הקשר נישאר וההתנגדות הפנימית נשארת ועליה דווקא האהבה עולה ומתפתחת
אורן: ניצה, האם בציור כאן, את יכולה להבחין בשלבים? את רוצה לפתח אותו לאיפשהו?
ניצה: כן, זה נראה שיש כאן כל מיני שלבים של חיבור. נניח שאנחנו מתחילים ממצב של שניים ולאט לאט לאט עושים תהליך להתקרבות, עד שיוצא ביחד. אבל בכל השלבים האלה יש תהליך.
זה תהליך. זה לימוד פסיכולוגיה. אנחנו צריכים יותר לדון ולהכיר את האופי של השני, לעשות רשימת דרישות ומה אנחנו מבינים זה מתוך זה, כן ולא. לקבל את החולשות וכל מיני הדברים שיש בתוך השני כעובדה, כדברים שאי אפשר לשנות, וממש לחפש כוחות, איך אנחנו יכולים לקבל את האופי של השני, כמו אמא שמסתכלת על התינוק, על הילד שלה.
כשאנחנו מסתכלים על הילד שלנו, שהוא בן שנתיים שלוש, רץ ועושה בלגן, אנחנו מזהים בו כבר את האופי שלו. ואחר כך בגיל חמש, שש, שבע, הוא כבר מתחיל להראות אותו, ואין לנו מה לעשות עם זה.
אנחנו צריכים לקבל את זה. אנחנו צריכים איכשהו להשלים עם זה. אנחנו מזהים שאת התכונה הזו הוא לקח כנראה מהסבתא ואת זו מהסבא וזה מהאמא וזה מאבא וכן הלאה. אנחנו מזהים ומקבלים את זה באהבה. ואפילו את הדברים שאולי לא כל כך היינו רוצים שיהיו בו, אז במקום להגיד "אתה כמו אמא שלך" אנחנו צריכים לקבל את זה, ואותו הדבר כאן.
אדם לא יכול לשנות את עצמו, הוא לא יכול. במחקרים שעושים עם אנשים מבוגרים, ואנחנו יכולים גם לשאול מיליוני אנשים שיגידו שהם לא השתנו. הם עם אותה צורה, אותו יחס, אותה הסתכלות שקבלו בילדות, אותם ההרגלים נמצאים ונשארים ולכן הויתור זה המפתח להצלחה. זו הנוסחה. וכאן, כשנכנסות שתי הצורות האלה יחד, זו בדיוק מידת הויתור שאנחנו יכולים לעשות בינינו בצורה הדדית.
ניצה: האם אפשר לתאר בנקודת הממשק הזאת שביניהם, בשטח המשותף, איזו חוויה רגשית יש לאדם שנמצא בנקודה הזאת? כי אנחנו הרי יודעים שאנחנו רוצים לדעת איזו הרגשה תהיה ביום יום, כשבן הזוג מבין אותי, כשהוא מרגיש אותי, מודע לי.
צורה הדדית, הבנה הדדית מלאה בשטח הזה.
ניצה: בשטח הזה.
ודאי. ובדרך כלל זה קורה כלפי הילדים. דאגה הדדית, חשיבה הדדית, כל מיני דברים שישנם בינינו במשותף. אבל כאן בבינינו המשותף, אני מדבר על הילדים. זה כאילו לא בינינו ממש, אלא משהו, גוף שלישי אבל הוא שלנו.
אם אין ילדים קצת יותר קשה להתחיל בזה. אבל בצורה רגשית לחפש איפה יש בינינו הסכמה, הבנה, המשהו המשותף ששם אנחנו מסכימים זה עם זה, מבינים זה את זה, מחוברים זה עם זה, למרות שביסודם של הדברים לא היינו מקבלים את זה, אבל כבר השלמנו עד כדי כך, שאנחנו לא יכולים בלי זה. ואפילו שיגידו לנו נניח שאפשר לתקן, אנחנו לא רוצים.
אנחנו כבר כל כך מרגישים שבכל הניגודים האלה יש יכולת לחיבור, שלא יכול להיות חיבור בלעדיהם. כבר הכרנו בזה, שדווקא בזה שאני מוותר ודווקא בזה שהיא מוותרת, אנחנו מרגישם התקשרות. בלי ויתור הדדי אין התקשרות.
ואם הכל היה בהסכמה, היינו מרגישים כאילו אני והיא זה אותו הדבר. וכאן כשאנחנו מוותרים זה לזה, אנחנו לא מבטלים את האגו שלנו, "על כל הפשעים תכסה האהבה", אנחנו בונים על פני האגו, ולכן הקשר נישאר וההתנגדות הפנימית נשארת ועליה דווקא האהבה עולה ומתפתחת.
ניצה: אז הנקודה המשותפת הזאת, השטח המשותף, זו כבר האהבה.
זה האגו המשותף שהוא כפול שם. אבל בגלל זה הוא גם המקשר בינינו ודווקא בו אנחנו מרגישים את עצמנו קשורים חזק.
ניצה: בנקודה הזאת בתוך התהליך אנחנו יכולים לשאוב ממנה גם כוח?
מזה אנחנו מושכים כוח.
ניצה: כי אנחנו מדברים תמיד שאנחנו מושכים כוח מהסביבה.
לא. זה חייב להיות הדאגה שלנו. השטח המשותף הזה, אנחנו צריכים כל הזמן להשתדל לעורר אותו, לעורר ואף להרחיב. זה בכל סוג קשר, מהגשמי ביותר עד הרוחני.
חיים חדשים – שיחה 40, 25.07.12
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, הורות, נושאי הערבות, הטבע, נושאי הערבות, השפעת הסביבה, נושאי הערבות, התלות ההדדית, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |
כל אחד צריך לתאר לעצמו את הצורה או המפה הפנימית שלו. מה כל אחד רוצה מהשני, מה הוא דורש מהשני, מה כל אחד היה מעוניין לראות בשני.
ניצה: אין לנו דוגמה לשיעורי בית. אני צריכה עכשיו לתרגל שיעורי בית, מה אני עושה? דוגמה.
אורן: בדיוק את זה אני רוצה לעשות. מה אני עושה? יש לי אותה, ואת המעבדה, אני רוצה היום לעשות את זה. להתחיל לטעום מהטעם הזה של הוויתור, הוא פותח את הגבול שלי ומאפשר לי לקלוט וכן הלאה. כל מה שדיברנו עכשיו, אני רוצה להרגיש אותו. עד עכשיו אני שומע אותך בראש, אני קולט אותך. כדי להרגיש, אני חייב לתרגל את זה, נכון? אני צריך לעבוד על זה. אפילו אם זה יחס פנימי, לא חשוב באיזו רמה, אני חייב לתרגל את זה.
מתחילים מדיבור, אנחנו גם דיברנו על זה. כל אחד צריך לתאר לעצמו את הצורה או המפה הפנימית שלו. מה כל אחד רוצה מהשני, מה הוא דורש מהשני, מה כל אחד היה מעוניין לראות בשני. ובדברים האלה להתחיל לתרגל. זה לא כמו במשפחה רגילה, אלא כאן אנחנו עושים את זה, בצורה שאני מצפה שזה יבנה בי חושים חדשים.
אורן: מה פירוש חושים?
להרגשת הזולת. שעל ידי זה אני אצא מהאגו שלי ואתחיל להרגיש מה קורה סביבי. אנחנו דיברנו על כך שמי שמצליח לבנות את עצמו כך בתא המשפחתי, הוא אחר כך מצליח בעבודה, בכל מיני התקשרויות עם אנשים, ובכלל עם הטבע. בכך אנחנו בונים את עצמנו למה שנקרא "קליטת חוץ". שאני לא חי בתוך עצמי, אלא מתחיל לספוג מהסביבה, ממה שנמצא מחוצה לי. ומחוצה לי זה כוחות אדירים, אני לא מכיר אותם, אני לא מרגיש אותם.
אורן: אנחנו מדברים עכשיו על ויתור, ואתה מצייר את הוויתור כאיזשהו כלי לגדילה ולהתפתחות, שאם אני מוותר אז אני גדל.
אלא בשביל מה אני מוותר?
אורן: אבל בדרך כלל, עד לפני שהסברת את זה עכשיו, התפיסה שלי היתה שוויתור מצביע על חולשה. כי אם אנחנו במאבק אז ויתור זה חולשה.
אנחנו כבר לא בסרט הזה.
אורן: למה?
כי דיברנו על כך כבר הרבה פעמים, אולי צריכים להזכיר שוב, אבל ברור לי שזה לא מתוך חולשה. אלא מתוך הרצון להתקדם בחיים, בזוגיות ובכלל בחיים. מפני שבכך אני מפתח את עצמי, אני מתקדם למשהו טוב, יש לי רווח מזה.
אורן: במה שאמרת עכשיו יש סתירה.
למה?
אורן: יש לך רווח מזה?
רווח מזה שאני מתרחב, אני מרגיש יותר את החיים.
אורן: נניח שיש לי כוס, אני מוותר ונותן לך אותה.
כן.
אורן: מה הרווחתי מזה? חסרה לי כוס.
לא, לא חסר לך. יש לך עכשיו כפול.
אורן: איפה כפול?
אתה קונה על ידי זה רצונות, מחשבות, תשוקות, תאוות ומילויים של הזולת, של בת הזוג. האם אתה לא נהנה מזה שאתה מרגיש את ההנאה שבה? כמו שאמא לילד, האם היא לא מרגישה שהוא נהנה? היא נהנית יותר מכך שהוא נהנה, כשהיא נותנת לו איזשהו ממתק או משהו. ודאי שאתה קונה בכך כלים חדשים, אפשרות ליהנות.
כשאני הולך לאיזשהו מקום שיש בו אירוע ספורט, לאצטדיון, למה אני הולך? אני יכול לשבת בבית, ולראות בשקט. כי באצטדיון יש מאה אלף איש, ואני נהנה מהכלל. אני נהנה מההתכללות, זה מרחיב לי את הכלים, כלי הרגשה. אני נעשה גדול כמו כל המאה אלף שיושבים וצועקים, קופצים כמו קופים וצועקים.
אורן: ומה בבית? בבית זה בסך הכל אשתי.
בבית יש לי את ה"חבר" הקרוב ביותר שלי, הספה שלי, אני שוכב עליה עם גרעינים, רואה כדורגל. זה לא אותו דבר.
חיים חדשים – שיחה 40, 25.07.12
אם אני רואה שהשני משקיע בי, אז יש לי מזה חומר דלק, לעשות אותו דבר כלפיו. וכשאני עושה את זה כלפיו, אז יש לשנינו, לכל אחד מאיתנו, חומר דלק כפול
אורן: מה לגבי ההתפתחות? דיברת על שלושה גורמים, סביבה, התפתחות ולהימנע מהפסדים בקשר הזוגי.
התפתחות יכולה להיות בסביבה, בעבודה, בהתפתחות פנימית אישית, כלפי כל העולם. תלוי באיזה אדם, יכול להיות שהוא מבין שאין ברירה, שחייב לפתח את עצמו וכן הלאה.
העיקר זה השפעת הסביבה, זה ברור. כי בסך הכל מבקשים ממני להזיז איזה אצבע, אבל בגלל שהיא דורשת ממני, אז זה נעשה קשה פי כמה. כי אם אני עושה לעצמי אז אין לי בעיה, אני משרת לעצמי. לשרת למישהו, לקבל את הרצון של מישהו, זאת הבעיה. אבל בשביל מה? מהו הרווח? הרווח כאן צריך להיות הדדי. בוא נסכם בינינו, נשחק בינינו כל הזמן בהדדיות, אני לך ואתה לי.
ניצה: זה הדבר הכי חשוב ללמוד, כי ממה שהבנתי עכשיו מכל השיחה על וויתור, זה שיש הבדל בין וויתור לוויתור הדדי. שאם רק אני מוותרת אז אני מרגישה פראיירית, כמו בתפיסה שהצגנו.
לא פראיירית, את לא מקבלת חומר דלק.
ניצה: בדיוק.
זה העיקר. מאיפה אני אקבל אנרגיה? אם אני רואה שהשני משקיע בי, אז יש לי מזה חומר דלק, לעשות אותו דבר כלפיו. וכשאני עושה את זה כלפיו, אז יש לשנינו, לכל אחד מאיתנו, חומר דלק כפול, וזה עוזר לנו להמשיך.
ניצה: כי בוויתור הדדי אני מרוויחה גם את הרצון שלי וגם את הרצון שלו.
מכאן הכלל, צריכים להראות אחד לשני כמה אני מוכן לוותר בשבילו. זה ייתן לו חומר דלק.
אורן: איך אתה מראה?
"נותן מתנה לחברו חייב להודיעו".
אורן: איך?
איך? ההפך, להגיד "תראי איך רצתי להשיג לך משהו שהרגשתי שאת רוצה". ובאמת למרות שהיא לא כל כך רוצה, היא תגיד "כמה שאני רציתי את זה, איך עשית את זה? איך ידעת." וכן הלאה. בקיצור, לנפח את גדלות המתנה, גדלות הנותן, וכמה שיותר לתת לעצמו התפעלות פיקטיבית.
אורן: זה לא ברור.
זאת אומרת, שזה לא נכון, אבל אני משחק בזה, והמשחק הזה הופך להיות לאמת.
אורן: אתה יכול לתת לי דוגמה?
נאמר שקנית לי גלידה, ואני לא כל כך רוצה לאכול אותה, בעבר נהניתי מגלידה, ואתה לא מבין שעכשיו אני נמצא במצב אחר, אבל בגלל שאתה השתדלת ועשית הכל בשבילי, בסיטואציה אחרת לגמרי בעבר, אני חייב להחזיר את עצמי לאותה הסיטואציה שהייתה לי קודם, לאותו הרצון, וליחס שלך אלי, ואז אני מתחיל לקבל מהגלידה הזאת תענוג גדול פי כמה וכמה ממה שיש בגלידה עצמה. אני חייב להגיע למצב של התפעלות כמו שהייתה לי בעבר כשאתה השקעת בזה, לאותו הרצון שתיארת לעצמך שהיה לי פעם כלפי הגלידה.
זאת אומרת, שכך אני מגיע לתענוג אין סופי, וזה יכול להיות מכלום. ואני חייב להראות לך שגרמת לי תענוג גדול, אני אומר "הייתה לי צרבת וכאבי ראש ומצב רוח רע, ועכשיו הכל עבר. איזה יופי, איזה עולם". אני חייב להראות לך שנתת לי את כל העולם, את הבריאות ומצב הרוח, ולא רק את הגלידה. אני חייב להראות לך את זה, כי מזה תקבל מצב רוח.
אורן: סיפוק.
כן. יחד עם זה אני חייב להבין שהיחס שאני מפתח אליך בתוכי, הוא לא יחס מלאכותי. אני פשוט משתמש באותם הכלים שהיו לי קודם, ברצון לגלידה, כשראית בעבר שאני רוצה אותה, ואני גם משתמש ביחס שלך אלי, בכך שרצית לעשות לי טוב. אני פשוט מעלה את עצמי לדרגת החיסרון לגלידה ולדרגת היחס שלך כלפַּי. וכאן אנחנו מצרפים את כאב הבטן שלי ואת כל הדברים האחרים שהיו לי, עם היחסים שלנו, הכל נכנס ביחד ומגדיל את הכלי ואת התענוג. החיסרון המשותף, היחס המשותף, הגלידה עצמה לא שווה כלום, התענוג שמתגלה מעליה, שווה פי מיליארד יותר מחתיכת הקרח הזו.
חיים חדשים – שיחה 40, 25.07.12
צריכים לשחק ביחסים טובים ועל ידם נגיע ליחסים טובים באמת. משחק הוא דבר רציני.
אורן: התהליך שתיארת מתאים רק בסיטואציה כזו שהאחד נותן לשני מתנה, שהשני לא ממש רוצה? או שזה יכול להיות גם בעוד סיטואציות?
בכל מצב שבו האחד מוותר כלפי השני ורוצה לעשות את זה, הוא מחנך בזה את השני ועוד איך. תנסה לעשות את זה. גם כלפי ילדים זה טוב, כי בזה אתה מלמד אותם מהו וויתור כלפי הזולת.
אורן: אתה צריך להראות שלא רצית את הגלידה?
כן ודאי, אתה צריך להראות שאתה עושה את זה נגד הרצון שלך, שאתה עושה את זה למענו.
אורן: זה לא מקלקל לו את השמחה, כך שהוא כבר לא ירצה להביא לך גלידה?
לא. זה נותן לו דוגמה, וגם הוא צריך כעת לעשות משהו למענך. ומזה נבנה הקשר.
אורן: זה לטווח ארוך, אבל בטווח הקצר, נאמר שהבאת לי כוס תה ואני לא רוצה לשתות אותה. האם אשחק כאילו שאני רוצה, בתהליך כזה של חשבון פנימי?
אתה חייב לשחק, אחרת לא יהיה קשר בינינו, אחרת אתה מזלזל, ופוגע בי.
אורן: אני לא בדיוק מבין מה אני צריך להראות לך, כדי שלא אפגע בך. אין לי רצון ל"כוס תה", אז אני צריך עכשיו לעשות בתוכי את כל הסיבוב הזה, בפנימיותי, לסדר את היחס שלי, להיזכר שבעבר רציתי את "כוס התה", ולהיזכר ביחס שלך כלפי. אבל בהבעה החיצונית כלפיך אני מראה לך שאני לא רוצה את "כוס התה" הזו.
לא, פה אתה מתאר משחק אחר לגמרי, אתה צודק. אם אני באתי אליך לביקור זה משהו אחר.
אורן: בין בני זוג, זה מקרה יותר טוב.
לא, בין בני זוג. אם מדובר בדוגמה של האורח ובעל הבית, כשיש באורח הרגשת בושה, הוא לא משחק, הוא דווקא ממלא את האגו שלו על ידי זה שהוא אומר לבעל הבית אני לא רוצה לקבל ממך, הוא עושה טובה לעצמו, ולא לבעל הבית.
אורן: נחזור לדוגמה של הגלידה, הבנתי את כל התהליך שצריך לעשות בפנים, זה מעשיר אותי ואני גם נותן לך דוגמה כדי שתעשה אותו דבר, ושנהיה בינינו בסירקולציה גדלה. רק שלא הבנתי פרט אחד קטן. אם אתה נותן הגלידה ואני מקבל את הגלידה. אני צריך להראות לך שהתאמצתי להכניס את עצמי למצב הזה, כדי שתשמח, למרות שלא רציתי גלידה?
כן. בטח.
אורן: ואתה לא מתאכזב מכך שגרמת לי לעשות את כל המניפולציות הפנימיות רק כדי שאתה תיתן לי גלידה בזמן שאני באמת לא רוצה?
אני יודע רק מה שקורה מהפה ולחוץ, אני לא יודע מה הן המניפולציות הפנימיות שלך. אני יודע שאתה שמח מאוד שאני בדיוק פגעתי במה שצריך.
אורן: אז אני משחק שאני רוצה גלידה. אני לא מראה לך שלא רציתי אותה, והתאמצתי לרצות לכבודך. זה בפנים אצלי. אני לא אומר לך את זה כדי לא לפגוע בך.
כן.
אורן: זאת אומרת, המלאכותיות פה היא כלפי עצמי, בפנימיותי, אני לא מראה לבן הזוג שלי את הפידבק הזה.
לא. אבל אני מראה לך שהתאמצתי להביא לך את הגלידה.
אורן: אתה מראה לי. זה ברור, כי אתה באמת התאמצת.
כן. אני צריך להראות לך כמה שהמתנה יותר גדולה. ואתה צריך להראות לי עד כמה שהיא עוד יותר גדולה, כמה שאתה נהנה ממנה עוד יותר.
אורן: אתה מקצין.
אני צריך להגדיל את היחס שלי, את הגלידה עצמה וגם את החיסרון שלך.
אורן: זו מלאכותיות, אני צריך להתפאר, לא להיות צנוע, ודווקא להחצין את הנתינה. להראות שהתאמצתי כמה שיותר.
נכון.
אורן: והמקבל צריך להחצין כמה שאתה משמח אותו יותר.
לכן אמרתי שזה לא שקר. בצורה כזאת אנחנו מחברים את החסרונות ואת התאוות יחד.
אורן: למה אתה מתכוון?
כשאתה אומר לי, "איזו גלידה טעימה", אתה בונה חיסרון חדש שלא היה קודם, שאין לך. אתה מראה ומגדיל את המאמץ שעשיתי, "איזה יופי שהשגת, איזה טעם טוב יש לגלידה, הלכת כל כך רחוק כדי לקנות לי גלידה?". אתה מעלה את הדברים האלה לקשר שבינינו, זה לא העניין של הגלידה. אתה מעורר עכשיו את הקשר שבינינו שיהיה פי כמה וכמה יותר חזק. העניין הוא לא הגלידה, העניין הוא היחסים בינינו, הרצון הגדול שלך, שאתה מכיר את האישיות שלי ואני את האישיות שלך, ואת הקשר שנעשה בינינו לא על ידי הגלידה הזאת שלא שווה כלום, אלא שאספנו מכך את הרצונות ואת ההדדיות האנושית הזו מעל לגלידה.
נכון שפתחנו את עצמנו בצורה מלאכותית. כי רק האגו שלנו, קיים בנו בצורה טבעית. זה הוויתור ההדדי. ואנחנו מבינים שזה כך, האם זה שקר, שלא שווה כלום? לא, זה לא שקר, אנחנו מייצרים בכך כלים חדשים, אנחנו רוצים שזה יקרה למרות שעדיין זה לא אמיתי. אבל בכך אנחנו דורשים שזה יקרה וזה יקרה. כי תמיד זה כך, כמו שהילד משחק במשהו יותר גדול ואז הוא מגיע להיות גדול, ואם לא ישחק הוא יישאר חיה קטנה, כך גם אנחנו.
אורן: זה לא יביך אותך שאני אתפעל מכך שהתאמצת?
לא, אני אגיד לך את האמת.
אורן: כי אתה יודע שאני משחק, ואני מקצין את זה. בסך הכל מדובר בגלידה.
לא, כי אני התאמצתי בשבילך, "אתה יודע כמה שזה היה קשה? רצתי עשרה בניינים, כדי לקנות ולהביא לך אותה, ורצתי מהר בחזרה כדי שהיא לא תימס".
אורן: אתה אומר לו את זה באמת?
כן, שיידע שהתאמצתי כדי שהיא לא תימס. "הנותן מתנה לחברו חייב להודיעו".
אורן: כי בעצם כשאתה מציין את המאמץ אתה לא מדבר על המתנה, אתה מדבר על כמה שהוא חשוב לך, והיית מוכן לעשות עבורו הכל.
צריכים לשחק ביחסים טובים ועל ידם נגיע ליחסים טובים באמת. משחק הוא דבר רציני.
חיים חדשים – שיחה 40, 25.07.12
כל הדברים הרעים וכל הדברים הטובים שאנחנו מבררים, הם רק כדי לחזק את הנקודה של הייחוד. והיא כל הזמן גדלה, מאיחוד פשוט לחיבור שהולך ומתגבר יותר ויותר
אורן: אז תבאר את זה קצת יותר, זה חדש. תפתח.
איחוד, חיבור, אנחנו משלימים זה את זה עד כדי כך ששום דבר, גם הרע ביותר וגם הטוב ביותר שאני רואה בה ובי, לא נשאר לא ממומש. אנחנו פתאום רואים שכל הבליטות והשקעים שבכל אחד מאיתנו, כל כך מתאימים זה לזה שאנחנו כמו דכר ונוקבא, אחד נכנס לתוך השני ומשלים את השני, כך דבוקים לכל האורך זה לזה. כמו שאנחנו לומדים, שנוקבא נמצאת עם זעיר אנפין דבוקה פנים בפנים בזיווג דלא פסיק בכל עשר הספירות שלהם. היא נכללת בתוך גופו.
אורן: בשפה פשוטה?
כל הדברים הרעים וכל הדברים הטובים שאנחנו מבררים, הם רק כדי לחזק את הנקודה של הייחוד. והיא כל הזמן גדלה, מאיחוד פשוט לחיבור שהולך ומתגבר יותר ויותר.
ואנחנו רואים שבנקודת החיבור הזו יש לנו תכונה חדשה, הרגשה חדשה שלא הייתה קודם. היא משותפת בינינו, היא נמצאת בהרגשה שאנחנו לא יכולים להבדיל מי אני ומי היא, זה נקרא "טיפת הייחוד", כי בטיפה אתה לא יכול להבדיל בין מה שהיה שתי טיפות ונעשו לטיפה אחת. וההרגשה בתוך הטיפה הזאת, היא נקראת "אהבה".
אורן: תסביר בבקשה.
טיפת החיים, או טיפת החיוּת. התכונה הזאת שאנחנו מגלים, או ההרגשה הזאת שאנחנו מגלים בטיפה הזאת, מגיעה אלינו לא מהעולם הזה, בה אנחנו מרגישים את השורש שלנו. יש כאן גורל עליון, כוח עליון שזיווג אותנו, חיבר בינינו והביא אותנו עכשיו באמת לחיבור ולדבקות, זה נקרא "איש ואישה שכינה ביניהם".
אורן: זה נשמע טוב מאוד.
בתנאי שמשתדלים לעשות את העבודה הקשה. לעבודה הקשה הזאת צריכה להיות תמיכה חברתית רחבה. כי לבד בבית אנחנו לא נצליח להתמודד עם זה, וכל הזמן לחזור שוב ושוב, בהתמדה.
אנחנו צריכים תמיכה חברתית, לדעת שגם אחרים עושים את זה, ואנחנו נפגשים איתם, משוחחים על זה. כי אנחנו בני אדם, חיות קטנות, ויש לנו אפשרות להגיע לאיזו נקודת הייחוד הא-לוהי. אין לנו מה להתבייש ולא לפתוח את עצמנו כלפי האחרים, כי לכל אחד במטבח ובחדר השינה קורה אותו דבר.
חיים חדשים – שיחה 35 – 16.7.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, השפעת הסביבה, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |