המגמה של המשבר היא להוריד אותנו לרמת צריכה רציונאלית, יש לנו רמת חיים שווה .
אורן: נתת קודם דוגמה ציורית ואקטואלית מאוד, נאמר שהיום הוטלה על הציבור גזירה כלכלית חדשה, ואמרת שבאותו יום אנחנו נצטרך להתיישב בינינו במרכזים העירוניים של הרשתות החברתיות של ערבות הדדית ולעשות סדנה. אז בוא נאמר שזה קורה היום, כי באמת היום קוראת כזו מציאות של גזירות, בוא נתרגל איך אנחנו עושים את זה באופן פרקטי.
אנחנו מתאספים כאן מתוך ההכנה, מתוך הערכה, מתוך הניסיון, שמה שנעשה לא ישנה את המציאות. אנחנו יכולים עכשיו לנסוע לירושלים, לעשות שם הפגנות. מה עוד אנחנו יכולים לעשות? חוץ מהפגנות אפשר לעשות גם מהומות, או לא לצאת ממחר לעבודה לשבוע ימים.
אנחנו רואים שהמצב הוא מצב אובייקטיבי, הוא מצוי בכל העולם, ואם אנחנו לא נעשה חשבונות "אבל היה, היו, היו", אלא נעשה חשבון נכון להיום, זהו, זה המצב. אפילו הממשלה שבדרך כלל יכולה כאילו לשחק עם כל מיני דברים, לא מסוגלת יותר, אין לה במה לשחק יותר. נניח שהיא מהיום והלאה חייבת להטיל עלינו עוד קושי במיסים, עליית מחירים, כל מיני דברים, לא חשוב, סך הכל שיעלו לנו עוד 20% מההכנסה החודשית למשפחה.
קודם כל אנחנו צריכים לעשות מיד פעולה אחת, סדנה, שולחנות עגולים. אני לא כל כך רוצה להגיד שולחנות עגולים, כי אלה דיונים כמו בכנסת וסדנה זה חיבור. שולחנות עגולים זה רק הידברות הדדית אני, שאף פעם לא דיברתי איתך, מוכן לשבת איתך ולדבר, כאילו במקרה. בסדנה, אני בא לחיבור, משפט המפתח של זה, "לנו לא איכפת". "על כל פשעים תכסה אהבה" . אנחנו צריכים בעצמנו, בתוכנו כאן, למצוא איך אנחנו ממשיכים לחיות בצורה שאנחנו כמעט לא נרגיש את הירידה הזאת בהכנסה.
זאת אומרת, אנחנו יורדים לאט לאט, וזה באמת יהיה כך, והטבע יחייב אותנו, אנחנו נצטרך לחיות כמו החיות. לא כמו חיות ביער, אבל בדרגת החי, אנחנו צריכים לחיות ברמת הצריכה הנורמאלית לאדם. זה נקרא "כלכלה רציונאלית", לא הכרחית, ובדרך כלל כך אנחנו אומרים "לא יגונה ולא ישובח", הכרחיות, אלא מה? רציונאלית. אז אם אנחנו יורדים עד הדרגה הרציונאלית, אנחנו צריכים גם להבין, ללמוד וללמד אחרים, שעדיין זה נקרא שיש לנו שומן ואנחנו צריכים לרדת.
אורן: זה מה שאתה תעשה ביום שתוטל עלינו גזירה כלכלית?
לא, אני לא יכול בבת אחת להסביר בצורה רחבה.
אורן: אז לא בצורה רחבה, בוא ניכנס למצב, אנחנו עכשיו עושים סדנה ברעננה ברשת החברתית.
אבל אתה לא תבין אם אני אסביר לך רק על הסדנה, למה אני עושה כך ולא אחרת.
אורן: אבל אני באתי לסדנה, אז תסביר לי מה שאני אבין.
מה זה ייתן לך עכשיו רק על הסדנה בלי לדעת את התורה קצת סביב זה, לָמה אני עושה, בשביל מה אני עושה את זה?
אורן: באותו ערב תסביר לי את מה שמסביב ?
לא.
אורן: אז מתי תסביר לי?
בכללות, אולי בזמנים אחרים. אולי בחלק כן ובחלק לא.
אורן: אז אפשר שזה יהיה באותו ערב, בוא נניח שאני הציבור שבא.
בשביל מה אנחנו כותבים את זה? מה, אלה הוראות הפעלה בלבד? ומי יפעיל אותם?
אורן: המדריכים.
אז המדריכים צריכים לדעת את מה שאני עכשיו אומר.
אורן: אבל מתי תגיד לי מה הקהל צריך לדעת?
הם יבינו מתוך מה שאני אומר מה הקהל צריך לדעת.
ניצה: קודם כל חוקי הרשת.
אני לא יכול לתת לך רק כמה משפטים, תעשה סדנה. נו ומה הלאה?
אורן: אתה תגיד מה הלאה, הכל פתוח.
לא, אני צריך לתת קצת את הרקע, את הפילוסופיה את התורה כולה.
אורן: משפט המפתח של הסדנא שבאנו אליה הערב הוא "לנו לא איכפת, "על כל פשעים תכסה אהבה".
על כל החסרונות תכסה אהבה.
אורן: הדבר הבא, שאמרת "אנחנו צריכים כאן בינינו למצוא איך אנחנו ממשיכים לחיות כמעט בלי שנרגיש את הירידה בהכנסה", שלצורך העניין היא הייתה 20%. מה מכאן?
אנחנו בכל זאת צריכים אם לא עכשיו אז אחר כך, להסביר לאט לאט, שהמגמה של המשבר היא להוריד אותנו לרמת צריכה רציונאלית. מה זה רציונאלית? שיש לי כל מה שאני צריך לחיים הרגועים, שאני תורם לחברה, מקבל מהחברה, יש לנו רמת חיים שווה.
אורן: מה פירוש שווה לכולם? אני מרוויח עשרים אלף שקל ואתה חמשת אלפים, שנינו באים לסדנה.
אנחנו צריכים להסביר להם לאט לאט מה היא המגמה של הטבע שהיא להביא את כולנו לשוויון, והאנשים שיוצאים לרחובות, לא צועקים לזה?
אורן: יכולים לצעוק, אבל אם אני מרוויח עשרים אלף ואתה חמשת אלפים, אז אני לא בא איתך לאף שוויון ולא לכלום, אם זה מה שאתה מציע.
אני לא מציע, אני רק מסביר להם את המגמה של ההתפתחות האבולוציונית, של חוק הטבע.
אורן: כדאי להסביר את זה עכשיו בשלב אפס של ההסברה?
ניצה: זו הסברה אבל זה לא אומר שממחר אתה צריך לוותר על זה.
אני לאט לאט צריך להסביר להם לאן הדברים האלה מתגלגלים.
חיים חדשים , שיחה 53 , 9.8.2012
אני עוזר לילדים שלהם, והם עוזרים לבית שלי
אורן: עוד שאלה שעלתה לי עכשיו שדיברת. בשיחה הקודמת שלנו הדגשת שאתה לא רוצה לנקוט במונח חינוך כי חינוך נתפס אצל אנשים כמשהו ששייך לילדים ומשהו שהוא נמשך על פני זמן מאוד מאוד ארוך.
שינוי דעת החברה. אפשר לשנות את המילים.
אורן: ניצה קודם שאלה שאלה שהייתי שמח אם תוכל להרחיב את התשובה לגביה. אמרת הדגשת בשיחה הקודמת שלנו "חכם עיניו בראשו" הוא לא מחכה עד שהקריסה תטביע אותו ותמית אותו סופית, הוא מראש רואה את המגמה, מנתח אותה וגוזר ממנה מה צריך לעשות.
אנחנו היום מרגישים כאן בארץ שהמצב הכלכלי של כל אחד מהאנשים שחיים פה הולך ונהיה קשה יותר. מחודש לחודש קשה יותר, המחירים כל הזמן עולים, עוד גזרות כלכליות מפה ומשם, ואנשים כבר מתחילים לספור כל שקל לאן הוא בדיוק הולך. אם פעם הגיע הקיץ והאדם נוסע אוטומט לחו"ל, היום הוא אומר "רגע אולי לא, אולי נשים בצד, אולי כבר השנה לא ניסע".
ודאי ראיתי את זה בחו"ל. גם את היית, שמת לב או לא?
ניצה: כן בטח.
חצי, שליש ממה שיש.
אורן: ניצה מכירה היטב את התחום, והיא אומרת שהקיץ הזה אנשים הרבה פחות נוסעים. זה מעיד על זה, שאנשים מסתכלים קדימה, כמו שאתה אומר "חכם עיניו בראשו", ואומרים אי ודאות מתקרבת, נראה שהמגמה היא שלילית ולא חיובית, לא צריך להיות גאון הדור כדי להבין את זה, בואו נתחיל להיערך לזה מעכשיו.
ואתה ציינת פה כמה צעדים. ציינת למשל בוא נתארגן בינינו עם מחסנים לביגוד, עם כלי בית, עם ריהוט, בוא נארגן רשימות של נותני שירות ללא תשלום, בוא נעשה גוף רכישה, נוריד מחירים וכן הלאה. מה שניצה קודם שאלה, והייתי רוצה שתענה על זה. אנחנו רוצים להיות חכמים, אני לא רוצה לחכות לזה שכל המערכות הנוכחיות קורסות, אלא כבר מהיום להתחיל להגדיר תכנית הבראה. שהיא באה, והיא לא מתנגשת בשום דבר, אלא היא באה כתוספת, כמשלימה.
ניתן דוגמה. למשל יש לי 4 ילדים. הבן הצעיר שלי, עכשיו הוא רוצה ללמוד לנגן בכלי נשיפה. וחשבתי שכמו לשני הגדולים ממנו, שנתתי להם שיעורי נגינה בכלים שהם רצו לנגן, אני גם נותן לו עכשיו שיעורים בכלי נשיפה. אשתי ביררה כמה זה עולה והגענו למסקנה שכרגע התקציב שלנו לא מאפשר, וזה גורם לי צער, כי בסך הכל אני רוצה שהוא יתפתח, ואין לי אפשרות לממן את זה.
ואתה פה מצייר איזשהו מודל של שיתוף חברתי, שבו בעצם אנחנו נעזרים אחד בשני. עכשיו כשתיארת מחסנים לביגוד, ולכלי בית, ולריהוט, על מה אתה פה מדבר בעצם? האם אתה מדבר על דברים שאני לא משתמש בהם. תאר לי קודם את זה, ואז נעבור לנותני שירות, כי זה הרבה יותר בעיתי בעיני.
דברים שאתה יודע שאתה לא משתמש בהם והם יכולים לעזור לזולת, אתה מוציא מהבית ומביא למחסן. במחסן עובדים אנשים שמסדרים את הדברים האלה, מתקנים אותם, ומציגים אותם. ומי שצריך בא, מסתכל, רואה, ומקבל את זה לעצמו.
לאנשים, לכל אחד יש עודף, חצי מהבית שלו בדרך כלל. וכך אנחנו יכולים לעזור זה לזה בזמן שאין לך במה לקנות, וכל מה שיש לך זה בסך הכל כדי לקנות מזון נניח, ולשלם על כל מיני שירותים הכרחיים.
אורן: וזה גם כבר במינוס, גם לזה לא מספיק.
נגיד, כן.
אורן: זה לא נגיד, זה היום. רוב המדינה במינוס.
אז ודאי שהדברים האלה יכולים להקל ולעזור. לגבי החוגים, אז ודאי שבמסגרת העיירה שלנו, או השיכון שלנו, איפה שאנחנו נמצאים, אנחנו יכולים גם לעשות כאלה חוגים לילדים, כל מיני דברים שבאים בהתנדבות.
אורן: מי מעביר את החוג, מי ידריך?
מישהו מומחה.
אורן: האם הוא יקבל תשלום?
יכול להיות שהוא יקבל מתלמיד.
אורן: ממי? אין לי כסף לשלם לו היום.
כאן השאלה, או שאנחנו מעבירים את זה לפסים של הכסף, אז זה כמעט כמו שהיה כאן.
אורן: נכון, זה מה שלא הבנתי. אין לי כסף.
לא. או שאנחנו עושים את זה בצורה התנדבותית, אנחנו לא לוקחים אף אחד במשכורת. אבל השאלה, מה עושים כל אותם האנשים שעכשיו יוצאים משוק העבודה.
אורן: המובטלים?
כן.
אורן: בטח יושבים בבית, מקבלים קצבה, חלק מחפשים עבודה.
אין, אין עבודה.
אורן: אתה שואל היום, במצב הנוכחי? היום כמה יש במדינה, אני לא בקי במספרים, 7% משהו כזה.
אז יהיו 50%, מה תעשה איתם?
אורן: 50% אתה כבר בונה על קריסה כללית. השאלה היא אם אנחנו יכולים להגדיר מערכות, שכבר מהיום יתחילו לפעול ולא יחכו ל- 50%. למה לי לחכות, החכם עיניו בראשו. כבר רואים שהאבטלה הולכת וגוברת, כבר יותר קשה לי. אני נותן לך דוגמה, זה לא עתיד, היום אני מחליט שלילד השלישי אין חוג, כי אין לי. זה לא חזון אפוקליפטי, זאת המציאות שלי.
אז שוב אני אומר לך. אנחנו בונים כאלה מרכזים שיהיו לילדים שלנו חוגים. האנשים האלה יעבדו בהתנדבות. והם כמו כולם יצטרכו לקבל קצבה.
אורן: נגיד שהוא מובטל היום. מורה למוסיקה למשל.
כן. ואם לא מובטל אז לא מובטל.
אורן: לא, אם הוא לא מובטל אז הוא עסוק, אז הוא מתפרנס. אתה אומר מובטל.
כן. שהוא מקבל קצבה רגילה, וחוץ מזה מקבל מאיתנו כרטיס חבר לכל מיני הדברים שלנו. לביגוד, אפילו למזון הכרחי, לעוד משהו. הוא נמצא כמשתתף, כמו בקיבוץ נניח. הוא פועל, הוא עובד, הוא נותן לחברה.
אורן: אני לא בדיוק תופס. היום הוא מקבל דמי אבטלה, אם אני זוכר זה 70% ממה שהוא היה מקבל. נגיד שיש לי כזה מורה למוסיקה, מובטל לצורך העניין יש את הדוגמה הזאת. לי אין כסף, ולהרבה אנשים אני מניח שהיום כבר אין כסף לחוג.
על ידי זה שהוא עובר אצלנו חינוך אינטגראלי, הוא כן מסכים לעבוד כמורה למוסיקה לילדים. אז יש לו זמן פנוי כל היום, יש לו ילדים שרוצים את זה, ואנחנו חוץ מזה נותנים לו אילו הטבות עבור זה שהוא עובד. הוא נקרא אצלנו "חבר מועדון" נניח. בצורות כאלה אנחנו צריכים למשוך אנשים, גם בצורה קצת אגואיסטית, וגם על ידי ההערכה שאנחנו נותנים. ואם הוא בעל מקצוע הוא גם כן רוצה את זה.
אורן: למה?
כי בעל מקצוע, זה הביטוי שלו. אם אני יודע ללמד לנגן חליל, אז בשבילי זה גם תענוג ללמד ילדים לנגן. ואחר כך אני מוציא אותם לכיכר באיזה ערב, והם מנגנים לפני כולם, יש לי מזה הכרה, יש לי מזה גאווה, יש לי מזה כבוד. ההורים של הילדים האלה מכבדים אותי, והם ממש רוצים לעזור לי בהכל. אם יש לי איזו בעיה בבית, מגיעים אלי אינסטלאטור, חשמלאי, עוד מישהו, עוזרים לי לתקן משהו.
אורן: למה הם באים?
כי גם אני עוזר לילדים שלהם, והם עוזרים לבית שלי.
אורן: לא הבנתי. יש אינסטלאטור, כשאני מזמין אינסטלאטור, עולה לי כך וכך בשכונה.
לא עולה לך כלום.
אורן: מה זאת אומרת לא עולה לי כלום? הוא צריך להתפרנס.
הוא גם כך וגם כך. אנחנו מדברים על זה שכולם מקבלים איזו מין קצבה.
אורן: למה? הוא מתפרנס, הוא עובד, הוא בשוק, הוא עובד. האינסטלאטור הזה עובד. האם אנחנו מדברים על אינסטלאטור שהוא גם מובטל?
כן.
אורן: אז נגיד יש לי מורה למוסיקה מובטל ואינסטלאטור מובטל.
אנחנו צריכים להוריד את הכל ההוצאות המיותרות.
אורן: של מי?
של כולם. אז אנחנו צריכים לעשות כך שכל משפחה ומשפחה יכולה להתקיים. נניח חשמל היא צריכה, גז היא צריכה, מזון נורמאלי, ביגוד, את כל הדברים האלה היא צריכה בסך הכל.
אורן: בריאות, חינוך, כל הדברים האלה, זה אלמנטארי.
המשפחה צריכה אותם. כמה זה בסך הכל עולה למשפחה? אנחנו צריכים לראות, האם אנחנו יכולים לכסות את זה, ועל ידי מה אנחנו יכולים לכסות את זה.
אורן: לכסות הכוונה להשלים את מה שאני לא מסוגל בעצמי?
כן. עכשיו אני אומר לך, אתה אומר שזה בקריסה אם חצי מהמדינה תהיה מובטלים, אבל כך זה יהיה.
אורן: על זה אנחנו רוצים לדבר, על תרחיש כזה עתידי שחצי מהמדינה תהיה מובטלים?
זה לא כל כך עתידי, אז נגיד שליש ולא חצי.
אורן: 33%.
זה מה שקורה, כל אלה שיוצאים עכשיו לכיכרות וצועקים, ביניהם אני חושב רוב המובטלים. אמהות חד הוריות ועוד כל מיני אנשים, תדבר איתם, כל שני יגיד לך "אני יושב בבית".
אורן: מובטל, לא כל שני. רוב האנשים זה דווקא אנשים שהולכים לעבודה, וכמו שאני תיארתי, מה שהם מתפרנסים לא מספיק להם לכסות את מה שהם צריכים, אלמנטארי, לא מותרות, דברים פשוטים.
דברים פשוטים.
אורן: כן, וזה התסכול שלהם. למה אני גם עובד, גם שרתי בצבא, גם אשתי עובדת ושרתה בצבא, ואני חי בחברה שלא מאפשרת לי לחיות בכבוד. כאילו שאני צריך להיות נתמך סעד, ובאתי לקבץ נדבות.
אני מסתכל על כך כמו על אבטלה סמויה.
אורן: מה פירוש?
כי עוד מעט זה יתפוצץ כמו בועה.
אורן: מה יתפוצץ?
כל עניין התעסוקה, אבל נניח כמו היום, שאין לאנשים במה להשלים את החודש.
אורן: נכון, חסר לכל אחד כסף כדי לגמור את החודש.
למה אתה חושב שאתה לא יכול לבנות מערכות שיעזרו אלה לאלה?
אורן: זו בדיוק מטרת השיחה. לברר, ללמוד ממך מה אתה מציע במציאות הזאת, שבה רוב האוכלוסייה לא מסוגלת לסיים את החודש בכבוד. נתתי דוגמה ספציפית, איך אתה מציע לבנות לפי התפיסה חדשה, שהיא לא תבטל את כל מה שיש, אלא פשוט נתחיל לבנות אותה כך, שתצמח ותגרום לשינוי?
כי ממה התחלנו? בהמשך לשיחה הקודמת, הגדרנו את הנושא שלנו היום, איך אנחנו בונים תכנית הבראה חברתית שמספקת לחברה ביטחון קיומי, ומקנה לכל אדם הרגשת ביטחון פנימי, מתוך כך שנתחיל לבנות בינינו ערכים של חיבור, של איחוד, של עזרה הדדית, זה בגדול. ועכשיו אנחנו רוצים להתקדם. איך אנחנו פורטים את ההגדרה הגדולה ששמנו, לתכנית פעולה מא' לת'?
נקודת האפס שלנו, היא המצב הנוכחי. לרוב האוכלוסייה בארץ נעשה יותר ויותר קשה, היא לא מצליחה לספק לעצמה את כל מה שהיא צריכה, כדי ללכת לישון בלב שקט, אני כאב לארבעה ילדים, לא הולך לישון בלב שקט, ואותו דבר רוב האנשים בארץ.
זאת נקודת הפתיחה, ומכאן מה אנחנו יכולים להציע, ואיך לפעול כדי להביא אותי למקום שאני כאבא אהיה רגוע? שאם הילד שלי רוצה ללמוד מוסיקה, איך אני כאדם נורמאלי יכול לספק לו למשל לימודי מוסיקה, ומחר חס ושלום את האוכל שלו אפילו? היום אלה מותרות, אבל אני כבר מתרגם לעצמי לאן הכל הולך, כי מחודש לחודש המחירים עולים.
אני שואל אותך, עם כל מה שיש לך היום, בלי לקבל גרוש נוסף מאף אחד, בלי להשקיע, כי אין לך מאיפה, איך בכל זאת אתה בונה, על ידי חיבור בין בני אדם, מערכות עזר הדדיות, שפתאום תרגיש שאתה תקבל יותר. היום אתה מתרגם הכל לכסף. אינסטלאטור עולה כך וכך, חוג למוסיקה כך וכך, לתיקונים כך וכך, אז אם אנשים בונים לעצמם מסגרת, שבה הם יכולים לקבל את השירותים האלה, בצורה הדדית אחד מהשני ללא תשלום, אלא מפני שהם נמצאים בחברה שקשורה בצורת עזרה הדדית, אז האנשים שמסוגלים לתת שיעור במוסיקה, או לעשות תיקונים בבית, יעשו זאת.
ואנשים שהם חופשיים, יצאו לרחוב וינקו אותו, או יעשו כל מיני תיקונים בעיר, ובכך יחסכו את הכסף מהעירייה, הם יעשו בהתנדבות עוד עבודות שונות שהעירייה עושה ומבזבזת עליהן המון כסף. וזה יקל עליהם בהתאם לכך את התשלומים העירוניים. הם יצטרכו לשלם על המים ועל החשמל אבל בצורה אחרת. כי הם יכנסו להסכמים מיוחדים עם חברת החשמל והחברה למים, הם יגידו ש"אנחנו רוצים לקבל את זה כך וכך, ולא אחרת, אנחנו הצרכן הגדול".
ואז תשלם חצי ממחיר החשמל, ושליש ממחיר המים, וגם המזון שתקבל, לא יעלה לך פי שלוש מאשר באירופה, אלא דומה, או אפילו פחות. אז כל קוטג' יעלה שקל וחצי, ולא שבעה שקלים. הכל תלוי עד כמה שאתה מקבץ את הכוח הצרכני, ומנהל אותו מול רשתות האספקה. גם בחשמל, גם במים, גם בבריאות, גם בביטוחים, בכל דבר הכוח בידך. וודאי שהם לא מעוניינים בכך.
אורן: יש פה כמה מישורים שציינת והייתי רוצה שתרחיב על כל אחד ואחד. במישור הראשון שהוא גם המעניין ביותר בעיני, הוא שאתה אומר, שאנשים שלא מצליחים היום לשלם עבור הצרכים שלהם, נאמר אני, ניצה ואתה, שלושה אנשים, אתה צריך משהו ולא מספיק, אני משהו והיא משהו, לכל אחד מאיתנו יש צרכים אחרים, ולמעשה אנחנו יכולים להיכנס בינינו למעין שותפות, קראת לה "חברה של עזרה הדדית" שבה אנחנו עוזרים אחד לשני.
נכון.
אורן: זה מאוד מזכיר לי את המושב שבו נולדתי. ברחוב שבו גרנו היו כמה בתים, אבא שלי היה רואה חשבון, לידינו גר שכן שהיה מסגר, ומעליו גר שכן שהיה אינסטלאטור, והרביעי היה בתחום האלקטרוניקה. אני זוכר שתמיד כשהטלוויזיה הייתה מתקלקלת, השכן הרביעי בא אלינו הביתה, כשהייתה נזילה השכן השלישי בא הביתה, וכשהם היו מקבלים מכתבים ממס הכנסה כולם באו לאבא שלי, וכך החיים התנהלו להם בנחת.
הציור שציירת עכשיו לוקח את העיקרון הזה וממקסם אותו. החברה הזאת של עזרה הדדית של אנשים נניח עם כרטיס מועדון או משהו דומה, מה יש בה, יש שם אנשים שרוצים להתנדב, מה הרציונל שמניע, מה האינטרסים?
אני שואל אותך, אתה גם רואה חשבון כמו אבא שלך וגדלת בחברה כזאת, תגיד לי אתה, מה הרווח הכלכלי?
אורן: גדול, עצום.
עצום?
אורן: בטח, זה לא רק רווח כלכלי, זה גם ביטחון. ביטחון נפשי שאתה יודע שאם הוא בא, הוא יסדר לך את הטלוויזיה כמו שצריך, כמו לאח שלו.
כן, כי בשביל מה לו לבוא עוד פעם? כמו בסין, שם משלמים לרופא כשאתה בריא ולא כשאתה חולה.
אורן: נכון, כי הוא יודע שהוא יצטרך להתמודד עם זה, אז שיעשה מההתחלה כבר כמו שצריך. אתה גם יודע שהוא לא ישקר לך, אם תזמין בעל מקצוע אחר הוא יגנוב אותך, הכל בשביל הכסף.
עכשיו השאלה, איך מהפסטורליה של המושב שבו גדלתי, אתה מדבר על זה כאן ועכשיו? לא אי שם בחום של החממה. אתה מדבר על העיר הקשוחה, שבה כל אחד נמצא בקונכייה שלו, לא משאיר את הדלת פתוחה אפילו שנייה אחת, ישר נועל אותה, ומישהו יכול לדפוק עד שימות בצד השני, רק שאף אחד לא יפריע לו.
על ידי מערכת החינוך, דרך כלי התקשורת המקומיים והארציים, אבל אנחנו מבינים שבמקביל חייבת להיות תעמולה והיא קודמת לכל.
| שייך לנושאים: נושאי הערבות, הטבע, נושאי הערבות, המשבר, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, כלכלה/בריאות/ביטחון, כלכלה |
| להשאיר תגובה | |
כלכלה
| שייך לנושאים: כלכלה/בריאות/ביטחון, כלכלה |
| להשאיר תגובה | |
כאשר האדם רואה הכל דרך האהבה, זה נותן לאדם ראייה חדשה - ראייה אינטגראלית של העולם
זאת אומרת, אמנם אנחנו צריכים לעבור לימוד עצמי, שינוי עצמי, תיקון עצמי, אבל הטבע מוביל אותנו כביכול לעליית דרגה. אנחנו מעלים את עצמנו ממצב של חיות קטנות ובודדות שחיות במשפחות הרוסות, מכאלו שנמצאים במבוי סתום בכל מה שרצינו לבנות במערכות החיים שלנו, ובכלל בכל היחסים. כלומר דווקא מתוך השבירה, מתוך הנפילה הזו, מתוך הייאוש שמתגבר בעולם, אנחנו נמצאים בעלייה לקראת העולם החדש. ואז במצב כזה, כאשר האדם רואה הכל דרך האהבה, דרך ההתחברות, דרך ההרגשה שהכל שלו בזה שהוא דואג לכל, הכל שלו בזה שהוא מרגיש שהוא נמצא בכולם, זה נותן לאדם ראייה חדשה. דרך הראיה הזו האדם גם מתחיל לקבל ראייה אינטגראלית של העולם, הוא רואה אותו דרך משקפיים חדשות. האדם רואה את העולם כשיטה אחת, כוח אחד, מערכת אחת שכולם קשורים זה לזה, וכולם משלימים זה את זה. הוא רואה את הטבע כולו. הדומם, הצומח, החי ובני האדם פתאום מתגלים לו כמערכת אחת, הוא מגלה את צורת הקשר שבטבע.
אם קודם בראייה האגואיסטית שלי, ראיתי שאחד מנותק מהשני, ולא היה אכפת לי לקלקל או לעשות משהו. אם במקום מסוים רציתי לקבל משהו טוב, ולא היה אכפת לי לעשות במקום אחר רע, כי העיקר בשבילי היה שאקבל במקום שלי טוב, אז עכשיו דרך המשקפיים האינטגראליות שלי, אני פתאום רואה שאחד קשור לשני, וזה בלתי אפשרי. אנחנו נמצאים עכשיו במשבר, כי אנחנו חושבים שרק במקום מסוים אנחנו צריכים לעשות טוב, וכל היתר שבינתיים יחכה.
חוסר הראיה האינטגראלית לא נותנת לנו לסדר שום דבר היום, אנחנו לא יכולים לגשת למערכות הפיננסיות, לכלכלה, לטכנולוגיה, לאקולוגיה, למשפחה, לחינוך הילדים, והכל מתוך חוסר הראייה האינטגראלית. אבל דרך המשפחה, דרך היחסים שבנינו בינינו בעולם אני יכול עכשיו לראות איך אני יכול לסדר את העולם. אני רואה איך הכל קשור זה לזה מפני שקניתי לי כלים לעולם חדש.
חיים חדשים - שיחה 31 – 11.07.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, כלכלה/בריאות/ביטחון, אקטואליה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים |
| להשאיר תגובה | |
מאוד מאוד חשוב שהבית שלו יהיה מסודר כמו הבית שאליו הוא היה רגיל. זה תמיד היה כך
אורית: ולמרות זאת אנחנו, האם אנחנו נייחד גם איזו אמירה לגבי בנים בוגרים שעזבו את בית אמא, שאין להם קשר טוב עם האמא, שהם לא מסתדרים איתה, שהם אפילו בקצר איתה.
אורן: מה אז?
אם הם נמצאים בכזה קשר עם האמא, האם יש הרבה מקרים כאלה? אני לא חושב שיש הרבה.
אורית: יש.
שהם בקשר לא טוב עם האמא?
אורית: כן.
לא נראה לי שדבר כזה יכול להיות.
אורית: יש ילדים שלא מדברים עם ההורים, לא באים לבתי אבות, לא מבקרים את ההורים, לא מכבדים אותם, לא מוסריים ולא מצפוניים. יש בהחלט אוכלוסייה כזאת.
אולי כבר צריך לטפל בזה מצד האמא. אבל הגבר בכל זאת רגיל למשהו שהיה לו בילדות. ההרגלים האלה נעשו טבע שני במשך זמן הילדות והנערות, וצריך להשתמש בזה. אנחנו צריכים לעבוד על האדם. אנחנו צריכים לקשור אותו לבית, לילדים, למשפחה, לכל.
ועל ידי מה לקשור אותו? על ידי אותו ההרגל. מאוד מאוד חשוב שהבית שלו יהיה מסודר כמו הבית שאליו הוא היה רגיל. זה תמיד היה כך בכל התרבויות, בכל העמים. ובכלל פעם היו חיים קרוב זה לזה, הבן היה בונה את הבית שלו ליד הבית של ההורים. רק אחר כך אנחנו בנינו תנאים כאלה, שמשפחה קיימת ומחזיקה את עצמה כמשפחה, זה פלא.
אורית: התרחקנו, גם במרחקים.
לפי כל הנתונים, כל התנאים שיש היום, אני לא רואה איך זה בכלל אפשרי. ובפרט שיש לנו בעיה עם אורח החיים הכפול מזה שהיה קודם. פעם לחיות 40 שנה היה הישג. אדם היה חי פעם עד גיל 40, 35, או אפילו 30. היום אנשים חיים עד גיל 80, ובהתאם לזה נשים בגיל 50 היום יולדות, והגברים בגיל 60, 70 עדיין גברים. זה משהו שלא היה קודם. לכן עלינו להבין שאנחנו לא יכולים להשוות את המשפחה של היום עם המשפחה לפני 200 שנה. אז החיים היו חצי מהיום, עם כל מה שקרה באמצע.
אורית: בהמשך למה שאתה אומר, אני אקצין את זה. אז אולי בכלל בתפיסה החברתית אנחנו צריכים לחשוב שזוגיות זה עניין של 30, 40 שנה, נגמר הפרק הזה והולכים לפרק של עוד 30, 40 שנה.
יכול להיות. גם בגלל שאנחנו אוכלים היום כל מיני דברים שיש בהם המון הורמונים, מהשכפול הגנטי ועוד, יוצא שיש לנו נטיות, דחפים מיניים מופרזים למיניהם. תראי אילו עיוותים יש בגישה למין וכן הלאה. אנחנו נמצאים במצב לא בריא, ואנחנו לא מספיק עובדים נגד התופעות האלה. זאת אומרת כדי לתקן אותן, אלא לוחצים על האדם בזה שאומרים, "אסור לך", וזהו. למרות שאנחנו בעצמנו גורמים לזה.
"חיים חדשים", שיחה 28 – 1.7.12