ניצה: ומה לאחר שפתחנו את כל הרצונות, וכל אחד אמר מה הוא רוצה ולמה הוא מצפה?

אם כבר אז בואו נעשה את זה אחרת. אחרי השלב הראשון יבוא השלב השלישי. השלב הראשון הוא, מה אני רואה בה ובי, מה אני רוצה שיהיה בי ובו ובכלל איתנו. בקיצור, את כל הדרישות ואת כל הרע ואת כל מה שיש לי לומר מטעם האגו שלי.

אחר כך כנגד זה, כמה אני יכול לשבח אותה אם אני מתעלה "על כל פשעים תכסה אהבה", ש"כל הפוסל במומו פוסל", שכל המומים האלה, שכל מה שכתבתי עלי ועליה הם כולם בי. איך אני מתעלה לרמה שאני נניח מתוקן לגמרי, איך הייתי רואה אז את הכול? בדיוק ההיפך. כנגד כל דבר ודבר אני חייב עכשיו להגדיר בדיוק ההיפך. ומה זה? זו בעצם הדמות העתידה שלי, שאני צריך להיות כזה. והדרישות? הדרישות צריכות להתקטן עד הכרחי, ש"לא יגונה ולא ישובח".

אורן: אני לא הבנתי את זה, מה עם הדרישות?

הדרישות שלנו להכל צריכות להיות ברמה של "לא יגונה ולא ישובח", צורה הכרחית. אני לא דורש ממנו דברים שבדרך כלל דורשים בלי סוף, אלא מה שבהדדיות שלנו טוב ונכון כדי להתקיים, כדי להתקדם. גם דרישות חומריות, גם דרישות אנושיות למיניהן. והעיקר אלה הדרישות לתמיכה הדדית.

ניצה: רק כדי להבהיר ולהיות בטוחה שהבנתי עד הסוף, חילקת את השלב ראשון לחלק אחד, שהוא הפשעים והתכונות.

חילקתי לארבעה שלבים.

ניצה: כן, והשלב השני היה הדרישות. גם את השלב של "השוקולד" אני עושה בפעמיים, פעם אחת את כל התכונות ואז פתאום אני רואה שהדרישות מצטמצמות או נעלמות.

כן, כי את מהיחס היפה והטוב את דורשת ממנו רק קצת, כמה שאת צריכה כדי שתהיינה לך בעצם אפשרויות לאהוב אותו. זה נקרא הכרחי.

ניצה: זו ההכרחיות.

כן, שייתן לך הזדמנות לאהוב אותו.

חיים חדשים – שיחה 35 – 16.7.2012

 


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, התלות ההדדית, נושאי הערבות, התפתחות האגו, זוגיות ומשפחה, זוגיות
להשאיר תגובה |

ניצה: איך אחד מבני הזוג יכול לעזור לשני אם הוא מרגיש שהשני נפל למקום של כעס, של ביקורת, באיזו פעולה הוא יכול לעשות את זה?

הכי טוב להגיד שבכל מה שקורה את אשמה, ואת מבקשת סליחה, משהו כזה. אבל יכול להיות שכאן זו תגובה אחרת, שאת סתם עושה כאן תרגיל, ומשחקת. אבל בדרך כלל, להראות לו עד כמה שאת מוותרת מתוך האהבה. זה לפי התנאי, הבולם את עצמו בשעת מריבה. זו דוגמה מאוד טובה. אבל לראות ולבצע את זה בצורה עדינה, כי יכול להיות שתהיה תגובה אחרת. כי התגובה יכולה להיות מוקצנת, כמו שאת זורקת חומר דלק לדליקה.

אורן: בתהליך של בניית הקשר הטוב בין השניים, צריכה להיות איזו רגישות. נניח כמו שעכשיו היה מאוד בולט ביחס הזה שנתת. שכאילו אתה נותן כלי מסוים, אבל אתה אומר "חכה, אל תפעיל אותו, תשתמש ברגישות, בעדינות". איך האדם מפתח את הרגישות הזאת, לא לעבוד כמו רובוט, ולא לעשות יותר נזק רגשי מאשר תועלת? כי הוא לא השכיל להשתמש ברגע הנכון ובעדינות הנכונה, ובא לתקן ונמצא מקלקל. איך האדם מפתח את העדינות הפנימית, הרגישות הפנימית, לדעת אם עכשיו כלי מסוים הוא נכון, או לא? איך הוא יכול להתלבש בשני, להרגיש אותו, ולמדוד אם זה עכשיו יעזור. איך אתה עוזר? כי מטרתנו פה היא לעזור זה לזה בתהליך. לפעמים אתה בא לעזור, ואתה מצטער על מה שיצא. אז איך אדם מפתח יותר ויותר את הרגישות שלו לזולת, כדי לדעת אם הפעולה שעכשיו הוא הולך לבצע, באמת תועיל או לא?

שישתדל לעשות את זה מאהבה. פשוט, בצורה מאוד מאוד ישרה. חוץ מזה, החינוך האינטגראלי שלנו, הוא חינוך לקשר בין בני אדם, שזה רק מה שחסר כדי להגיע מרמת החיים הזאת האומללה, לחיים בהרמוניה ושלמות. לכן אדם שמתפתח צריך להגיע בסוף ההתפתחות שלו, ובדרך להתפתחות שלו, לכך שהוא מרגיש כל אחד שבעולם. והמשפחה היא רק השלב הראשון, הקרוב ביותר.

כך הוא מתחיל, הוא מפתח את עצמו דרך המשפחה, פתאום הוא מתחיל להרגיש את כל בני האדם בעולם. איך הם חיים, ממה הם מורכבים, מה הם חושבים, איך הם מתייחסים אליו, ואיך הוא מתייחס אליהם. הוא כבר קורא אותם, הוא נעשה כמו מכשיר רנטגן, הוא ממש רואה אותם שקוף, את כולם. ואז מתוך השקיפות הזאת שרואה בעולם, הוא יודע איך להתקשר אליהם, ואיזו תגובה להזמין מתוכם אליו.

לכן אנחנו כל כך הרבה מדברים על המשפחה, כי למעשה היא קרש הקפיצה להמשך, לחיבור עם הסביבה, ודרכה להתקשרות עם כל המציאות. וזה הכל בא על ידי עדינות הנפש שהוא מקבל מתוך התרגילים האלה. זו כל ההתקדמות שלנו, אין לנו יותר מה לעשות. רק להגיע לרזולוציה כזאת, שאנחנו נכנסים כבר למימד היותר עליון, שאנחנו מתחילים להרגיש שמסביבנו נמצא עולם הרבה יותר עשיר ממה שאנחנו מזהים כאן ועכשיו.

וזה הכל על ידי התרגילים האלה, של היחס שלי לזולת. בהתחלה זה נראה לי כאילו איזה מין משחק, איזו ילדותיות, זה לא נכון. בזה אני מגלה את החושים והתכונות שלי העדינים ביותר. אני מעלה את הדיוק שלהן, ואז אני חודר דרך כל העולם הזה, שאותו אני עכשיו רואה, למימד יותר פנימי. אני מתחיל לזהות דברים שנמצאים למעלה מהזמן. אני מתחיל להרגיש שעבר, הווה, עתיד, זה הכל נמצא בטבע.

אני מתחיל לזהות המון תופעות, זה הכל מתוך התרגילים האלה. אפשר לשאול, מה יש כאן, בתוך הסלון, בבית, כשאנחנו יושבים עם כוס קפה ומשחקים בביסקוויטים שלנו? אין לנו יותר מה לעשות, כי נגמר השלב שבו אנחנו נמצאים עכשיו. נגמר השלב של כיבוש העולם בצורה חיצונית, מכאנית, גסה. התפתחנו בטכנולוגיה, במדע, בטכניקה, בכלכלה, וכן הלאה, וסיימנו את השלב הזה.

עכשיו מגיע השלב הבא, שאני צריך להתקשר לטבע, לעולם, על יד זה שאני משתפר. ואז אני נכנס לתוך עומק הטבע שנמצא כאן.

חיים חדשים – שיחה 35 – 16.7.2012

 


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, הטבע, נושאי הערבות, התלות ההדדית, זוגיות ומשפחה, זוגיות
להשאיר תגובה |

אורן: אתה יכול לתרגם את הרעיון הזה שאמרת עכשיו, לרמה של זוג?

בזוגיות, אנחנו הגענו לשלב שאנחנו כבר לא יכולים לסבול זה את זה, לא יכולים להסתדר זה עם זה, יש לנו טענות אחד לשני. ואחרי טענות אנחנו כבר פשוט לא רוצים להיות ביחד, "

אנחנו חיים יחד בגלל שיש לנו ילדים". אף אחד לא מוצא בשני שום דבר, אפילו יש לה מישהו, ולי יש מישהי, אנשים חיים בצורה כזאת, עד כדי כך, שחיים כאילו בית מלון, והילדים, זה העניין שמחייב אותנו.

