המשבר לטובתנו
אורן: בכמה דקות שנותרו לנו עד סוף השיחה הזאת האם תוכל לצייר רגשית מה יחוש הפרט אם החברה הסובבת אותו תפעל לפי הרשת הזאת שאתה מצייר. איזה עולם רגשי, אילו תחושות יהיו לפרט במצב חברתי כזה?
תחושות חדשות. כי אנחנו התפתחנו במשך האבולוציה שלנו בהרגשה העצמית, בהרגשה שהאני הוא מי שמרגיש את העולם ומרגיש את האחרים. דרך האני שלי אני כך מרגיש אותם. לפעמים אני בכלל לא מרגיש, לפעמים הם כאילו לא קיימים. ואם הם קיימים, אני מרגיש אותם, אני תופס אותם רק במידה שזה מפריע לי או עוזר לי.
אני תמיד רואה דברים דרך האגו שלי. אני לא רואה את העולם כמו שהוא. אני רואה מסך עם כל העולם שנמצא כאן, כאן יש מלא דברים, אני לא יודע אפילו מה. מסתובבים כאן עוד גופים, לא יודע מה, חייזרים ודמויות ורוחות, ואני לא יודע מה. אני רואה מכל זה רק מה שיכול להזיק לי או להועיל לי, כך האגו שלי עובד, הוא מסנן לי את הכל. ורק כלפיו, לפי מידת ההתפתחות שלו, אני רואה את הדברים. כמו שזה מורגש במדע. כמה שאנחנו מתפתחים, אנחנו פתאום מגלים תופעות חדשות בעולם. קודם הן לא היו? היו, רק אנחנו לא גילינו. עכשיו מגלים.
אז אם כשאני מגיע לקשר עם האחרים, מתחיל להתקשר איתם והם אלי בצורה הדדית, אני מתחיל להרגיש מה שהם מרגישים. אני מתחיל לחשוב כמו שהם חושבים, אני פתאום מתחיל להיות אדם כולל, סוּמרי, אינטגראלי, של כל בני האדם שבעולם. אני מאבד את האני שלי ממש בלבד ומתחיל לקלוט את כולם כמו חלק שלי. זה ממש כמו אמא שכוללת את הילדים שלה. ואז אני קונה תפיסה אינטגראלית כללית כזאת, כוללת, לכל הטבע. ואז אני מתחיל להרגיש לא רק את האנושות, אלא את כל הטבע בצורה כזאת, שפתאום נפתח לי חוש הראייה, חוש השמיעה, חושים אחרים, שאני רואה דרך כל האנשים האחרים גם את העולם. אני כאילו מתלבש בהם, אני תופס את העולם כמו שהם רואים ותופסים. זאת אומרת, אני נמצא מעל האגו שלי, כבר בתוכם. ואז הגישה שלי היא כזאת, שאני רואה עולם שנמצא מחוץ לי, באמת אותו עולם שמחוץ לי נראה, ולא מסונן דרך האגו שלי.
וזה מביא אותי למימד יותר עליון של תפיסת המציאות, חיים אחרים לגמרי, חוץ גופיים. עד כדי כך שאני מפסיק להרגיש את הגוף הזה שנותן לי חיים, אני מתחיל להרגיש את עצמי מחוץ לזה. שימות, ואני אחיה. למה? כי כבר עם המודעות שלי, עם ההרגשה שלי אני כביכול נמצא באחרים, ממש כך. אנחנו פתאום מתחילים להרגיש שהאדם שבי הוא נמצא מעל הבהמה שבי. והבהמה יש לה זמן קצוב. היא חיה ומתה. והאדם שבי לא.
אורן: סיכום במשפט אחרון כי הזמן שלנו כבר נגמר קודם.
המשבר לטובתנו.
אורן: תודה רבה הרב לייטמן, תודה ניצה. תודה גם לכם שהייתם איתנו. תבואו, נמשיך בסדרת השיחות גם הלאה. עד אז שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.
| שייך לנושאים: נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, נושאי הערבות, התפתחות האגו |
| להשאיר תגובה | |
באותה התבנית כמו שאני בונה את היחסים שלי עם בן הזוג, פחות או יותר, אותה מערכת היחסים חייבת להיות ביני לבין כל אחד ואחד בעולם.
ניצה: היום אנחנו יוצאים לטיול עם זוגות שמתחילים מנקודת אפס ונכנסים להתחיל לממש וליישם את השיטה. הזוגות האלה מגיעים מכל מיני רקעים, הם כולם נשואים, חלקם נשואים טריים, חלקם נשואים כבר עשרים או שלושים שנה, לחלקם יש ילדים, לחלקם עדיין לא, חלקם נמצאים בקונפליקט ומשבר וחלקם באו פשוט כי הם רוצים לשפר את המערכת הזוגית והם מתחילים מנקודת אפס.
בדמיון שלנו, הם נכנסים כאילו לאיזה לונה פארק חדש. בכניסה יש מפה, אומרים להם אתם נמצאים פה ובסוף תגיעו לנקודה מסוימת, שם, בדרך אתם תעברו הרבה מאוד מצבים, תחנות, כל מיני דברים יקרו לכם בדרך. היינו רוצים לשמוע ממך מה יקרה להם בדרך, לאותם זוגות שנכנסים מנקודת אפס ומגיעים לנקודת החיבור.
קודם כל צריכים להבין שזוגיות היא בעצם המקור של כל החיבור בין בני אדם והמקור של כל החברה האנושית, כ"אדם וחוה", כאיזה פרוטו טיפוס, הם כל היסוד של האנושות, ואם אנחנו נתחיל לטפל דווקא מהיסוד הזה, אז אנחנו נגיע לתיקון הכללי של כל האנושות. שזה לא סתם לשפר חיים של משפחה זו או אחרת, אלא אם אנחנו נבין את השיטה איך זוג מתקן את עצמו, אז אנחנו נבין איך כל העולם מתקן את עצמו. למרות שיש כאן בעיות כלכליות, תרבויות וחינוך שונים, אבל הכל בסופו של דבר, מתחיל וצומח מהיחסים בין בני הזוג, וגם מסתיים בכך.
ולכן, הנושא שבחרתם הוא נושא יסודי ביותר וממנו נוכל למשוך קווים לכל דבר, זה מצד אחד. מצד שני, אולי אנחנו צריכים להבין בדרך שאותו משבר, למרות שהוא משבר כלכלי, פסיכולוגי, פיננסי, תרבותי, חינוכי, הוא בכל זאת נובע מאותו המשבר במשפחה. ולמרות שזה אולי נמצא רחוק מאוד אבל האגו שמכניס למאבק, למעמד, זה מול זה את בני הזוג, הוא זה שמקרין את עצמו ומפתח את עצמו בכל הבעיות האחרות. לכן הדבר הזה הוא באמת יסודי וחשוב ביותר.
וודאי שהשאלה שנשאלת היא, איך זה היה קודם? קודם אומרים שהאגו לא היה כל כך מפותח והייתה דעת חברתית מאוד גדולה. דעת החברה לחצה על כולם "איך זה לא להתחתן?", "איך זה להתגרש?", "איך זה לא לשמור על המשפחה?", ואנשים גם הבינו שלבד זה מאוד קשה. והיום, יכול להיות שזה ההיפך, ולבד דווקא הרבה יותר קל להסתדר, למשל לאמא עם ילדים, ללא אבא, בתמיכה סוציאלית מהחברה ומהכל, והעיקר זה האגו שלנו שקשה לו לסבול שמישהו עוד לוחץ עליו והוא חייב להתחשב עימו.
לכן, אנחנו צריכים קודם כל לענות על השאלה לָמה כדאי? אנחנו לא מדברים עכשיו על, למה כדאי להתחתן, נניח שהזוג כבר נשואי, למרות שזו גם בעיה וצריכים לענות עליה. ואם הם כן נשואים, אז מה מחייב כאן, אם עדיין אין להם ילדים, ואם יש ילדים, אז עד כמה זה מחייב? האהבה, ההתחייבות שלנו, הרגשת חובה כלפי הילדים? לכן, כאן אנחנו צריכים לפתח קודם כל את דעת הסביבה, כי היא לא יכולה להישאר כמו שעכשיו, אלא אך ורק אם הסביבה תעודד חיים בזוגיות יפה ונכונה, יהיה להם כוח להמשיך ולבנות משפחה נכונה. למרות שאולי נוכל לצייר להם חיים יפים וטובים, העבודה על האגו, העבודה ההדדית הזאת, היא לא פשוטה, היא קשורה מאוד לסביבה, כי הם חייבים להתפתח ביחד עם הסביבה, בקשר נכון. ולכן, אנחנו לא יכולים לבודד בני זוג ולהביא אותו לאיזה אי בודד ולהגיד שהם יחיו שם חיים טובים, הם יאכלו זה את זה אולי יותר מהר מאשר אם היו חיים בעיר הגדולה.
אז קודם כל זו הכנת הסביבה, אולי עם עוד כמה זוגות הקרובים לאותו הזוג שאנחנו מדברים עליו. אנחנו מלכתחילה חייבים לקחת קבוצה, לפחות חמישה זוגות, ולהתחיל לעבוד איתם. ותמיד אנחנו עובדים עם כמה זוגות, נניח חמישה זוגות, על זוג אחד. ואז כל אחד מרגיש את עצמו מול האחרים, שהם תומכים, שמעוררים, שעושים דיונים, שמסבירים זה לזה, שמרגיעים זה את זה.
בלי אווירה כזאת שאנחנו הולכים לקראת התיקון של החיים שלנו ושזה יהיה מקובל עליהם, עוד לפני שאנחנו מתחילים איתם, זה לא יצליח. אנחנו צריכים לברר עד כמה שהם קרובים זה לזה, מחויבים זה לזה, הם חייבים להיות חברים בחיים, הם חייבים להכיר זה את זה. זה לא צריך להיות משהו מקרי, שהם התאספו לאיזו קבוצה, למרות שגם זה יכול להיות. אבל יותר טוב אם זה יהיה בתמיכה מהסביבה, מהקרובים, מהרחוקים, אולי מהשותפים שלהם בעבודה וכן הלאה. ככל שיש יותר תמיכה רחבה מהחברה, וודאי שזה יותר מועיל לאדם, זה משפיע יותר חזק מהכל.
זאת אומרת, חוץ מהסביבה אנחנו צריכים לצייר את העתיד היפה. מה הרווח? כי אנחנו מדברים על בני אדם שהם אגואיסטים ובעצם מה הם מרוויחים מלהיות יחד? אם הכל בסדר והם חיים כמו זוג יונים אז אין בעיה, אלא אנחנו מדברים על האנשים שהם כבר נמצאים באיזו שאלה, בשביל מה, ולמה והאם כדאי, בכמה עצבים זה עולה, עד כמה זה בזבוז הזמן, ואולי בצורה כלכלית אפילו זה אולי לא משתלם? ועוד ועוד. אז אנחנו צריכים לצייר כאן בכל זאת את המצב הטוב, מה הרווח.
הרווח יכול להיות כלכלי, הרווח יכול להיות בבריאות, אם יש ילדים אז בטוח שכאן אנחנו חייבים לפתח את החשיבות של הילדים, אנחנו חייבים לפתח את מערכת התמיכה. אם אנחנו מדברים עם זוגות שכבר יש להם ניסיון רב בחיים, כמו שאני נניח מדבר עם הזוגות שנמצאים בגילי, אז הם אנשים שהם יודעים על החולשות, ההרגלים אחד של השני, וכבר רגילים לזה עד כדי כך שאפילו הצרות הקטנות, מתוך שכל אחד מייצר לשני, גם זה חסר להם, זה הפך להיות איזו "המתקת הדינים" מה שנקרא. שגם זה טוב, זה גם מין קשר, שאם לפעמים אין איזה חיכוך קטן אז לא מרגישים שיש לידך מישהו. ושבן הזוג הזה נמצא, אז זה כבר הופך להיות להרגל שנעשה טבע שני ובלעדיו זה מאוד קשה.
אנחנו רואים על זוגות שחיים הרבה זמן ביחד, עד כמה שקשה לאחד מבני הזוג אם השני נפטר, במיוחד לגברים, כי הגבר רואה באשתו, חלק מאמו. יש כאן תמיכה נפשית הרבה יותר גדולה שהאישה נותנת לגבר. והגבר תלוי באשה, הרבה יותר ממה שאנחנו רגילים לחשוב, בהשוואה לתלות של האישה בגבר. האשה תלויה בגבר יותר בצורה כלכלית, והגבר תלוי באישה יותר מבחינה הנפשית. כמו ילד קטן, הוא מקבל קשה את איבוד בת הזוג. ואז אנחנו רואים, שזוגות כאלה שכבר חיים חמישים שנה ביחד, יש להם בעיה גדולה להרגיש את המצב הטראגי זה. זה ממש הופך להיות טראגי.
מה שאין כן, זוגות צעירים או כאלה שנמצאים חמש עשרה שנות נישואים, כאן זו הבעיה, וודאי שהיא תלויה בהכנה ובחינוך. וכאן אנחנו צריכים לפתח את ההבנה עד כמה שהם תלויים זה בזה בצורה הדדית, והם לא מרגישים בכך. וכאן בדיבורים, בסדנאות ביניהם, אנחנו צריכים דווקא לפתח את הצד הרגשי הזה. שכמה זוגות ישוחחו ביחד, על כמה שהם רגילים לזה לזה, עד כמה שקשה להם אפילו בלי ההצגה של הבעיות שאחד מבני הזוג עושה לשני.
כי גם אם התמיכה הזאת היא אפילו שלילית, היא נותנת מן גבולות, מסגרת לחיי המשפחה, ואז כל אחד יודע ש"אני חי במשפחה". אני משלם על זה כך וכך אבל בלי שאני מרגיש את הצד השלילי, או את הצד החיובי, אני כאילו נעלם, נאבד, נמצא באיזה וואקום, באוויר החופשי ולא טוב לי מזה. אנחנו צריכים יותר לפתח בהם את הרגש ואז הם יבינו שהאדם לא מסוגל להיות לבד. וחיי המשפחה נותנים לאדם כאלה רגשות מהמסגרת, מהקיום, מהתחייבות, שצריכים אותי ושאני צריך את האחרים. וזה מייצב את האדם בחיים כך שהוא מרגיש את האני, כי יש משהו, יש יסוד, יש איזה תא שהוא שלי.
לכן כאן צריכים את עבודת הפסיכולוג ובתמיכה של הזוגות, הוא מפתח את ההשפעה מכל הזוגות שנמצאים בסדנה. כך, בטיפול על כל אחד ואחד, צריך לפתח את הצורך במסגרת המשפחתית, גם החיובית וגם השלילית, ולא יכול להיות אחד ללא השני. זה שאדם חושב שהוא יכול להיות רק ביחסים היפים והטובים, אנחנו לא בנויים כך בעצמנו, שאנחנו יכולים למצוא את המסגרת רק בכיוון אחד. המסגרת היא תמיד מורכבת משתי הצורות הקשר, והשלילי הוא לא פחות אלא אפילו יותר חשוב מזה שהוא כאילו חיובי.
כי אנחנו רואים שגם בעצמנו שאנחנו נמצאים ביחסים "כאילו טובים" ויש ממש יחס טוב בינינו וכולי, אנחנו צריכים להוסיף קצת מלח, צריכים להוסיף קצת פלפל אחרת הרגשת הקשר היא לא שלמה. וכאן אנחנו צריכים לשחרר אותם מהרבה אשליות שאפשר להיות רק באהבה ובשמחה. זה לא יכול להיות. "על כל הפשעים תכסה האהבה", לא יכולה להיות שמחה, אלא שיש בה משהו ביסודה מהמר, מהמלוח, מהעוקץ, אחרת, אף פעם זה לא יקרה. במוזיקה, בציור במה שאנחנו לא עושים, אנחנו קיימים משני כוחות.
אז קודם כל צריך להביא להם קצת מאיזו תפיסה בוגרת יותר על מי אנחנו איך אנחנו יכולים להתקיים, ואז מתוך הבנה רצינית ובוגרת שחייבים לשלב שני כוחות יחד, והשלמות נמצאת דווקא באמצע, בקו האמצעי, אנחנו צריכים ללמוד איך אנחנו משלבים את שני קווים האלה, ימין ושמאל יחד, ולא יכול להיות אחד ללא שני, וחייבת להיות ביניהם התמזגות נכונה. לא יכולה להיות שמחה ללא צער וצריכים גם אותו וכולי. אם הכל לבן או ורוד זה לא עובד. אפילו אצלנו, אנחנו לא מקבלים רק צד אחד, בשמיעה, בראייה, בכל חוש וחוש, כך אנחנו תמיד רוקדים בין שני הקצוות.
אם הם מודעים לזה ואנחנו חוזרים כל פעם על התרגיל הזה, אז אנחנו בסופו של דבר מלמדים אותם איך להיות בהתמזגות הנכונה. ותמיד היינו נמצאים בין זה לזה וזה נורמאלי, ואי אפשר אחרת להרגיש את החיים.
אם כך השאלה היא עד כמה אנחנו מכירים זה את זה, את החולשות, והדרישות, והגבולות, עד כמה אפשר לשחק ולגעת בשני דווקא כדי להרגיש את עצמנו יחד, אנחנו צריכים קצת להיכנס אחד לתוך השני, לא עד כדי פגיעה אבל כדי לגעת, וכאן יש ממש אמנות.
ושוב יש השאלה, בשביל מה האדם צריך את זה? הוא צריך למצוא בזה איזה מין אתגר, איזו יצירה, הייתי אומר. זה כמו ניגון, זה כמו ציור. זו איזו יצירה שבה הוא ממש מייצב את עצמו בחלל הגדול שבעולם. כמין עיצוב, תא שממנו והלאה הוא יכול להמשיך לחיות. לא רק לחיות, לבנות את עצמו ולהיבנות. כי העיצוב הנכון של בני הזוג, אחד בעזרת השני, מול השני, נותן לכל אחד מתוך הסיטואציה הזאת שהם מייצבים, יחס יציב לחיים.
זאת אומרת, בזה אני בונה את עצמי ויוצא מהתא כלפי העולם. זאת אומרת, דווקא על ידי בן הזוג שלי, אני ייצבתי את עצמי ואני יוצא לקשר יותר רחב עם העולם, עם הסביבה, עם העבודה, בכל דבר ודבר. ובאותה התבנית כמו שאני בונה את היחסים שלי עם בן הזוג, פחות או יותר, אותה מערכת היחסים חייבת להיות ביני לבין כל אחד ואחד בעולם.
ודאי ששם היחסים הם אחרים, יש רווחים והפסדים. עד כמה אני יכול לגעת או להיכנס במישהו וכולי, זה עם אחרים. אבל זה שאני למדתי לעשות את זה במשפחה, זה מקנה לי עכשיו תורה שלמה איך להתייחס לכל דבר שבחיים בעולם, במיוחד לבני אדם או לגופים שלהם. אני גם מבין אותם, גם מרגיש את עצמי יותר בטוח, אני מתחיל לשחק איתם באותו טנגו כאילו שאני נמצא במשפחה. יש לאדם כבר כלים בנויים לזה, ואז זה ממש אדם שיודע, לנגן בתוך המשפחה בצורה הנכונה.
הניגון הוא עם עליות וירידות, זה הניגון, אחרת זאת לא הייתה מלודיה, ברור, אבל הוא מסוגל גם לעשות את זה בחיים.
ולכן בהרבה מקרים אנחנו יכולים להתחיל דווקא מהבעיות החיצוניות. מה קורה לך בעבודה, איך אתה מסתדר עם בני אדם זרים, איך אתה מתייחס להורים שלך, או בחברה, האם אתה יודע למצוא שפה משותפת, ואם לא בוא, אנחנו נלמד את זה דווקא בתוך הזוגיות ואז אתה תדע איך להמשיך הלאה ותראה עד כמה שזה יהיה מוצלח.
זה בעצם יכול להיות כאחד מהתמריצים, הרווחים שהאדם יסכים להם. ואנחנו צריכים להסביר לזוגות שאדם צריך לדעת לסדר את עצמו בתוך הבית. אם האדם הוא אדם מיוחד שמתעסק במדע, איזה מדען מיוחד, איזה צייר שמתעסק במיוחד ביצירה שלו, אז יכול להיות שהוא נמצא באיזה חלל משלו, ואז בדרך כלל בן הזוג שלו סובל, זה יכול להיות גם בגברים גם בנשים. אני רואה את זה במשפחה שלי, מצד אחד אשתי סובלת, ומצד שני הבת שלי היא כזאת שהיא כל הזמן ב"ציור" משלה בביולוגיה ואז בן זוג שלה סובל במקצת. רואים את זה, זה לא סוד שאני אומר כך. בכל אחד ואחד אנחנו רואים לאיזה כיוון המשקל נוטה במקצת, אבל זה בסדר, רק צריכים להבין שזה קורה.
אבל בדרך כלל אנחנו צריכים להסביר להם שאדם שלא יודע לסדר את עצמו בתוך המשפחה ודאי שלא יוכל לסדר את עצמו גם בקשר עם אנשים זרים. זה שייך לאנשים שנמצאים בשירות הציבור, לכל מיני אנשי מכירות, למארגנים, לאנשי ארגון למיניהם. אנחנו מיד יכולים לראות שאיש כזה יצליח אולי לזמן קצר אבל ההצלחה שלו תהיה לא מתוך זה שהוא הצליח לסדר יחסים טובים עם בני אדם, אלא מתוך זה שהוא יעשה את זה מלחץ על האנשים, מהפחדה, מדברים כאלה. לא בשתי המושכות הוא יעבוד איתם כמו שהוא צריך לעבוד עם בן הזוג שלו.
לכן אנחנו צריכים כל הזמן להדגיש שזה שאנחנו בונים את עצמנו נכון, יודעים את האמנות הזאת של איך להסתדר עם בן זוג, בזה אנחנו ממש "קונים" את המושכות לניהול כל היחסים שלנו עם כל חברה, בעבודה, עם הקרובים, עם החברים, עם כולם. אנחנו אז יודעים לסדר, "לסובב" לנהל את היחסים שלנו עד לחברה הגדולה ביותר, ולא יכול להיות אחרת כי כך אנחנו בנויים. זה מגיע מאדם וחווה ועד החברה הגדולה שהתפתחה מהם כביכול, בצורה אלגורית. כך זה קורה.
מכאן אנחנו מבינים כבר אילו סדנאות אנחנו צריכים לערוך בין בני הזוג. קודם כל להבין את החולשות, לסכם אותן, לברר אותן, לסדר אותן גם בצורה אישית ברורה וגלויה, בצורה אובייקטיבית וסובייקטיבית. אובייקטיבית, זה לדעת שאלה סוגי בני אדם והאופי שלהם. נניח שאני לא משתמש ואף פעם ולא השתמשתי במילים כמו "המזל שלהם", "סימן המזל", זאת אומרת לכל סוג, ובכל זאת יש לנו סוגי אופי, סוגי התנהגות וכן הלאה.
אנחנו צריכים לקחת דוגמאות מההורים שלהם כי בטוח שכמו שהם ראו בבית כך הם "מושכים" את זה לכל החיים. צריכים לדבר על זה. הרבה לדבר ולסדר את זה, כדי שממש לכל אחד ואחד תהיה ברורה הדמות של השני, עד כמה שכל אחד מהם מסוגל להחזיק אותו נכון בפנים. שלא סתם אני מתרגז, לא סתם אני אוהב ושונא, אלא לראות בצורה אובייקטיבית את הדמות של השני ואיך אנחנו, שתי הדמויות האלה, נכנסות לקשר הדדי בהבנה הדדית.
הקשר הוא תמיד כזה שמה שבולט בשני, שוקע בראשון וההיפך. עד כמה שאני ובת הזוג שלי יודעים איפה אנחנו צריכים לוותר כל אחד לשני, כי קשר לא יכול להיות בלי הוויתור ההדדי, ודיברנו על זה כבר. ושאני טוב מאוד אבין עד כמה שאפשר ועד כמה לא לגעת בכל דבר. ואז אנחנו נמצאים ממש בריקוד. אנחנו לא רוצים לעזוב זה את זה כמו בטנגו נניח, יחד עם זה אנחנו נמצאים בריקוד הדדי ודווקא התנועות האלה נותנות לנו הרגשה הדדית של יחד ושל אחד.
אנחנו מעבירים סדנאות כאלה, זאת אומרת על חולשות ובעיות. חולשות זה שכל אחד יכול איכשהו לוותר, בעיות זה שאף אחד לא יכול לוותר לשני, זה יותר מדי בשבילו, התלות ההדדית שאנחנו צריכים לפתח. עם ילדים זה הרבה יותר קל, אנחנו צריכים אז לצרף אותם וגם קרובים וחברים.
את כל מה שאנחנו מפתחים מכל סדנה וסדנה, אנחנו צריכים להוציא כסיכום ולתת להם כשיעור בית. לעשות עכשיו משהו דומה ולשנות את היחסים עם הקרובים, בעבודה, עם השכנים, בסופר מרקט שאני נכנס אליו, בכל דבר. כשאני נפגש עם בני אדם, אפילו לרגע אחד, איך אני "מסובב" את עצמי ואיך אני על ידי זה גם מסובב אותו בצורה כזאת שאנחנו נמצאים בידידות, בהתכללות, באיזשהו חיבור רגשי זמני. זה יכול להיות לחצי דקה אפילו. על ידי זה אנחנו כבר באים לשינוי החברה, שכל אחד מאתנו משחק כך.
אותם חמישה זוגות נניח, מביאים לנו דוגמאות משינוי היחסים שלהם בעבודה, עם הקרובים, עם השכנים וכולי, ואז אנחנו עושים גם על זה תרגילים עם כל הבעיות או השאלות שלהם. אנחנו גם עושים על זה דיונים וסדנאות, וכך מתקדמים. העיקר שכל הזמן האדם לא חוזר להסתכלות השטחית שלו ש"זהו אני כזה" אלא כל הזמן הוא מסתכל מתוך התבנית החדשה על הזוגיות שלו, על החברים שלו, על העולם. וכל הזמן אנחנו צריכים לפתח בו את החשיבות הזאת, את הרווח הפרטי והכללי. זה בעצם המסלול.
המטרה היא להביא את האדם להרגשה שהוא יכול להיות קשור בצורה מאוד מועילה, יצירתית עם כל סביבה שתהיה, אפילו עם כל העולם. שממש ירגיש את העולם מולו כמו את בן הזוג שלו. כי בסך הכל אנחנו רואים שהכל זו אותה צורה אגואיסטית פחות או יותר, שכל העולם זו דמות אדם אחד. וכך אני אז מתחיל לראות בו את החולשות, את הבעיות, עד כמה שאפשר לגעת בו, עד כמה שאפשר להיכנס לתוכו או עד כמה שלא וכן הלאה.
ואז אני גם מעצב בתוכי את ההסתכלות הפילוסופית הנכונה כלפי העולם. אני כבר לא מתרגז סתם ולא מאשים סתם אלא אני מבין שזה הטבע ואלה החולשות ואלה אולי התופעות היפות והטובות במשהו, ואז אני מקבל יותר נכון את העולם. מתוך זה אני ודאי יכול להעביר את היחס הזה לילדים ואז בזה אני נעשה לא רק יותר בוגר, מבין ומרגיש, אלא גם הסביבה מרגישה שאני כזה. ואז גם יותר קל להם להתייחס אליי כי אני מבין אותם יותר ומרגיש אותם.
זה כך חוץ מכמה מקרים מיוחדים, שהם או בעבודה הרוחנית או בעבודה יצירתית מאוד אחרת, של ציירים, מוזיקאים, כי אלה נמצאים כל הזמן בהתפתחות עצמית מאוד מיוחדת. להם צריכים לסדר תמיכה נוספת של הסביבה כדי שיוכלו לרקוד את הטנגו שלנו גם עם בני הזוג וגם עם סביבה יותר רחבה. אם אנחנו נוכל לסדר כך את האדם, שמתוך הזוגיות שלו הוא ילמד איך צריך לקבל כל העולם, אז הוא יקרין את היחס הזה שלו, הבוגר, ההגיוני, המאוזן לאחרים, וההשפעה תהיה טובה.
אם אדם מסוגל לפתח את הרגשות ואת ההבנה, היחס, הגישה הנכונה לבן זוג שלו, בזה הוא קונה כלים חדשים
אורן: שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלינו, לסדרת השיחות "חיים חדשים". שלום הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: שלום לך ניצה מזוז.
ניצה: שלום.
אורן: אתם מצטרפים אלינו, ואנחנו כאן דנים על הדבר הכי חשוב לנו בחיים, על הקשר שלנו עם האנשים הסובבים אותנו. ובתוך סדרת השיחות הזו אנחנו מתמקדים כרגע בקשר הזוגי, בואו תצטרפו. הרב לייטמן, באחת השיחות האחרונות דיברנו על כך שהמטרה שלנו היא לבנות שיטה עם שלבים ברורים, שבה כל זוג ואפילו כל פרט שנמצא במערכת זוגית עם בן או בת זוג, יכול להשתמש בה כמכשיר לשדרוג תפיסת החיים שלו, היחס שלו לבן או בת הזוג, והיחס שלו לחיים בכלל. וזו המעבדה הביתית שהגדרנו ובה אנחנו פועלים.
והמטרה שלנו בתחילת השיחה הנוכחית היא, לנסות ולהגדיר בצורה סכמתית אילו שלבים יעבור זוג שיפעל על פי השיטה שלנו בדרך שלו אל נקודת החיבור ביניהם.
יש לי שני בני זוג, ומטרתנו היא להעביר אותם תהליך שיהפוך אותם להיות לאיזה משולש כזה שבו הם נפגשים בנקודת החיבור, וממנה מסתכלים על החיים אחרת. אילו שלבים הם צריכים לעבור, משלב אפס עד לזה שהגענו אל היעד שלנו? אנחנו חושבים שזה יכול לעזור לאנשים שיעברו את התהליך.
הייתי אומר כך. אנחנו מגלים היום בעולם שהטבע מחייב אותנו להיות קשורים זה לזה. מפני שאם אנחנו יכולים לברוח מחיי המשפחה, מההתחייבות הקטנה הזאת שיש לנו אחד כלפי השני במסגרת המשפחתית, אנחנו לא יכולים לברוח מחיי החברה הגדולה הכללית, הבינלאומית, סביב כדור הארץ, כי כולנו תלויים זה בזה. אם תיקח בחשבון במה אתה חי, בבועה הקטנה שלך, אתה תראה שאין מדינה, אין חברה, אין אפילו מפעל גדול בעולם, שבאיזושהי צורה לא נוגע בך ומספק לך מה שיש לך דרך כל מיני ארגונים ומפעלים ומערכות.
וכמו שאנחנו מגלים, אחרי שלושה, ארבעה או חמישה אנשים, כל אחד מכיר את כולם. ואנחנו מתקדמים בזה הרבה. פעם לא היינו מכירים את היבשות, והתרבויות השונות. היום בכל מקום שאתה מגיע אליו, יש דמיון לא סתם בדברים כמו קוקה קולה ומקדונלדס, אלא מדובר על תרבות, חיים, של כל אחד. היוניפיקציה הזו, האחידות הזאת היא כבר מתפשטת בצורה מאוד מהירה בכל העולם.
ואנחנו רואים שגם האקולוגיה, הטבע, החוקים שמגיעים פתאום ומתגלים בחברה האנושית ובטבע כולו הם גלובליים, הם אינטגרליים, הם סובבים אותנו, הם מחברים אותנו יחד כולנו למערכת אחת. זה לא תלוי בנו, אלא כך היא ההתקדמות, האבולוציה. ואם זה כך אז אנחנו צריכים להבין באיזה עולם עגול אנחנו נמצאים.
והבעיה שלנו היא שאדם לפי הטבע האגואיסטי שלו לא מוכן לזה. איך אנחנו עוזרים לאדם להיות יותר ידידותי עם העולם, להבין את העולם, להשתמש בו בצורה הנכונה ולהצליח. אנחנו רואים שאנחנו פחות ופחות מצליחים בכך, ואנחנו נכנסים במקום לחיים יותר טובים שבהם לא חסר לנו דבר, למצב שבו אנחנו נמצאים במשבר שמאיים עלינו, בכלל לא יודעים איך הוא ייגמר.
עכשיו זה קיץ 2012, מה יהיה בעוד חודש חודשיים אף אחד לא יודע, כולם בפחד. אנחנו הגענו למצב שאנושות הגדולה, החזקה, המפותחת, נמצאת בפחד כמו תינוק שמסתכל מסביב ולא יודע איפה הוא נמצא. וזה מתוך חוסר קשר נכון של האדם והסביבה, שאנחנו לא מבינים את הטבע. וזה נובע מהאטימות שלנו. אנחנו לא רוצים להבין אותו.
אורן: את מי?
את הטבע.
אורן: איזה טבע?
הטבע זה נקרא כל החוקים האלה שאנחנו בתוכם קיימים, כל ההתנהגות שלנו, כל ההתנהגות של האקלים ומזג האוויר והחברה האנושית שמשתנה, ופתאום זרמים כאלו וכאלו קורים בינינו, בין כל המדינות. אף אחד לא רוצה את המשבר. מיליוני אנשים נזרקים מהעבודה, יוצאים לרחובות, לא יודעים מה לעשות, מה נאכל מחר. אנחנו שומעים, שאנשים לא יודעים מה לעשות עם ילדים, מה אני אתן להם אוכל למחר, אפילו להיום כבר אין, וזה בעולם שבו יש הכל. אנחנו לא יכולים אפילו לפזר את העודפים שאף אחד לא צריך אותם. וזה מתוך חוסר קשר.
מאיפה אנחנו יכולים ללמוד את הקשר הנכון הזה בין בני אדם כדי לסדר את היחסים בינינו, שלא יבואו עכשיו איזה מיליארד איש, ואני לא רוצה להגיד מאילו מדינות, ויתנפלו עלי כדי לקחת ממני, כי נדמה להם שאצלי יש יותר ממה שיש להם, שיש לי אוכל ואצלם אין מה לאכול. איך אנחנו נמצא את האיזון הנכון בחברה האנושית? איך אנחנו נמצא את האיזון הנכון עם הטבע, שאנחנו רואים לפי כל המחקרים שלנו שלזה חייבים להגיע, אחרת לא נוכל לשרוד?
אפשר ללמוד את זה מחיי המשפחה דווקא. כי בתא המשפחתי, אם אדם מסוגל לפתח את הרגשות ואת ההבנה, היחס, הגישה הנכונה לבן זוג שלו, בזה הוא קונה כלים חדשים, חושים, הבחנות, גישה להבין את החברה האנושית והטבע בכללות, ולחבר את הדברים האלה יחד, ואז הוא יהיה בהרמוניה עם כולם. ולכן יחס האדם כלפי המשפחה ואחר כך כלפי הסביבה היותר רחבה, ואחר כך לכלל האנושות, ואחר כך לטבע כולו, זה התהליך שאנחנו צריכים לעבור.
וזה לא שבמשפחה אני חי בזוג או לא, עם זה בן זוג הזה או בן זוג אחר, עם ילדים או בלי ילדים, אלא אנחנו מדברים כאן על הבעיה של כל האנושות, שכל החכמים והמחקרים מדברים על זה, שהקשר בינינו הוא בעצם הבעיה שצריכים לפתור.
חיים חדשים – שיחה 40, 25.07.12
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, מדע/אקולוגיה, אקולוגיה, נושאי הערבות, הטבע, נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, השפעת הסביבה, נושאי הערבות, התלות ההדדית, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |
וכל אחד צריך לעזוב את נקודת המוצא שלו ולהתחיל להתקרב לשני.
אורן: בדיוק. אבל לכן על מה שיהיה אחר כך אני לא רוצה לדבר, אני רוצה לחזור לנקודה ההיא. עכשיו הסברת לי למה כדאי לי והשתכנעתי, רוצה אני להצליח בגדול, זה מקום העבודה שבו אני משדרג את התפיסה של עצמי והזולת. אילו שלבים אתה הולך להעביר אותי? מה יהיה השלב הראשון, השלב השני, מהו השלב השלישי? אולי יש מעט שלבים, הרבה שלבים, האם אתה יכול לצייר לי, לתוך איזה תהליך אתה מכניס אותי ומה השלבים שאני הולך לעבור בו?
קודם כל ללמוד מה שכתוב על ה"עזר כנגדו", את עצמך ואותה, עד כמה שאחד יכול ללמוד את השני. מתוך האגו שלי אני צריך ללמוד עד כמה אני מקבל את התמונה של הזולת בצורה מעוותת. זו פסיכולוגיה שאנחנו חייבים ללמד אותה, זה חינוך שאנחנו צריכים להקנות לכל אחד ואחד, ולעשות כל אחד ואחד לאיש בוגר שמבין את החולשות שלו, את הדברים המיוחדים שיש בו. שהוא באמת מיוחד, אבל במיוחד, אם הוא יכול להשתמש בכל התכונות שלו בצורה הנכונה כדי להתקשר עם השני.
אחרי שאתה בונה את היחסים שלך עם בת הזוג, ואתה מצייר את התמונה שלה והתמונה שלך, ואתם דנים ביניכם עד כמה אפשר להיכנס בתוכה והיא בך, ואיפה אתם נפגשים. את התהליך אתם מתחילים כשכל אחד הוא אגואיסט ונמצא במרחק אינסופי זה מול זה וכל אחד צריך לעזוב את נקודת המוצא שלו ולהתחיל להתקרב לשני. אז כמה שאני יותר מתקרב לשני, אני עוזב את המוצא שלי, אני עוזב את הנקודה היסודית שלי, ויותר ויותר קשה לי להתקדם וגם לה יותר קשה להתקדם, כמה שהיא עוזבת את "האני" שלה. אנחנו צריכים לעודד את השניים זה בזה, אולי עוד קצת להתקדם, אולי עוד קצת להתקדם, והכל על ידי ויתור הדדי עד שאנחנו יכולים לגעת זה בזה פנימית.
אורן: מה פירוש?
זה בנקודה שסיכמנו שעד כאן אנחנו יכולים לוותר, כל אחד על היסודות שלו כדי להיות מחוברים יחד. ומה זה מחוברים יחד? מחוברים זה נקרא, שאני מקבל דברים מהאופי שלה, ומה שהכרחי לה יהיה הכרחי לי, והיא מקבלת דברים מהאופי שלי, שהכרחיים לי שיהיו הכרחיים לה. בצורה כזאת נעשה מגע, שקע תקע, ככה נכנסים זה לתוך זה.
בכל אחד מאיתנו יש בליטות ויש שקעים, וכך אנחנו נכנסים זה לזה. אבל מה שחשוב לה אני חייב לקבל שזה חשוב לי בצורה מסוימת. וגם אצלה כך, שיהיה איזה שטח משותף. בשטח המשותף הזה אנחנו נמצאים בינתיים. העבודה היא בשטח המשותף הזה, כשאנחנו מחזקים את עצמנו בקשר הזה בכל מיני סיטואציות, והיא שעוזרת לנו להתחבר. השטח המשותף הזה נקרא "זוג".
וחוץ מהשטח המשותף הזה, יש עוד הרבה מקומות שהיא נמצאת ומקומות שאני נמצא, שהם כאילו עדיין מחוץ לשטח המשותף. (ראה שרטוט).
כך יש שתי טבעות, ויש שטח משותף בינינו, שבו כל אחד מקבל מהשני דברים של השני, שהופכים להיות אצלו חשובים כמו הדברים שלו. לכן זה משותף, כשאני רואה באמת שאין ברירה, שאצלה זה כך.
ומה לעשות עם השטח הלא משותף? נצטרך לעבוד על השטחים האלה, על ידי בירורים, על ידי עבודה הדדית וכולי וכולי. אנחנו עושים כל זאת כדי ליצור מתוכנו אחד. ואם אני יודע לעשות כך, שאנחנו יחד נעשינו כאחד, אנחנו נצליח הלאה עם המעגל היותר חיצון ועוד יותר חיצון ועוד יותר חיצון, עד שכל העולם יהיה כאחד (ראה שרטוט).
ואז לא יהיה משבר גלובלי אינטגרלי והכל, כי בעולם יש מלא מהכל ואנחנו אמנם התפתחנו, רק שבמקום לפתח את הדברים בעולם בצורה היפה ביותר לאדם, הפכנו את זה לצורה הרעה ביותר. כמו שני אנשים בדירה, שלא יכולים להסתדר ביניהם ואז מוכנים שהכל יישרף, בגלל שאני לא מסוגל לסבול אותה והיא לא אותי. זה הכל אותה הצרה, אותה הבעיה.
חיים חדשים – שיחה 40, 25.07.12
הקשר נישאר וההתנגדות הפנימית נשארת ועליה דווקא האהבה עולה ומתפתחת
אורן: ניצה, האם בציור כאן, את יכולה להבחין בשלבים? את רוצה לפתח אותו לאיפשהו?
ניצה: כן, זה נראה שיש כאן כל מיני שלבים של חיבור. נניח שאנחנו מתחילים ממצב של שניים ולאט לאט לאט עושים תהליך להתקרבות, עד שיוצא ביחד. אבל בכל השלבים האלה יש תהליך.
זה תהליך. זה לימוד פסיכולוגיה. אנחנו צריכים יותר לדון ולהכיר את האופי של השני, לעשות רשימת דרישות ומה אנחנו מבינים זה מתוך זה, כן ולא. לקבל את החולשות וכל מיני הדברים שיש בתוך השני כעובדה, כדברים שאי אפשר לשנות, וממש לחפש כוחות, איך אנחנו יכולים לקבל את האופי של השני, כמו אמא שמסתכלת על התינוק, על הילד שלה.
כשאנחנו מסתכלים על הילד שלנו, שהוא בן שנתיים שלוש, רץ ועושה בלגן, אנחנו מזהים בו כבר את האופי שלו. ואחר כך בגיל חמש, שש, שבע, הוא כבר מתחיל להראות אותו, ואין לנו מה לעשות עם זה.
אנחנו צריכים לקבל את זה. אנחנו צריכים איכשהו להשלים עם זה. אנחנו מזהים שאת התכונה הזו הוא לקח כנראה מהסבתא ואת זו מהסבא וזה מהאמא וזה מאבא וכן הלאה. אנחנו מזהים ומקבלים את זה באהבה. ואפילו את הדברים שאולי לא כל כך היינו רוצים שיהיו בו, אז במקום להגיד "אתה כמו אמא שלך" אנחנו צריכים לקבל את זה, ואותו הדבר כאן.
אדם לא יכול לשנות את עצמו, הוא לא יכול. במחקרים שעושים עם אנשים מבוגרים, ואנחנו יכולים גם לשאול מיליוני אנשים שיגידו שהם לא השתנו. הם עם אותה צורה, אותו יחס, אותה הסתכלות שקבלו בילדות, אותם ההרגלים נמצאים ונשארים ולכן הויתור זה המפתח להצלחה. זו הנוסחה. וכאן, כשנכנסות שתי הצורות האלה יחד, זו בדיוק מידת הויתור שאנחנו יכולים לעשות בינינו בצורה הדדית.
ניצה: האם אפשר לתאר בנקודת הממשק הזאת שביניהם, בשטח המשותף, איזו חוויה רגשית יש לאדם שנמצא בנקודה הזאת? כי אנחנו הרי יודעים שאנחנו רוצים לדעת איזו הרגשה תהיה ביום יום, כשבן הזוג מבין אותי, כשהוא מרגיש אותי, מודע לי.
צורה הדדית, הבנה הדדית מלאה בשטח הזה.
ניצה: בשטח הזה.
ודאי. ובדרך כלל זה קורה כלפי הילדים. דאגה הדדית, חשיבה הדדית, כל מיני דברים שישנם בינינו במשותף. אבל כאן בבינינו המשותף, אני מדבר על הילדים. זה כאילו לא בינינו ממש, אלא משהו, גוף שלישי אבל הוא שלנו.
אם אין ילדים קצת יותר קשה להתחיל בזה. אבל בצורה רגשית לחפש איפה יש בינינו הסכמה, הבנה, המשהו המשותף ששם אנחנו מסכימים זה עם זה, מבינים זה את זה, מחוברים זה עם זה, למרות שביסודם של הדברים לא היינו מקבלים את זה, אבל כבר השלמנו עד כדי כך, שאנחנו לא יכולים בלי זה. ואפילו שיגידו לנו נניח שאפשר לתקן, אנחנו לא רוצים.
אנחנו כבר כל כך מרגישים שבכל הניגודים האלה יש יכולת לחיבור, שלא יכול להיות חיבור בלעדיהם. כבר הכרנו בזה, שדווקא בזה שאני מוותר ודווקא בזה שהיא מוותרת, אנחנו מרגישם התקשרות. בלי ויתור הדדי אין התקשרות.
ואם הכל היה בהסכמה, היינו מרגישים כאילו אני והיא זה אותו הדבר. וכאן כשאנחנו מוותרים זה לזה, אנחנו לא מבטלים את האגו שלנו, "על כל הפשעים תכסה האהבה", אנחנו בונים על פני האגו, ולכן הקשר נישאר וההתנגדות הפנימית נשארת ועליה דווקא האהבה עולה ומתפתחת.
ניצה: אז הנקודה המשותפת הזאת, השטח המשותף, זו כבר האהבה.
זה האגו המשותף שהוא כפול שם. אבל בגלל זה הוא גם המקשר בינינו ודווקא בו אנחנו מרגישים את עצמנו קשורים חזק.
ניצה: בנקודה הזאת בתוך התהליך אנחנו יכולים לשאוב ממנה גם כוח?
מזה אנחנו מושכים כוח.
ניצה: כי אנחנו מדברים תמיד שאנחנו מושכים כוח מהסביבה.
לא. זה חייב להיות הדאגה שלנו. השטח המשותף הזה, אנחנו צריכים כל הזמן להשתדל לעורר אותו, לעורר ואף להרחיב. זה בכל סוג קשר, מהגשמי ביותר עד הרוחני.
חיים חדשים – שיחה 40, 25.07.12
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, הורות, נושאי הערבות, הטבע, נושאי הערבות, השפעת הסביבה, נושאי הערבות, התלות ההדדית, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |