כמה שיותר נעורר את ואהבת לרעך כמוך, זה יהיה יותר קרוב לקיום שלנו, ליסוד שלנו כעם ומדינה.
ניצה: אז הזכרנו בעצם את שתי הדרכים, שני הכיוונים. הכיוון השלישי היה ללכת עם ההיסטוריה של עם ישראל, מה קרה לנו עם ישראל.
אני חושב שזה דבר מאוד חשוב וחזק. אם אנחנו מעוררים בתוכנו, ובפרט בזמן סכנה, את ההיסטוריה שלנו, את היסוד המוצק שלנו, שאנחנו מיוחדים, שאנחנו כבר עברנו דברים כאלו ולמה אנחנו, מתי הצלחנו ומתי לא. כמו למשל בסיפור המכבים.
ניצה: אתה חושב שבמקרה הזה צריך ללכת על ההיסטוריה הקצרה של החברה הישראלית, מהרגע שהקמנו את המדינה או ללכת עוד אחורה?
לא, בטוח לא. היסטוריה, הכוונה על אילו מקורות, על אילו תנאים העם שלנו נוצר, מתי נעשינו לעם, שזה מבבל, ממעמד הר סיני, עם ואהבת לרעך כמוך ולעומת שנאת חינם. שאנחנו תמיד קיימים מול או בין שני היוצרות הללו, שתי התכונות. האגו, שזה שנאת חינם, והחיבור, שזה ואהבת לרעך כמוך. ותמיד אנחנו נמצאים כביכול באיזו מין בחירה באמצע ובהתאם למה שאנחנו בוחרים כך אנחנו ממשיכים את ההיסטוריה שלנו.
אם נמשיך את זה בכיוון ואהבת לרעך כמוך, אז נתקדם לצורה שיש לנו מדינה ויש לנו עם ויש לנו עתיד ויש לנו הכל. אם נלך לשנאת חינם, אפילו מה שהיה לנו איבדנו, אז ודאי שלא כדאי לנו לעורר דברים כאלו. אז כמה שיותר נעורר את ואהבת לרעך כמוך, זה יהיה יותר קרוב לקיום שלנו, ליסוד שלנו כעם ומדינה.
אורן: זה קצת מצחיק לחשוב שקמפיין של "ואהבת לרעך כמוך" יחולל איזה שינוי בציבור. למה אני אומר? כי זה לא שהמצאת איזו המצאה שאף אחד לא שמע עליה, משהו שלא מהעולם.
איפה השימוש בהמצאה הזאת? היו דברים מעולם, ברור. אבל אני אומר להשתמש בזה, לממש את זה. קודם כל, כל הדתיים לא יכולים להגיד לי כלום. זה כלל שיש לנו מהתורה, כלל גדול בתורה. זה קודם כל.
אורן: אף אחד בכלל לא יגיד כלום. כולם בעד. אבל חבל על הכסף והמאמצים של הקמפיין, זה מה שאני רוצה להגיד. עשו את הקמפיין הזה אלפי שנים לפניך.
לא. את הקמפיין אתה לא שם בשביל לפרסם את האמרה המפורסמת הזאת. בקמפיין אתה צריך להסביר שצריך לממש אותה ובאיזו צורה. אחרת היא סתם אמרה באוויר, שאנחנו אף פעם לא נגענו בה.
אורן: גם זה לא חדש שצריך לממש את זה. לא אומרים ואהבת לרעך כמוך בתור סיסמא.
איך ממשים?
אורן: אתה נכנס לבית ספר יסודי על הקיר כתוב "ואהבת לרעך כמוך". אתה נכנס לבסיס צבאי, "ואהבת לרעך כמוך". בכל מקום. עשו קמפיין אלפי שנים. הקמפיין לא אמר "יש פה סיסמא ובואו נדביק אותה על הקיר" אלא הקמפיין אמר שחיים ראויים, חיים טובים זה אם נממש בינינו את התדר הזה, את הכיוון הזה. אז בשביל מה אתה צריך עכשיו את הקמפיין?
כדי לממש אותו.
אורן: לא יבחינו שיש קמפיין, זה מה שאני רוצה להגיד. יש קמפיין לזה, אלפי שנים, השקיעו בו הון עתק.
זה תלוי איך אתה תעשה את זה.
אורן: שלוש דתות מריצות את הקמפיין הזה, במשך אלפי שנים. לא רק שלוש, בעצם בכל העמים, זה קמפיין בינלאומי, רב שנתי, שחוצה כמה שנות קיום.
את כל ההיסטוריה.
אורן: בדיוק, ההיסטוריה האנושית היא קמפיין אחד גדול לזה, ומה יוצא מזה?
שמדברים על ואהבת לרעך כמוך ובעצם ממשים ותשנא את אחיך.
אורן: אז מה החידוש? עכשיו תצא עם זה, אף אחד לא מבחין בך, כמו בסרטים "דני דין הרואה ואינו נראה", אף אחד לא מבחין שאתה קיים. לא שומעים מה שאתה אומר. כמו שדברת על הלווייתנים, אותו דבר. תריץ היום קמפיין כזה, הוא לא ייקלט באף אנטנה.
מסכים איתך. אבל ביסודו מה שאנחנו כן עושים זה את הקמפיין הזה, רק אולי לא במילים האלו ולא בשיטה כזאת ישירה, שאנחנו יוצאים איתו, אבל לפי מיטב הבנתי, אין לנו, ובכלל לכל האנושות, מה לעשות חוץ מלהריץ את הקמפיין הזה, דווקא, עד שהאנושות תתחבר למערכת אחת, שהיא תוכל לחיות כגוף אחד, ולא לאכול את עצמה כסרטן, שפועל בכל הרמות ובכל השטחים ובכל האופנים במה שאנחנו בנינו בחברה האנושית, שהמחלה הזאת התפתחה עד הסוף, שעכשיו היא גומרת אותנו ואנחנו גומרים את הטבע. אז אין לנו מה לעשות, אלא רק הקמפיין הזה. רק שאנחנו צריכים לגשת ליישום שלו בצורה חכמה, בצורה חלקית, לא בגדול, לא במילים האלו, אלא דרך האיום, דרך ההצלה ממנו וכן הלאה, בקטן.
אורן: אז עם מה יוצאים?
אתה צודק, יכול להיות שאף אחד לא ישמע אם נדבר על "ואהבת לרעך כמוך", אפילו שנדבר על זה שאף פעם לא קיימנו, ולמרות שתמיד דברנו, לא שמענו את זה.
אורן: קבלנו טענות שלהגיד לאנשים "בואו נתחבר, נתייחס טוב אחד לשני" זה "פרווה".
זה נכון.
אורן: זו הטענה הראשונה בשרשרת הטענות הרבות. מה תגובתך?
תגובתי שלא יוצאים בקמפיין "תהילים נגד הטילים", זה טוב למישהו שרגיל לתהילים, אז מחזק אותו לקרוא אותם יותר, לקרוא עוד פעם ביום או שאם הוא קורא רק חלק מספר תהילים, שיקרא כל יום את כל ספר תהילים.
אורן: לא שאנחנו נגד זה, אבל מה אנחנו מציעים?
הדברים האלה לא פועלים על האנשים. אנחנו צריכים שרגשי והגיוני יעבדו יחד. ברור לנו. איך אנחנו בונים את הקמפיין שלנו, כך שזה יעבוד על בן אדם גם ברגש וגם בשכל וישכנע אותו? ברגש יש לנו בכל זאת לעורר במקצת את החלק השלילי, איום, פחד, חרדה, והחלק החיובי שאנחנו יכולים כנגד האיום, פחד וחרדה לרכוש או להעלות, להוליד בנו משהו כדי לנטרל את ההרגשה השלילית. בהגיון.
איך אנחנו יכולים לעבוד? זאת אומרת, אם אנחנו נעורר את החלק השלילי וכנגדו את החלק החיובי והחלק החיובי יבלע את החלק השלילי, אז בזה האדם איתנו. בלי החלק השלילי הוא לא ישמע. בשביל מה לו לשמוע, מה אתה הולך למכור לו? אלה לא דברים שהוא צריך. אז אתה מעורר אותו קודם שיש בו חיסרון. במה החיסרון? להשלים את הדברים השלילים שלו, לכסות אותם. פחדים, חרדות, איומים, כל הדברים האלה. אני מוכר לו את הכיסוי, ביטחון, הרגשת הדברים הטובים, החמים, שבזה אתה פשוט מפסיק להרגיש את החרדה והפחד.
ואם אנחנו מדברים בהגיון ליד הלב, ליד הרגשות שדברנו עכשיו, המוח. האם אתה באמת מוכר לו משהו חוץ מפיצוי פסיכולוגי, שדברת עליו עכשיו? חוץ מרגשות? אתה באמת מוכר לו איזה מגן או אפילו איזה נשק חוץ ממגן, שליד המגן יש לך גם חרב? האם גם את זה אתה מוכר לו? כאן אנחנו צריכים לפתח מערכת שלמה של הסברה. מה זה נקרא כוח האיום, שזה כוח כמו שדברנו עכשיו, שהוא נולד אצל השונאים שלנו ויש להם חשבונות להצליח על ידי שימוש בו. שהם באיזושהי צורה נוגסים ואוכלים אותנו ובזה הם מצליחים.
יש להם חשבון שהוא כביכול ברור להם. איך אנחנו יכולים לנטרל את החשבון הזה, בעודו נמצא בהם? ואז אנחנו צריכים לדבר על הכוחות שבטבע, אין ברירה. כמו שדברתי קודם.
אורן: מי יבין?
לא יודע. עד התוכנית הבאה נחשוב על פתרון יותר קרוב לעם.
אורן: תודה רבה הרב לייטמן, תודה ניצה. תודה גם לכם שהייתם איתנו ותחשבו איתנו יחד, בכוחות משותפים בטוח נמצא פתרון. עד הפעם הבאה, שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.
חיים חדשים, האומה הישראלית, שיחה 57, 13.8.2012
בחיבור יש כוח מיוחד שעוזר לנו להיות למעלה מכל הבעיות,להיות בהרמוניה עם הטבע, ואז לזכות בכך שכל הבעיות יברחו מאיתנו.
אורן: אנחנו מנסים ללמוד יחד עם הרב לייטמן, איך אפשר להפוך את החיים שלנו בישראל, לחיים יותר טובים, לחיים חדשים. במקום שכל אחד מאיתנו יהיה טרוד בצרות היומיום שלו, ולא יצליח להרים את הראש ולחיות אלא כל הזמן יהיה עסוק בהישרדות הקיומית, איך אנחנו יכולים לפתח בינינו רשת של קשרים, שתוכל להביא אל החיים של כל אחד מאיתנו, של כל בית, של כל משפחה בישראל, רוח חדשה. רוח של תקווה, רוח של חיזוק הדדי, עזרה הדדית, חום, ביטחון. ואיך אפשר להפוך את החיים ביחד לחוויה, במקום חווית הישרדות.
הרב לייטמן, בשיחות האחרונות התחלת לדבר על כלי חברתי שנשמע מאוד מבטיח, מאוד מסקרן, כמו "סטארט אפ", מודל חברתי מאוד יפה. אני אציג אותו בכמה מילים ובהמשך השיחה נמשיך ונפתח. אתה מדבר על איזה מודל של רשת חברתית, של ערבות הדדית. למשל, אתה אומר שלכל אחד מאיתנו יש בבית המון מוצרים שהוא לא משתמש בהם והם רק "מעלים אבק", הוא יכול למסור אותם לאיזה מרכז חברתי, למשל למועדון של "ערבות הדדית", שאפשר להקים בכל עיר ועיר, ואז יכול לבוא כל אדם וליהנות מזה, ולחילופין.
דבר נוסף, כל אחד מאיתנו מתמחה במקצוע שבו הוא עובד, הוא יכול להפריש שעה, שעתיים בשבוע לטובת הכלל, לרווחת הכלל. ואז אנחנו יכולים לארגן יחד בצורה התנדבותית בינינו, איזו רשת שתספק לכל אחד מאיתנו שירותים ללא תשלום. שירותים שהיום פשוט אין לי כבר כסף לקנות, ככול שהמצב הכלכלי הולך ומחמיר. יש גזירות כלכליות עקב המצב באירופה, והכלכלה העולמית בכלל, והן הולכות וגוברות גם פה בישראל. כל אחד מרגיש מצוקה קיומית בכיס, חסרים לו דברים. הנקודה בדברים שאתה אומר היא, שביחד אנחנו נוכל לעשות הרבה דברים שאחד לבדו, לא יכול לעשות.
אנחנו רואים שהמשבר שמגיע לא נותן לנו רק מכה בכיס, אלא הוא נותן לנו מכה גדולה מאוד בעצבים. הוא מביא אנשים לפאניקה, למצבים קשים מאוד של ייאוש, של חרדה, חרדה על העתיד, חרדה על הקיום. המשבר מביא אותם למצבים שהופכים אותם להיסטריים. אנחנו רואים שבכל העולם מתגברים המקרים שאנשים שורפים את עצמם. מה פתאום זה קורה? איזו הגיון מביא אותם לזה?
אבל אם תשאל פסיכולוגים, הם יאמרו לך שאדם הנמצא בזמן של לחץ, בתקופת מתח, הוא הופך להיות כילד שצועק "אני רוצה כאן ועכשיו", הוא לא רוצה לחכות יותר. למה הם שוברים חלונות ראווה? למה הם מוכנים לשרוף מכוניות? מי מרוויח מזה? כל זה מתוך לחץ פנימי, האדם מרגיש שהוא "מתפוצץ". וזה מגיע מתוך תסכול, שמביא אותו לחרדה גדולה. וגם אם אין חרדה קיומית כאן ועכשיו, כך זה נראה בעיניים הגדולות של הפחד, אתה לא יכול לפקח על זה, אנחנו לא מסוגלים להחזיק את זה מסגרת של גבולות. ומתוך זה, בדרך כלל, אנשים יוצאים לעשות מהפכות, מהומות ועוד.
לכן, על ידי זה שאנחנו בונים רשת חברתית, רשת ערבות הדדית, אנחנו מצמצמים את כל הבעיות הנפשיות הגדולות. דיברנו על כך שאנחנו אפילו יכולים למדוד עד כמה האנשים האלה הבריאו לפי כמות הזמנת התרופות וביקורי הרופאים וכן הלאה. אבל העיקר הוא שאנחנו ממש נותנים לאדם רווחה פנימית, מקום לנשום, להרגיש את עצמו בנוח. מצד אחד "צרת רבים חצי נחמה", אפילו כשמרגישים צרה. אבל כאן זו לא רק צרה, אלא הם גם משלימים בצורה הדדית זה לזה מה שחסר. הם מתחילים לעשות קניות מרוכזות בחצי מחיר, שזה גם מקל עליהם, וכן הלאה.
זאת אומרת, אנחנו פותחים להם הזדמנות, אפשרות להכיר מה זה חיבור נכון בין בני אדם. זה כמו שמהאוויר, מכלום, אתה מקבל רווח שאפילו בכסף אתה לא יכול לקנות.
ויחד עם כל הפעולות של חיבור ואיחוד, אנחנו צריכים בכל זאת באיזו צורה להעביר להם הסברה על זה, פסיכולוגיה. דרך סדנא ל"שלום בית", דרך חוגים לילדים, דרך חוגים להורים, דרך גישה חדשה לבתי ספר, ללימוד בכיתה, בכל מיני צורות. דרך שירים, דרך סדנאות ודרך עוד כל מיני פעולות. ויחד עם זה כשהם באים, לעורר בהם התרגשות טובה כתוצאה מהחיבור. לתת להם הסבר על כך שיש בזה כוח מיוחד שיעזור לנו להיות למעלה מכל הבעיות, שיעזור לנו להיות בהרמוניה עם הטבע, ואז לזכות בכך שכל הבעיות יברחו מאיתנו.
אנחנו והטבע נעשים כמנגנון אחד, כגוף אחד שנמצא באיזון, ואם הוא נמצא באיזון, לא יכולים להיות מצבים שיתפוצצו בו כל מיני דברים כמו מלחמות ובעיות וטרור. בזה אנחנו הופכים להיות מוגנים נגד כל דבר רע, ממש עד כדי כך.
חיים חדשים , שיחה 53 , 9.8.2012
במערכת האינטגראלית, אדם אף פעם לא מרגיש, שזה חשוב במה הוא עוסק, באם הוא נותן, או מקבל, הוא לא מרגיש מפסיד, תמיד יש לו הרגשת רווח.
סך הכל, בכל אלפי שנות הקיום שלה, האנושות בנתה רק מערכות הגנה. נגד מכות בריאות, מכות חום קור, מכות מלחמה, מכות טרור, נגד חוסר. ועכשיו כבר לא נצטרך לעשות את זה, מכיוון שאם נתקדם לקשר הנכון בינינו ונהיה מאוזנים עם הטבע כמו מערכת אחת מאוזנת, לא יכול להיות שיקרה כאן משהו רע. כי כל האנושות נמצאת בתוך המערכת הזאת, ואם אני גורם לה לאיזון, להרמוניה, אני אראה שאני מחזיק צבא, אני מחזיק משטרה, אבל פתאום אני מגלה שאין לי בזה צורך. כמו שבעל הסולם אומר, "בּוּלֶט", במקרה כזה, אף זר לא יכול לנגוע בנו.
ניצה: היינו רוצים לשאול כמה שאלות על הרשת הזאת, מהו אופייה? מהן התכונות שלה? איזו רוח היא מביאה? ממה שאמרת עכשיו, אני מבינה שהרשת בעיקר נותנת איזו הרגשת ביטחון והגנה לכל מי שהוא חלק ממנה.
זהו החלק הפנימי שלה, חוץ מהשירותים החברתיים.
ניצה: מה הרוח הזאת מביאה מבחינת ההרגשה שהיא נותנת לאנשים בתוכה? האם יש עוד דברים שהם מרגישים בה?
אדם פתאום מרגיש שהוא נהנה מזה שהוא כבר לא יושב בסלון בבית ומקלל את השכנים, או את הילדים שלהם, או כל מיני דברים אחרים, וחי מזה. אלא הוא חי פתאום ממשהו קצת יותר גבוה בהתרוממות רוח, ומזה שהוא מרגיש חופשי. "אני יכול לא לנעול את הדלת, כי אני עם כולם יחד", זו הרגשה שמביאה את האדם לפתיחת החיים שלו. גם פסיכולוגים מסכימים בזה, שאדם פתאום מרגיש שהחיים שלו הם לא רק שלו, הוא מרגיש יותר את החיים של השני, ואז מתוך זה יש לו מין התרחבות, יש לו רוגע, הרמוניה, שקט, נוחות.
האדם מרגיש שהוא כבר לא צריך לדאוג למשפחה שלו לבד, ושאשתו "יושבת לו על הראש", ושהילדים כל הזמן באים אליו לבקש, "אבא איפה האופניים? אבא איפה הכדור? אני רוצה בובה", או משהו אחר, אלא הכל חופשי, הכל פתוח, הילדים ילכו לחוגים.
ואפילו אם הוא צריך לתרום, הוא מרגיש שזה מוסיף לכבוד שלו. יש כאן תמיכה גם מהצד השלילי, וגם מהצד החיובי. זה לא באמת שלילי, כי אפילו שאני צריך לעבוד, אני לא מרגיש שאני עובד, אני מרגיש שבזה אני תורם, שאני רוכש כבוד.
וכך כשאנחנו נמצאים במערכת האינטגראלית בצורה כזאת, אדם אף פעם לא מרגיש, שזה חשוב במה הוא עוסק, באם הוא נותן, או מקבל, הוא לא מרגיש מפסיד, תמיד יש לו הרגשת רווח. זו באמת איזו מין מכונה שפועלת מעצמה ללא דלק "פרפטום מובילה", כך שגם נתינה וגם קבלה מביאים לי התרוממות רוח.
ניצה: אנחנו רוצים לשאול שאלות על הרשת שאתה מתאר, כי היא לא קיימת במציאות של היום, אין דבר כזה. ולכן אנחנו רוצים להתחיל להרגיש אותה, להבין אותה, ללמוד אותה. ורק אחר כך, לאט לאט, נוכל אולי לפתח איזה מודל שאפשר יהיה ליישם בכל מיני מקומות כמודל יישומי. בשלב הראשון, הייתי רוצה להבין איך זה עובד? כרגע אני מתחילה להרגיש אותו.
אני בטוח שזה לא יוכל לעבוד אלא אם נלווה כל שלב ושלב בהידברות, בשולחנות עגולים, בסדנאות, בשירים "על הדשא" מה שנקרא. כל מיני אירועים כאלה שמהם אנשים מקבלים סיפוק.
כל הזמן צריכים לדאוג שיהיה להם סיפוק, אבל סיפוק מכוון מהמקור של האיחוד. רוצים סיפוק? מתאחדים. מרגישים רע? פתאום הממשלה מטילה עוד מס על כל המדינה? באותו הזמן, באותו הרגע, אנחנו מחליטים שהיום אנחנו עושים סדנה. כל העיר או כל השכונה מגיעה ועושים סדנה. והתוצאה מהסדנה חייבת להיות פשוטה. בחיבור שלנו אנחנו מתעלים למצב שבו אנחנו לא מרגישים במה שקורה, אין שום דבר רע.
וגם בצורה הגיונית, אם בכל זאת אני אצטרך לחיות, נניח ב 20% פחות ממה שחייתי קודם, אני אשלים את ה 20% האלה על ידי הרגשת האושר, על ידי הרגשה "לא על לחם לבדו יחיה אדם" וזה אפשרי. ויכול להיות שזה יהיה אפילו יותר בריא, בלי כל ה"פפסי קולה" וכל מיני הממתקים המזיקים והשוקולדים. יהיה משהו פשוט גם לילדים וגם לי וכן הלאה. אבל יחד עם זה, על מצב הרוח אני אשמור ואפילו אעלה. אז אני לא אסע לחו"ל, אני אמצא כאן בארץ אתרי פיקניקים ומילויים כאלה, שימלאו אותי יותר מלהסתובב בערים בחוץ לארץ.
חיים חדשים , שיחה 53 , 9.8.2012
אנחנו מייצבים כאן כוח חדש אינטגראלי, חיבור שמתהווה ככוח הגדול ,כוח המאסות
ניצה: אז אחד העקרונות שאתה אומר כאן, זה שאנחנו צריכים לאורך כל הדרך לעשות איזשהו תהליך של הידברות. ליצור שיח שהמטרה שלו לתת לנו הרגשה שביחד הכל אפשרי, ואולי דרך זה גם לחשוב ביחד איך לטפח את הרשת.
בחיוך לכל אחד, ביחס יפה, רגוע, כל אחד נותן דוגמה לאחרים, בצורה כזאת אנחנו ממש יוצאים מכל בעיה. וזה לא איזה מין טריק פסיכולוגי, אלא אנחנו מייצבים כאן כוח חדש אינטגראלי, חיבור. וכוח החיבור הזה מתהווה כמו כוח המאסות היוצאים מכל מיני תנועות כמו "אוֹקְיוּפַּייד" וכן הלאה, תנועות מחאה. מזה שאנשים מחממים זה את זה, נעשה כוח גדול. זה לא רק מאה אנשים שבאים ומתחברים יחד, זה מאה כפול מאה, כי כל אחד מחזיק את האחרים, וכל אחד מחמם את האחרים, כל אחד מתחיל להשתולל ולהראות את זה לאחרים.
אותו הדבר כאן, רק בצורה הפוכה. זאת אומרת, אנחנו מבינים שכוח הציבור הוא הרבה יותר מהסכום של היחידים, וההשפעה של הכוח הזה על כל אחד ואחד היא מאוד גדולה, היא יכולה להביא אדם למצבים שאליהם הוא אף פעם לא יכול להגיע לבד.
ניצה: יהיה מעניין לעשות על כך אבחנה.
יש גם את זה, תחפשי ב"גוגל" , "עניין הציבור", חיבור, כוח המאסה.
ניצה: יש ביטוי שאומר "השלם גדול מסך חלקיו".
כן. יש על זה מחקרים מאוד גדולים, כי זו בעיה גדולה לצד השלילי בעולם. אבל אנחנו בצד החיובי.
ניצה: זה בגלל שצד החיוב שנבנה, הוא פחות מוכר, בדרך כלל אנחנו מכירים את הצד השני. אילו עקרונות מחממים אחד את השני במחאות פה, אילו עקרונות מחברים ומאחדים, ברשת שאנחנו מדברים עליה, רשת הערבות ההדדית?
עקרונות של השפעה הדדית והתכללות, אין כאן שום דבר מיסטי.
ניצה: ברור, אני מדברת על שפה פשוטה לקהל הרחב.
כאשר מאה אנשים משפיעים על אדם אחד בדעה שלהם, בהתכללות ביניהם, הוא מקבל את הכוח שלהם פי מאה, וזה נכנס בו, וודאי שהוא לא יכול להתמודד נגד הדעה שלהם והוא מתחבר אליהם. אם הם מחליטים שהם מתחילים להיות מחוברים ביניהם כדי להשיג איזו מטרה, נניח לבנות את החיים שלהם יותר טוב בחיבור, במחסנים, בחוגים, ברשת ביטחון, כל מיני דברים, אז וודאי שכל המסה הזאת משפיעה על כל אחד ואחד, וכל אחד עם ההתפעלות החדשה משפיע על המסה, אז יש כאן שכפול הדרגתי אינסופי בעצם. זה כמו בקדרה שעומדת על האש ומתבשלת עם הבועות וכבר רותחת.
בצורה כזאת זה הופך להיות בהתפתחות לא ליניארית אלא אקספוננציאלית, כמו בטור הנדסי, שכל אחד רוכש יותר ויותר כוחות, מתחיל להרגיש את כולם יותר ויותר, עד שפתאום הוא מרגיש שאנחנו אחד. אז האדם יאבד פסיכולוגית את האני שלו וירגיש במקום זה אנחנו. בצורה כזאת יש לו כבר יכולת על טבעית לפעול.
אנחנו רואים את זה מכל המקרים שלנו, מהפסיכולוגיה, ומכל המחקרים. זאת אומרת, החיבור יכול להיות לנו כלי, אמצעי מאוד חזק לשינוי בחברה. וודאי שנצטרך לעבוד ולייצר דברים ולדאוג לחלוקה, אבל כל הדברים האלה יהיו קלים ובשמחה, אנחנו פתאום נרגיש צורך רק בדברים הכרחיים. כל אחד ואחד יתגאה עד כמה שהוא תורם לחברה ועד כמה שהוא בעצם נצרך לדברים פשוטים, כי כולו נמצא כבר במילוי אחר, בהרגשת האושר ולא בהרגשת העושר, בהרגשת הכוח וההתגברות על אחרים. וקנאה, תאווה, וכבוד, כל ההבחנות הללו יעבדו בצורה החיובית הוא יקנא באחרים עד כמה שהם תורמים, והתאווה שלו תהיה ממש להתחבר איתם, ואת הכבוד שיקבל, הוא ייתן לאחרים. זה יהיה כבוד מההשתתפות ההדדית, ככל שבונים את זה. הכל תלוי בחינוך, איך שאנחנו נוכל לבנות את רשת היחסים.
חיים חדשים , שיחה 53 , 9.8.2012
| שייך לנושאים: כלכלה/בריאות/ביטחון, בריאות/רפואה, כלכלה/בריאות/ביטחון, כלכלה, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים, זוגיות ומשפחה, צרכנות/כלכלת המשפחה |
| להשאיר תגובה | |
מאוד מאוד חשוב שהבית שלו יהיה מסודר כמו הבית שאליו הוא היה רגיל. זה תמיד היה כך
אורית: ולמרות זאת אנחנו, האם אנחנו נייחד גם איזו אמירה לגבי בנים בוגרים שעזבו את בית אמא, שאין להם קשר טוב עם האמא, שהם לא מסתדרים איתה, שהם אפילו בקצר איתה.
אורן: מה אז?
אם הם נמצאים בכזה קשר עם האמא, האם יש הרבה מקרים כאלה? אני לא חושב שיש הרבה.
אורית: יש.
שהם בקשר לא טוב עם האמא?
אורית: כן.
לא נראה לי שדבר כזה יכול להיות.
אורית: יש ילדים שלא מדברים עם ההורים, לא באים לבתי אבות, לא מבקרים את ההורים, לא מכבדים אותם, לא מוסריים ולא מצפוניים. יש בהחלט אוכלוסייה כזאת.
אולי כבר צריך לטפל בזה מצד האמא. אבל הגבר בכל זאת רגיל למשהו שהיה לו בילדות. ההרגלים האלה נעשו טבע שני במשך זמן הילדות והנערות, וצריך להשתמש בזה. אנחנו צריכים לעבוד על האדם. אנחנו צריכים לקשור אותו לבית, לילדים, למשפחה, לכל.
ועל ידי מה לקשור אותו? על ידי אותו ההרגל. מאוד מאוד חשוב שהבית שלו יהיה מסודר כמו הבית שאליו הוא היה רגיל. זה תמיד היה כך בכל התרבויות, בכל העמים. ובכלל פעם היו חיים קרוב זה לזה, הבן היה בונה את הבית שלו ליד הבית של ההורים. רק אחר כך אנחנו בנינו תנאים כאלה, שמשפחה קיימת ומחזיקה את עצמה כמשפחה, זה פלא.
אורית: התרחקנו, גם במרחקים.
לפי כל הנתונים, כל התנאים שיש היום, אני לא רואה איך זה בכלל אפשרי. ובפרט שיש לנו בעיה עם אורח החיים הכפול מזה שהיה קודם. פעם לחיות 40 שנה היה הישג. אדם היה חי פעם עד גיל 40, 35, או אפילו 30. היום אנשים חיים עד גיל 80, ובהתאם לזה נשים בגיל 50 היום יולדות, והגברים בגיל 60, 70 עדיין גברים. זה משהו שלא היה קודם. לכן עלינו להבין שאנחנו לא יכולים להשוות את המשפחה של היום עם המשפחה לפני 200 שנה. אז החיים היו חצי מהיום, עם כל מה שקרה באמצע.
אורית: בהמשך למה שאתה אומר, אני אקצין את זה. אז אולי בכלל בתפיסה החברתית אנחנו צריכים לחשוב שזוגיות זה עניין של 30, 40 שנה, נגמר הפרק הזה והולכים לפרק של עוד 30, 40 שנה.
יכול להיות. גם בגלל שאנחנו אוכלים היום כל מיני דברים שיש בהם המון הורמונים, מהשכפול הגנטי ועוד, יוצא שיש לנו נטיות, דחפים מיניים מופרזים למיניהם. תראי אילו עיוותים יש בגישה למין וכן הלאה. אנחנו נמצאים במצב לא בריא, ואנחנו לא מספיק עובדים נגד התופעות האלה. זאת אומרת כדי לתקן אותן, אלא לוחצים על האדם בזה שאומרים, "אסור לך", וזהו. למרות שאנחנו בעצמנו גורמים לזה.
"חיים חדשים", שיחה 28 – 1.7.12