המילה "משבר" בעברית מתארת את כסא היולדת. כפי שנאמר "יושבת על המשבר" = יולדת.
רש"י, שמות פרק א', פסוק ט"ז – "על האבניים מושב האישה היולדת, ובמקום אחר קוראו "משבר".
"באו בנים עד משבר וכח אין ללידה". מלכים ב', פרק יט, פסוק ג'.
חוסר הביטחון הוא זה שמזיז אותנו
ניצה: דיברת פה באמת על דברים מאוד מדאיגים, אבל נתת איזו תקווה, אמרת ש"אנחנו צריכים לפתח בנו כוח ביטחון, ובמצב כזה אנחנו צריכים להמציא כוח נוסף שיעזור לנו להתגונן והוא, כוח החיבור בינינו". ומהיכרות גם ברמה הפרטית וגם ברמה יותר כללית, אני יודעת שנושא הביטחון העצמי או הביטחון האישי, או החברתי או הכלכלי, הוא באמת הנושא שמטריד הכי הרבה אנשים.
נניח שהיינו מכינים תכנית שנקראת "בונים רשת ביטחון בינינו" או תכנית על נושא השבת הביטחון, או יצירת משהו סביב זה, שבאמת יכול לעניין אנשים בכל המישורים, גם ברמה האישית וגם ברמה החברתית, מאיפה היינו מתחילים לבנות את הדבר הזה? כי באמת הביטחון הוא אחד החסרונות הכי גדולים של האדם גם במצב פחות חמור. וככול שהוא הולך ומחמיר, ודאי שהוא הופך להיות הדבר העיקרי.
כי ביטחון הוא הרגשת הקיום. ולכן הוא באמת הדבר החשוב ביותר. אנחנו חושבים על ביטחון בצורה מפורטת, ביטחון צבאי, ביטחון מדיני, ביטחון כלכלי, ביטחון בריאותי ועוד. אבל כל זה הוא ביטחון. בעצם כל החיים שלנו הם בסך הכול שמירת עצמנו. אבל אנחנו עוד לא יכולים לדבר על זה בצורה כזאת, לכן אנחנו נותנים לאותה מילה, "ביטחון" הרבה מאוד הגדרות וכינויים אחרים.
זה נכון שאם נתייחס בצורה שיטתית לביטחון, מהביטחון ההכרחי ביותר ועד לביטחון ההכרחי פחות, אז נעבור על כל מיני צורות חיים שבהן אנחנו נמצאים. כי בסך הכול האגו שלנו רוצה א', להגן על עצמו שלא ייפגע, וב', להרחיב את שליטתו כמה שיותר מחוצה לו. כך קודם כל, יש לי ביטחון שאף אחד לא יפרוץ לתוכי ואחר כך ככול שאני יכול לצאת מעצמי ולשלוט, בזה אני מגביר את הביטחון הפנימי שלי. לכן אף אחד לא מתעסק בחיים שלו ביותר מביטחון.
בשביל מה אני צריך הרבה כסף? בשביל מה אני צריך עסקים, שליטה וכו'? זו הרגשת חוסר הביטחון. אם היינו יכולים לתת לאדם כדור כדי שיירגע ויהיה בביטחון מלא ושלם, אז בשביל מה הוא היה רץ ועושה דברים? אולי הוא היה משחק בכל מיני משחקים, אבל לא היה הורס את עצמו. זאת אומרת הכל ביטחון. הכל. אנחנו גם מתחתנים בגלל הביטחון. נניח שהייתי יודע שאקבל את אותו תענוג עם אותה האישה מתי שארצה, ויש לי לזה ביטחון גמור, אז בשביל מה לי להתחיל לבנות משפחה וכל מה שמסביב? חוסר הביטחון הוא זה שמזיז אותנו. אצלנו זה נקרא סתם "חיסרון" או "רצון".
ניצה: ביטחון הוא באמת אחד הדברים הבסיסיים ביותר. ודווקא מפני שזה כל כך בסיסי ומעסיק את רוב בני האדם בצורה כזאת או אחרת, גם את אלה שהגיעו להישגים גבוהים, ולהפך, לפעמים דווקא להם יש את הבעיות הכי קשות לאבד את זה, השאלה היא איך דווקא מנושא כזה שכל כך מעניין אנשים, נוכל לאט לאט להתחיל להסביר עד כמה באמת החיבור בינינו תורם?
החיבור מכָסה את הביטחון.
ניצה: בעצם, חוסר הביטחון הכול כך קשה שאנחנו חווים, הוא מפני שאין לנו הרגשת שייכות.
הוא נובע מניתוק.
ניצה: בדיוק, אני לבד מול העולם. אם חלילה יקרה לי משהו ואיפול אחורה, אף אחד לא יתפוס אותי.
נכון.
ניצה: אז איך בונים את הדבר הזה?
זאת אומרת, השאלה היא, איך נרחיב את מושג הביטחון על כל שטחי החיים שלנו? איך נסביר שרק ברשת הקשר בינינו, נכסה את הדאגה הזאת, את חוסר הביטחון הזה, באופן שנרגיש את עצמנו מסופקים לגמרי, שנהיה כתוצאה מזה שלווים, שלמים, עליזים וכו'? גם לזה צריך הסברה. הכול תלוי בהסברה. אבל לא לקרוא לזה חינוך, כי המילה חינוך מאוד משויכת לילדים ומצביעה על זמן ארוך שבו צריך לעשות שינויים. אלא תעמולה, פרופגנדה, הסברה.
ניצה: הביטחון, כמו שאתה אומר, הוא משהו מאוד פנימי. והאנושות לאורך כל הדרך, מצאה אולי דרכים לכסות את עצמה, כדי שכביכול יהיה לה ביטחון. לדוגמה, כסף.
נכון, אנחנו כל הזמן רק מתגוננים.
ניצה: אפילו כלי המלחמה שלנו זה בשביל שיהיה לנו ביטחון.
כן.
ניצה: אבל האמת היא שהביטחון הוא משהו הרבה יותר פנימי, ויכול להיות שמשם אפשר באמת לגעת, אם נִלמד יחד איך מעוררים את הכוח הזה של הביטחון, כמו שלימדת אותנו למשל בתכניות הקודמות, לעורר כוח שנקרא "כוח אהבה".
אנחנו רואים שכמה שהאדם רוכש לבד הוא אף פעם לא מגיע לביטחון, אלא הביטחון שלו תלוי אך ורק בכולם. ולכן העולם שמתקדם נקרא כל הזמן "גילוי החיסרון", "גילוי חוסר ביטחון", ואנחנו מתקדמים בכיסוי של חוסר ביטחון מִדרגות דומם, צומח, חי ואדם. זאת אומרת, היה חוסר ביטחון.
| שייך לנושאים: נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התפתחות האגו, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים |
| להשאיר תגובה | |
האבולוציה הזאת שעברנו היא הביאה אותנו להכרחיות החיבור הנכון
יש פה שני קווים. קו אחד שמידרדר וקו אחד שעולה. קו אחד שמידרדר, שאני לאט לאט במשך ההיסטוריה הולך ומאבד קשר עם כולם. פעם הייתי בשבט, כולם אחים, כולם יחד, אחר כך קצת פחות, כפר, אחר כך משפחה בלבד ועכשיו אני בלבד. זהו. ויחד עם זה בניתי כלים שיעזרו לי להתגונן נגד החוסר הזה. שאני יכול להתמודד עם הבית שלי, עם כלי העבודה שלי, עם החקלאות שלי, עם כל הדברים פחות ופחות בלי בני אדם. עד שהגעתי היום למצב שיש לי הכל. הסופר מספק לי, ביטוח לאומי, הפנסיה והכל מספקים לי ואני לבד.
פעם זה היה ההיפך, שום דבר לא היה מסופק, אבל אני הייתי בתוך סביבה כך שהיתה לי אספקה גמורה. כך החלפנו את הדברים. למה הגענו עכשיו? להכרת הרע. שבסופו של דבר עכשיו אני תלוי לגמרי לגמרי, דווקא עכשיו אני תלוי לגמרי לגמרי בכל המערכות שיש. גם המדינה, דרך אגב, לא רק האדם. אף מדינה היום לא יכולה להתקיים לבד. הכל ייבוא וייצוא.
כאן גם אדם, לא יכול להתקיים לבד. אין לו עגבנייה ליד הבית שלו, אין לו חצר שיש שם משהו לאכול, אין לו שום דבר. הוא גם לא יודע לעשות כלום. תני לו קמח, הוא לא יודע איך לעשות מזה לחם, עד כדי כך. כלום אנחנו לא יודעים. אז הגענו למצב שגם האדם הפרטי לא יודע לטפל בעצמו בכלום. הוא מכבס במכונה, מבשל במיקרוגל, קונה אוכל חצי מוכן מהסופר, כדי להכין משהו. הוא לא יודע לעשות שום דבר, את כל הדברים מכינים והוא קונה מוכן.
זה לא שיש לו פרה שהוא חולב אותה ועושה ממנה גבינות וחלב ועוד כל מיני דברים. אין, אין לו ירקות ליד הבית, שום דבר. וכשאנחנו נמצאים בצורה כזאת, אנחנו נמצאים כל כך תלויים ותלותיים בסביבה, שאנחנו לא מבינים את זה. תוך עשרות השנים האחרונות פתאום איבדנו את ההרגשה עד כמה שאנחנו בעצמנו אם מפסיקים את החשמל, מפסיקים את הגז, מפסיקים את הנפט, מפסיקים אספקה הכל מת. אנחנו לא מסוגלים לעשות שום דבר. אני יוצא לשדה, האם אני אוכל עשב כמו פרה? אין לי יותר, אני לא יודע, לא בנוי לשום דבר. וכך כל העולם.
ואז אנחנו צריכים להבין שהאבולוציה הזאת שעברנו היא הביאה אותנו להכרחיות החיבור הנכון. שאם אני נמצא היום בקריסה כזאת שהקשר בינינו תלוי אך ורק בכסף, אז אנחנו קורסים, אז אנחנו לא יכולים למצוא בינינו איזו גישה, חיבור הדדי, אספקה הדדית, אם זה לא בכסף, תן וקח. בצורה כזאת אנחנו נמצאים במצב מאוד מסוכן, בחוסר ביטחון עצום. כי אם אין לי כסף, אני אמות, ואם יש לי כסף, אני אחיה. אבל מחר גם הכסף לא יהווה שום כוח, פשוט יעלם הכוח שבו, לא תוכל לקנות בו כלום, מה תעשה?
זאת אומרת אנחנו נהיה מוכרחים בזמן הקרוב ממש לראות, שאם אנחנו לא מסדרים בינינו יחסים טובים, אנחנו לא נוכל לשרוד. פשוט כל אחד ירגיש את עצמו באגו שלו, כל אחד יהיה מוכן "לאכול" את האחרים, ולהתגונן על עצמו. אני סוגר את הדירה שלי, סוגר את החלונות, סוגר את הכל, אוגר איזה מזון ויושב שם כמו בטירה וזהו, אלה החיים. ואם אני יוצא לרחוב הורגים אותי, אוכלים אותי, אני לא יודע מה.
אלא עלינו להבין שבעולם שמאבד ערך של כסף, שאנחנו לא יכולים לעבוד ולהתפרנס ולהחליף את הכסף הזה למזון ולכל מיני שירותים ההכרחיים לקיום, אז מה שיכול לעזור לי זה רק היחס היפה, הטוב מאחרים ולא יותר. זה כמו תינוק או ילד קטן במשפחה. כך זה. ואנחנו תלותיים באחרים עוד יותר מילדים קטנים במשפחה. אנחנו רק צריכים להבין את העניין הזה שיהיה ברור, מפחיד, עד כמה שזה יכול להיות שאין לו שום תקנה. אלא רק אם אנחנו נעורר בינינו יחס הדדי יפה וטוב. לכן ביטחון זה הנושא הגלובלי הגדול שבדרך כלל אנחנו אומרים במקום ביטחון, חיסרון, אבל זה אותו דבר.
ניצה: בתיאור שלך הזכרת לי שיש תוכנית טלוויזיה מאוד מפורסמת שנקראת "הישרדות". ושם דווקא מראים בדיוק את מערכת היחסים ההפוכה, שבסוף שורד רק אחד. ופה בתיאורים שלך ראיתי בדמיון את ההישרדות בעולם החדש, איך שורדים בעולם גלובלי אינטגראלי? יש לזה תנאים, יש לזה חוקים?
אני לא חושב שאם אנחנו זורקים אדם לאיזה אי בודד, אז ההישרדות שלו היא בזה שהוא הורג את האחרים ומצליח. איך יכול להיות דבר כזה? זה לא טבעי. אלא הישרדות, אם נמצאים בתחרות, שהוא צריך להיות מעל כולם, זה משהו אחר, אבל זה רק בתנאי שנמצאים בחברה שמסוגלת לספק את הכל. בחברה שלא יכולה לספק כלום, ההישרדות תלויה בקשר. בחברה שמספקת את הכל, כמו שהיה באמריקה, אז ההישרדות תלויה בכמה שאתה דורס את האחרים, כי אז אתה לוקח מהחברה הכל. אז כאן זו הישרדות מסוג שני, מסוג אחר.
אנשים צריכים להבין שרק היחסים הטובים ביניהם זה מה שיכול לעזור להם לסדר את העולם, בתנאי שהכל נמצא בקריסה. שכסף לא עובד, "יש לי קילו זהב בבית", "תאכל אותו", מי צריך את זה? שום דבר. לאדם פתאום אין. זהו. אז בסדר, אתה הכנת לעצמך איזה מחסן עם אוכל, גם יבואו אליך ויהרגו אותך ויגנבו. במימדים חברתיים גדולים, מדיניים או עולמיים, אין לנו ברירה. אלא אנחנו צריכים להבין, שרק באספקה הדדית שבאה מתוך ההתחשבות, מהלב, מהבנת החיבור בינינו, כשהחיבור בינינו הוא המספק לנו ביטחון, רק מזה אנחנו יכולים להתקדם בעידן החדש הזה.
זאת אומרת, אין תקנה למין האנושי בעולם הגלובלי אינטגראלי העגול, שאנחנו נמצאים כל כך מקושרים זה עם זה באפקט הפרפר, אלא הרגשת קשר הדדי, טוב, חם והביטחון הכללי שישרה בינינו. זו אותה הרשת שצריכה לגלות לנו שאנחנו שייכים בכלל למשפחה אחת. לצורה האחידה הזאת הטבע רוצה להוביל אותנו.
| שייך לנושאים: הסברה וחינוך לערבות, אמצעי תקשורת, נושאי הערבות, הטבע, נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, נושאי הערבות, התפתחות האגו |
| להשאיר תגובה | |
המשבר לטובתנו
אורן: בכמה דקות שנותרו לנו עד סוף השיחה הזאת האם תוכל לצייר רגשית מה יחוש הפרט אם החברה הסובבת אותו תפעל לפי הרשת הזאת שאתה מצייר. איזה עולם רגשי, אילו תחושות יהיו לפרט במצב חברתי כזה?
תחושות חדשות. כי אנחנו התפתחנו במשך האבולוציה שלנו בהרגשה העצמית, בהרגשה שהאני הוא מי שמרגיש את העולם ומרגיש את האחרים. דרך האני שלי אני כך מרגיש אותם. לפעמים אני בכלל לא מרגיש, לפעמים הם כאילו לא קיימים. ואם הם קיימים, אני מרגיש אותם, אני תופס אותם רק במידה שזה מפריע לי או עוזר לי.
אני תמיד רואה דברים דרך האגו שלי. אני לא רואה את העולם כמו שהוא. אני רואה מסך עם כל העולם שנמצא כאן, כאן יש מלא דברים, אני לא יודע אפילו מה. מסתובבים כאן עוד גופים, לא יודע מה, חייזרים ודמויות ורוחות, ואני לא יודע מה. אני רואה מכל זה רק מה שיכול להזיק לי או להועיל לי, כך האגו שלי עובד, הוא מסנן לי את הכל. ורק כלפיו, לפי מידת ההתפתחות שלו, אני רואה את הדברים. כמו שזה מורגש במדע. כמה שאנחנו מתפתחים, אנחנו פתאום מגלים תופעות חדשות בעולם. קודם הן לא היו? היו, רק אנחנו לא גילינו. עכשיו מגלים.
אז אם כשאני מגיע לקשר עם האחרים, מתחיל להתקשר איתם והם אלי בצורה הדדית, אני מתחיל להרגיש מה שהם מרגישים. אני מתחיל לחשוב כמו שהם חושבים, אני פתאום מתחיל להיות אדם כולל, סוּמרי, אינטגראלי, של כל בני האדם שבעולם. אני מאבד את האני שלי ממש בלבד ומתחיל לקלוט את כולם כמו חלק שלי. זה ממש כמו אמא שכוללת את הילדים שלה. ואז אני קונה תפיסה אינטגראלית כללית כזאת, כוללת, לכל הטבע. ואז אני מתחיל להרגיש לא רק את האנושות, אלא את כל הטבע בצורה כזאת, שפתאום נפתח לי חוש הראייה, חוש השמיעה, חושים אחרים, שאני רואה דרך כל האנשים האחרים גם את העולם. אני כאילו מתלבש בהם, אני תופס את העולם כמו שהם רואים ותופסים. זאת אומרת, אני נמצא מעל האגו שלי, כבר בתוכם. ואז הגישה שלי היא כזאת, שאני רואה עולם שנמצא מחוץ לי, באמת אותו עולם שמחוץ לי נראה, ולא מסונן דרך האגו שלי.
וזה מביא אותי למימד יותר עליון של תפיסת המציאות, חיים אחרים לגמרי, חוץ גופיים. עד כדי כך שאני מפסיק להרגיש את הגוף הזה שנותן לי חיים, אני מתחיל להרגיש את עצמי מחוץ לזה. שימות, ואני אחיה. למה? כי כבר עם המודעות שלי, עם ההרגשה שלי אני כביכול נמצא באחרים, ממש כך. אנחנו פתאום מתחילים להרגיש שהאדם שבי הוא נמצא מעל הבהמה שבי. והבהמה יש לה זמן קצוב. היא חיה ומתה. והאדם שבי לא.
אורן: סיכום במשפט אחרון כי הזמן שלנו כבר נגמר קודם.
המשבר לטובתנו.
אורן: תודה רבה הרב לייטמן, תודה ניצה. תודה גם לכם שהייתם איתנו. תבואו, נמשיך בסדרת השיחות גם הלאה. עד אז שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.
| שייך לנושאים: נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, נושאי הערבות, התפתחות האגו |
| להשאיר תגובה | |
באותה התבנית כמו שאני בונה את היחסים שלי עם בן הזוג, פחות או יותר, אותה מערכת היחסים חייבת להיות ביני לבין כל אחד ואחד בעולם.
ניצה: היום אנחנו יוצאים לטיול עם זוגות שמתחילים מנקודת אפס ונכנסים להתחיל לממש וליישם את השיטה. הזוגות האלה מגיעים מכל מיני רקעים, הם כולם נשואים, חלקם נשואים טריים, חלקם נשואים כבר עשרים או שלושים שנה, לחלקם יש ילדים, לחלקם עדיין לא, חלקם נמצאים בקונפליקט ומשבר וחלקם באו פשוט כי הם רוצים לשפר את המערכת הזוגית והם מתחילים מנקודת אפס.
בדמיון שלנו, הם נכנסים כאילו לאיזה לונה פארק חדש. בכניסה יש מפה, אומרים להם אתם נמצאים פה ובסוף תגיעו לנקודה מסוימת, שם, בדרך אתם תעברו הרבה מאוד מצבים, תחנות, כל מיני דברים יקרו לכם בדרך. היינו רוצים לשמוע ממך מה יקרה להם בדרך, לאותם זוגות שנכנסים מנקודת אפס ומגיעים לנקודת החיבור.
קודם כל צריכים להבין שזוגיות היא בעצם המקור של כל החיבור בין בני אדם והמקור של כל החברה האנושית, כ"אדם וחוה", כאיזה פרוטו טיפוס, הם כל היסוד של האנושות, ואם אנחנו נתחיל לטפל דווקא מהיסוד הזה, אז אנחנו נגיע לתיקון הכללי של כל האנושות. שזה לא סתם לשפר חיים של משפחה זו או אחרת, אלא אם אנחנו נבין את השיטה איך זוג מתקן את עצמו, אז אנחנו נבין איך כל העולם מתקן את עצמו. למרות שיש כאן בעיות כלכליות, תרבויות וחינוך שונים, אבל הכל בסופו של דבר, מתחיל וצומח מהיחסים בין בני הזוג, וגם מסתיים בכך.
ולכן, הנושא שבחרתם הוא נושא יסודי ביותר וממנו נוכל למשוך קווים לכל דבר, זה מצד אחד. מצד שני, אולי אנחנו צריכים להבין בדרך שאותו משבר, למרות שהוא משבר כלכלי, פסיכולוגי, פיננסי, תרבותי, חינוכי, הוא בכל זאת נובע מאותו המשבר במשפחה. ולמרות שזה אולי נמצא רחוק מאוד אבל האגו שמכניס למאבק, למעמד, זה מול זה את בני הזוג, הוא זה שמקרין את עצמו ומפתח את עצמו בכל הבעיות האחרות. לכן הדבר הזה הוא באמת יסודי וחשוב ביותר.
וודאי שהשאלה שנשאלת היא, איך זה היה קודם? קודם אומרים שהאגו לא היה כל כך מפותח והייתה דעת חברתית מאוד גדולה. דעת החברה לחצה על כולם "איך זה לא להתחתן?", "איך זה להתגרש?", "איך זה לא לשמור על המשפחה?", ואנשים גם הבינו שלבד זה מאוד קשה. והיום, יכול להיות שזה ההיפך, ולבד דווקא הרבה יותר קל להסתדר, למשל לאמא עם ילדים, ללא אבא, בתמיכה סוציאלית מהחברה ומהכל, והעיקר זה האגו שלנו שקשה לו לסבול שמישהו עוד לוחץ עליו והוא חייב להתחשב עימו.
לכן, אנחנו צריכים קודם כל לענות על השאלה לָמה כדאי? אנחנו לא מדברים עכשיו על, למה כדאי להתחתן, נניח שהזוג כבר נשואי, למרות שזו גם בעיה וצריכים לענות עליה. ואם הם כן נשואים, אז מה מחייב כאן, אם עדיין אין להם ילדים, ואם יש ילדים, אז עד כמה זה מחייב? האהבה, ההתחייבות שלנו, הרגשת חובה כלפי הילדים? לכן, כאן אנחנו צריכים לפתח קודם כל את דעת הסביבה, כי היא לא יכולה להישאר כמו שעכשיו, אלא אך ורק אם הסביבה תעודד חיים בזוגיות יפה ונכונה, יהיה להם כוח להמשיך ולבנות משפחה נכונה. למרות שאולי נוכל לצייר להם חיים יפים וטובים, העבודה על האגו, העבודה ההדדית הזאת, היא לא פשוטה, היא קשורה מאוד לסביבה, כי הם חייבים להתפתח ביחד עם הסביבה, בקשר נכון. ולכן, אנחנו לא יכולים לבודד בני זוג ולהביא אותו לאיזה אי בודד ולהגיד שהם יחיו שם חיים טובים, הם יאכלו זה את זה אולי יותר מהר מאשר אם היו חיים בעיר הגדולה.
אז קודם כל זו הכנת הסביבה, אולי עם עוד כמה זוגות הקרובים לאותו הזוג שאנחנו מדברים עליו. אנחנו מלכתחילה חייבים לקחת קבוצה, לפחות חמישה זוגות, ולהתחיל לעבוד איתם. ותמיד אנחנו עובדים עם כמה זוגות, נניח חמישה זוגות, על זוג אחד. ואז כל אחד מרגיש את עצמו מול האחרים, שהם תומכים, שמעוררים, שעושים דיונים, שמסבירים זה לזה, שמרגיעים זה את זה.
בלי אווירה כזאת שאנחנו הולכים לקראת התיקון של החיים שלנו ושזה יהיה מקובל עליהם, עוד לפני שאנחנו מתחילים איתם, זה לא יצליח. אנחנו צריכים לברר עד כמה שהם קרובים זה לזה, מחויבים זה לזה, הם חייבים להיות חברים בחיים, הם חייבים להכיר זה את זה. זה לא צריך להיות משהו מקרי, שהם התאספו לאיזו קבוצה, למרות שגם זה יכול להיות. אבל יותר טוב אם זה יהיה בתמיכה מהסביבה, מהקרובים, מהרחוקים, אולי מהשותפים שלהם בעבודה וכן הלאה. ככל שיש יותר תמיכה רחבה מהחברה, וודאי שזה יותר מועיל לאדם, זה משפיע יותר חזק מהכל.
זאת אומרת, חוץ מהסביבה אנחנו צריכים לצייר את העתיד היפה. מה הרווח? כי אנחנו מדברים על בני אדם שהם אגואיסטים ובעצם מה הם מרוויחים מלהיות יחד? אם הכל בסדר והם חיים כמו זוג יונים אז אין בעיה, אלא אנחנו מדברים על האנשים שהם כבר נמצאים באיזו שאלה, בשביל מה, ולמה והאם כדאי, בכמה עצבים זה עולה, עד כמה זה בזבוז הזמן, ואולי בצורה כלכלית אפילו זה אולי לא משתלם? ועוד ועוד. אז אנחנו צריכים לצייר כאן בכל זאת את המצב הטוב, מה הרווח.
הרווח יכול להיות כלכלי, הרווח יכול להיות בבריאות, אם יש ילדים אז בטוח שכאן אנחנו חייבים לפתח את החשיבות של הילדים, אנחנו חייבים לפתח את מערכת התמיכה. אם אנחנו מדברים עם זוגות שכבר יש להם ניסיון רב בחיים, כמו שאני נניח מדבר עם הזוגות שנמצאים בגילי, אז הם אנשים שהם יודעים על החולשות, ההרגלים אחד של השני, וכבר רגילים לזה עד כדי כך שאפילו הצרות הקטנות, מתוך שכל אחד מייצר לשני, גם זה חסר להם, זה הפך להיות איזו "המתקת הדינים" מה שנקרא. שגם זה טוב, זה גם מין קשר, שאם לפעמים אין איזה חיכוך קטן אז לא מרגישים שיש לידך מישהו. ושבן הזוג הזה נמצא, אז זה כבר הופך להיות להרגל שנעשה טבע שני ובלעדיו זה מאוד קשה.
אנחנו רואים על זוגות שחיים הרבה זמן ביחד, עד כמה שקשה לאחד מבני הזוג אם השני נפטר, במיוחד לגברים, כי הגבר רואה באשתו, חלק מאמו. יש כאן תמיכה נפשית הרבה יותר גדולה שהאישה נותנת לגבר. והגבר תלוי באשה, הרבה יותר ממה שאנחנו רגילים לחשוב, בהשוואה לתלות של האישה בגבר. האשה תלויה בגבר יותר בצורה כלכלית, והגבר תלוי באישה יותר מבחינה הנפשית. כמו ילד קטן, הוא מקבל קשה את איבוד בת הזוג. ואז אנחנו רואים, שזוגות כאלה שכבר חיים חמישים שנה ביחד, יש להם בעיה גדולה להרגיש את המצב הטראגי זה. זה ממש הופך להיות טראגי.
מה שאין כן, זוגות צעירים או כאלה שנמצאים חמש עשרה שנות נישואים, כאן זו הבעיה, וודאי שהיא תלויה בהכנה ובחינוך. וכאן אנחנו צריכים לפתח את ההבנה עד כמה שהם תלויים זה בזה בצורה הדדית, והם לא מרגישים בכך. וכאן בדיבורים, בסדנאות ביניהם, אנחנו צריכים דווקא לפתח את הצד הרגשי הזה. שכמה זוגות ישוחחו ביחד, על כמה שהם רגילים לזה לזה, עד כמה שקשה להם אפילו בלי ההצגה של הבעיות שאחד מבני הזוג עושה לשני.
כי גם אם התמיכה הזאת היא אפילו שלילית, היא נותנת מן גבולות, מסגרת לחיי המשפחה, ואז כל אחד יודע ש"אני חי במשפחה". אני משלם על זה כך וכך אבל בלי שאני מרגיש את הצד השלילי, או את הצד החיובי, אני כאילו נעלם, נאבד, נמצא באיזה וואקום, באוויר החופשי ולא טוב לי מזה. אנחנו צריכים יותר לפתח בהם את הרגש ואז הם יבינו שהאדם לא מסוגל להיות לבד. וחיי המשפחה נותנים לאדם כאלה רגשות מהמסגרת, מהקיום, מהתחייבות, שצריכים אותי ושאני צריך את האחרים. וזה מייצב את האדם בחיים כך שהוא מרגיש את האני, כי יש משהו, יש יסוד, יש איזה תא שהוא שלי.
לכן כאן צריכים את עבודת הפסיכולוג ובתמיכה של הזוגות, הוא מפתח את ההשפעה מכל הזוגות שנמצאים בסדנה. כך, בטיפול על כל אחד ואחד, צריך לפתח את הצורך במסגרת המשפחתית, גם החיובית וגם השלילית, ולא יכול להיות אחד ללא השני. זה שאדם חושב שהוא יכול להיות רק ביחסים היפים והטובים, אנחנו לא בנויים כך בעצמנו, שאנחנו יכולים למצוא את המסגרת רק בכיוון אחד. המסגרת היא תמיד מורכבת משתי הצורות הקשר, והשלילי הוא לא פחות אלא אפילו יותר חשוב מזה שהוא כאילו חיובי.
כי אנחנו רואים שגם בעצמנו שאנחנו נמצאים ביחסים "כאילו טובים" ויש ממש יחס טוב בינינו וכולי, אנחנו צריכים להוסיף קצת מלח, צריכים להוסיף קצת פלפל אחרת הרגשת הקשר היא לא שלמה. וכאן אנחנו צריכים לשחרר אותם מהרבה אשליות שאפשר להיות רק באהבה ובשמחה. זה לא יכול להיות. "על כל הפשעים תכסה האהבה", לא יכולה להיות שמחה, אלא שיש בה משהו ביסודה מהמר, מהמלוח, מהעוקץ, אחרת, אף פעם זה לא יקרה. במוזיקה, בציור במה שאנחנו לא עושים, אנחנו קיימים משני כוחות.
אז קודם כל צריך להביא להם קצת מאיזו תפיסה בוגרת יותר על מי אנחנו איך אנחנו יכולים להתקיים, ואז מתוך הבנה רצינית ובוגרת שחייבים לשלב שני כוחות יחד, והשלמות נמצאת דווקא באמצע, בקו האמצעי, אנחנו צריכים ללמוד איך אנחנו משלבים את שני קווים האלה, ימין ושמאל יחד, ולא יכול להיות אחד ללא שני, וחייבת להיות ביניהם התמזגות נכונה. לא יכולה להיות שמחה ללא צער וצריכים גם אותו וכולי. אם הכל לבן או ורוד זה לא עובד. אפילו אצלנו, אנחנו לא מקבלים רק צד אחד, בשמיעה, בראייה, בכל חוש וחוש, כך אנחנו תמיד רוקדים בין שני הקצוות.
אם הם מודעים לזה ואנחנו חוזרים כל פעם על התרגיל הזה, אז אנחנו בסופו של דבר מלמדים אותם איך להיות בהתמזגות הנכונה. ותמיד היינו נמצאים בין זה לזה וזה נורמאלי, ואי אפשר אחרת להרגיש את החיים.
אם כך השאלה היא עד כמה אנחנו מכירים זה את זה, את החולשות, והדרישות, והגבולות, עד כמה אפשר לשחק ולגעת בשני דווקא כדי להרגיש את עצמנו יחד, אנחנו צריכים קצת להיכנס אחד לתוך השני, לא עד כדי פגיעה אבל כדי לגעת, וכאן יש ממש אמנות.
ושוב יש השאלה, בשביל מה האדם צריך את זה? הוא צריך למצוא בזה איזה מין אתגר, איזו יצירה, הייתי אומר. זה כמו ניגון, זה כמו ציור. זו איזו יצירה שבה הוא ממש מייצב את עצמו בחלל הגדול שבעולם. כמין עיצוב, תא שממנו והלאה הוא יכול להמשיך לחיות. לא רק לחיות, לבנות את עצמו ולהיבנות. כי העיצוב הנכון של בני הזוג, אחד בעזרת השני, מול השני, נותן לכל אחד מתוך הסיטואציה הזאת שהם מייצבים, יחס יציב לחיים.
זאת אומרת, בזה אני בונה את עצמי ויוצא מהתא כלפי העולם. זאת אומרת, דווקא על ידי בן הזוג שלי, אני ייצבתי את עצמי ואני יוצא לקשר יותר רחב עם העולם, עם הסביבה, עם העבודה, בכל דבר ודבר. ובאותה התבנית כמו שאני בונה את היחסים שלי עם בן הזוג, פחות או יותר, אותה מערכת היחסים חייבת להיות ביני לבין כל אחד ואחד בעולם.
ודאי ששם היחסים הם אחרים, יש רווחים והפסדים. עד כמה אני יכול לגעת או להיכנס במישהו וכולי, זה עם אחרים. אבל זה שאני למדתי לעשות את זה במשפחה, זה מקנה לי עכשיו תורה שלמה איך להתייחס לכל דבר שבחיים בעולם, במיוחד לבני אדם או לגופים שלהם. אני גם מבין אותם, גם מרגיש את עצמי יותר בטוח, אני מתחיל לשחק איתם באותו טנגו כאילו שאני נמצא במשפחה. יש לאדם כבר כלים בנויים לזה, ואז זה ממש אדם שיודע, לנגן בתוך המשפחה בצורה הנכונה.
הניגון הוא עם עליות וירידות, זה הניגון, אחרת זאת לא הייתה מלודיה, ברור, אבל הוא מסוגל גם לעשות את זה בחיים.
ולכן בהרבה מקרים אנחנו יכולים להתחיל דווקא מהבעיות החיצוניות. מה קורה לך בעבודה, איך אתה מסתדר עם בני אדם זרים, איך אתה מתייחס להורים שלך, או בחברה, האם אתה יודע למצוא שפה משותפת, ואם לא בוא, אנחנו נלמד את זה דווקא בתוך הזוגיות ואז אתה תדע איך להמשיך הלאה ותראה עד כמה שזה יהיה מוצלח.
זה בעצם יכול להיות כאחד מהתמריצים, הרווחים שהאדם יסכים להם. ואנחנו צריכים להסביר לזוגות שאדם צריך לדעת לסדר את עצמו בתוך הבית. אם האדם הוא אדם מיוחד שמתעסק במדע, איזה מדען מיוחד, איזה צייר שמתעסק במיוחד ביצירה שלו, אז יכול להיות שהוא נמצא באיזה חלל משלו, ואז בדרך כלל בן הזוג שלו סובל, זה יכול להיות גם בגברים גם בנשים. אני רואה את זה במשפחה שלי, מצד אחד אשתי סובלת, ומצד שני הבת שלי היא כזאת שהיא כל הזמן ב"ציור" משלה בביולוגיה ואז בן זוג שלה סובל במקצת. רואים את זה, זה לא סוד שאני אומר כך. בכל אחד ואחד אנחנו רואים לאיזה כיוון המשקל נוטה במקצת, אבל זה בסדר, רק צריכים להבין שזה קורה.
אבל בדרך כלל אנחנו צריכים להסביר להם שאדם שלא יודע לסדר את עצמו בתוך המשפחה ודאי שלא יוכל לסדר את עצמו גם בקשר עם אנשים זרים. זה שייך לאנשים שנמצאים בשירות הציבור, לכל מיני אנשי מכירות, למארגנים, לאנשי ארגון למיניהם. אנחנו מיד יכולים לראות שאיש כזה יצליח אולי לזמן קצר אבל ההצלחה שלו תהיה לא מתוך זה שהוא הצליח לסדר יחסים טובים עם בני אדם, אלא מתוך זה שהוא יעשה את זה מלחץ על האנשים, מהפחדה, מדברים כאלה. לא בשתי המושכות הוא יעבוד איתם כמו שהוא צריך לעבוד עם בן הזוג שלו.
לכן אנחנו צריכים כל הזמן להדגיש שזה שאנחנו בונים את עצמנו נכון, יודעים את האמנות הזאת של איך להסתדר עם בן זוג, בזה אנחנו ממש "קונים" את המושכות לניהול כל היחסים שלנו עם כל חברה, בעבודה, עם הקרובים, עם החברים, עם כולם. אנחנו אז יודעים לסדר, "לסובב" לנהל את היחסים שלנו עד לחברה הגדולה ביותר, ולא יכול להיות אחרת כי כך אנחנו בנויים. זה מגיע מאדם וחווה ועד החברה הגדולה שהתפתחה מהם כביכול, בצורה אלגורית. כך זה קורה.
מכאן אנחנו מבינים כבר אילו סדנאות אנחנו צריכים לערוך בין בני הזוג. קודם כל להבין את החולשות, לסכם אותן, לברר אותן, לסדר אותן גם בצורה אישית ברורה וגלויה, בצורה אובייקטיבית וסובייקטיבית. אובייקטיבית, זה לדעת שאלה סוגי בני אדם והאופי שלהם. נניח שאני לא משתמש ואף פעם ולא השתמשתי במילים כמו "המזל שלהם", "סימן המזל", זאת אומרת לכל סוג, ובכל זאת יש לנו סוגי אופי, סוגי התנהגות וכן הלאה.
אנחנו צריכים לקחת דוגמאות מההורים שלהם כי בטוח שכמו שהם ראו בבית כך הם "מושכים" את זה לכל החיים. צריכים לדבר על זה. הרבה לדבר ולסדר את זה, כדי שממש לכל אחד ואחד תהיה ברורה הדמות של השני, עד כמה שכל אחד מהם מסוגל להחזיק אותו נכון בפנים. שלא סתם אני מתרגז, לא סתם אני אוהב ושונא, אלא לראות בצורה אובייקטיבית את הדמות של השני ואיך אנחנו, שתי הדמויות האלה, נכנסות לקשר הדדי בהבנה הדדית.
הקשר הוא תמיד כזה שמה שבולט בשני, שוקע בראשון וההיפך. עד כמה שאני ובת הזוג שלי יודעים איפה אנחנו צריכים לוותר כל אחד לשני, כי קשר לא יכול להיות בלי הוויתור ההדדי, ודיברנו על זה כבר. ושאני טוב מאוד אבין עד כמה שאפשר ועד כמה לא לגעת בכל דבר. ואז אנחנו נמצאים ממש בריקוד. אנחנו לא רוצים לעזוב זה את זה כמו בטנגו נניח, יחד עם זה אנחנו נמצאים בריקוד הדדי ודווקא התנועות האלה נותנות לנו הרגשה הדדית של יחד ושל אחד.
אנחנו מעבירים סדנאות כאלה, זאת אומרת על חולשות ובעיות. חולשות זה שכל אחד יכול איכשהו לוותר, בעיות זה שאף אחד לא יכול לוותר לשני, זה יותר מדי בשבילו, התלות ההדדית שאנחנו צריכים לפתח. עם ילדים זה הרבה יותר קל, אנחנו צריכים אז לצרף אותם וגם קרובים וחברים.
את כל מה שאנחנו מפתחים מכל סדנה וסדנה, אנחנו צריכים להוציא כסיכום ולתת להם כשיעור בית. לעשות עכשיו משהו דומה ולשנות את היחסים עם הקרובים, בעבודה, עם השכנים, בסופר מרקט שאני נכנס אליו, בכל דבר. כשאני נפגש עם בני אדם, אפילו לרגע אחד, איך אני "מסובב" את עצמי ואיך אני על ידי זה גם מסובב אותו בצורה כזאת שאנחנו נמצאים בידידות, בהתכללות, באיזשהו חיבור רגשי זמני. זה יכול להיות לחצי דקה אפילו. על ידי זה אנחנו כבר באים לשינוי החברה, שכל אחד מאתנו משחק כך.
אותם חמישה זוגות נניח, מביאים לנו דוגמאות משינוי היחסים שלהם בעבודה, עם הקרובים, עם השכנים וכולי, ואז אנחנו עושים גם על זה תרגילים עם כל הבעיות או השאלות שלהם. אנחנו גם עושים על זה דיונים וסדנאות, וכך מתקדמים. העיקר שכל הזמן האדם לא חוזר להסתכלות השטחית שלו ש"זהו אני כזה" אלא כל הזמן הוא מסתכל מתוך התבנית החדשה על הזוגיות שלו, על החברים שלו, על העולם. וכל הזמן אנחנו צריכים לפתח בו את החשיבות הזאת, את הרווח הפרטי והכללי. זה בעצם המסלול.
המטרה היא להביא את האדם להרגשה שהוא יכול להיות קשור בצורה מאוד מועילה, יצירתית עם כל סביבה שתהיה, אפילו עם כל העולם. שממש ירגיש את העולם מולו כמו את בן הזוג שלו. כי בסך הכל אנחנו רואים שהכל זו אותה צורה אגואיסטית פחות או יותר, שכל העולם זו דמות אדם אחד. וכך אני אז מתחיל לראות בו את החולשות, את הבעיות, עד כמה שאפשר לגעת בו, עד כמה שאפשר להיכנס לתוכו או עד כמה שלא וכן הלאה.
ואז אני גם מעצב בתוכי את ההסתכלות הפילוסופית הנכונה כלפי העולם. אני כבר לא מתרגז סתם ולא מאשים סתם אלא אני מבין שזה הטבע ואלה החולשות ואלה אולי התופעות היפות והטובות במשהו, ואז אני מקבל יותר נכון את העולם. מתוך זה אני ודאי יכול להעביר את היחס הזה לילדים ואז בזה אני נעשה לא רק יותר בוגר, מבין ומרגיש, אלא גם הסביבה מרגישה שאני כזה. ואז גם יותר קל להם להתייחס אליי כי אני מבין אותם יותר ומרגיש אותם.
זה כך חוץ מכמה מקרים מיוחדים, שהם או בעבודה הרוחנית או בעבודה יצירתית מאוד אחרת, של ציירים, מוזיקאים, כי אלה נמצאים כל הזמן בהתפתחות עצמית מאוד מיוחדת. להם צריכים לסדר תמיכה נוספת של הסביבה כדי שיוכלו לרקוד את הטנגו שלנו גם עם בני הזוג וגם עם סביבה יותר רחבה. אם אנחנו נוכל לסדר כך את האדם, שמתוך הזוגיות שלו הוא ילמד איך צריך לקבל כל העולם, אז הוא יקרין את היחס הזה שלו, הבוגר, ההגיוני, המאוזן לאחרים, וההשפעה תהיה טובה.
מהתבנית של פלוס ומינוס הם יוצאים למצב שכל אחד מהם כולל בתוכו גם את השני
ניצה: היינו רוצים לנסות לשרטט את מה שתיארת, אתה תיארת מסלול, נקודות ציון, תחנות.
ישנם שני קטבים (ראה שרטוט) פלוס ומינוס, שאלה הם אדם וחוה, שמעצבים את הגבולות שלהם. עד כמה שניתן להם להיות בקשר הדדי לגעת זה בזה ולא לגעת. הגבולות שלו ושלה קיימים כי אי אפשר זה בלי זה. בכל קוטב אני יכול לצייר גם פלוס וגם מינוס. ואז אם זו כבר תבנית קטנה, התבנית היסודית של העולם, אז בצורה כזאת אם כל אחד מהם יודע איך להסתדר, אז הוא כבר מרגיש את השני והתא הזה כבר נמצא בכל אחד ואחד .
זאת אומרת, שכבר מהתבנית הזאת הם יוצאים למצב שכל אחד מהם כולל בתוכו גם את השני. פלוס ומינוס, מינוס ופלוס נניח. זאת אומרת כל אחד מהם כבר יודע ממש איך להתקשר לעולם הגדול והרחב שסביבם. כל אחד מרגיש מה זה בעולם פלוס ומינוס, ושני האנשים האלה, שלמדו איך להסתדר אחד עם השני, הם ממש חלקים חיוניים לעולם. הסביבה שלהם הקרובה מתחילה לקבל מהם, הם יכולים לנהל כמו פסיכולוג טוב. הם יכולים בזה להתחיל לעצב לידם, נניח מעגלים יותר ויותר רחבים, לעצב לידם את הסביבה שתתחיל לפחות כלפיהם להתייחס כך.
כי אלה לא מניפולציות, אלא כך כל אחד מאתנו מסדר לעצמו את הסביבה בתת ההכרה, אבל הם עושים את זה בצורה הכרתית. ואם אנחנו נקבל זוגות כאלה ונעצב אותם נכון, אז אנחנו יכולים ממש לגרום ליחס כזה, להבנה, זה בעצם החינוך הנכון בסביבה. שאנשים אז ירגישו שחסר להם בן זוג כי תהיה להם מין ריקנות פנימית וזה יהיה כתגובה, כמַשוב מזה שהסביבה תהיה כזאת שהיא כלולה משימוש בכוח החיובי והשלילי ביחד, כל אחד ירגיש שזה אישית חסר לו.
זה כמו שאנחנו אומרים בכל מקום "השפעת הסביבה". אם בסביבה ישנם כוחות יותר מאוזנים ממה שבי, אז היא משפיעה עליי ואז אני מרגיש צורך בזה ואני מיד מחפש איך אני יכול להיות באיזון כמו הסביבה, כדי להיות מאוזן איתה. אז אנחנו על ידי זה יכולים באמת לפתור את בעיית הזוגיות. לא רק זוגיות אלא רווקות.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, המשבר, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |