יראו דוגמה לא מלאכותית, לא יפה, לא תיאטרלית, לא כלום, אבל משהו יש שם, איזה מן ויתור, איזו נטייה לחיבור, וכבר יש שם כוח מיוחד שישפיע עליהם.
ניצה: אתה יכול לספר קצת על הדינאמיקה? מתי התהליך הוא בין הזוגות עצמם, מתי התהליך הוא בין הזוגות, מתי זה בפנים מתי זה בחוץ, ממש לנסות לראות תמונה כללית.
יש לנו אדם שמומחה בתסריטים, אני חושב שאת זה צריך לעשות אתו.
אורית: זה יכול להיות בדומה לפסיכודרמה שמשחקים תפקידים?
יכול להיות. כן.
אורית: אם אני נמצאת ברעיון של ויתור הדדי, ואני באה למקום של הוויתור ממקום מאוד מאוד פגוע, מאוד מאוד קשה לי. נפגעתי, נעלבתי. איך אני עושה התעלות והאם אני משאירה את העלבון מחוץ למקום שבו אני צריכה להתעלות או שאני יכולה לדבר עליו כדי להרגיע את המקום הכואב הזה?
את תתרשמי מדוגמאות גם אם את מאוד מאוד עקשנית ומזלזלת בכל הדברים, ולא רוצה לשמוע על שום ויתורים ולא אכפת לך כל "השטויות" האלה, מה שעושים כאן סביב השולחן העגול. ואם את פשוט אטומה לגמרי, ואפילו שממש קשרו אותך בחבלים לכיסא ואת חייבת לשבת כאן ואת לא שומעת, אז את בכל זאת תתרשמי מדוגמה. עכשיו השאלה עד כמה תקבלי את הדוגמאות האלה כשייכות אלייך.
ישנם הרבה אנשים ששומעים כאילו, ולא שומעים. שומעים בצורה תיאורטית. הם שומעים חכמות ויכולים לספר על זה אחר כך לאלפי אנשים, אבל זה כמו ששומעים מהאוזן וזה מיד עובר לפה והחוצה וזהו, ובעצמם הם נשארים כמו שהם.
כאן דווקא צריכה להיות השפעת הסביבה. דווקא בזה. הסביבה עושה עלינו עבודה כזאת שאנחנו משתנים בעל כורחנו. משתנים. זו השפעת הסביבה ואת זה אי אפשר לעשות אם אנחנו סתם רואים סרט. אני בסרט יכול לבכות מהדברים שעושים, מאיזה עוול למישהו, ולזה שאני עושה את זה בעצמי ובמשפחה, אני לא מודע. אני לא מודע. רק בתנאי שאנחנו נמצאים בחברה ואני נכנע לפי הדוגמאות האלה, ודרכם אני מקבל השפעה מיוחדת מהחיבור דרך הסביבה הזאת.
אורית: אז הקבוצה צריכה להיות בעצם מאוד חזקה, שאני יכולה לסמוך עליה.
לא, היא לא צריכה להיות חזקה, היא רק צריכה להיות קבוצה שבאמת משתוקקת לחיבור, משתוקקת לוויתור. כמה שרואים דברים יפים משחקנים בתיאטרון, אנחנו אף פעם לא מקבלים דוגמה להתעלות מעל האגו. אנחנו יכולים ללמוד מכל השחקנים ומכל הדוגמאות בעולם איך אני מנצל את עצמי כדי לנצל את העולם. זאת אומרת איך לעבוד עם האגו, מפני ששם אין ויתור. שם עובדים שחקנים שמקבלים משכורת, והם ישחקו דברים יפים ומיד בסרט אחר, דברים רעים.
כאן אנחנו מקבלים השראה מהקבוצה, מדוגמאות מהזוגות או מזוג אחד אפילו שהוא משתדל להתעלות ולהגיע לאיחוד. ולכן הם מקרינים עליי את כוח האיחוד. באיחוד יש כוח מיוחד, הכוח האינטגרלי הזה שמשפיע עליי. אני רק מהקבוצה, וקבוצה יכולים להיות שניים, רק מזה אני מקבל כוח שינוי. צריך טוב טוב להבין, שלא יעזרו לנו כאן אנשים חיצוניים, פסיכולוגים, אנשי קולנוע, תיאטרון או משהו אחר, זה חייב להיות ברצינות. החברה הזאת צריכה להיות רצינית. זאת אומרת כמה זוגות שהם באמת אמתיים. אם תביאי זוגות שהם סתם יתנו דוגמאות זה לא "תופס". את תרגישי שכולם הבינו והלכו הביתה ושום דבר לא משתנה. שום דבר. אלף פעם יראו דוגמה מלאכותית, וכלום משתנה. יראו דוגמה לא מלאכותית, לא יפה, לא תיאטרלית, לא כלום, אבל משהו יש שם, איזה מן ויתור, איזו נטייה לחיבור, וכבר יש שם כוח מיוחד שישפיע עליהם.
חיים חדשים – שיחה 30 – 2.7.2012
האדם חי מחדשות. הוא חייב כל הזמן להרגיש חידוש במשהו. אחרת יתחדש רק האגו שלו. זה לא טוב.
אורן: אמרת שקבוצה יכולים להיות שניים, הכוונה שני זוגות?
כן, שני זוגות זה מול זה.
אורן: בני הזוג בעצמם יכולים לבנות ביניהם קבוצה? גבר ואישה יכולים לבנות את עצמם כקבוצה?
יכולים, ודאי, "מיעוט הרבים שניים", אבל זה כשמסכימים באמת כל אחד לתת לשני דוגמה. אבל מאיפה הם ייקחו כוח לתת לשני דוגמה אם הראשון יהיה כלפָי כקבוצה. קשה. מאיפה יהיה לו כוח איחוד, עם מה הוא יתאחד? יש טכניקה שהוא מתאחד איתי, אבל זה לא מספיק, "ברוב העם הדרת המלך" אני צריך בכל זאת דוגמה רחבה, כמו שנראה לי זו חברה , קבוצה, הסביבה.
אורן: נניח שהם שני זוגות.
שני זוגות זה מספיק.
אורן: אז מאיפה הוא לוקח את כוח האיחוד, עם מי הוא מתאחד? אמרת שבין בני זוג חסר לך מאיפה לקחת את כוח האיחוד.
זוג אחד נותן דוגמה לזוג השני. וחוץ מהדוגמה הויזואלית הוא נותן להם גם את כוח האיחוד שהם מתחברים. כי בדוגמה הויזואלית הזאת יש גם כוח פנימי של איחוד.
אורן: אז זה צריך להיות זוג שהוא כבר במשהו טוב?
במשהו, בנטייה לזה. כמו בקבוצה שלנו.
אורן: אז אי אפשר שאחד מבני הזוג הוא ייתן לשני את הדוגמה הזאת של נטייה לטוב?
כן, אבל זו בכל זאת לא קבוצה. זו בעיה. אפשרי, אבל הרבה יותר קשה.
ניצה: אבל נניח שזוג כזה עבר תהליך של כמה מפגשים, והיה עם עוד כמה זוגות. אחר כך האם הוא מגיע למצב שהוא יכול לתחזק את זה בתוך הקשר שלו, או שכל הזמן הוא צריך להיות מוקף בקבוצה?
כל הזמן. כי אגו שלו כל הזמן מתפתח ומראֵה אופנים חדשים. העבודה הפנימית הזאת היא לא נגמרת. אבל האם הוא צריך כל הזמן להיות באיזשהו קשר תמידי עם הקבוצה, עם גורם זָר? אולי את הקשר הזה אפשר כבר לחדש על ידי תכנית טלוויזיה. אני לא יודע, זה יכול להיות.
אורית: בדרך כלל, מניסיון, כשעוברים קורס שהוא ממוקד מטרה מסוימת, ואחר כך לא חוזרים להיפגש, אותה קבוצה עם אותו מנחה, באמת יש נטייה לדברים "להתמוסס."
בטח.
אורית: כך שבאמת לחזור לתחזוקה פעם בכמה זמן זה מאוד משמעותי.
ניצה: מה עוד צריך להיות בסדנה כזאת? דיברנו בעצם על איזושהי סדנה, כי ברגע שיש שני זוגות זו סדנה. זה לא זוג אחד.
נכון. אפילו זוג אחד זו סדנה. "סדנה" נקראת פעולה פיזית עם מניע פנימי. זה לא יכול להיות ללא השתתפות גם בדיבור ובמה שאדם מתבטא. מצדי שירקדו.
אורית: אתה חוזר עוד פעם למקום שחייבים גם לחוות ממש, שתהיה שם עשייה ממש, ולא רק חשיבה. זאת אומרת, ממש צריך בפועל להרגיש את זה.
זו חייבת להיות עשייה ממש בתוך סביבה, רצוי פיזית ולא וירטואלית, שהיא עושה אותה פעולה, וכך מחבקת את האדם או הזוג, ובזה משנה אותו.
ניצה: נניח שזוג כזה עכשיו מתעניין, ואנחנו יודעים שתמיד כשמישהו רוצה לברר תהליך, הוא מיד מנסה לברר פרטים, אפילו על כמה מהר הוא ירגיש למשל את כוח האיחוד הזה בתוך התהליך הזה. זה קורה מהר? זה קורה אחרי תקופה מסוימת? כמה מהר הוא ירגיש.
אני חושב שמיד.
ניצה: מיד? ומיד ההרגשה הזאת עושה איזה תהליך?
התפעלות יכולה להיות ודאי מישיבה ראשונה כזאת, מהפגישה הראשונה. אבל אחר כך אנחנו צריכים לפתֵח את זה. כי גם זה כל פעם נראה כבר הרגל. יהיה משהו חדש או לא. האדם חי מחדשות. הוא חייב כל הזמן להרגיש חידוש במשהו. אחרת יתחדש רק האגו שלו. זה לא טוב.
ניצה: זאת אומרת, כל פעם צריך להעלות את הרמה הזו של החיבור.
ביניהם הם כבר יכולים לשמור על זה. הם צריכים לדעת לשחק לא כל אחד נגד השני, אלא כל אחד נגד האגו שלו. האדם צריך להיות שחקן. זה משחק החיים האמיתי.
ניצה: אני חושבת שזו התחלה, הייתי רוצה לראות איך אני בונה את משחק החיים הזה, איך באמת יוצרים משהו, איזשהו תהליך, שהוא תהליך שמעביר את האדם באמת שלבים.
את זה רצוי לעשות במסגרת יותר רחבה אולי, עם עוד כמה אנשים שלנו, שהם בעצם המומחים בבניית אירועים כאלה, ולחשוב איך לעשות. אבל בהחלט לנסות את זה. לא חסרים זוגות כאלה. גם קרובים לנו. ולסדר דבר כזה. זה מעניין. בטוח שאם נוכל להראות תוצאה יפה, טובה, לא תחסר לכם עבודה.
אורית: אנחנו לא ממש מחפשים.
לא, אבל כבר עם תוצאות באמת מיוחדות.
אורן: אז בזאת נסיים הפעם. תודה הרב לייטמן, תודה אורית דולב, תודה ניצה מזוז.
ניצה: תודה.
אורית: תודה רבה.
אורן: תודה גם לכם שהייתם איתנו. עד הפעם הבאה כל טוב ולהתראות.
חיים חדשים – שיחה 30 – 2.7.2012
המושג אישה זה הבית. ואם יש בגידה - הבית נמכר, הבית נהרס, הבית כבר לא קיים
אורן: אם את הדוגמה הזאת מיצינו, לפני שנעבור לנושא הבא, הייתי רוצה עדיין לברר בתחום הזה של בגידה ולסובב עכשיו את התמונה בצורה הפוכה. נאמר שאישה בגדה. איך המשפחה מתמודדת עם זה, ואיך הגבר מתמודד עם זה?
אני לא יכול להגיד לך, זה תלוי בחינוך, זה תלוי בהסכמה החברתית.
אורן: במציאות ימינו קורה לא אחת.
יצא לי לדבר עם אנשים שהיו הולכים יחד לכל מיני אורגיות משפחתיות.
אורן: אז זה מקובל עליהם. בזה יש הסכמה. אני לא מדבר על הסכמה, זו לא בגידה. בגידה, הכוונה שאני לא מסכים שאשתי תהיה עם מישהו אחר והיא הייתה עם מישהו אחר. איך אני מתמודד עם המשבר המשפחתי הזה. עד כה התמודדנו עם המשבר המשפחתי שהגבר בגד, עכשיו אני רוצה לסובב בדיוק הפוך, אישה בגדה. לא בהסכמה, משפחה נורמטיבית, הוא לא מסכים לשום דבר כזה.
צריכים לעזור לו בכל זאת, עד כמה שניתן, לשמור על המשפחה.
אורן: איך? זה מה שאני רוצה שניתן פה קצת הכוונה. עד כה התרכזנו הרבה, אמרת שהאישה אצלה נמצא הכוח. אז נתת לה הרבה כלים והכוונה ועצות איך היא תתמודד עם כזה משבר משפחתי. אבל היום יגידו גם הנשים שעובדות בשטח, יש הרבה אחוזים שזה הפוך, שהאישה בגדה. איך אז הולכים לפי אותו עיקרון שהכי חשוב לשמור את המשפחה, איך מתמודדים. זה אפילו יותר קשה נראה לי.
זה הרבה יותר קשה.
אורן: ולכן אני שואל.
זה בטוח, וכך גם מקובל בחברה ותמיד היה כך מקובל, שזה דבר שלא יתכן כביכול, כי אישה זה הבית. המושג אישה זה הבית. ואם יש בגידה, זאת אומרת, הבית נמכר, הבית נהרס, הבית כבר לא קיים. חוץ מזה, מצד הפיסיולוגיה יש כבר בעיה. למה יש עניין של הבתולים וכל הדברים האלו, זה לא צחוק, זה מושרש אצלנו בגנים. הגבר הוא סך הכל חיה שרוצה להעביר דרך האישה את הזרע שלו, את הצאצאים שלו, לתת להם קיום. ואם אישה בוגדת עם מישהו, אפילו שהזרע בא מבעלה, אבל בילדים יש כבר חלק ממי שהיא שכבה איתו. זה לא יעזור, כך זה נשאר בה. זה ידוע לנו.
ולכן זה מאוד חשוב. זאת אומרת, לגבר זו לא בגידה, אלא חוסר צורך בקיום הדדי.
אורן: לא הבנתי.
אם האישה בגדה, היא כבר לא שלו, הוא כבר לא "בעל" עליה, לא בעלה. ברוב המקרים אני חושב שהגברים מאבדים כל יחס, אין להם שום אינטרס לאישה. ושוב, יש ילדים, הוא עשה איתה עסק משותף, אבל בעצם אם זה גבר נורמאלי. יכול להיות שהוא מודרני, הכל יכול להיות, אבל נראה לי שהוא עד כדי כך מאבד את היחס שהיא שלו, שבקושי יכול להתקיים איתה, להמשיך איתה.
אורן: אז דווקא על הקושי הזה אני רוצה לשאול. הקושי הזה הוא עצום, נכון?
עצום. זה אצלנו מעולם החי, בצורה מאוד מאוד ברורה.
אורן: אז בוא ממש נתלבש בכזה בית, נצייר לנו כזה בית, קרה, קורה, היום לצערנו הרבה. אישה בגדה עם גבר.
מה אנחנו עושים עם הגבר?
אורן: אני אפילו לא שואל מה עושים עם הגבר, אני אומר שיש פה מצוקה עצומה. האם יש לנו משהו לעזור בבית הזה?
אני חושב שכאן זה כמו שאתם אומרים שיש דעת החברה החזקה היום, שהדברים האלה יכולים לקרות ויש בזה גם עניין מודרני ומתקדם ולא נורא כל כך, צריכים להפעיל את הדברים האלה בגבר כדי להראות לו שזה בסדר, זה נורמאלי. לבלבל לו קצת את האינסטינקטים שלו מדרגת החי שלו ו"כך אצלנו כולם ככה, אין בעיה, הכל בסדר גמור, אפשר לוותר על זה. תהיו עוד מעט זקנים, תצחקו מזה", וכולי וכולי.
אני חושב שזה הטיפול שאנחנו צריכים לתת לגבר, לטשטש בו את היחס שלו של הבעלות על אישה. וזה אפשרי. אבל שוב אני אומר, זה מאוד קשה.
אורן: ברור. אפשר להמליץ על דרכים שבהן האישה תצליח לטשטש בגבר שלה את היחס הזה?
האישה צריכה כאן לעשות עבודה מאוד שקטה במסירות. אבל גם לא מסירות גסה כזאת, אלא להראות את המסירות שלה. מסירות לילדים במיוחד ולמשפחה, ופחות במסירות לגבר. כאן היא צריכה להתייחס לעניין, להיות בעדינות מצידה.
אורן: למה פחות לגבר?
שזה לא ייראה כאילו שהיא בכל דבר מחפה על החטא. צריכים כאן להגיע לאיזו שבירה, שבאמת הוא ירגיש שהיא מאוד מצטערת, כאילו שזה היה בבלבול גדול, לא בהכרה מלאה מצידה. צריכים להמתיק לו את העניין שזאת לא בגידה ממש, כי כלפי הגבר, זו בגידה.
אורן: מה זאת אומרת לא בגידה ממש?
נקבה שבורחת מהזכר, היא ממש בוגדת בו. דבר כזה לא קורה בעולם החי.
אורן: מה זאת אומרת אבל, לא הבנתי את המטרה, "צריכים להמתיק לו את העניין, שהוא לא ירגיש שזו בגידה ממש".
להגיד שהיא הייתה מבולבלת, שלא הלכה לזה בדעת ברורה, בלב פתוח.
פעם היו בעיות שרופאי נשים, או רופאים בכלל, מטפלים בנשים, שאישה צריכה להתפשט מול גבר, יש הרבה סיפורים כאלה, אבל לאט לאט התרגלו לזה ואתה רואה, דעת הקהל פעלה לכיוון הזה.
אורן: זו נהייתה נורמה.
כן, איזה גבר יודע אם יש לאשתו רופא או רופאת נשים? או אם היא הולכת ללדת, זה בכלל. אבל פעם זה היה מאוד קריטי, היו מיילדות, אז אתה רואה, זה עניין של הסכמה חברתית, זו לא בעלות.
אורן: זאת לא פגיעה בבעלות.
גם, עברו כאן מין מחסום פסיכולוגי.
"חיים חדשים", שיחה 28 – 1.7.12
וויתור נכון זה שכדי להתחבר אנחנו צריכים להיפגש במרכז, להגיע למקום שבו נהיה מחוברים.
ניצה: השאלה היא, האם בפרויקט הזה, בתכנית הזאת כמו שאני רואה אותה, אי אפשר בעצם לגרום לאדם תוך כדי צפייה, או תוך כדי קריאת הספר, לעבור תהליך חינוכי עם עצמו? זאת בעצם המטרה.
כן, זה אפשרי.
ניצה: לזה אנחנו מכַוונים. אנחנו בעצם אומרים בואו ניקח את המקום הזה, ברור לנו שיש פה המון אנשים שמאוד סובלים וממש זקוקים ומשתוקקים לאיזה פיתרון ביום יום, כי הקושי נעשה פשוט בלתי נסבל. אז האם אפשר לנצל את הפרויקט הזה, את ההזדמנות הזאת לבנייה של הקשר הנכון של האדם, זה מה שאנחנו בעצם רוצים להשיג.
במפגשים הקודמים, דיברת על הנושא של וויתור. כשדיברנו בינינו, אמרנו שנורא חשוב להסביר כל מילה, מה המשמעות שלה, מכיוון שבוויתור אנשים יכולים לתת לזה כל מיני פרשנויות משלהם, ובטעות לקחת את זה למקומות לא נכונים.
לדוגמה, הרבה מאוד נשים, גם גברים דרך אגב, אבל בעיקר נשים, כי זו מין נטייה כזאת שיש להן במיוחד, טוענות שכדי להשכין שלום בבית, כדי להשכין שלום בזוגיות, כדי לא להיכנס לעימותים, שיהיה שקט, הן מוכנות לוותר הרבה מאוד. לפעמים הן מוותרות כל כך הרבה עד שהן מרגישות שבסוף הן כאילו מאבדות משהו מעצמן. הן וויתרו על הרצון שלהן, על הצרכים שלהן, עד כדי כך שבסוף הן מרגישות שהן יושבות מול מערכת והן לא יודעות מה לעשות משם. והתוצאה שהן מקבלות היא, במקום הערכה על זה שהן וויתרו והן מוכנות לסלוח ולהתפשר, היא הפוכה, חוסר הערכה, חוסר כבוד. אז מה זה בעצם "וויתור" נכון, איך מוותרים נכון, מה זה?
וויתור נכון זה שכדי להתחבר אנחנו צריכים להיפגש, נניח, עם הגברת במרכז השולחן. אבל כשאני מתקדם למרכז השולחן, גם היא מתקדמת למרכז השולחן. אני מתקדם, והיא מתקדמת. אנחנו מוותרים על מה שאנחנו עכשיו, כדי להגיע למרכז, למקום שבו אנחנו נהיה מחוברים. כל פעם שאני הולך לקראת החיבור איתה, אני יותר ויותר מוותר על עצמי. אם התקדמתי למרכז, התרחקתי מעצמי. התקדמתי עוד, התרחקתי עוד. זאת אומרת, פתאום באמצע הדרך אני רואה מאחורה לאן שאני מסתובב, "אוהו, כמה אני צריך לשלם עבור זה שאני אתחבר איתה". והיא עושה אותו דבר.
האם נקודת החיבור שלנו מצדיקה את זה, מה אנחנו משיגים שם? בינתיים אני האגואיסט צריך לוותר על כל האגו הזה, וגם היא צריכה לוותר מצידה. אבל אני לא יודע על מה היא מוותרת, אני יודע על מה שאני מוותר. ואני מסתכל, נראה לי שרק אני מוותר, והיא? לא מורגש בי במה היא מוותרת, לא מורגש. אני רואה שאני רק צריך יותר ויותר לחתוך ממש מעצמי, מבשרי. לא ללכת עם החברים לפאב, ולא לעשות כך ולא כך, ולדאוג לילדים, ולהגביל, ועוד המון דברים.
שאני נזכר איך אני הייתי ילד ליד אמא שלי, זה לא היה כך. וכך הגבר משווה בתת הכרה את המצב, האישה הראשונה שלו זאת אמא. והיא לא דרשה ממנו לוותר עוד ועוד כדי להיות דבוק אליה, הוא דבוק אליה מלידה. וכאן אני מגיע למצב עם בת הזוג שלי, שאנחנו ממש בקושי מתקדמים. איך אנחנו יכולים להגיע לזה? כל אחד, ככל שהוא יותר ויותר מגיע להסכמה עם השני, הוא יותר מוותר. הציור מובן.
ואז, אם התנאים פחות או יותר תומכים, אם כדאי לנו, אז יש לנו משהו משותף גדול שאחרת אנחנו יכולים להפסיד, בית, כסף, מנוחה, נוחיות, משהו שאחרת לא נקבל אחד ללא שני. יש אילו תנאים, יש אילו בעיות, שאחרת יצוצו וכן הלאה. אבל אנחנו נמצאים בסביבה כזאת, באווירה כזאת בתקפה המודרנית, עם הטכנולוגיה והנוחיות, שלמעשה לְמה אני זקוק לה כל כך? אנחנו בנינו חיים בצורה כזאת, שכל אחד בא עם מה יש לו. זה לא שפעם העשירים היו גדולים, אז היו תלויים זה בזה בהון. העניים שהיו, הייתה להם חלקת אדמה, בית, לאן יכולת ללכת? עם כמה הדונמים שלך והבית, ואין לך כלום יותר בחיים? אז אתה תעזוב את זה, היא תעזוב את זה, הילדים?
זאת אומרת היו דברים שמחייבים, תנאים כאלה. היום זה כלום, יש שכירות, אתה הולך, שוכר דירה וגמרנו, אתה כבר לא בבית. יש חשבון בנק לכל אחד לחוד, כל אחד לא מביא את המשכורת למשפחה, אלא היא מאה ש"ח, אני מאה ש"ח, היא אלף ש"ח, אני אלף ש"ח.
אני שומע את זה מהרבה משפחות. דווקא את זה אני לא מבין. אני שומע מנשים "קניתי מהכסף שלי משהו לעצמי" מה זאת אומרת "מהכסף שלי"? אני לא יודע. נניח אצלי, עד היום, כשאני מקבל משכורת, המשכורת הזאת נכנסת לחשבון הבנק, אני לא יודע את מספר החשבון, אין לי קשר איתו, אין לי כרטיס אשראי, אין לי כלום, הכל אצל אשתי, בשביל מה אני צריך את זה? ככה זה ממש עד היום. וגם כשהייתי בעל עסק גדול, אף פעם לא הייתה לי שום נגיעה בכסף. כסף זה שייך לבית, בית זה אישה. היום אין דבר כזה. ואני אף פעם לא מבקר כמה היא בזבזה על זה, או על זה, זה לא עניין שלי. כך אני קיבלתי את זה בחינוך. אין דבר כזה. זאת אומרת קיבלתי מסר כזה, אתה מתחתן, ואתה לא מתגרש. אתה חייב להביא את הילדים שלך למצב שכל אחד יהיה עם מקצוע ביד, שיתחתן, שיהיה לו בית, דירה או משהו, וכך לדחוף אותם לחיים. אתה מרוויח כסף, אתה לא רואה כסף, הכל שייך למשפחה. זה מה שקיבלתי, וקיבלתי את זה בצורה מאוד מאוד חזקה, וגם בדוגמה מאוד נחרצת.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, השפעת הסביבה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה |
| להשאיר תגובה | |
אני יכול להתחתן ולהתגרש כי אין תמיכה חברתית. האדם חי מהסביבה. נעשה שולחנות עגולים כדי לשנות דעת הקהל.
ניצה: בפרויקט הזה אנחנו מנסים להיות מאוד פרקטיים. נניח שעכשיו יושב מולנו מישהו וצופה בתכנית, ומאוד מצא חן בעיניו הרעיון, כי דיברת פה על וויתור כדי למצוא איזו נקודת חיבור מרכזית.
אבל בשביל מה, אם אלה היו אנשים עשירים או אצילים, אז יש עליהם לחץ חברתי, הון. או עניים, אז חלקת אדמה, בית. היה משהו שלאדם היה כדאי להתרחק מעצמו, לוותר כדי לחיות בזוגיות. אבל היום אין לי בשביל מה לעשות את זה, אין. מה אני מרוויח מזה שאני מבטל את עצמי?
ניצה: אז בעצם חסרה המטרה, אין לנו מטרה?
חסרה לנו תמיכה חברתית, התחייבויות, הכרחיות בקשר. היום אני יכול להתחתן, ומחר להתגרש, כי אין משהו שמחייב, שמחזיק, אין תמיכה חברתית. אני זוכר זמנים שאני הייתי צעיר, שכדי להתגרש הייתה פרוצדורה ממש גדולה. היית צריך לפרסם בעיתון מודעה על זה שאתה מתגרש. זה היה מאוד מרתיע אנשים. היום אין דבר כזה, זה פשוט.
ניצה: אבל בוא נניח שיש מטרה לאדם שרואה את זה, והוא כבר מבין שרע לו וקשה לו ביום יום, הוא מבין שהוא רוצה לוותר לא כי כל כך בא לו לוותר, אלא הוא מבין שהוא סובל בתוך מערכת היחסים הזאת וכדאי שהוא יעשה משהו. ועכשיו פתאום הוא שומע ממך שיש דבר כזה שמוותרים כדי להגיע לאיזו נקודת חיבור. זה כבר יצר בי איזה עניין, אבל אני לא יודעת איך אני מיישמת את זה.
למרות שאנחנו נפתח קורסים ונלמד את האנשים על הנושאים האלה ונלמד פסיכולוגיה והכל, השאלה היא, האם בלי תמיכה חברתית אנחנו נוכל לממש. זאת שאלה גדולה, האם אנחנו נוכל לממש את זה כך שהמשפחה תקום, תהיה יפה, עשירה, טובה? אנחנו חייבים תמיכה חברתית, סביבתית.
ניצה: אבל סביבה זו גם הטלוויזיה, סביבה זה גם ספר.
הכל.
ניצה: אז בו ננסה להתמקד בזה. כי זה נכון, כי ברגע ששולחים בן אדם לאיזו סביבה יותר רחוקה, זה הופך להיות כאילו לרעיון יפה, אבל זה לא כל כך פרקטי. אבל אם יש לי איזו הנחיה בספר, או אני עכשיו צופה בתכנית, זו הסביבה בשבילי עכשיו. איך הסביבה הזו יכולה לעזור לאדם?
זה שהוא צופה בנו זה מילא, זה שהוא צופה בנו זה כמו שהוא עובר איזה קורס, אבל אנחנו לא סביבה. ה"סביבה" זה נקרא "הקהל הרחב", "דעת הקהל הגדול", "דעת העולם". זו הבעיה, אם אין תמיכה חיצונית, זה לא יחזיק כי האדם הוא חיה חברתית, הוא חי מהסביבה, הוא ניזון ממנה. אנחנו יכולים לעשות אלף קורסים, הוא יוצא לרחוב, מקבל שטיפת מוח לפי הרחוב, הסביבה שולטת עליו.
לכן טוב אם אנחנו נעשה קורסים, טוב אם אנחנו נעשה שולחנות עגולים, כל מיני דיונים, זה הדבר הטוב. לאט לאט, יש סיכוי שעל ידי זה אנחנו נגיע למצב שאנשים ירצו לשנות את הסביבה, את כלי התקשורת, את כל הדברים כדי שיתחילו לעבוד בצורה אחרת. אבל לא שאני אומר שאין מה לעשות, אלא אנחנו צריכים להבין שהמטרה שלנו, על ידי זה שאנחנו מגיעים לאדם הפרטי ומעבירים אותו קורסים, היא שאנחנו צריכים להתפשט לרוחב, לשטח גדול מאוד, כדי שמתוך השכבה הזאת הרחבה, נוכל לשנות את דעת הקהל, דעת התקשורת. שנקבל מהם תמיכה, יחס חדש. ורק בצורה כזאת נוכל אז לטפל באדם ולהיות בטוחים שהוא יחזיק בדרך.
ניצה: בעצם מה שאתה אומר זה שאנחנו צריכים לפעול בשני מישורים, במישור הפרטי מלמטה, מהפנים כלפי החוץ, ובמישור החברתי מהחוץ כלפי הפנים. אז בוא נסכם שבאמת אלה שני המישורים שאנחנו פועלים בהם.
כרגע פה בפרויקט הזה אנחנו לא מדברים על המישור החברתי, ברור לנו שיש בו נחיצות ובלעדיו אין מצב שמשהו באמת ישתנה, זה ברור. אבל פה בפרויקט הזה אנחנו רוצים להתמקד באמת במישור של הפרט.
אז במישור הפרט אנחנו באמת צריכים לארגן אותם לקבוצות, כי לפחות תהיה להם תמיכה מהסביבה מהקבוצה. נניח מגיעים עשרים אנשים לקבוצה, ושם מתחילים לעבוד איתם על בניית האדם.