המילה "משבר" בעברית מתארת את כסא היולדת. כפי שנאמר "יושבת על המשבר" = יולדת.
רש"י, שמות פרק א', פסוק ט"ז – "על האבניים מושב האישה היולדת, ובמקום אחר קוראו "משבר".
"באו בנים עד משבר וכח אין ללידה". מלכים ב', פרק יט, פסוק ג'.
אנחנו לא מרגישים צורך בזוגיות. בנו לנו סביבה שגרמה לשבירת המשפחה
אורית: בטבע, כשמדובר בלהקות של אריות, זאבים וכו', זה באמת נכון. יש זכר שהוא הזכר השולט שמרביע את רוב הנקבות. להרבה נקבות יש בעצם זכר אחד והרבה צאצאים. לעומת זאת, בטבע יש גם סוגים של ציפורים כמו ברבורים, תוכים ויונים שיש להם פרטנר אחד לכל החיים עד שמשהו קורה. שנים הם חוזרים לאותו מקום ולאותו קן, ושם הם מתרבים.
אז אני רואה שיש פה בעצם קצת שוני בין להקה לבין זוגיות. ואם אנחנו חוזרים לעולם שלנו, היום אנחנו כבר לא להקה, היום אנחנו כבר לא חיים בשבטיות, אנחנו חיים בזוגיות. איך אנחנו מצליחים בזוגיות הזאת להתמודד עם טבע האדם הבסיסי שאתה מדבר עליו? כי היום אנחנו בעולם אחר לגמרי, אנחנו בעולם של זוגיות.
לא נכון, אנחנו לא בעולם של זוגיות, כבר מזמן עברנו את זה. הייתי בעולם של זוגיות כשזה השתלם לי, כתוצאה מהאגו שלי, מהרצון האגואיסטי שלי ליהנות בכל רגע בחיים שלי, הייתי צריך את הזוגיות בתקופה מסוימת, כשהייתי צריך משפחה, ההורים שלי היו לידי, הילדים שלי היו לידי, אני תומך בבני המשפחה והם תומכים בי, אנחנו גם מבוטחים לפי השכל והרגש בהתאם למערכת הזאת. ואחר כך פתאום קרה משהו, הגענו למצב שאנחנו לא מרגישים צורך בזוגיות.
זה התחיל משנות השלושים של המאה הקודמת, המאה העשרים. משפחה פחות ופחות ממשיכה לתפקד כקֵן, כמו שאומרים באנגלית-"my house is my castle", היום אין דבר כזה, אני לא זקוק כל כך למשפחה. יש לי פנסיה, ביטוח לאומי, קופת חולים, בתי אבות, הילדים בכל זאת לא מטפלים בי, אני לא יודע איפה נמצאת האישה, אולי עם כל החברות שלה. מלבד זאת היא יוצאת לעבודה, כי בלי העבודה שלה אנחנו לא יכולים להסתדר, וכך החיים שבנינו קרעו את המשפחה לגזרים, לחתיכות.
הילדים הולכים לבתי ספר, קולג'ים ואוניברסיטאות, הם לא נמצאים בכלל בבית. אני רק צריך לדאוג לתת להם כסף לכל מיני חוגים ולימודים נוספים. בבוקר זה רק מי לוקח אותם לגן ומי בורח קודם ומי אחר כך למקום העבודה. ובערב אם אני יכול, אז אני עוזר במשהו לאישה לעשות כביסה ולסדר את הדברים. בקיצור, כל זה הוא לא משפחה, אני לא מרגיש חום בבית, כי אני מגיע כשהאישה מגיעה ואני לא מקבל בבית הרגשה שחיכו לי, שמוכנים לתת לי פינה חמה, בית חם, שאני מגיע הביתה ומביאים לי נעלי בית ואני יושב בכורסא, אין דבר כזה בכלל, אני לא מדבר על זה פיזית אלא על ההרגשה הזאת. הגבר מרגיש את עצמו כמו בעבודה, הוא רץ וממשיך להיות כמו פועל ייצור גם בבית, הוא צריך למלא תפקידים, וזהו. איפה הוא ניפגש עם האישה? במיטה כשהם סחוטים.
אורית: אז מה נעשה כדי לתקן את זה?
אין מה לתקן, בנו לנו סביבה כזאת שגרמה לשבירת המשפחה. השאלה היא, מי בנה לנו את המצב הזה? בנו אותו בכוונה, אנשים שרצו להרוויח הרבה כסף ושליטה. הם גרמו לכך שהחברה האנושית תקבל צורה כזאת, כי משתלם להם להכניס כמה שיותר אנשים למקומות העבודה, מפני שמכל אחד הם מקבלים כמה דולרים רווח. ואז הם רואים בנו איזה מנגנון שמכניס כך וכך כסף וארגון שממנו הם מקבלים הרבה יותר כסף. ומה שקורה אצלנו זה לא חשוב, אנחנו בסך הכול מערכת כדי להוציא ממנה כמה שיותר תועלת.
ניצה: אם כך בעצם, האדם חי היום במין קונפליקט. מצד אחד, האושר שלו נמצא ביכולתו להתחבר נכון בתוך הקשר. מצד שני, הוא כביכול לא מעוניין ולא רוצה את הקשר.
הוא לא מעוניין מפני שכל מסגרת החיים, בנויה באופן כזה שאי אפשר לממש ולפתח בה את הקשר, את היופי. לא מחנכים אותו, בכוונה. אני שואל כך, למה במשך עשרות שנים עם כל כביכול ההתפתחות של הפסיכולוגיה והמדע, למה אנחנו לא מקבלים חינוך איך לתקן את החיים שלנו? מי מעוניין שזה יתקיים כך? כמה משרדים יש לנו? החינוך, הבריאות, העבודה, ומה הלאה? בסך הכול האדם הוא מרכז המציאות שלנו, אנחנו רוצים שלאדם יהיה טוב.
הכול בנוי בצורה הפוכה לגמרי. איפה האדם הזה שטוב לו? לפי הסטטיסטיקה כולם בדיכאון, כולם בעצבים, כולם צריכים פסיכולוג, פסיכיאטר, כולם צריכים תרופות הרגעה, ילדים מקבלים ריטלין, ועוד. זה המצב. לא חשוב מי הגורם, אני לא רוצה להצביע באצבע על מישהו, אבל בטוח שקיים כאן מין אגו שלנו, אנשים אגואיסטיים ששולטים בנו. אנחנו נמצאים במסגרת, בסביבה שאנחנו תוצאה ממנה, ואין לנו מה לבוא לאדם מן השורה ולהתחיל להאשים אותו בזה שהוא צריך להתנהג אחרת ממה שהוא מתנהג. הוא תוצאה מכל מה שחינכו וגידלו אותו. שמו אותו במסגרת והוא רואה דוגמאות מכל מיני מקומות וכך הוא מתנהג.
אורית: אז היום אנחנו קצת יותר מודעים, ומבינים קצת את טבע האדם, ואת מצבנו שהוא באמת נוראי. יש לנו המון כאב לב והמון ילדים שגדלים בצורה מאוד קשה.
שאלתי כבר בעבר, לַמה הפסיכולוגים לא קמים ומארגנים איזו גילדה פסיכולוגית, שקיימת בכמה מדינות, ודורשים שיהיה שינוי בחברה? במקום זאת הם עושים מה שכדאי להם, לעבוד בשקט, לקבל פרנסה מהסבל של האנשים, ואנחנו ממשיכים. הפסיכולוגים יכולים לומר שהם סובלים יחד עם האנשים. אבל תסלחו לי הם לא סובלים, האנשים סובלים והם נהנים.
אורן: אנחנו רוצים להתחיל מצד הפרט ולא מצד הפסיכולוגים או החברה, מצד האדם הפרטי שפשוט סובל היום מכל התופעות שציינת איך נתחיל את השינוי?
אני רוצה לסכם הכול במשפט אחד, בלי מערכת חינוך חדשה, שבה נחנך את האדם למערכות קשר נכונות ביניהם, בלי זה לא נגיע לשום דבר, לשום תוצאה טובה.
איך אנחנו מחזירים את המשפחה לקשר הנכון? איזו עצה אנחנו יכולים לתת לבעל ולאישה שכדאי להם לחיות יחד?
אורן: שלום לכם, ותודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות עם הרב לייטמן. שלום לך הרב לייטמן.
שלום לכולם
אורן: איתנו באולפן ניצה מזוז, מנחת סדנאות לאימון אישי ואורית דולב, פסיכולוגית חינוכית יישומית ומטפלת זוגית ומשפחתית. הפורום הנכבד הזה התכנס כאן לכבודכם הצופים.
בסדרת השיחות הזאת אנחנו מנסים לברר איך אפשר בחיי היומיום שלנו ליצור קשרים טובים בין אנשים, בבית, בעבודה, בכל מקום שבו אנחנו נמצאים וחיים כדי להתחיל סוף סוף לחיות טוב, מגיע לנו.
הנושא של התוכנית שלנו היום הוא הקשר הזוגי. אנחנו נתחיל כל פעם להתמקד בקשר מסוים, שיש לאדם במערכת החיים שלו, והקשר הראשון שחשבנו, שהוא הקרוב ביותר לאדם, אנחנו נלך מפנימה החוצה, זה הקשר עם בן או בת הזוג שלו. זה הדבר האינטימי, הקרוב ביותר. בתוכניות הבאות, נפְתח את זה למעגלים יותר רחבים.
הייתי רוצה שניצה תתאר בכמה מילים את המערכת הזאת של קשר בן בני זוג באופן כללי, ובהמשך אורית תציג לנו תמונות מהחיים, ובעזרתן ננסה לתת לאנשים כלים ברורים והדרכה מעשית איך לבנות קשר טוב.
ניצה: יש לי יותר שאלות לגבי הקשר הזוגי. אין ספק שהקשר הזוגי הוא אחד מהקשרים היותר חשובים לאדם. ואנחנו יודעים שיחד עם זאת אנחנו לפעמים פוגשים בתוך הקשר הזה הרבה מאוד קונפליקטים ומצבים בלתי אפשריים. אז אולי קודם בכמה מילים, מה המשמעות של הקשר הזה? איך הוא משפיע על האדם עצמו? מה הופך את הקשר הזה לכזה חשוב עבור האדם?
הטבע. אנחנו בנויים בצורה כזאת שאנחנו לא יכולים זה בלי זה. אני לא מדבר על מין, אני מדבר על משפחה, שאלה שני דברים לגמרי לא זהים. קשורים כן, אבל לא זהים. אנחנו צריכים להבין שאדם צריך את המשפחה, זה לא כמו החיות שנפגשות ואחרי זמן מה נפרדות וגם הצאצאים שלהן נפרדים ובדרך כלל אפילו לא נפגשים. האימא מגדלת אותם תוך שנה, שנתיים, האבא בכלל נפרד אחרי זמן מה, ואחרי שהאמא נפרדת מהם, הם כבר לא נפגשים, הקשר נפסק.
אצל חיות הקשר נפסק מהר מאוד, הוא רק לתקופה קצרה לפי הטבע, אנחנו יודעים שהן באות להזדווג רק בתקופה מסוימת, ואחר כך זה נפסק. זה לפי האינסטינקטים שנמצאים בטבע. וגם בין הגורים לאמא, אחרי זמן מה הקשר נפסק. אין רשימות, זיכרונות, אין כלום. הם יצאו מהקן ובכך זה נגמר, מתחילים חיים חדשים, עד כדי כך שהבן יכול לבוא לאמא אחרי שנה בתור בן זוג, זה ממש כך, אין זֶכֶר למה שקרה.
אצל אנשים זה לא כך, אלא זה נמשך מדור לדור, גם בחיים וגם אחרי החיים, במוות. שומרים על הקשר הזה, על הזיכרון, סבים, סבתות, יש אנשים שרושמים מאות שנים את העץ הגנאולוגי שלהם ומתגאים בכך. זה עניין מאוד מפותח. כל אחד, לאיזו אומה, לאיזו משפחה הוא שייך וכן הלאה. אנחנו רואים זאת בכל מיני רמות, אחד שייך לכנופיה מיוחדת, אחר לקבוצת אוהדים מיוחדת של כדורגל, לאומה מיוחדת. יש הרבה מאוד קשרים שאנחנו בונים אותם במיוחד, כי אנחנו צריכים משהו בִפנים שיקשור אותנו, זה העניין.
אני זוכר, שירדתי מאונייה עם קסקט של איזו קבוצה בניו יורק, ופתאום מגיע אלי בן אדם מחבק אותי ואני בכלל לא ידעתי שיש לי כובע עם סמל של קבוצה. מרגישים איזה חום, חיבור, משהו משותף, וזה מאוד חשוב לאדם. כמו שאנשים לפעמים מדברים "אנחנו משפחה אחת". המילה הזאת והסמל הזה הוא מאוד חשוב, לא מן הסתם גם מקדישים לזה "אהה, אתם קרובים, אתם משפחה". אנחנו יותר סומכים על האנשים האלו, לא לוקחים לעסק מישהו לגמרי זר, אלא מישהו קרוב וכן הלאה.
המשיכה לקבוצה כזאת וכל שכן לקבוצה טבעית כמו משפחה, שאנחנו מאותו הדם, יש לנו ילדים משותפים, זה נקרא שנעשה בינינו ממש שיתוף בדם, זה דבר מאוד חשוב. אנחנו רואים שאנשים נמשכים לכל מיני קשרים, כל שכן הקשר המשפחתי, אי אפשר לחתוך אותו, זה בטבע. לכן לפחות לזמן מה היום זה קיים.
השאלה היא לָמה יש גירושין בזמננו? זה עוד נושא. יש כאלו שתוֹלים את זה באורך החיים, אנחנו חיים היום שמונים תשעים שנה ופעם היינו חיים שלושים ארבעים שנה, אז בתקופה הזאת אנשים עדיין לא הספיקו לריב זה עם זה מספיק, ואז הם החזיקו. גם עניין הרכוש, בית, חלקת אדמה שהיו מעבדים, הם היו מעבירים את אותו העסק לילדים, אם אני סנדלר, אז גם הבן שלי סנדלר. הכול היה בנוי בצורה מאוד בסיסית, על הקרקע, על המקצוע, הם היו מוסרים את זה ממש לילדים.
מה שאין כן היום הכול כל כך אוורירי שלא מוסרים שום דבר לילדים, הכול זה בתי ספר אחר כך אוניברסיטה, מקום עבודה, הילד מתנתק מגיל צעיר מהבית, הוא לא זקוק להורים, הוא לא מקבל מהם שום דבר, הכול הוא עושה לבד. לכן המשפחה מאבדת את הדבק שהיה בין הבעל והאישה. אם הילדים כל הזמן בבית, ונולדים עשרה, חמישה עשר ילדים, תוך חמש עשרה עשרים שנה האישה כל הזמן יולדת, אז יש ביניהם קשר כל הזמן. כל הזמן יש תינוקות, הילדים הגדולים מטפלים בקטנים, הכול זה משהו גדול אחד. הם היו חיים גם עם ההורים, עם הדודות, סבות, סבתות.
היום בגלל שהכול כל כך מנותק זה מזה, אז גם בן הזוג לא מרגיש את עצמו. יש כאן הרבה גורמים, שפועלים לנֶתֶק בין בני הזוג. הילדים לא במקום, ההורים לא חיים לידינו, גם הקרובים האחרים לא חיים לידינו, אם כך הם לא מחייבים אותנו לחיות יחד. פעם אם היתה איזו בעיה בין הבעל והאישה מיד הקרובים, ההורים, היו מדברים מה כן מה לא, ומיד מסדרים אותם במקום, היום אין דבר כזה. מולידים ילד אחד או שניים, אחרי עשר, חמש עשרה שנה, לא מרגישים קשר, הילדים כבר גדולים, בכלל לא נמצאים בבית, חוצפנים כאלו שאתה לא רוצה לראות אותם, וגם האישה יש לה במקום העבודה כל מיני אינטרסים משלה ולי אינטרסים משלי ועוד.
אז וודאי שיש אחוז גירושין כל כך גבוה, זה לא פלא, יש הרבה מאוד סיבות לכך. כולן יחד פועלות לכיוון, שאין לי שום צורך להיות קשור לבן זוג. אפילו נשים רוצות להתגרש. פעם זה היה מאוד נדיר, אישה הייתה מוכנה לסבול רק כדי לשמור על המשפחה. היום היא מרגישה את עצמה אחראית, עצמאית, היא לא רוצה לסבול את העצלן הזה שלא עושה שום דבר בבית, אלא היא צריכה לשרת אותו כל הזמן, בשביל מה? יש בתי אבות, יש בתי חולים, יש כל דבר, בשביל מה לה את זה? אני מכיר דוגמאות כאלו שלפני חמישים שנה אפילו לא היה יכול להיות דבר כזה, היום זה דבר רגיל.
איך אנחנו מחזירים את המשפחה לקשר הנכון? איזו עצה אנחנו יכולים לתת לבעל ולאישה שכדאי להם לחיות יחד? איך אנחנו מחנכים אותם לפתח קשר, שאפילו שאין ילדים, אין הורים, והסביבה לא כל כך תומכת ומלאה דוגמאות הפוכות, איך את הקשר הזה שאנחנו נעזור להם לפתח הם לא יוכלו לחתוך?
אורית: הם לא ירצו.
לא ירצו. אפילו לא יוכלו אני אומר, זה יותר החלטי, חריף. איזה קשר זה יכול להיות? קודם כל הייתי רוצה לשמוע מכם, עד כה זה בסדר או שיש עוד מה להוסיף?
חיים חדשים – שיחה 22 – 26.6.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, הורות, נושאי הערבות, המשבר, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |
שיחה 11 - 3. לבנות אדם
חלק 3/15
ולכן, כשאנחנו מגיעים עכשיו למשבר מכל האבולוציה שלנו, מכל התוצאות שעברנו בדורות הקודמים, אנחנו רואים שאין לנו ברירה, אנחנו עִם נשק עצום ביד, כמעט פירקנו את כדור הארץ מכל האוצרות שלו. אנחנו מגיעים למצב שמשפיעים על הטבע, על האקולוגיה, על האקלים, אנחנו הורסים את עצמנו ואת כל החברה האנושית. החלל סביב כדור הארץ מלא זבל שאנחנו משאירים והבעיה היא אפילו לשם לצאת. והעיקר, אנחנו לא מרוצים מהחיים. דיברנו על הייאוש הכללי שפוקד את העולם, על החורבן בחינוך, בהשכלה לילדים, בבתי ספר, ועוד ועוד.
וכאן, אנחנו מגיעים בסופו של דבר להחלטה שאין לנו ברירה, אנחנו צריכים לשנות את האדם. אנחנו צריכים, כמו שההורים שלנו אמרו לנו פעם "תהיה ילד טוב, אל תרביץ לאחרים, תוותר להם אם הם רוצים, ואז יהיו לך הרבה חברים, ותהיה בחברה טובה. אל תתקרב לילדים האלה, אלא לאלה", וכן הלאה. אנחנו צריכים כך לחנך את עצמנו, להמשיך לחנך את עצמנו בצורה כזאת, כי המצב הוא באמת מצב המאיים בכלל על החיים שלנו. ולכן התיקון היחיד שאנחנו צריכים לעשות על עצמנו זה לבנות מאיתנו אדם.
זאת אומרת, מעל אותו גובה של החיים הבהמיים שלנו, חיי הגוף, שאנחנו מחויבים לתת לו כל מה שהוא צריך בצורה מאוזנת כמו שדיברנו, רציונאלית, מעל זה אנחנו צריכים לבנות את עצמנו לא פרא אדם, אלא אדם. זאת אומרת, בעצם כל העבודה העצמית שלנו או הכללית, החברתית, הקבוצתית, והעולמית, היא בסך הכול מסתכמת בזה שאנחנו צריכים לחנך את עצמנו. משנאה הדדית, דחייה הדדית, גאווה, קנאה, כבוד, שליטה, שאנחנו רוצים להפעיל ביחסים בינינו, להעביר את זה לפסים של התחשבות, ערבות ואהבה. ואלה לא מילים יפות, אלא אין ברירה, כך הטבע מקדם אותנו, האבולוציה שלנו מקדמת אותנו למצב שאם לא נגיע ליחסים טובים, אנחנו רואים, שום דבר לא יכול לצאת.
מקורות מדעיים - השפעת הסביבה - 2. עלינו ליצור סביבה שמחברת בינינו
| שייך לנושאים: 1-13 - חינוך אינטגרלי, שיחה 11, -3. לבנות אדם, נושאי הערבות, המשבר, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, 1-13 - חינוך אינטגרלי, שיחה 11 |
| להשאיר תגובה | |
שיחה 7 - 1. האבטלה יוצרת שתי בעיות: 1. חוסר פרנסה 2. חוסר מעש
חלק 1/23
בפרק זה נדבר על עבר, הווה ועתיד כלפי האדם, שמוצא את עצמו היום בפחד מהעתיד. אנשים רבים מאבדים את מקום עבודתם, ורבים נוספים פוחדים שגם הם יהיו מחוץ למסגרת העבודה. הם חוששים ממה יתקיימו, ועד כמה יוכלו לספק את כל צרכיהם. כמו שקרה עם נפילת ערך הנדל"ן בארצות הברית, שאלפים איבדו אז את בתיהם, ונשארו חייבים כספים רבים במשכנתאות. אנחנו רואים באיזו צורה הם מתגוררים היום, ויכולים רק לתאר לעצמנו עד כמה המצב הזה נורא.
בשנים האחרונות במסגרת העיסוק שלי בהוראת חוכמת הקבלה אני עובר ממדינה למדינה, ורואה עד כמה האנשים נמצאים בלחץ מחוסר פרנסה וחוסר עבודה. כשמדובר למעשה בשתי בעיות שונות. הבעיה הראשונה היא חוסר פרנסה, שאדם לא יודע ממה הוא יפרנס את המשפחה שלו, את האישה והילדים, את ההורים המזדקנים, איך יחזיק את הבית, ישלם את החובות, ויבטיח את עצמו בפנסיה, איך יעזור גם לנכדים, וכן הלאה. יש כאן מין שרשרת, חוג גדול ורחב שתלוי במי שעובד. הלחץ הזה מתגבר יותר ויותר ונעשה כדאגה כללית אצל ההמונים.
גם מכל החשבונות שעושים כלכלנים, אנשי פיננסיים וסוציולוגים, עולה שעוד מעט מאות מיליוני אנשים לא ימצאו מקום עבודה, ולא יהיה להם ממה להתפרנס. לפי הסטטיסטיקה, כבר היום כמעט חצי מאוכלוסיית ארצות הברית מבקשת איזו השלמה, בארוחות צהריים חמות, או בביגוד, ואפילו יהיה זה ביגוד משומש ועוד ועוד.
הבעיה השנייה היא חוסר עבודה, אדם שמאבד את מקום העבודה לא יודע מה לעשות עם עצמו. ולכן אותם אזורים שאנשים בהם מחוסרי עבודה הופכים להיות אזורי פשע, פשע מאורגן, זנות, סמים, וכן הלאה. הבעיה היא שאחר כך החברה משלמת על כך הרבה יותר מאשר אם היתה מעסיקה אותם. אדם שמאבד את מקום עבודתו, ולא עובד מספר שנים, לא יכול אחר כך לחזור לשוק העבודה. אפילו אדם אינטליגנטי ממעמד הביניים, לא מסוגל אחר כך לעבוד, הוא מאבד את תרבות העבודה, את היכולת להתחייב, לעבוד, לתת דין וחשבון, ולצאת כל יום לעבודה.
קישור למקור המדעי - Dr. Margaret w. Linn, Richard Sandifer, Dr. Shayna Stein
מקורות מדעיים - משבר - 3. המשבר יביא לצמצום העבודה והצריכה ולעיסוק בבניית החברה
| שייך לנושאים: 1-13 - חינוך אינטגרלי, שיחה -7, -1. בעיות האבטלה, נושאי הערבות, המשבר, כלכלה/בריאות/ביטחון |
| להשאיר תגובה | |
שיחה 7 - 2. האבטלה תבוא כמכה המונית שתאיים על סדרי החברה
חלק 2/23
זאת אומרת, יש כאן בעיה מאוד גדולה, שהיא לא סתם בעיה של אדם אחד, אלא זה יחזור אלינו כמכה שהחברה לא תוכל להתמודד איתה, מכה שתתפרץ כמהפכות ומהומות, ומי יודע מה עוד יכול לקרות עם מאות המיליונים שלא מוצאים עבודה. זה כמו גל שעובר על פני כל כדור הארץ, כמו מגיפה, שפורצת במדינה מסוימת בצורה מקרית או מכוונת, עם כל התנועות למיניהן, מהומות ובעיות, ועוברת בצורה ויראלית ממדינה למדינה, וכולם נדבקים זה מזה.
זאת אומרת, הבעיה בשחרור אדם מהעבודה, היא לא רק בעיה של לספק לו ארוחת צהריים חמה, ביגוד או הבטחת הכנסה. מה עוד שהחברה לא מסוגלת להחזיק אותו כמה שנים, אלא רק שנה עד שנתיים לכל היותר, ואחר כך עוזבים אותו שיסתדר איכשהו. וזה כשמדובר במספר די קטן של אנשים שלא מוצאים עבודה דרך לשכת העבודה, דרך כל מיני מקומות או בעצמם.
אבל כשמדובר על המונים שמאבדים את מקום העבודה, זו כבר לא כל כך בעיה פיננסית של לספק להם דברים הכרחיים, כי הם לא יסתפקו בדברים הכרחיים. אם הם המונים, יש להם כבר כוח, יש להם כוח בבחירות, יש להם כוח במהומות. ואנחנו רואים במה זה יכול להיגמר, הדוגמאות כבר לפנינו. זה יכול להיות לא רק "אביב ערבי", אלא אביב אירופאי, אמריקאי או בכל מקום אחר.
קישור למקור המדעי - Douglas A. McIntyre
מקורות מדעיים - משבר - 3. המשבר יביא לצמצום העבודה והצריכה ולעיסוק בבניית החברה
| שייך לנושאים: 1-13 - חינוך אינטגרלי, שיחה -7, -2. איום על החברה, נושאי הערבות, המשבר, כלכלה/בריאות/ביטחון |
| להשאיר תגובה | |