קשה לגבר לסבול בירור של היחסים. באנו מהחיות, שם היסוד שלנו-זכר עושה מה שצריך לעשות עם הנקבה והולך, והיא נשארת עם הילדים
הסיפור הפעם מדבר על זוג באמצע שנות השלושים לחייהם, שלמרות שהם נמצאים בקשר זוגי, אחד מהם מרגיש בדידות בתוך הקשר.
אורן: הם נשואים?
אורית: הם נשואים, והילדים באים בהמשך הסיפור. מה שקרה זה כשהגעתי לגיל 30 פלוס והמשפחה לחצה להתחתן, הרגשתי שמתחיל לברוח לי הזמן.
את מדברת מצד האישה?
אורית: כן. הייתי פשוט לחוצה להתחתן, ומכל החברים או המכרים שיצאתי איתם, מצאתי את בן הזוג שלי, את בעלי היום, ולא עשיתי יותר מדי חושבים. אמרתי "טוב לנו פחות או יותר ביחד, אנחנו מסתדרים, יש אלוהים בשמים, הכול יהיה בסדר, נזרום עם זה". התקופה הראשונה בזוגיות, בחיי הנישואין עברה סך הכל די בסדר.
אלא, שלאט לאט התחלתי לראות שאנחנו שנינו עובדים, חוזרים הביתה, ואז יש לנו את השלב של להיות ביחד, ארוחת ערב, קצת מדברים, ואז הוא יושב ורואה טלוויזיה, ואני צריכה להתחיל לעשות את העבודה הנוספת, את כל עבודות הבית. התקופה הזאת עברה בניסיונות לגשר קצת על הפער הזה, אבל ראיתי שאין עם מי לדבר, אז לא לחצתי יותר מדי.
לתוך הסיטואציה הזאת נולדו התאומים, היום בני שנתיים. יש המון עבודה בבית, אני הפסקתי לעבוד, ונמצאת איתם בבית. אני מגיעה למצב שמצד אחד אני תשושה מרוב עבודה קשה, ומצד שני אני מרגישה בדידות נוראית. אין לי עם מי לדבר, אין מי שיבין אותי, כמה שאני מנסה ומשתדלת זה לא לגמרי מצליח. התינוקות בוכים בלילה, הוא לא קם, הוא מאוד עייף. כל בקשותיי להתייחס אלי יותר, לתת תשומת לב יותר, לנסות לשוחח איתו, עלו בתוהו, לטענתו הוא עובד נורא קשה כדי לפרנס אותנו והוא פשוט מאד עייף, אין לו יכולות לעשות את זה. אני בשלב שאני מרגישה כל כך בודדה בתוך הקשר הזה שאני לא יודעת מה לעשות.
מתוך הסיפור הזה עולה השאלה, איך אפשר למלא ריקנות של אדם בתוך זוגיות שכזאת?
יש לך משפחה, ילדים, הכל בסדר, חוץ מהיחס מהבעל. הוא באמת לא מסוגל לעזור בבית, אין לו לזה ידיים, אבל נפשית, אם הוא היה משתתף יותר, זה היה מספק אותך?
אורית: בהחלט, זה סיפוק גדול מאוד.
זאת אומרת, את מצפה לזה ולא יותר?
אורית: הייתי מעדיפה יותר יחס רגשי, מאשר עזרה ממשית, בבית.
האם מרגע שנולדו הילדים הרגשת שהוא התרחק ממך קצת?
אורית: כן.
הוא פוחד לגעת בהם, להתעסק איתם קצת?
אורית: לא ממש. הוא משחק איתם, הוא מחליף להם חיתולים, אבל לא עושה להם אמבטיה.
הוא מחזיק את האחד כשאני עושה אמבטיה לשני.
זאת אומרת, הוא קצת מתעסק איתם, לא רק דבוק לטלוויזיה?
אורית: לא רק. בהתחלה כשלא היו לנו ילדים, הוא היה מאוד דבוק לטלוויזיה ולמחשב.
ועכשיו הוא מבין שזה שייך גם לו, מחוסר כוח הוא עושה רק מה שמסוגל?
אורית: הוא נדרש ממני קצת יותר לשתף פעולה, אבל בקשר הזוגי בינינו כמעט ואין שום קשר.
מה זה הקשר הזוגי? הוא ישן במיטה אחרת? את מרגישה שיש לו רעיונות אחרים לגמרי ממשפחה?
אורית: לא, אבל הוא לא משוחח איתי, הוא לא מנסה לעזור לי לפתור בעיות.
את עכשיו אימא, כל הלב והמחשבות שלך נתונים לילדים, את עסוקה איתם יום ולילה, הם מרכז החיים שלך. את לא מרגישה מתי יום ומתי לילה ובכלל מה שמתרחש בעולם, מפני שאת מסתכלת רק עליהם.
אני זוכר, כשטסתי עם אשתי מרחקים גדולים ממקום למקום על פני כדור הארץ, ממדינה למדינה, והבן היה בן קרוב לשנתיים, וכשדיברתי עם אשתי על כל הדברים שעברנו, ראיתי שהיא לא הרגישה כלום מהנסיעה, כי כל הזמן הייתה עסוקה בו. אין חיים מסביב, משהו קורה, עוברים משדה תעופה לשדה תעופה, ממקום למקום, היא פשוט כאילו הייתה בבית לידו או מחזיקה אותו על הידיים. עד כדי כך.
אז הוא לא נמצא במצב כזה. את דורשת ממנו שהוא יהיה בתוך העיסוק שלך כמוך, איך זה אפשרי? הוא נמצא בעבודה, יש לו שם הרבה בעיות ומחשבות, תלוי במה הוא עובד, יכול להיות שהוא שקוע גם בלב וגם במוח בכל מיני פרויקטים ומי יודע מה. והוא בא הביתה, הילדים צועקים, קפריזות, הוא מחליף חיתול פה ושם, אבל מה הוא יכול לעשות, זה בכלל לא שדה שהוא שולט או יכול לשלוט בו.
אורית: אני לא מדברת על העזרה הפיזית.
לא פיזית.
אורית: הילדים הולכים לישון באיזשהו שלב ואז אני רוצה קצת לשוחח איתו, לראות מה עבר עליו, מה עובר עלי, מה הוא מרגיש, האם יש בינינו איזשהו רגש.
"שוב, אנחנו לא מדברים על היחסים בינינו". הנושא האהוב על האישה.
אורית: היחסים בינינו, זה מאוד חשוב.
תמיד לברר. הגבר סובל מזה.
אורית: אבל לי זה מאוד חשוב, אני עובדת נורא קשה, אלה הילדים שלנו.
אז מה הוא יכול להגיד? "אני אוהב אותך. מספיק? עכשיו בואי נדבר על דברים אחרים".
אורית: למי זה מספיק? לי זה ממש לא מספיק.
כן, הכול נכון, ואני מבין את טבע האישה, אבל קשה מאוד לגבר לסבול את הדברים האלה, בירורים של היחסים, כי בשבילו הכול פשוט. זה כמו בטבע, מגיע זכר, עושה מה שצריך לעשות עם הנקבה והולך, והיא נשארת עם הילדים, עם הצאצאים שלה, מגדלת את הגורים וממשיכה את החיים. והוא בכלל הולך.
אורית: אבל אלה חיות.
זה אצל החיות, אנחנו יותר מהחיות אולי לכיוון הרע ולא לכיוון הטוב? זו עוד שאלה. אבל אנחנו באנו מתוך החיות, זאת אומרת שם היסוד שלנו. היסוד הוא כזה שגבר לא קשור לילדים כמו אישה, הוא לא מוליד אותם. התהליך הזה של הלידה בא ממך, זה משהו שהוא לא עבר ולא יעבור אף פעם. לא יכול להיות לו קשר כזה אליהם, הוא לא מרגיש אותם כחלק ממנו, חלק בלתי נפרד. אלה הילדים שלי, נכון, אבל זה לא כמו אימא. זה לא אמא.
אורית: אבל אני צריכה את הגבר שלי, אני צריכה שהוא יהיה איתי.
הגבר שלך, זה משהו אחר, אז שהילדים לא יהיו המרכז. אם את רוצה שיהיה לך קשר עימו, אז את לא יכולה כל הזמן לדבר על ילדים וחיתולים ומחלות וכולי. לחזור לקשר, כשהילדים הולכים לישון, אין ילדים.
ואתם ביניכם. את צריכה להביא כוס קפה ועוגה שהוא אוהב, לשבת יחד איתו ולבלות בנעימות, כאילו שאין ילדים. עד כדי כך שאולי כדאי להזמין מטפלת וללכת איתו לבית קפה או סתם לטייל ברחוב, ולחזור הביתה, כמו זוג. זה מאוד חשוב להיות ללא ילדים, לחזור לאותה תמונה שאתם לבד.
אורית: לחזור לאותה התמונה?
כן, כי הילדים ביניכם, מנתקים אתכם זה מזו, אלה בעיות באמצע.
אורית: זאת אומרת, לאחר שהוא חוזר הביתה ואנחנו סיימנו לטפל בילדים, הם הלכו לישון ועכשיו שמונה וחצי, אז אין טלוויזיה, אנחנו צריכים להיות אחד עם השני, אחרת הטלוויזיה לוקחת את הכול.
לא יודע, הרי גם קודם היתה טלוויזיה.
אורית: היתה טלוויזיה בשבילו, לא בשבילי.
בסדר, לא חשוב, אבל למה עכשיו זה מפריע לך?
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו, זוגיות ומשפחה, טבע/תפקיד האישה |
| להשאיר תגובה | |
שמדברים בדרך כלל על דברים חיוביים. רק טוב, מה שנקרא "חדשות טובות".
אורן: היית בודדה גם קודם?
אורית: הרגשתי את הבדידות גם קודם, אבל קודם יכולתי איכשהו לחיות עם זה, כי לא היה בנוסף עוד עול מסוים.
אורן: ועכשיו גם עבודות בית וגם הטיפול בילדים מעצימים את תחושת הבדידות?
אורית: כן.
אני ניסיתי לעשות כך. דבר ראשון, אני יוצא לחופש יחד עם אשתי בחו"ל. אנחנו נוסעים רק לטיול, אנחנו כל הזמן מטיילים ברגל. אנחנו יושבים בבית קפה ושותים קפה, במקום אחר אוכלים פסטה, אחר כך אוכלים בעוד מקום משהו קל, וכל הזמן מטיילים ברגל. זה החופש שלנו בשניים. אנחנו לא עושים קניות או כל דבר אחר, רק מטיילים ולפעמים קונים מצרכי מזון. דבר שני, בנוסף על אותו שבוע חופש, אנחנו מטיילים בכל יום כמעט שעה.
אורית: ואז מדברים?
ואז מדברים.
אורית: על מה מדברים?
אני כל הזמן שואל, והיא מדברת.
אורית: אתה "שואל"?
אני שואל.
אורית: הבעל שלי לא שואל שום דבר, אני מרגישה שאני לא מעניינת אותו.
אני יודע מה לעשות עם אשתי. אני שואל "איך הנכד, איך הנכדה, איך זה ואיך זה?". על מה אני יכול לשאול אותה? אני שואל אותה על מה שהיא עוסקת, ואז היא מספרת לי את כל הדברים. אבל גם בכל הדברים שהיא מספרת, אנחנו מחזיקים את עצמנו כך, שמדברים בדרך כלל על דברים חיוביים. רק טוב, מה שנקרא "חדשות טובות".
והדבר השלישי, אני מגיע לפעמים אלי הביתה ואנחנו עושים ערב זוגי. אנחנו לא מדליקים נר באמצע השולחן, אבל כן שותים יין, אשתי מכינה סלט יווני עם פטה ואיזו עוגה קטנה, כמו שאני אוהב, ואז אנחנו עושים ערב זוגי. אנחנו עושים זאת מתי שזה יוצא, גם בגלל שהיא עסוקה עם הילדים והנכדים. צריכים לעשות כאלה דברים, אבל אני רוצה להדגיש כאן, שבעצם צריכים לקבוע לזה זמנים, ולא "היום אתה לא מסתכל טלוויזיה".
הוא צריך לדעת שערב אחד בשבוע הוא שלך, והוא מגיע ועושה מה שאת רוצה. אם את רוצה לרקוד אז לרקוד, אם את רוצה לשבת אז לשבת, אם לדבר אז לדבר. הוא צריך לדעת את זה. כך אני עושה, אני יודע שעכשיו אנחנו הולכים לטייל ובשעה הזאת אני שומע. ואם היא מפסיקה, אז אני כבר אומר "למה את לא מדברת איתי?". בדרך כלל האישה אומרת כך לגבר, אבל כך אני אומר לה "למה את לא מדברת, למה את לא מספרת, מה קורה?". זאת אומרת, אני עושה כאן כאילו משחק הפוך, וזה עובד.
חוץ מזה אני מתקשר אליה לפחות פעם פעמיים ביום. אני שואל "מה נשמע?", והיא עונה "הכול בסדר". היא כבר רגילה, לכן זה לא לוקח זמן, זה לא דורש דבר, אבל הצלצול הזה חייב להיות. רצוי לעשות זאת בזמן מסוים, נוח. אלה דברים קלים, "ההרגל נעשה טבע שני", כך שגבר לא מרגיש את עצמו שהוא מחויב, שהוא תורם, שדורשים ממנו, שהוא ממש נמצא באיזה מקום סגור. זה מאוד חשוב לטבע הגבר. זה אותו אריה שמטייל ולא רוצה כלום מלבד להביא ללביאה צאצאים ולברוח. אז אם אישה מבינה את זה, היא מסכימה עם כאלה פגישות נקודתיות ובכל היתר אין מה לעשות. לאחר שילדים הולכים לישון, לאימא יש מלא עבודה, את יודעת את זה.
אורית: איך אני יכולה ללמד אותו לשאול שאלות? אמרת שאתה שואל את אשתך שאלות, איך אני יכולה ללמד אותו? הוא לא שואל אותי שום דבר.
זה נעשה בזמן המיוחד שיש לנו, כשאנחנו הולכים לטייל.
אורית: אנחנו יכולים לשתוק לגמרי. אם אני לא אדבר, הוא לא ישאל. הוא לא ממש יתעניין.
גם אני לא מתעניין כל כך, אלא אני יודע שאני צריך לשאול.
אורית: אז איך אני אלמד אותו לשאול? איך אני אלמד אותו שהוא צריך להיות מעורב גם במה שאני מרגישה, להיות אקטיבי, לשאול?
זו חכמת החיים. מגיעים לזה אחרי שמגיעים הנכדים.
אורית: עד אז אני אחכה? הם בני שנתיים.
כשיהיו הנכדים בני שנתיים, אז אולי תגיעו לזה. לכן צריכים ללמֵד. כאן אנחנו נוגעים בבעיה מאוד גדולה, שאנחנו לא מחנכים את הילדים להיות הורים. אנחנו בכלל לא מחנכים אותם להיות בני אדם, בני זוג, אין לנו חינוך לזה. מה שאנחנו נותנים לילד זה רק מקצוע. כאילו שאם לא היה מדע בעולם, אז לא היינו מלמדים אותו כלום. הוא היה גדל פרא אדם כמו אותו אריה. אבל לאריה יש אינסטינקטים, ואיך אנחנו חיים?
אורית: אני מוכנה לקבל את הדברים שאמרת לי ולעשות, ומתוך המודעות הזאת אני רוצה ללמד אותו לשאול אותי שאלות, להתעניין, לשאול איך את מרגישה, מה עובר עלייך.
תתחילי מזה שאתם מכינים פעם בשבוע איזו ארוחה עם סלט יווני כמו שאמרתי, איזה טכס קטן.
אורית: והשאלות יגיעו מעצמן?
אני חושב שמִדבר כזה כן.
אורית: ואתה מציע לעשות ערב אחד בשבוע? האם זה מספיק בשביל להתחיל לתקן את היחסים?
אני לא חושב שזה צריך להיות אפילו ערב אחד בשבוע. זה ממש לא עניין של שעות.
אורית: אז מה כן?
זה צריך להיות שכך זה, זה היחס. מספיק לחגוג יום הולדת פעם בשנה, תעשו משהו מתי שנוח. אבל בכל זאת, הוא בא אחרי העבודה הביתה, הוא לא הולך לפאב עם החברים שלו ומגיע הביתה קצת שתוי בשתיים עשרה בלילה. הוא בסדר גמור. אני לא מרגיש כאן מצידו עבירות כלשהן כלפי המשפחה.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה |
| להשאיר תגובה | |
ילדים זה קשה ודאגות, אבל קודם כל אנחנו יחד-זה תחכום פנימי שאישה צריכה לעשות בתוכה- להראות לבעלה שהוא העיקר, אחרת יתרחק
אורית: לא, הוא איש טוב. הוא באמת הוא עוזר כמה שהוא יכול לעזור, אבל הבעיה היא מבחינת היחס שלו, הקשר שבינינו.
