אני מתייחס אליה כאילו היא המושלמת ביותר על ידי המחשבה, בדמיון מודרך. זה נקרא לעשות ויתור בצורה הדדית. בלי זה לא תגיע לאהבה
ניצה: אז בוא נראה מה הבנתי עד כה. אנחנו בסעיף 2 וזה השלב ראשון. אני צריך לדמיין, לצייר כאילו בעיני רוחי את האישה המושלמת מכל הבחינות וההיבטים ולממש, לעבור תחום תחום בחיינו. "הכי זה והכי זה" וכן הלאה. זה תהליך שאני עושה עם עצמי בתוכי?
כן. אבל אתה צריך להראות לה שאתה מתייחס אליה כך.
אורן: רגע, עוד אין מה להראות, אני עוד לא בזה בכלל.
קודם אתה צריך לבנות תכנית בפנים.
אורן: בשלב הראשון אני בונה את זה ככה, אם אני הבנתי אותך, אתה מדגיש שיש כאן כמה שיותר פרטים וכמה שיותר תחומים. לא כללי, ממש פרטת, גם בתחום הזה וגם בתחום הזה וכן הלאה.
אתה צריך לבנות תבנית.
אורן: עשירה.
כן.
אורן: עשירה שבאמת מתפרשת על כל החיים.
על כל מקרי החיים.
אורן: אני מניח שזה לא כל כך קשה. כי אתה אמרת לי "בוא תפנטז על הכי הכי טוב בהכל". מה הבעיה? כל אחד יכול.
אז אתה בא אליה.
אורן: חכה, אתה עוד לא בא, רגע.
ואתה נניח אומר לה "איזה שערות יש לך", וכן הלאה. אתה עובד, זאת עבודה. אתה עובד על תִכנות עצמך והיחסים ביניכם בצורה כזאת.
אורן: ואז אני מתעלם מהמציאות.
איזו מציאות? אין מציאות. מציאות זה מה שאתה מצייר לעצמך. אתה מבין באמת את המציאות? חוץ מזה שחיים יחד אתה רואה את הפרטנר? אתה לא רואה אותו, אתה כל כך רגיל שלפעמים אתה מסתכל כאילו קצת מהצד, אז אתה רואה בו משהו, אבל לא רואים אחד את השני, רואים קצת פנימה זה את זה. אנחנו לא רואים. אולי לגברים זה קצת יותר קשה, כי מהטבע הם קצת יותר שטחיים, אבל אישה רואה קצת יותר פנימה את הגבר. לה זה יותר קל.
אורן: מה לעשות? אני גבר.
אתה צריך יותר תיקונים. כן.
אורן: אז אולי אני קצת "מפגר" פה בכיתה, אבל זה המצב. עד לדמיונות אני הבנתי לגמרי מה לעשות, יש לי ציור כזה עשיר, מגוון של האישה המושלמת שהייתי רוצה שתהיה לי.
ובאמת היא נמצאת.
אורן: מי היא? זה בדמיון.
לא. עכשיו זה ממש בחיים.
אורן: יש לי כזה ציור, הנה הוא כאן ואני חי בו והוא ממש ממלא אותי שמחה.
כן. אתה נמצא ביחס כזה אליה, בדמיון מודרך, אתה רוצה לראות אותה כזאת.
אורן: מה אני עושה פראקטית? אני ציירתי, יש לי את זה פה, הנה אני מחזיק את הציור הזה.
כן.
אורן: עכשיו אני עוד לא פותח את העיניים, אני מתקרב כאילו לכִּוונה.
ומרגיש.
אורן: אני אמחק אותה קודם כל. שהיא לא תהיה קיימת ואני אציף את זה.
כן.
אורן: היא לא קיימת, היא התאדתה.
כן.
אורן: אני לא רואה אותה, אני רואה את זה.
עכשיו אתה מלביש את זה עליה.
אורן: אני שם על עצמי כמו משקפיים של מה שציירתי.
כן.
אורן: הלאה, מה עכשיו?
מלביש את הדמות הזאת שציירת, עליה. מהרגע הזה והלאה היא כזאת.
אורן: תסלח לי, אולי אני אהיה כזה קצת ארצי, אבל נניח בציור שלי דמיינתי אישה שפיזיולוגית נראית אחרת. יש לה שיער שחור, אני ציירתי פה בלונדינית. מה אני עושה עכשיו רואה אותה בלונדית? שולח אותה לצבוע שיער? מה אני עושה?
לא. אתה לא מצייר, אתה צריך לראות בה את כל הדברים המושלמים. מה שיש בה, רק בצורה המושלמת. תעשה את זה אפילו מצד האגו, בגלל שזאת אשתי, מה שיש בה זה הכי טוב.
אורן: לא הבנתי.
שוב, זאת עבודה במוח ולמרות שאני הייתי מצייר לעצמי משהו אחר אם זאת הייתה דמות לגמרי מנותקת מהחיים, אני הולך ומתייחס אליה כאילו שהיא הטובה ביותר, החכמה ביותר, היפה ביותר, ממש המושלמת ביותר. כך אני מתייחס אליה. אתה מצייר איזו אישה בלונדינית, תתייחס אליה כאילו שהיא בלונדינית, לא חשוב. יש בה את כל היופי של עולם, יש לה את כל הדברים הטובים שבעולם. אתה חייב לעשות את זה כך, אתה צריך להעלות אותה לדרגת מלכה.
אורן: איך אני עושה את זה?
על ידי המחשבה. תתמודד עם זה, תתמיד בזה.
אורן: ממה אני מתחיל?
אתה מתחיל מזה שכל מה שיש בה הוא מושלם. העיניים שלך ולא יראו. אתה מסתכל עליה ואתה רוצה לראות בה דברים מושלמים, ואת מה שאתה לא רואה זה האגו שלך כך מקלקל. אתה חייב לעשות את זה.
אורן: לא הבנתי בדיוק מה אני צריך לעשות. הבנתי ששינינו כיוון, האם הבנתי אותך נכון?
לא, זה לא שינוי. מצדי אין שום שינוי.
אורן: אז ההוראה החדשה שנתת היא, "תתייחס אליה כאילו יש לה כל מה שאתה רוצה".
אמרתי "כמו", לא אמרתי שתצייר בלונדינית עם רגליים בגובה שני מטר, ולא יודע איזה אוזניים, ועוד משהו.
אורן: אז את זה לא לעשות.
תצייר אפילו את זה, זה לא חשוב, זה לא הצבע, זה לא הגובה, זה ההערכה שאם כך היית מתאר איזו דמות, אז עכשיו תדביק את ההערכה הזאת עליה. זה לא פרמטרים פיזיולוגים אלא שאת היחס שלך לאותה הדמות, עכשיו תעביר אליה. את יכולה להסביר לו את זה? את הבנת את זה.
ניצה: כן, אני מנסה להבין, איך גורמים להדבקה הזאת?
הכל זה בדמיון מודרך, אין כאן שום דבר, ואין כאן שום בעיה. אדם יכול לתכנת את עצמו כך שבמקום חתול הוא יראה סוס. הכל זה בדמיון. הכל על ידי העבודה הפנימית, ממש כך, אין שום בעיה. כך אנחנו צריכים לעשות זה עם זה. תתחיל לעשות את זה בבית ואתה תראה שזה אפשרי, אתה תמצא לזה מילים. אני לא עובד עם זוגות ולכן אין לי אוצר מילים לזה. כשמתחילים לעשות כך, בצורה הדדית, בהכרה, בהבנה, בדיבור על זה, בכך שמלמדים זה את זה.
אורן: מה פירוש ללמד?
ככה, אני רואה אותה במשקל תשעים קילו, נמוכה, עם לשון הרע לפעמים פה ושם, והיא יורדת עלי, וכך מתנהגת, ובבית לא הכל כל כך מסודר כמו שהייתי רוצה, אבל אני מקבל את היחס שלה לכל הדברים כיחס מעולה, אידיאלי. זה מה שאני עושה. זה נקרא לעשות ויתור, כמו שדיברנו. זה הויתור. ואותו הדבר היא.
אנחנו מתחילים לעשות ויתור, בצורה כזאת הכרתית, הדדית, ולהתייחס כך זה לזה. תוך כמה תרגילים כאלה, כמה ימים, שבוע ימים, אתה פתאום מגלה שהכל השתנה. שאתה באמת מסתכל עליה ככה, היא מסתכלת עליך ככה, ובשטח המשותף שאתם כך עושים זה את זה, יש לכם אהבה.
אורן: אני יוכל לתת דוגמה?
דוגמא? תעשה את זה בבית.
אורן: דוגמא שעליה אני שואל איך ליישם את מה שאתה אומר.
כן.
אורן: ניקח תחום אחר, לא נתונים פיזיולוגים של צורת הגוף שלה. נניח שאני נכנס הביתה והבית מבולגן, תוהו ובוהו.
כן. ואשתך שוכבת על הספה וצופה בכדורגל.
אורן: אפילו אם היא לא שוכבת על הספה. אני בטבע שלי צריך שהכל יהיה מסודר מאד, "טיפ טופ". ואני נכנס הביתה לבלאגן, וזה כך יום אחרי יום, שנה אחרי שנה. אם אני רוצה לעשות את התרגיל הזה שאתה נותן, אז מה אני צריך לעשות עכשיו? אני נכנס, פותח את הדלת, עייני חושכות כרגיל, כמו כל יום, ועכשיו אני מתחיל את העבודה הפנימית הזאת.
כן.
אורן: או אולי כדאי שאני אכין את עצמי עוד לפני שאפתח את הדלת, כי אני כבר יודע איזו תמונה אני אראה, אז אכין את עצמי כבר בכניסה לפני שאפתח את הדלת ואראה אותה בעיניים.
ודאי.
אורן: נדבר עכשיו רק על הנקודה הזאת כדי שאני אבין ואז אני אשליך אותה על כל שאר התחומים. אני יודע שכשאני אפתח את הדלת, הבית יהיה מבולגן כי כל יום הוא מבולגן בכל השנים שאני איתה. אז אני אומר לעצמי, "אם אתה חולם, שתהיה לך אישה מסודרת ובית מסודר, אז תשליך את זה עליה ".
אתה מתייחס לאישה, לא למציאות שאתה רואה. אתה מתייחס אליה כאילו היא המסודרת, כאילו היא היפה, כאילו היא הטובה ביותר, מספיקה את הכל, עושה במאה אחוז הכל. פשוט כך אתה מתייחס אליה. אתה לא משנה את המציאות בינתיים, אחר כך אתה תראה עד כמה שאתה גם תראה מציאות אחרת, אלא אתה מתייחס אליה כך, כמו שהיא הבלונדינית, שהיא רכה וטובה בכל דבר, הבית מסודר, הכל מחכה לך על השולחן, לא מקרונים על השולחן אלא סטיק, או חצי עוף עם אורז, ומה שאתה אוהב. כך אתה מתייחס אליה, כאילו זה כך.
אורן: זאת אומרת, למרות שהבית מבולגן.
אתה לא רואה אותו.
אורן: אני לא מתייחס לזה.
כן.
אורן: אני לא מתייחס לזה, אלא עושה משחק. אני משחק עם עצמי ב"כאילו", אני מצייר לעצמי שנניח הייתי נכנס עכשיו הביתה והבית היה מסודר כמו שאני חולם מאז שהתחתנתי, ולא ראיתי בעיניי מאז.
כן.
אורן: אני מדמיין שהייתי חווה את זה סוף סוף. ונניח שזה היה קורה, אז עד כמה הייתי שמח, ואת השמחה הזאת אני עכשיו מלביש עליה. זאת אומרת, אני עוצם את העיניים, לא מסתכל, מוריד את המשקפיים מחוץ לדלת כדי לא לראות את הבית באמת. וכולי התפעלות מאיך היא סידרה את הבית.
לא, אתה מתייחס כך בלי להוריד את המשקפיים.
אורן: בלי להוריד משקפיים? אבל הבית מבולגן.
זה לא חשוב, אתה מתייחס כאילו לא.
אורן: מתייחס כאילו הוא מסודר.
כן, אבל בלי להוריד משקפיים.
אורן: אמרתי כי כך זה כאילו בתפיסה שלי. האם אני כאילו נותן קרדיט, מה אני עושה?
לא קרדיט לעתיד.
אורן: אבל הבית מבולגן, אז אני משחק שכאילו הוא מסודר?
כן.
אורן: איזה יופי זה.
הכל מסודר.
אורן: הבית כאילו מסודר.
זה כבר מסודר בעיני. זהו. זה כבר מסודר. אני קיבלתי את זה ככה.
אורן: כאילו.
לא, לא כאילו. בעיני זה מסודר? איכשהו, יותר טוב ממה שבעיניה.
אורן: בעיניה זה מסודר.
יופי, אז קיבלתי. ואפילו שגם בעיניה זה לא מסודר.
אורן: לה זה בטוח לא מפריע, כי אם זה היה מפריע אז הבית היה כבר מסודר.
לא, אני לא יודע, אולי היא רק עכשיו באה מהעבודה.
אורן: לא, זה באופן קבוע, זה לא קשור.
זה לא חשוב לי, אני לא מחפש סיבות למה כן ולמה לא.
אורן: אז מה אני כן מחפש?
אני מחפש רק איך לראות דברים מושלמים. אותה, וכל מה שתלוי בה. זה פשוט, אני לא יודע איך להגיד. היא האמא הכי טובה לילדים שלי, בעלת הבית הכי טובה, הטבחית הכי טובה, המנקה הכי טובה, פרטנרית שלי ביחסים אינטימיים הכי טובה, הכל הטוב ביותר.
אורן: בכאילו.
כך אני מקבל אותה, נקודה. אני עובד על עצמי לקבל אותה כך. זו עבודה, בלי זה לא תגיע לאהבה. אהבה תגיע אליכם מתוך כך שאתם תראו זה לזה עד כמה שאחד כך מקבל את השני, עד כמה השני הוא רצוי, עם כל השלילה שבו וכל הבעיות שבו. אני אוהב אותו כמו שאני אוהב את התינוק שלי, "הילד שלי הוא הכי יפה בעולם", אבל יכולים להגיד, "אי אפשר לנגוע בו, אילו אוזניים ואיזה אף", אבל איך האמא מלקקת אותו? ככה זה, כי זה שלה.
אורן: מה הבטחת עכשיו שיקרה אם אני אתאמץ בתרגולים האלה?
אתה תראה שזה ככה בסופו של דבר. האהבה ביניכם, בשטח המשותף שבו אתם מסתכלים זה על זה ככה, האהבה שם תגדל ואתם תראו שאתם לא צריכים שום דבר חוץ מזה. ואפילו אם יגדלו עוד כל מיני בעיות וכאילו חוסר באילו סיפוק זה מזה, זה רק ייתן ביניכם עוד יותר אפשרות להגיע לפשרות, לויתורים ולאהבה.
זה נקרא "על כל הפשעים תכסה האהבה". היא לא יכולה לגדול ולהתקיים אלא רק על הפשעים שדווקא עליהם מגדלים את האהבה. וזה חמור מאוד אם אין את הפשעים הללו, כי אז זה נקרא שאני בכלל לא מסתכל עליה. אם אני מסתכל, אז בטוח שאני מגלה רק רע. כל מיני דברים כאלה. אז אנחנו צריכים ללמוד את טבע האדם וללמד את האדם איך לקבל נכון את החיים, בצורה אובייקטיבית. לא בצורה תלותית בכל מיני רצונות, מחשבות ותשוקות שלו. אלא ככה, אנחנו בונים את העולם ביחס שלנו.
ניצה: אני חושבת שכאן צריך הרבה מאוד תרגול.
כן.
ניצה: כי יש למעשה איזשהו פער בין הרצוי למצוי. אני רוצה משהו אחד, אבל אני רואה במציאות משהו אחר, והפער הזה גורם לי לכאב, לתסכול, לאכזבה. ולמעשה מה שאתה אומר לנו זה לחיות את הרצוי כאילו הוא כבר נמצא כאן.
ואז זה יהיה.
ניצה: ואז הוא באמת יימצא.
כן.
ניצה: אבל אתה בכל פעם נופל בחזרה מהמקום הזה, פותח את העיניים, מתעורר ומסתכל.
אנחנו תומכים זה בזה, עוזרים ומפתחים את זה.
אורן: אנחנו נהיה חייבים להמשיך את זה בשיחה הבאה כי הזמן נגמר.
אם חייבים, אז נמשיך.
אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן.
תודה לכם.
אורן: תודה ניצה. תודה גם לכם שהייתם איתנו ויש על מה לחשוב. שיהיה לנו בהצלחה. כל טוב עד הפעם הבאה.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים |
| להשאיר תגובה | |
"אהבה" זה נקרא שכל אחד מבטל את עצמו כדי להתחבר לשני והשני גם מבטל את עצמו כדי להתחבר אליו.
אורן: שלום לכם וברוכים הבאים לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום לך הרב לייטמן, שלום לך ניצה מזוז. כאן באולפן יש בדרך כלל שמחה וצהלה כי אנחנו לומדים איך לחיות טוב, אנחנו רוצים להפוך את החיים שלנו מסיפור של הישרדות בלתי פוסקת וצער הולך וגובר בווליום כזה או אחר, למקום שכיף להיות בו, לחיות בו, שיש בו דברים טובים, שיש בו אהבה. אנחנו לומדים מהרב לייטמן איך ליצור את המציאות הזאת קודם כל בתוך הקשר הזוגי בינינו ואחר כך אני מניח שזה יקרין על כל החיים שלנו בכלל.
בשיחה הקודמת התחלנו לפתח איזה נושא שאנחנו רוצים להמשיך. ניצה, תציגי לנו בשתי מילים מה היה לנו ולאן אנחנו רוצים להתקדם מכאן.
ניצה: בתוכנית הקודמת דיברנו על כך שיש פער בין הרצוי למצוי, אנחנו רוצים משהו אחד אבל המציאות שלנו מראה לנו משהו אחר, והפער הזה יוצר אצלנו המון סבל, המון כאב. המטרה שלנו כרגע בשביל ליצור את האהבה הזאת, כדי לבנות נכון את האהבה בינינו, היא שאנחנו צריכים להתייחס למציאות שלנו בתוך הזוגיות במקרה הזה, כאילו שהרצוי כבר נמצא ברגע זה. זה משהו שבפעם הקודמת התחלנו לגעת בו אבל שמנו לב שחסרים לנו שלבים, תהליכים. מה אנחנו צריכים לעשות בדיוק כדי שהדבר הזה יתרחש?
אנחנו צריכים להתייחס לזה בצורה בוגרת, שהאהבה היא לא סתם שאני אוהב משהו, זו אהבה סתמית, זו לא אהבה. אהבה זה מה שבונים "בוא נבנה אהבה, בוא נעשה אהבה בצורה כזאת שאנחנו נגיע לזה". "אהבה" זה נקרא שכל אחד מבטל את עצמו כדי להתחבר לשני והשני גם מבטל את עצמו כדי להתחבר אליו, והשטח המשותף שאנחנו בונים מהויתור ההדדי מההתחשבות ההדדית, הוא השטח שבו אנחנו נרגיש אהבה. הרגש המשותף שאנחנו נרגיש בשטח שנמצא בויתור ההדדי. כמו שתי טבעות משולבות אלה באלה כך הם יתקשרו יחד ויהיה ביניהם שטח משותף.
ניצה: בפעם הקודמת נתת לנו התחלה של משהו ואמרת לנו, תדמיינו שבן הזוג שלכם הוא כרגע ממש מושלם, מושלם בכל התחומים. התכונות שלו מושלמות, הדרך שהוא פועל, הדרך שהוא מתנהג, הכל מושלם.
זה בא מכך שאני אוהב אותו, אחרת הוא לא היה מושלם. זאת אומרת, אנחנו באים לאהבה מצד הויתור וההתחשבות בכך שאני מגיע במאמצים, בתרגילים, בכל מיני פעולות הדרגתיות. זה לא שמיד באה לי ההרגשה, אני יודע שבצורה כזאת אני צריך להסתכל, לעשות, אני צריך לוותר. לוותר ולבטל את עצמי, ואז אני מקבל את השני. במידה שויתרתי על עצמי, בניתי בתוכי שטח שאני מקבל את מה שיש בו בצורה כמו שזה נמצא בי, פיניתי שטח פנימי אצלי וגם הוא פינה שטח שאני יכול להיכנס בו, לדור בו כביכול והוא בי, ואז השטח המשותף הזה בי בשבילו ובו בשבילי נקרא "משפחה". רק זה נקרא בעצם המשפחה, המושג המשפחה, השטח המשותף, בליבי יש בשבילה ובליבה יש בשבילי.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו, זוגיות ומשפחה, טבע/תפקיד האישה |
| להשאיר תגובה | |
מההתייחסות אליו, שאת מתייחסת אליו כמו לאדם מושלם, יש בו מה שאת רוצה, האידיאל שלך, זה מה שאת רואה בו. בדמיון מודרך את רואה את זה בו.
ניצה: אני ראיתי בעיניים תמונה, זאת אומרת התחלתי להרגיש שיש שני מימדים, שני מישורים. במישור אחד יש את מה שראיתי בעיניים, דמיינתי את הכל שלם ומושלם מתוך הרצון באמת לבנות אהבה נכונה. ותוך כדי שדמיינתי וראיתי בעיניים פתאום התחיל להיבנות בי איזה רגש, הרגשה. את ההרגשה הזאת אמרת שאני צריכה להלביש עליו, בחלק הזה אני חושבת שהיה לי קשה. לא הבנתי איך אני מעבירה את ההרגשה שעכשיו נוצרה בי.
מההתייחסות אליו, שאת מתייחסת אליו כמו לאדם מושלם, יש בו מה שאת רוצה, האידיאל שלך, זה מה שאת רואה בו. בדמיון מודרך את רואה את זה בו.
ניצה: בדמיון מודרך באמת אני רואה משהו ואז מיד מתעורר בי רגש.
איזה?
ניצה: למשל של שמחה כמו במקרה הזה, שראיתי אותו מושלם, אז פתאום עלה בי איזה רגש של שמחה מאוד גדולה.
חום, יחס כמו למשהו קרוב מאוד שלך?
ניצה: את השמחה והחום והערכה הזאת שנבנתה בי, אני מעבירה לבן הזוג שלי, איך?
כן וודאי, מראה את זה בצורה מופרזת אפילו.
ניצה: זאת אומרת, אני אומרת לו בקול רם ממש כמה אני מעריכה וכמה זה משמח אותי? אבל שלא יהיה סינטטי מדי.
אתם יודעים שזה סינטטי. אתם יודעים בצורה הדדית שאתם רוצים להגיע לאהבה על ידי תרגילים שכלתניים, ממש כך. אתם רוצים שזה יהיה בשליטה שלכם, אתם רוצים להגיע לכך. להגיע לכך הכוונה שעכשיו האהבה איננה. יש התחלה, נמצא איזה יסוד שממנו מתחילים, אבל לא קיים ממש אותו הרגש, אותה ההתכללות, אותו החום והתחשבות, אין. אלא מה? חיים יחד, ילדים, בית, אבל אתם רוצים מאוד להגיע להרגשה, אז לכן אתם הולכים על זה בצורה שאתם מדברים על זה ובונים את זה.
אבל לא צריך להיות לחוץ מזה, יש כאן הרבה דברים בפנים, כי אז כל אחד ידאג לשני וזה מאוד מעייף. כל אחד צריך להרגיש שהוא חופשי, כמו שאנחנו נמצאים אצל אמא. כי אמא בעולמנו זו דוגמא לאהבה ללא תנאי. אם אני מבטל את עצמי ומקבל את השני כמושלם, אז כבר היחס שלי הוא אהבה ללא תנאי. אין תנאים, בשביל מה? אילו תנאים, אם אני משתדל לראות בו את הכול מושלם? אז אין תנאים. אז להשתדל להתייחס כמו שאמא הייתה מתייחסת אלי, כך אני גם משתדל להתייחס.
אורן: כמו שאמא הייתה מתייחסת אלי כך אני צריך להתייחס אליה?
כן, והיא אליך. כמו לאדם אהוב.
ניצה: הפעולה הזאת בונה את המקום הזה בלב שלי ואת המקום הזה בלב שלו?
מפני שזה נעשה על ידי ויתור, אני צריך לפנות מקום.
ניצה: את מה בדיוק אני מפנה?
את הדרישות שלך. את מוותרת על הדרישות, על הביקורות, ואז במקום זה המקום הזה מתמלא באהבה.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו, זוגיות ומשפחה, טבע/תפקיד האישה |
| להשאיר תגובה | |
תראה עד כמה שעל ידי האהבה ההדדית הזאת שאתם תתחילו לבנות ביניכם, גם הבית והילדים והכל יהיה מסודר ויפה, ואתם פשוט תביאו אור לחיים.
ניצה: הביקורת בעצם עלתה לי קודם כי היה פער בין הרצוי למצוי, בפער הזה נוצרה הביקורת " למה אתה לא ככה, ולמה אתה לא ככה?" ברגע שעליתי מעל הביקורת ואני מדמיינת את המצב הרצוי כבר, בזה שדמיינתי את המצב הרצוי כמצב המושלם כרגע חי, אז עליתי בעצם מעל הביקורת, זאת אומרת אין על מה לבקר, כי המצב כבר שלם, מושלם. אין לי טענות יותר, זה הויתור שאתה מדבר עליו?
כן, אין טענות. אין בכלל טענות לשני, רק חיוכים.
ניצה: זאת אומרת, ויתרתי על הביקורת שלי? אני מוותרת על הביקורת שבכלל נוצרת בפער הזה?
כן בפער הזה נוצרה ביקורת, אבל כשמוותרים אז "על כל פשעים תכסה אהבה", איזו ביקורת יש באהבה? אהבה לא סובלת ביקורת, הם מנוגדים זה לזה.
ניצה: אורן אתה מסוגל לוותר על הביקורת שלך?
אורן: לא.
אתה תצטרך לוותר על הביקורת שלך. אנחנו נעשה תרגילים ואתה תראה עד כמה שזה מועיל, עד כמה אתה חוסך בכך עצבים, אתה מגיע למצב שבאמת זה יהיה מושלם. ובאמת פתאום גם הסדר יתגלה הכל יתגלה בצורה אחרת. תראה עד כמה שעל ידי האהבה ההדדית הזאת שאתם תתחילו לבנות ביניכם, גם הבית והילדים והכל יהיה מסודר ויפה, ואתם פשוט תביאו אור לחיים. אתם פתאום תרגישו שלא חסר כלום, כסף, בריאות, שלום בית, הילדים, בית הספר, בכל מקום. פתאום אתם תרגישו איך הדברים מתחילים להסתדר.
ניצה: לָמה כל כך קשה לאדם לוותר על הביקורת, לָמה הוא נאחז בה כל הזמן?
כי זה האגו, הוא צריך להרגיש את עצמו גבוה.
ניצה: הצודק, החכם.
אלה כל הצורות של האגו שלנו.
אורן: הייתה פה איזו הגדרה שהבנתי אותה רק אני לגמרי לא מבין איך אני הולך ליישם אותה. נתת דגש שהתהליך הזה הוא לא צריך להלחיץ.
כן.
אורן: זאת אומרת, הדגשת שכל אחד לא צריך להיות לחוץ מזה, אלא להרגיש שהוא חופשי כמו שהוא אצל אמא.
כן, כי עכשיו אני לא מכין את עצמי לפני שאני נכנס לדירה ואומר לעצמי, "אני עוצר את עצמי, אני לא אגיד, אני לא אסתכל, אני זה, אני ככה, ואני ככה. אני מוותר על עצמי, אני מוותר על הכל, אני עושה וויתורים בשבילה, כאילו שהיא תראה אותי עד כמה שאני גיבור, שאני עכשיו לא צועק ולא יורד עליה". לא, אין דבר כזה.
אורן: לא לעשות ככה?
לא, למה? אמא ככה עושה כדי להראות לך את האהבה שלה? לא, אמא אוהבת אותך וזהו. אתה רוקד לה על הראש, היא אוהבת אותך. תשתדל להגיע ליחס כזה בצורה כזאת.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו, זוגיות ומשפחה, טבע/תפקיד האישה |
| להשאיר תגובה | |
כל הדברים האלה יורדים עליך בכוונה שאתה תעבוד כך על עצמך יחד איתה ותגיעו לאהבה חלוטה שבה כל החיים הם ממש בעלייה.
אורן: אז מה אני צריך לעשות לפני שאני נכנס בדלת?
להכין את עצמך שאתה מגיע באהבה, לכל דבר. היא מושלמת ואני אוהב אותה.
אורן: זאת אומרת, אם נמשיך את הדוגמא הזאת של בית מבולגן שאני הייתי רוצה שהוא יהיה מסודר, אז לעזוב את התמונות האלה של בית מבולגן או מסודר בכלל?
כן, בטח. נניח, פעם מאוד מאוד אהבת אותה, אולי פעם זה היה כך, אני לא יודע. אנחנו עוד לא ביררנו את היחסים ביניכם, איך הם היו, מה היה, עוד לא סיפרת לי נניח כמו לפסיכולוג. נניח שזה היה, ונניח שאתם נכנסתם פעם ראשונה לדירה המשותפת שלכם, לפני זה לא הייתם בכלל יחד אף פעם ועכשיו אתם יחד. מטבח משותף, העיקר זה חדר השינה, והעיקר זה שאתם ביחד, היית שם לב לבלגן?
אורן: לא.
שבוע ראשון, בטוח זה הכל אופוריה כזאת, כמו חלום, כל אחד נהנה מהשני וזהו. ומה שהפוך כאן, והיא רוצה לסדר, אתה אומר "לא לא לא, אחר כך".
אורן: אז לצייר לי תמונה כזאת?
למה לא?
אורן: אני לא אומר שלא, אני רק רוצה להבין מה לעשות.
כן. יותר טוב לחיות בתמונה כזאת מאשר לבוא לבלגן, לראות אותו ולא להסכים איתו. זה אותו הבלגן כמו שהיה קודם, בימים הראשונים שהייתם יחד, אבל אז הייתה אהבה ולא היה איכפת לך שום דבר רק עד כמה שאתה קרוב אליה.
אורן: נכון. אבל עכשיו אין לי רגש כזה.
אז שיהיה.
אורן: בוא תלמד אותי, אני זורם איתך. אז ככה אני צריך לחשוב?
תפסיק לעשות ביקורת, "מה היה אז", תחזור לאותה תמונה, אז הייתה אהבה וכל הבלגן הזה לא הפריע לך.
אורן: נכון.
זהו, אתה היית צריך רק אותה?
אורן: כן.
יופי.
אורן: אז מה עכשיו?
תשתדל גם כך להסתכל עליה עכשיו, שאתה רוצה רק אותה וכל יתר הדברים בחיים, זה בכלל לא מעניינים אותך.
אורן: זאת ההכנה שאני עושה לעצמי לפני שאני פותח את הדלת לבית המבולגן?
כן. זה ויתור על הביקורת, על האגו שגדל, על כל הדברים מצד אחד. מצד שני, שעל פניהם אתה תגדיל את האהבה שהייתה לך קודם פי כמה פעמים מעכשיו, שהיה נראה לך אתמול בלגן. אתה רוצה להרגיש אהבה במקום בלגן. זה ממש באותה מידה, זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה".
אורן: אני שומע מה שאתה אומר.
כל הַיֵתֶר אלה תרגילים.
אורן: כן, אז אני מאוד רוצה ליישם את זה היום.
וגם מצידה, שזה יהיה כך.
אורן: נניח שהיום, אחרי השיעור הזה אני רוצה לחזור הביתה, ולעשות ממש ככה.
תנסה.
אורן: אז תראה אם אני מתאר את מה שאתה אומר לי לעשות.
כן.
אורן: אני נוסע הביתה, עוד מעט אני אכנס הביתה. אני מתחיל לחשוב. קודם כל הבנתי שאני לא צריך לחשוב על זה שהבית יהיה מבולגן.
לא.
אורן: לא לחשוב.
לא.
אורן: לא להכין את עצמי לפגישה עם הבית המבולגן?
לא. אין בלגן.
אורן: אין בית.
הכל נקי ויפה.
אורן: אני לא חושב על כלום.
כן.
אורן: לא חושב על כלום, רק על מה?
על זה שאתה מגיע, ומחכים לך בבית, אתה בא למישהי שהיא מקור החיים שלך. הכותל שלך. האדם שמבין אותך, שדואג לך, שיכול תמיד לעזור לך. תצייר לך את הדברים האלה.
אורן: או.קיי. אז זאת הפעולה?
כן.
אורן: זאת ההכנה שלי לכניסה הביתה?
כן. אתה ראית או לא ראית שהיא מבולגנת ואתה קפדן?
אורן: מתי?
לפני החתונה.
אורן: לא זוכר, זה היה מזמן.
לא זוכר. אני זוכר שבאתם אלי בתור בחור ובחורה.
אורן: אז מה, אז לא הבנתי. אני רוצה שתלמד אותי ואת כולם משהו.
ראיתי את הפער בתכונות.
אורן: או.קיי.
בתכונות האלה דווקא, שאתה קפדן, דרשן, והיא אחרת לגמרי, היא חופשייה, עם הציורים, עם הריקודים, עם כל הדברים, שזה שייך גם למקצוע שלה. ראיתי פער גדול מאוד בין הכלכלן, היבש, המסודר, הייקה לבחורה שהיא הפוכה. ראיתי את זה, אמרתי לך, תחשוב. אז עכשיו הגיע זמן לחשוב.
אורן: אז אני חושב על זה שעכשיו אני הולך לפגוש את משוש חיי, כמו שתיארת.
כן.
אורן: וזהו?
כן. אז, כשהיית צעיר, לָמה ויתרת על זה? כי אתה לא ראית את זה. או אולי חשבת "זה לא בסדר, זה בסדר, אני אכסה על זה".
אורן: עכשיו, כשאנחנו מדברים פֹּה באולפן, זה כאילו משהו סטרילי, כאילו אנחנו לא בחיים. אנחנו מתפלספים פה באיזה מקום.
החיים שלנו מיועדים לזה שאנחנו דווקא נעשה כל פעם תרגילים. אז אתה תרגיש את החיים שהם שדה תרגילים, שזה הכל מיועד להיות כך בכוונה, כל הדברים האלה יורדים עליך בכוונה שאתה תעבוד כך על עצמך יחד איתה ותגיעו לאהבה חלוטה שבה כל החיים הם ממש בעלייה. אז אתה תראה שכל מקרה ומקרה שיורד עליך ועליה ועליכם בכלל, זה רק כדי שאתם תעבדו על התיקון שלכם. ואם אתם תגיעו לאהבה ביניכם אז כבר דברנו על זה שפתאום נפתח לך חוש נוסף להרגיש את העולם החדש וכולי.
אורן: אז בוא רגע נחזור אלי לפני הכניסה הביתה.
כן.
אורן: פה אנחנו מדברים באולפן ואתה מסביר, לצורך העניין בַכִּתָה, ואני לומד את הדברים וכותב במחברת ואחר כך אני משתדל לקרוא את זה באוטו לפני הכניסה הביתה ולהיכנס לזה, אבל אז אתה כבר לא תהיה לידי להגיד לי "תדמיין שהיא מעיין", וכן הלאה.
בסדר.
אורן: אתה לא תהיה שם, כשאני אהיה באוטו חמש דקות לפני הכניסה הביתה.
לָמה? תדמיין שאני לידך כל הזמן, אם זה עוזר.
אורן: אני בטוח שאני לא אצליח לעשות את זה באותה העוצמה כמו שעכשיו אתה אומר לי.
בסדר, מי אמר שזה אפשרי מייד, אולי ההיפך? פתאום תתפוצץ אחרי חמש דקות של מאמץ.
אורן: בדיוק.
אורן: אז יש לזה יותר סיכוי?
יכול להיות.
אורן: או שאני אצליח במקצת, בגרם אחד. אתה כאילו מסמן לי כבר "ווִי" שאני ממש "מפליג" פה מקצה לקצה, חופשי.
לא, חייבים להשתדל עד הסוף כדי להצליח בכמה אחוזים.
אורן: אז נניח, אני מתחיל פה בתהליך ואתה מחליף פה תמונות מימין לשמאל.
קודם כל אנחנו מדברים על הדדיות כי גם היא נמצאת בטיפול.
אורן: ברור, גם היא. הכל נשמע טוב ויפה רק אני מפחד שזה גדול עלי. מה זאת אומרת? אתה ציירת כאן שהכל במאה אחוז, אתה כאילו מתנתק מהמציאות ובמאה אחוז בונה איזה דמיון. בטוח שאחר כך, כשנצא מהאולפן ונהיה בחיים, בטוח שאני לא מצליח במאה אחוז. אז אולי אתה יכול לתת לי איזה תרגיל, כמו ילד בגן, שנותנים לו משחק לבן שלוש, לבן ארבע, לבן חמש, עם דרגות קושי. תן לי משהו, לדרגה ראשונה.
בסדר. תרשום. כל יום ויום שאני חוזר הביתה, יש בינינו "תָקֶל" על "זה", שלוש נקודות. מה זה "על זה", תגיד לי? שבטוח בגלל "זה" זה קורה. נניח שהיא לא הכינה לך משהו, שנעלי בית שלך לא עומדות בדיוק בכניסה בצורה כזאת לכיוון מסוים.
אורן: בזוית הנכונה.
נניח שנעלי הבית שלך נמצאות במקום שזרקת אותם ליד האמבטיה ולא ליד הכניסה, ושוב אתה מתפוצץ.
אורן: נכון.
ומזה מתחיל הערב.
אורן: נכון.
יופי. אז התרגיל הוא שאתה תוותר על נעלי הבית בכניסה.
ניצה: הוא צריך להזכיר גם לָמה הוא עושה את זה, את המטרה?
בטוח. כי הוא מגיע בסופו של דבר למשפחה המושלמת ודרך המשפחה המושלמת, היא והוא יחד, הם רואים עולם חדש, אינטגראלי, יפה, מאוזן, בהרמוניה כמו אצלם במשפחה. אז אתה מוותר על נעלי הבית שלך, כן?
אורן: כן.
וכמו שהן עומדות בדיוק באותו הכיוון, ימינה או שמאלה מהדלת, בדיוק מאותו מרחק. אתה מחפש אותן חמש דקות, ונניח שאתה מוצא אחת באמבטיה ושנייה תחת המיטה.
אורן: ומה אני עושה בחמש דקות האלה?
אתה עושה את זה בשמחה, בשמחה כי אתה עושה מאמץ. אתה הכנת את עצמך לעשות את התרגיל. אתה צריך להנות מזה, "עד כמה שאני עכשיו עובד, עובד במכוון על התיקון, כי בזה אני מגיע למטרה הנעלה".
אורן: אבל מה המטרה הנעלה, זאת אומרת, אני מלא עצבים?
לא, אתה לא מלא עצבים. אתה כבר הכנת את עצמך.
אורן: בסדר.
אתה לא מלא עצבים. זאת כבר לא הפתעה בשבילך.
אורן: לא הפתעה, נכון.
לא.
אורן: אני מתחיל את החמש דקות של החיפוש.
כן.
אורן: מתחיל לחפש פה, שם.
אתה הולך ומחפש כמה שצריך.
אורן: על מה אני חושב במהלך החיפושים, אני לא מתעצבן?
לא. ההיפך, אתה נהנה.
אורן: אני נהנה.
אתה נהנה, ככל שאתה יותר מחפש אתה עוד יותר נהנה. עד כמה שאתה יכול עכשיו לעבוד לקראת המטרה.
אורן: ממה אתה נהנה כל כך, מה אתה אומר לעצמך?
כמו שאתה מחפש חמץ בליל הסדר.
אורן: מה אתה אומר עכשיו לעצמך? נניח "אני עכשיו מתאמן כמו במכון כושר".
כי מה ההבדל בין זה שאני מוצא את הנעלים שלי שם ושם, במקום שהן עומדות במקום שבו אני מחייב אותן לעמוד ולחכות לי? ההבדל הוא סך הכל בויתור שלי. אם אני אבטל את האגו שלי, אז לא אכפת לי איפה שהן יהיו.
אורן: אז על מה אתה חושב שאתה מחפש?
שאתה עובד על האגו שלך כדי להתקרב לאהבה.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו, זוגיות ומשפחה, טבע/תפקיד האישה |
| להשאיר תגובה | |