל, לפי ערך הבלאי. זה כדאי, זה טוב. אבל כך יכול לעשות כל בעל בית. אז הוא לא ייקח ממני עשרה שקלים בלאי, אלא ייקח עוד חמישה שקלים רווח. אין שום בעיה. וזה קיים בכמה מדינות, שאתה בא לוקח ומחזיר. לא חשוב מה, אפילו שואב אבק. זה דבר שכמה שהוא עולה ונמצא בבית.
אבל כאן זה לא כך, אנחנו לא בונים את זה על רווח והפסד, אלא אין לי מאיפה לקחת, אין לי ממה לקחת, אני משתמש רק ברצון היפה של בני אדם שרוצים להתחבר יחד לעזרה הדדית. זה הדדי. בגמ"חים האלה אין שום דבר הדדי. פשוט פותחים למסכנים או לכל מיני נזקקים מקומות כאלו שיוכלו קצת יותר ליהנות, להקל עליהם את הדברים. וגם כמה שהם לוקחים ומקבלים, בזמן האחרון זה הופך להיות עסק לא רע.
אורן: אז זה החידוש.
זה החידוש שאנחנו מקבלים כאן איחוד העם.
אורן: את זה הבנתי, אני לא שואל על איחוד העם, אני שואל על ההדדיות. זאת אומרת, כאן יש תנאי, שכדי ליהנות מהשירותים האלה, שבעצם נוצרים על ידי כוח התנדבותי, אני חייב בעצמי לתרום כוח התנדבותי למערכת.
כן.
אורן: זה התנאי? אז לדעתי זה דבר חדש, זה חידוש שלא קיים בארגוני המתנדבים שיש היום. לַמה אתה חושב שזה יביא לשיפור המצב של כלל האוכלוסייה בישראל? לכאורה אתה מחמיר את המצב. מה הכוונה? היום ארגונים התנדבותיים שקיימים בשטח, ארגוני חסד נותנים שירותים לציבור בעצם ללא תשלום או בתשלום סמלי. שם אם אני נזקק לתמיכה, אני בא אליך ומקבל. עכשיו החמרת את מצבי, לַמה? כי אתה אומר לי, אתה לא יכול לקחת. אתה תרמת במשהו לרשת ההתנדבותית הזאת? תראה לי כרטיס שלך, אם אין לך כרטיס חבר מועדון, אז אתה לא יכול לקבל.
נכון.
אורן: אני כאזרח הקטן, כאדם מן הישוב, מצבי הורע עכשיו. עד היום פעלו כלפי ארגוני התנדבות שעזרו לי. עשו כלפיי חסד והקלו עלי את מצוקת החיים. עכשיו אתה פותח רשת מקבילה שיש בה חוק חדש, אין כזה דבר לקבל חופשי, זה שאתה צריך עוד לא אומר שאתה זכאי. היום כל הארגונים האלה פועלים כלפיי, אתה אומר שאתה צריך, בבקשה, קח. הכרזת על צורך מסוים שלך, יש בידינו, אנחנו נותנים לך. עכשיו התנאים של האזרח נהיו עוד יותר קשים.
לא.
אורן: לַמה?
כי כמו שהארגונים האלה קיימים, אתה יכול לקבל מהם שירותים מוגבלים. אתה בסך הכל מוזיל רק כמה מוצרים או כמה שירותים שהם יכולים לתת לקהל. אבל אתה לא משתף את כל התושבים. שזו המטרה שלי. וחוץ מזה, אתה לא משפר כאן את היחס ביניהם, את האווירה שבעיר. אתה לא לוקח בחשבון את האווירה שהם חיים מתוך שיתוף, זה דבר אחד. ודבר שני, אתה לא יכול לתת להם פיצוי בחוגים לילדים, ובכל מיני מחסנים. תראה מה שהם עושים, אפילו שיש עשרים שלושים גמ"חים, הם כולם סך הכל רק לתת לזמן קצר איזו מזוודה או כסאות, שולחנות, דברים מאוד מאוד מוגבלים. כאן אנחנו מדברים על כך שעל ידי ההשתתפות של האנשים, אנחנו רוצים להפוך את העיירה לעסק אחד, לארגון אחד, לקומונה. מה זאת אומרת? שיוכלו להתארגן ולקנות הכל יחד בצורה יותר זולה, להשתמש בחשמל ובמים יחד, להגיע להדדיות כזאת שזה יתחלק לכולם בצורה שווה יחסית, בהתאם ליכולת האדם.
אורן: שמה יתחלק?
הכל. אנחנו מתקרבים למצבים יותר ויותר קשים, הגזירות הכלכליות יותר ויותר קשות. אנחנו צריכים בהתאם לזה לראות עד כמה שאנחנו נהיה יותר ויותר מלוכדים כדי להקל על כולם, שנוכל לשמור לפחות על רמת החיים ההכרחית, ולתת בנוסף לזה כמה שיותר שירותים של מה שאנחנו צריכים. הגמ"חים עצמם לא מקלים עליך הרבה. לא מדברים על זה שאתה לא צריך לקנות, אלא לוקח מהם עגלה או איזה שולחן או כסא בעת הצורך, כשאתה עושה מסיבה, למרות שזה גם טוב.
| שייך לנושאים: נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
בצורה הדדית. אני דואג למלא לך את כל ההכרחיות שלך, גשמית ורוחנית, ואני דורש ממך השתתפות בכל היכולת האפשרית שלך באותה הרשת שמספקת לך דברים הכרחיים.
אורן: הם נותנים אוכל לרעבים. קבלתי אתמול במייל דו"ח סיכום שנת פעילות של אחד הארגונים. והם כותבים מה הם עשו השנה. אני זוכר שורה שלמשל נתנו אוכל לנזקקים. הרבה פועלים בתחום הזה.
כן, זה רגיל.
אורן: אז אוכל לנזקקים זה לא רע. זאת אומרת, אם הייתי נזקק ובאתי אתמול וקבלתי מהארגון הזה אוכל, עכשיו מהרשת החברתית החדשה הזו אני לא אוכל לקבל אוכל.
לא, אתה לא תוכל. אתה נותן משהו, תורם משהו? אם אתה אדם רגיל עם כוח שאתה יכול לתרום ולא תורם, אתה לא יכול לקבל.
אורן: ובעיניך המודל הזה הוא מודל עדיף?
מכל אחד לפי היכולת שלו, ולכל אחד לפי צרכיו. זה המודל.
אורן: לא הבנתי. אם תוכל תסביר.
בצורה הדדית. אני דואג למלא לך את כל ההכרחיות שלך, גשמית ורוחנית, ואני דורש ממך השתתפות בכל היכולת האפשרית שלך באותה הרשת שמספקת לך דברים הכרחיים. הכרחיות מצידי והכרחיות מצידך. קשר הדדי, זה מביא את החיבור בינינו. אם אתה לא מבין את העיקרון הזה לא מגיע לך לקבל כלום. זה לא סתם חסד, זה חסד ודין יחד, כי אנחנו ארגון חינוכי. ולכן לא יתכן שאדם יקבל משהו בלי לתת, זה לא גמ"ח. הקשר יכול להיות רק בתנאי ששניהם מקבלים ושניהם נותנים. ואם אחד נותן והשני מקבל זה לא קשר. קשר זה הדדיות בין שווים. שווים זה שאחד נותן לשני וכל אחד מקבל מהשני.
אורן: בהתארגנות כזו יהיו מדדים? זה נכון בכלל להגיד שיהיו פה מתנדבים? כי בגלל שזה דו סטרי, זאת אומרת אני מַקצה, שעה שעתיים בשבוע לפעילות כלשהי שברשת הזאת.
אם אנחנו מסכימים שזה מספיק. אם הארגון מסכים. ואם לא מסכים, אז הוא יגיד לך שזה לא מספיק.
אורן: אז תהיה התחשבות ביכולות. רוב האנשים עובדים משרה מלאה, אז הארגון הזה יצטרך להציב, אלא אם כן הוא מתכוון שיבואו אליו רק מובטלים לתרום. אם אתה מתעסק רק עם מובטלים אז יש להם הרבה זמן.
לַמה מובטלים? במשהו יתחשב ובמשהו לא, כי הוא ארגון חינוכי, הוא רוצה לאזן קבלה והשפעה.
אורן: אני אומר שאי אפשר יהיה לדרוש ממני עשרים שעות התנדבות בשבוע, אין לי אותם פשוט בלו"ז שלי, אין עשרים שעות. הנה, כבר נתת לי סוג של מדד אחד, הזמן.
בצורה יחסית, סגולית.
אורן: מה הכוונה סגולית?
כמה שיש לך זמן פנוי.
| שייך לנושאים: נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
אלא אנחנו צריכים להביא את הציבור למצב שכל אחד יהיה שמח לתרום את כל הזמן הפנוי שלו לשרות הציבור.
אורן: זאת אומרת יצטרך להיות פה איזשהו תהליך או שהאדם יגדיר או שיבקרו או מה, איך זה יעבוד?
אני רוצה לתת לך דוגמה. אתה אדם מאוד מוכשר, ואתה פרופסור ובאמת עסוק מבוקר ועד לילה. אבל אתה מאוד רוצה להיות ברשת הזאת. אתה לא נזקק, אבל האידיאה הזאת קוסמת לך, ואתה מצליח מהלו"ז המפוצץ שלך למצוא שעה בשבוע, ואתה בא מכל הלב ותורם את השעה הזאת.
אני לצורך העניין, פקיד במוקד שרות של אחת מחברות הסלולר, בא מחתים כרטיס בבוקר, חוזר אחר הצהריים. אני יכול למצוא לעצמי שמונה שעות בשבוע לתרום. כלפי הרשת החברתית הזו, מי מוגדר כתורם יותר, אתה שהצלחת ממש במאמץ על למצוא שעה בשבוע? אתה מתרוצץ בין אוניברסיטת באר שבע לחיפה, אתה אחד מטובי המומחים בארץ, ולי יש יותר זמן פנוי ממך.
שניהם תורמים יחסית, שעות יחסיות, פרופורציונליות, בהתאם לכמה שהם עסוקים ופנויים.
אורן: מי יגדיר את זה, האדם עצמו?
גם עכשיו זה קורה בעבודה שלי. כי אני כפרופסור, נתתי הרצאה באמריקה, שם אני נותן הרצאות, מקבל צ'ק על אלף דולר, היו לי צ'קים כאלה. אתה נותן שרות של שעה, מקבל חמישים שקל. אז גם עכשיו אנחנו פועלים בצורה כזאת.
אורן: לא הבנתי, זה כלפי המשכורת שלך בעבודה או מה?
כן. אבל אני אומר לך שגם עכשיו מודדים אותנו, מודדים את ההשקעה שלנו בצורה יחסית, כמה אני יכול לתרום וכמה אתה יכול לתרום. התרומה שלי היא, נגיד, פי עשרים מהתרומה שלך, לכן בשעות כלפי הארגון, אם אתה יכול לתרום יותר, אתה תורם. אני יכול לתרום פחות, אז אני תורם פחות. מה לעשות?
אורן: הבנתי את ההערכה כספית.
אבל אני אומר לך שלא זה העניין, אלא אנחנו צריכים להביא את הציבור למצב שכל אחד יהיה שמח לתרום את כל הזמן הפנוי שלו לשרות הציבור. כמו שכותב בעל הסולם, כל אחד יעבוד עשר, שתים עשרה שעות ויותר, למען הציבור.
אורן: זה נראה לי כמו מטרה שאליה אנחנו רוצים להתקדם.
כן, אבל זה תלוי בחינוך.
אורן: ברור. המצב הזה, נשמע לי כמצב מתוקן שבו האדם נותן את כל מה שיש לו. אנחנו בונים איזשהו תהליך מדורג, זה עוד לא קיים היום. עוד לא קבלתי לגמרי את התשובה. אתה הפרופסור ואני הפקיד בסדר? אתה הצלחת במאמץ עילאי למצוא שעה בשבוע, אני מצאתי שש שעות בשבוע. הרשת החברתית, התנדבותית הזאת, תתייחס אליך פחות טוב מאלי?
לא.
אורן: לַמה, איך היא תדע שלא?
כי זה מה שאני מסוגל לעשות.
אורן: מי יגדיר, אתה או הרשת?
הרשת.
אורן: איך היא יודעת? היא תשאל אותך, היא תראיין אותך?
כן.
אורן: זאת אומרת על פי הדיווחים שלך. לא נלך עכשיו להתחיל לבדוק.
גם בעל הסולם כותב, שאנשים הולכים מבית לבית ומבררים דברים כאלה, מה הנחיצות ומה היכולת.
אורן: זאת אומרת, אתה תספק איזשהו מידע ועל פי המידע הזה.
כן
אורן: זה מבחינת האינפוּט, מה אתה מכניס. זו המדידה של מה אתה מכניס לתוך הרשת. עכשיו אתה תקבל כרטיס חבר, וגם אני אקבל כרטיס חבר. הכרטיס חבר יהיה "וַואן סַיְיז", כרטיס אחד לכולם?
אני לא רוצה להיכנס לדברים האלה. זה כל כך לא מציאותי בינתיים, שלא נראה לי שאם עכשיו אנחנו נתחיל להתווכח ולברר זה יעזור לנו במשהו.
אורן: אז עיקרון בסיסי אחד, השתתפת, יש איזה רף מינימום?
כעיקרון כן, כולם שווים.
אורן: השתתפת, אתה בפנים. ואנחנו נשלם.
כן.
אורן: אנחנו נסיים כאו את השיחה שלנו להיום. אז תודה רבה הרב לייטמן, תודה לכם שהייתם איתנו, נמשיך בשיחות הבאות, תצטרפו אלינו, נשמח. עד אז שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.
| שייך לנושאים: נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
בואו ונעשה את כל החברה לחברה יותר מועילה לכל אחד ואחד על ידי הקשר בינינו
אנחנו צריכים להסביר לאדם שהעולם נמצא במצב פנימי משלו, כי הוא מנוהל על ידי החוק האינטגראלי וכולו מקושר. לא שאנחנו קישרנו אותו יחד, אלא הוא נעשה מקושר וכל הדומם הצומח החי והאדם כולם מקושרים, כולם תלויים זה בזה. הרי אנחנו רואים מה קורה עם הטבע ואיתנו, מה קורה עם החברה האנושית, מה קורה עם הכלכלה, עם המדע, עם התרבות, עם החברה, עם החינוך, עם הזוגיות ובכלל עם ההתפרצויות של היחסים בין בני האדם בכלל. בהתאם לזה אנחנו גם רואים בכל מקום קריסות, משברים, גם בדומם, גם בצומח וגם בעולם החי. אנחנו רואים שמשהו קורה, הטבע הופך להיות אגרסיבי.
אנחנו צריכים למצוא הסבר ברור קל ונגיש כדי שכל אדם יבין שבעצם זה תלוי בנו. מאוד קשה לאדם לראות את הדברים, כי הוא לא רואה אותם בצורה ממשית. זה לא כמו שאני מסביר למשפחה ואומר, "בואו נעשה סדנה ואז תראו איך מעכשיו בעוד חצי שעה אתם מקבלים תוצאה יפה". במצב הקיים האדם צריך להיות כבר בר דעת, הוא צריך להאמין לי, הוא צריך לתפוס את הקשר בין הדברים שלא נראים לעין. אם תגיד לילד "כשאתה לוחץ על הכפתור, אז נדלקת לך מנורה", הילד לא יבין מה הקשר בין הכפתור למנורה, הוא רק ילמד שאם הוא לוחץ אז המנורה נדלקת, הוא ילמד אבל הוא לא יבין מראש. אנחנו לא יכולים להראות לאדם את הדברים בצורה כזאת, אנחנו לא יכולים להגיד לו אם תחייך במשך היום לאחרים, אם תתחיל להתייחס ולהתחבר איתם וכן והלאה, אז מחר תרגיש שהמזון בסופרמרקט ירד ב10%. אנחנו לא יכולים לתת לו את הסיבה והמסובב, אנחנו לא יכולים לתת לו בצורה כזאת את התוצאה, זאת אומרת אין כאן תגובה מיידית.
אנחנו יכולים אולי להגיע לבני האדם מהכיוון השני, להתחיל להסביר ולהגיד להם "הרי אתם מבינים שאין כסף, אתם מבינים שאין מה לעשות, אתם יכולים להרוס את משרדי הממשלה, אבל לא יצא מזה כלום, אין שם זהב, אין, דבר כזה לא נמצא". אבל יחד עם זאת להסביר להם שבתוכנו, בתוך העם, יש אפשרויות רבות. אפשר להגיד להם "בואו ונעשה את כל החברה לחברה יותר מועילה לכל אחד ואחד על ידי הקשר בינינו". נסביר להם שאפשר, נארגן בינינו תיקונים בבית, עזרה הדדית בניקיון הרחוב, נארגן בינינו מחסנים לדברים שאנחנו לא צריכים ואולי האחרים צריכים. נסביר להם שבצורה הדדית אנחנו יכולים להשפיע זה לזה, כי אין לנו במה לקנות היום שום דבר. נארגן גמ"חים כלשהם, זאת אומרת מקומות ששם נבשל אוכל הכי פשוט כדי שכל אחד יוכל לבוא ולקבל צלחת, ואולי אפילו שניים, מזון פשוט. זה יכול להיות דייסה או תפוחי אדמה, לא חשוב, אבל משהו כדי שהאדם יוכל להחזיק את נפשו. נארגן בצורה יפה, הדדית, את הילדים שכבר לא הולכים לבית הספר שנמצא בקריסה, נביא להם מתנדבים ועזרה לימודית.
אנחנו בני אדם, האזרחים של אותה החברה, אותה המדינה, בואו ניקח על עצמנו כל מיני נושאים שסתם זרקנו על הממשלה שהיא צריכה לטפל. ואנחנו רואים עד כמה שהטיפול הזה קודם כל עולה לנו ביוקר, כי הוא בכל זאת יוצא מהכיס שלנו, וסך הכל אנחנו רואים איזו תועלת יש מזה.
לכן בואו נשתדל לבנות מערכות חברתיות שיטפלו בנו. עם זה אנחנו רוצים לפנות לעם, זה קצת יותר מובן וברור לכולם. צריכים אנשי ארגון, צריכים שכנוע מסוים, אבל תמיד אנחנו יכולים למצוא בכל איזור אנשים שמסוגלים ורוצים להשתתף. ובהתאם לזה מי שמשתתף הוא שמקבל קודם כל את התמיכה על מנת שלא יהיו כאן אלה שרוצים רק לקבל, אלא שכל אחד יוכל לתרום.
אנחנו צריכים לקשור לזה את כלי התקשורת שידברו על התרומה של כל אחד ואחד, כמה שהוא משקיע בכסף, בכל הדברים המיותרים שיש לו בבית, בכוח שלו, בהשתתפות וכן הלאה. שכלי התקשורת יספרו על כך, יפרסמו את הדברים האלה, שזה יהיה בגובה של החברה, באהדה, בכבוד. אלה דברים שאנחנו מסוגלים לפתח ולארגן. זה אפשרי. אנחנו יכולים עם הדברים האלה לפנות לממשלה, כי במקום שהממשלה תבזבז מאות מיליוני שקלים על כל מיני שירותים בכל המדינה, האדם, החברה האנושית, העם יכול לקחת את השירותים האלה על עצמו.
ואז אנחנו חוסכים אותו הכסף, ובאותו הכסף שהממשלה מעבירה לרשויות עבור הניקיון, עבור הטיפול בכל מיני אנשים, עבור הנזקקים, אם אנחנו לוקחים את השירותים האלה על עצמנו, בכסף הזה אנחנו נקנה מזון נוסף, ומזה נספק מזון או מטבח חסד להמונים. בואו בכלל נארגן את זה כמו בקיבוצים, עם מסעדות משותפות לכולם. יכול להיות שזה יֵצא דווקא טוב, נרגיש אחד את השני, את העם, את החברים. ולא איכפת לנו שאנחנו אוכלים משהו מאוד פשוט, אלא אנחנו נמלא את עצמנו ביחס היפה והחם.
יש בזה דברים שצריכים לפתח, ויבוא הזמן שלא תהיה ברירה. ואם לא נעשה את זה, אז מצבנו יהיה עוד יותר גרוע עד צנע ומוות. ממש. כי אנחנו נמצאים בסך הכל בתכנית הטבע שחייב לפי תכניתו לשנות את האדם, מאדם אגואיסטי לאדם אלטרואיסטי. ואנחנו רואים את זה עכשיו בהתנגשות הראשונה שלנו עם הטבע, שנקראת "המשבר הגלובלי".
חיים חדשים, שיחה 47, 02.08.12
| שייך לנושאים: הסברה וחינוך לערבות, אמצעי תקשורת, נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים |
| להשאיר תגובה | |
האבולוציה הזאת שעברנו היא הביאה אותנו להכרחיות החיבור הנכון
יש פה שני קווים. קו אחד שמידרדר וקו אחד שעולה. קו אחד שמידרדר, שאני לאט לאט במשך ההיסטוריה הולך ומאבד קשר עם כולם. פעם הייתי בשבט, כולם אחים, כולם יחד, אחר כך קצת פחות, כפר, אחר כך משפחה בלבד ועכשיו אני בלבד. זהו. ויחד עם זה בניתי כלים שיעזרו לי להתגונן נגד החוסר הזה. שאני יכול להתמודד עם הבית שלי, עם כלי העבודה שלי, עם החקלאות שלי, עם כל הדברים פחות ופחות בלי בני אדם. עד שהגעתי היום למצב שיש לי הכל. הסופר מספק לי, ביטוח לאומי, הפנסיה והכל מספקים לי ואני לבד.
פעם זה היה ההיפך, שום דבר לא היה מסופק, אבל אני הייתי בתוך סביבה כך שהיתה לי אספקה גמורה. כך החלפנו את הדברים. למה הגענו עכשיו? להכרת הרע. שבסופו של דבר עכשיו אני תלוי לגמרי לגמרי, דווקא עכשיו אני תלוי לגמרי לגמרי בכל המערכות שיש. גם המדינה, דרך אגב, לא רק האדם. אף מדינה היום לא יכולה להתקיים לבד. הכל ייבוא וייצוא.
כאן גם אדם, לא יכול להתקיים לבד. אין לו עגבנייה ליד הבית שלו, אין לו חצר שיש שם משהו לאכול, אין לו שום דבר. הוא גם לא יודע לעשות כלום. תני לו קמח, הוא לא יודע איך לעשות מזה לחם, עד כדי כך. כלום אנחנו לא יודעים. אז הגענו למצב שגם האדם הפרטי לא יודע לטפל בעצמו בכלום. הוא מכבס במכונה, מבשל במיקרוגל, קונה אוכל חצי מוכן מהסופר, כדי להכין משהו. הוא לא יודע לעשות שום דבר, את כל הדברים מכינים והוא קונה מוכן.
זה לא שיש לו פרה שהוא חולב אותה ועושה ממנה גבינות וחלב ועוד כל מיני דברים. אין, אין לו ירקות ליד הבית, שום דבר. וכשאנחנו נמצאים בצורה כזאת, אנחנו נמצאים כל כך תלויים ותלותיים בסביבה, שאנחנו לא מבינים את זה. תוך עשרות השנים האחרונות פתאום איבדנו את ההרגשה עד כמה שאנחנו בעצמנו אם מפסיקים את החשמל, מפסיקים את הגז, מפסיקים את הנפט, מפסיקים אספקה הכל מת. אנחנו לא מסוגלים לעשות שום דבר. אני יוצא לשדה, האם אני אוכל עשב כמו פרה? אין לי יותר, אני לא יודע, לא בנוי לשום דבר. וכך כל העולם.
ואז אנחנו צריכים להבין שהאבולוציה הזאת שעברנו היא הביאה אותנו להכרחיות החיבור הנכון. שאם אני נמצא היום בקריסה כזאת שהקשר בינינו תלוי אך ורק בכסף, אז אנחנו קורסים, אז אנחנו לא יכולים למצוא בינינו איזו גישה, חיבור הדדי, אספקה הדדית, אם זה לא בכסף, תן וקח. בצורה כזאת אנחנו נמצאים במצב מאוד מסוכן, בחוסר ביטחון עצום. כי אם אין לי כסף, אני אמות, ואם יש לי כסף, אני אחיה. אבל מחר גם הכסף לא יהווה שום כוח, פשוט יעלם הכוח שבו, לא תוכל לקנות בו כלום, מה תעשה?
זאת אומרת אנחנו נהיה מוכרחים בזמן הקרוב ממש לראות, שאם אנחנו לא מסדרים בינינו יחסים טובים, אנחנו לא נוכל לשרוד. פשוט כל אחד ירגיש את עצמו באגו שלו, כל אחד יהיה מוכן "לאכול" את האחרים, ולהתגונן על עצמו. אני סוגר את הדירה שלי, סוגר את החלונות, סוגר את הכל, אוגר איזה מזון ויושב שם כמו בטירה וזהו, אלה החיים. ואם אני יוצא לרחוב הורגים אותי, אוכלים אותי, אני לא יודע מה.
אלא עלינו להבין שבעולם שמאבד ערך של כסף, שאנחנו לא יכולים לעבוד ולהתפרנס ולהחליף את הכסף הזה למזון ולכל מיני שירותים ההכרחיים לקיום, אז מה שיכול לעזור לי זה רק היחס היפה, הטוב מאחרים ולא יותר. זה כמו תינוק או ילד קטן במשפחה. כך זה. ואנחנו תלותיים באחרים עוד יותר מילדים קטנים במשפחה. אנחנו רק צריכים להבין את העניין הזה שיהיה ברור, מפחיד, עד כמה שזה יכול להיות שאין לו שום תקנה. אלא רק אם אנחנו נעורר בינינו יחס הדדי יפה וטוב. לכן ביטחון זה הנושא הגלובלי הגדול שבדרך כלל אנחנו אומרים במקום ביטחון, חיסרון, אבל זה אותו דבר.
ניצה: בתיאור שלך הזכרת לי שיש תוכנית טלוויזיה מאוד מפורסמת שנקראת "הישרדות". ושם דווקא מראים בדיוק את מערכת היחסים ההפוכה, שבסוף שורד רק אחד. ופה בתיאורים שלך ראיתי בדמיון את ההישרדות בעולם החדש, איך שורדים בעולם גלובלי אינטגראלי? יש לזה תנאים, יש לזה חוקים?
אני לא חושב שאם אנחנו זורקים אדם לאיזה אי בודד, אז ההישרדות שלו היא בזה שהוא הורג את האחרים ומצליח. איך יכול להיות דבר כזה? זה לא טבעי. אלא הישרדות, אם נמצאים בתחרות, שהוא צריך להיות מעל כולם, זה משהו אחר, אבל זה רק בתנאי שנמצאים בחברה שמסוגלת לספק את הכל. בחברה שלא יכולה לספק כלום, ההישרדות תלויה בקשר. בחברה שמספקת את הכל, כמו שהיה באמריקה, אז ההישרדות תלויה בכמה שאתה דורס את האחרים, כי אז אתה לוקח מהחברה הכל. אז כאן זו הישרדות מסוג שני, מסוג אחר.
אנשים צריכים להבין שרק היחסים הטובים ביניהם זה מה שיכול לעזור להם לסדר את העולם, בתנאי שהכל נמצא בקריסה. שכסף לא עובד, "יש לי קילו זהב בבית", "תאכל אותו", מי צריך את זה? שום דבר. לאדם פתאום אין. זהו. אז בסדר, אתה הכנת לעצמך איזה מחסן עם אוכל, גם יבואו אליך ויהרגו אותך ויגנבו. במימדים חברתיים גדולים, מדיניים או עולמיים, אין לנו ברירה. אלא אנחנו צריכים להבין, שרק באספקה הדדית שבאה מתוך ההתחשבות, מהלב, מהבנת החיבור בינינו, כשהחיבור בינינו הוא המספק לנו ביטחון, רק מזה אנחנו יכולים להתקדם בעידן החדש הזה.
זאת אומרת, אין תקנה למין האנושי בעולם הגלובלי אינטגראלי העגול, שאנחנו נמצאים כל כך מקושרים זה עם זה באפקט הפרפר, אלא הרגשת קשר הדדי, טוב, חם והביטחון הכללי שישרה בינינו. זו אותה הרשת שצריכה לגלות לנו שאנחנו שייכים בכלל למשפחה אחת. לצורה האחידה הזאת הטבע רוצה להוביל אותנו.
| שייך לנושאים: הסברה וחינוך לערבות, אמצעי תקשורת, נושאי הערבות, הטבע, נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, נושאי הערבות, התפתחות האגו |
| להשאיר תגובה | |