יש כאלה שמחייב אותם העסק המשותף, פגשתי המון אנשים כאלה. והם יודעים זה על זה, ואפילו לא חיים בדיוק יחד, רק לפעמים. אז אנחנו הגענו למשבר מאוד רציני, אין לנו יותר מה לעשות, רק אם אנחנו נשפר את עצמנו. אתה יכול להביא למשפחה כל מיני דברים, לבנות להם ארמון, לתת להם כלי בית מיוחדים, ריהוט, מה שאתה רוצה, ומה תעשה? לכל בן משפחה יש היום חדר לחוד, וכל אחד לא נפגש עם השני. הוא אוכל, ואחר כך אני, ואחר כך היא וכן הלאה.

ולכל אחד יש חדר משלו, וארון משלו, ומחשב משלו והכל משלו, וכל אחד סגור בתוך החדר שלו. לא נשאר לנו יותר מה לעשות ברמה הזאת. אין לנו אפשרות לעשות יותר שכלולים חיצוניים, גם בעולם הזה וגם בחיי משפחה. עכשיו אנחנו חייבים להתחיל שלב חדש, לשנות את האדם. ולא סתם לשנות את האדם, אלא להתקשר עם הזולת, ביכולת החדשה שלו, ללמד אותו איך להיות קשור עם הזולת מעל אותו ה"זבל".

זה השלב הבא, זה בעצם העידן החדש. ואז מתוך המשפחה נגיע לשינוי החברה, לשינוי הטכנולוגיות, הכלכלה, המדע, התרבות, החינוך, הכל ישתנה. אבל זה הכל משינוי האדם, עכשיו זו הבעיה. להעביר את המבט שלנו, תשומת לב שלנו, מהשינויים החיצוניים, מהבנקים, מהתעשייה, מכל מיני דברים שדרכם אנשים חושבים שהם יצאו מהמשבר, אל תוך האדם.

אורן: האם אתה יכול הגיד את אותו משפט גם על הבית? מאיפה אנחנו צריכים להעביר את תשומת הלב, היום, כדי לשפר את הקשר בין בני זוג? מאיזה מקום צריכים להזיז את תשומת הלב, למקום חדש? מה המעבר בגישה ייתן לקשר בינינו?

ממה מתחילים? מנקודת החיבור. קודם כל אני והיא חייבים להגיד כך, שמעל הכל יש לנו את נקודת החיבור, בפירמידה, למעלה. אנחנו נהיה קשורים אליה, לנקודת החיבור הזו, בלב ובמוח, ונראה מה אנחנו צריכים לעשות עם כל הבעיות שלנו למטה. נקודת החיבור היא איזה מבנה כזה. מה אנחנו צריכים לעשות עם כל הזבל הזה?

לא לתקן אחד את השני, לא לדרוש שום דבר אחד מהשני, רק "איש לרעהו יעזורו". לוותר לשני, ולבטל את עצמו כלפי השני. וכל מה שדברנו בסדנה הזאת. אבל להתחיל רק מנקודת החיבור, כל הזמן. יש לנו תכנית, להגיע לנקודת הדבקות ההדדית.

"סוף מעשה במחשבה תחילה", בלי זה אנחנו לא מסוגלים. חייבת להיות איזו תכנית.

חיים חדשים – שיחה 35 – 16.7.2012

 


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, התלות ההדדית, נושאי הערבות, התפתחות האגו, זוגיות ומשפחה, זוגיות
להשאיר תגובה |

אורן: שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. אנחנו יושבים כאן באולפן ומדברים על החיים, על חיים חדשים, חיים טובים שכל אחד מאיתנו רוצה להגיע אליהם. והנושא שאנחנו מדברים עליו עכשיו במסגרת השיחות הוא הקשר האינטימי ביותר שיש לנו בחיים, הקשר הרגשי ביותר, הקשר של כל אחד מאיתנו עם בן או בת הזוג שלו. ומשיחה לשיחה אנחנו לומדים מהרב לייטמן איך אפשר היום להתייחס בצורה חדשה לגמרי, גם אל הקשר הזה, וגם אל החיים בכלל. ומתוך הסתכלות חדשה, ממקום חדש של יחס לעצמי, לכל האנשים הסובבים אותי, להגיע להישגים חדשים בחיים חדשים באמת.

ניצה: נתחיל עם השאלות שקשורות ל"על כל הפשעים תכסה האהבה". דיברנו על הטכניקה של המראה ועל כך שלמעשה האגו שלי משתקף באחר. ואחרי הפגישה שלנו וגם בשיחות עם חברים, עלו הרבה מאוד שאלות. השאלה הראשונה שעלתה היא, כדי להתעלות מעל הכעס, מעל הרוגז שהאדם נמצא בו, זה מצריך ממני איזושהי שליטה בדחפים שלי. ואני מרגישה שהדחפים שולטים בי ולא ההיפך, אז איך למעשה אני יכולה לשלוט בהם כדי לעלות מעליהם?

זה הרגל. זאת אומרת, שאפשר לעשות זאת אם אנחנו רואים דוגמאות כאלה מבחוץ, ואם השותף שלי, בן הזוג, משדר לי את התדר הזה וכך אנחנו חיים כל הזמן. ובכלל, זהו הגל הקבוע של היחסים בינינו, שאני מחזיק את עצמי כל הזמן למעלה מהאגו שלי. על ידי התרגילים האלה אני רוצה כל הזמן להגיע למצב שהיחס שלי לזולת בכלל, ובן הזוג הוא למעשה הקרוב אלי מכולם, שהיחס שלי לזולת יהיה באמת "ואהבת לרעך כמוך", כי בכך, כך אומרים, אנחנו נגיע לחיים שהם חלום, "גן עדן".

אנחנו רואים שזה מה שנדרש מאיתנו, הטבע דורש זאת מאיתנו, עם כל הבלגן שאנחנו חווים היום. הכל תלוי בתמיכה חברתית גדולה כמה שאפשר, וגם מהחברה הקטנה הקרובה שלי. כשאנחנו מתייחסים כך זה לזה, זה לא שאנחנו משחקים בזה וזהו. האם כשאנחנו מוציאים כעס אנחנו יותר טבעיים, יותר אמיתיים? זה לא עוזר. אני אמנם מוציא את כל מה שיש לי בבטן, אבל זה למעשה לא עוזר, אלא יותר טוב אם אנחנו מבינים מה יש בתוכנו ויחד עם זה, מעל זה, כמו קרש על פני המים, כמו שיש גלים ואיזו חתיכת עץ קטנה כל הזמן עולה ויורדת יחד עם הגלים. והגלים עוברים ושבים, והקרש כל הזמן כך מעליהם. כך אני צריך להרגיש את עצמי. אני מרגיש את כל היוצרות שלי, כל הדחפים, כל הכעסים, גאווה, קנאה, תאווה וכבוד, וכל מה שמגיע לי, ומה שאני שונא בשותף שלי. זה לא חשוב, יחד עם זה, מעל זה, אני כל הזמן משתדל להחזיק את עצמי.

כך למעשה אני נעשה פסיכולוג לעצמי. וכשאני מחזיק את עצמי כך, כלפי עצמי וכלפי הזולת, אני עושה מאמץ נוסף. מפני שאני רוצה להרגיש את הרצון שלו, וכמה אני יכול לפרגן לו, למלא אותו. יוצא שאני עובד עם האגו שלי, לא עוזב אותו, לא מוחק אותו, וכמה שהוא יותר גדול, כך תהיה לי עבודה יותר גדולה, ויכול להיות שהתוצאה תהיה יותר טובה. כי אנחנו רואים, שגדלנו על ידי האגו וגם עכשיו אנחנו ממשיכים לגדול על ידי האגו, רק שעל ידי האגו לכיוון שאני יוצא מעצמי אל הזולת.

ביציאה לזולת אני למעשה מתחיל לרכוש כלים גדולים מאוד של כל העולם, רצונות שיש מחוצה לי, בכולם. על ידי זה אני יכול לקלוט את התכונות של האחרים, הרצונות שלהם, המחשבות שלהם. את מה שהם בתוכם, האגואיסטים הקטנים האלה, בעצמם לא מזהים. ובכך שאני יוצא מעצמי, ביחס היפה אליהם, אני מתחיל לקלוט את כל מה שיש בתוכם, עם כל הפנימיות שלהם.

יוצא שכאן אנחנו מגיעים ליצירת תוספת כזאת באדם, שהוא מתחיל להיות גדול כמו כל האנושות. יכול להיות שזוהי למעשה המטרה של התנאי הזה, "ואהבת לרעך כמוך". כי אתה הולך ורוכש את כל העולם.

יש כאן עבודה על שני המקורות. המקור האגואיסטי שלי, שאני עולה מעליו, והמקור של הזולת, נניח של אשתי. שאני לוקח את הרצונות שלה וכל מה שהיא למעשה מצפה ממני, ומתחיל למלא אותם. אם אנחנו עושים את זה בצורה נכונה, אז אנחנו לא סתם סותמים את עצמנו, מוותרים ונעשים פראיירים, ולא שעובדים עלינו, אלא כאן אנחנו באמת מגיעים למגרש משחקים יותר עליון. לא בגובה של האגו שלנו, כמו שתי יצירות ממש אומללות, אלא כשניים שנכללים זה בזה. אני עולה מעצמי, נכלל בה, מקבל ממנה את כל התכונות, הרצונות וכל מה שיש בה, והיא עושה אותו דבר ממני. ואז נעשה שכל אחד מאיתנו כלול מהשני.

בצורה כזאת אנחנו מתחילים להתרגל למצב שלא צריכים לדבר. אנחנו מבינים, כי בכל אחד יש את הדמות של השני, ואנחנו מתחילים להבין זה את זה ללא דיבור. אנחנו מתחילים להרגיש זה את זה בפנימיות שלנו, כך שפשוט נעשים באמת כאחד.

חיים חדשים - שיחה 33 – 12.7.2012

 


שייך לנושאים: נושאי הערבות, התלות ההדדית, נושאי הערבות, התפתחות האגו, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים
להשאיר תגובה |

ניצה: אז בסדנה הזאת יהיה חלק שהוא תיאורטי.

כן, אבל העיקר זה הדיונים בינינו, מפני ששם אנחנו מכירים זה את זה יותר, מדברים, ומוציאים מעצמנו את כל הספקות, הבעיות והדברים הלא נעימים, שחושבים אולי כן לדבר על זה, או לא לדבר על זה, איך אני אתגבר על זה, האם בכך אני אשאר גבר, או ש"גבר" זה דווקא מי שמתגבר ולא נשאר תחת היצרים שלו, אלא שהגיבור הוא הכובש את יצרו. כאן אנחנו צריכים לראות גם את החולשה שבאדם וגם ההתגברות האמיתית שלו. כי אצלנו, בחיים שלנו, אני רואה איך אנשים מתקוטטים, צועקים וצורחים כך ברחוב, אני רואה ילדים קטנים, איך כל אחד רוצה להראות כמה שהוא יותר אגואיסט. וכאן אנחנו צריכים להראות דווקא עד כמה אנחנו גיבורים, מהמילה "התגברות". צריכים לדבר על זה הרבה, ולהיות מאוד ישרים ופתוחים, כי דווקא בעבודה ההדדית הזאת, אנחנו בהחלט מתחילים להרגיש זה את זה, כך שלא תהיה אף פעם טענה ש"אתה לא מדבר איתי", כמו שהאישה בדרך כלל אומרת, שזה חסר לה. וגם הגבר, הוא לא יצטרך לדבר איתה כי בסדנאות האלה אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מרגישים זה את זה בפנים, יש בינינו הרבה תקשורת פנימית.

ניצה: זה מאוד משמח אותי.

זה כמו שאנשים חיים יחד, נניח אם אני חי עם אשתי 45 שנה, אז כמה אנחנו צריכים לדבר? כמעט ולא. אנחנו עושים את זה, כדי לעשות איזה "טקס". ולמעשה אם היינו יחד שנה או שנתיים, אז אולי הייתי שואל אותה ומדבר איתה הרבה, כי חייבים לדבר, אבל אנחנו כבר כל כך מכירים, שיש איזה דיבור פנימי.

אותו הדבר כאן בסדנה, זה מאוד מקשר בין בני האדם. אם נעלה קצת מעל המשפחה, ונדבר על הבעיות בעולם, בסביבה, בחברה ובמדינה, כל הבעיות שלנו הן מתוך חוסר קשר נכון בין בני האדם. בכלכלה, בפיננסים, בכל הדברים. כאן רעבים, כאן שבעים, כאן זורקים, כאן גוועים מרעב, חוסר השוויון בסביבה וכן הלאה, הכל זה מחוסר התקשרות נכונה. לכן ברור לנו שאם נמשיך ממסגרת המשפחה הלאה, אז אנחנו נצליח בגדול.

חיים חדשים - שיחה 33 – 12.7.2012

 


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, התלות ההדדית, נושאי הערבות, התפתחות האגו, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים
להשאיר תגובה |