אני חושב שצריכים לעשות כאן התאמה ביניכם בכמה שיחות, ולתת גם לך איזה כיוון נכון בדרישה אליו. אני מבין את הקושי להיות כל היום בבית עם הילדים ואחר כך לא להרגיש שום תמיכה מבן הזוג. אבל את אומרת שהוא מחליף חיתולים, בכל זאת הוא משתתף במשהו. לגבר זה הרבה.
אני מתלבש בך ובו ואני מבין את הפער הזה, אבל אם אנחנו נתעלה מעל דרישות האגו של כל אחד ואחד, אז אנחנו צריכים ממש להבין שביחסים בינינו אנחנו צריכים להגיע למצב שאין ילדים, אנחנו זוג, ואין ילדים באמצע שמרחיקים בינינו. הם הולכים לישון, ועכשיו אנחנו אחד עם השני ודבוקים זה לזה. ואנחנו כל הזמן כך, שהילדים לא נמצאים בינינו ולא נותנים לנו להתקרב ולהתחבק, לגעת זה בזה, אלא ההיפך, הילדים רק דוחפים אותנו יותר זה לזה.
צריכה להיות הכְוונה פנימית בקבלת התמונה הזאת של המשפחה בצורה אחרת. שאמנם ילדים זה נטל וקשה וצעקות ודאגות, אבל קודם כל אנחנו יחד. זה מאוד חשוב שלא תשימי את הילדים כך שהם העיקר, "תחזיק, תעשה, קח את הילד" אלא שהוא ירגיש שאת איתו כמו קודם כל הזמן, וחוץ מזה יש ילדים.
זה תחכום פנימי שאישה צריכה לעשות בתוכה, כי מי זה הגבר ומי היא המשפחה ומי הם הכול? הרי הילדים זה העיקר. והיא צריכה להראות לבעלה שלא כך, שהוא בשבילה העיקר, אחרת הוא יתרחק. אחרת הוא באמת יגיד, "מה את רוצה? אני מביא לך כסף, וגמרנו. קחי את הילדים שלך, קחי את הכסף ותעשי מה שאת רוצה. מה עוד את רוצה ממני?". זה מפני שאת מראה לו שבשביל זה כביכול הוא קיים.
אורית: בזוגיות הראשונית שלנו היה קשר אפשרי שיכולתי להסתדר איתו, אבל הוא באמת לא דיבר הרבה על הרגש שלו.
גם אז.
אורית: גם אז. עכשיו, לא רק שהוא לא מדבר על הרגש שלו, הוא גם לא מדבר על הרגש שלי, והוא גם לא מתעניין, ואני מרגישה בודדה בקשר.
לכן אני מעורר כאן את הנקודה, שיכול להיות שאת מציגה את הילדים כמקור שלך, כהתעניינות העיקרית שלך, ואז הוא מרגיש שהוא צריך לזוז, שהוא בעניין הזה מתרחק. אולי את גורמת לכך ולא הוא. אני רואה מצידו התנהגות גברית מצוינת רגילה, אפילו טובה. הוא מביא פרנסה הביתה, הוא לא הולך לפאבים עם החברים, הוא דואג למה שאפשר, אפילו מחליף חיתולים לילדים, מה את רוצה ממנו? יכול להיות שאת מציגה את הילדים כאילו לפנייך.
אורית: אני לא מציגה כך את הילדים. הוא מגיע הביתה, ויש את ה"שלום", ויש את היחס עם הילדים, ויש את המקלחות ולהשכיב אותם לישון, ולהישאר לבד, אנחנו לבד.
כן.
אורית: ב"אנחנו לבד" יש התמקמות מול הטלוויזיה, ואין שיח, אין דיבור, אין התעניינות במי אני ומי אתה ולאן אנחנו הולכים.
זה לא אופייני לגבר "מי אני ומי אתה".
אורית: אין דיבור בכלל, אין דיבור על רגש.
על מה?
אורית: יחס, רגש, אכפתיות.
לא לדבר על יחס. יש על מה לדבר בעולם, על פוליטיקה, על עוד דברים. אני רואה שאת מחייכת, אבל הוא לא רוצה לדבר על יחס. כמה אפשר לדבר על יחסים? זה כאילו שהוא אומר, "את לא מרגישה שאני אוהב אותך? אני אוהב. להגיד עוד פעם? אני אוהב. להגיד עוד פעם? אני אוהב". ברור שאני מגזים, אני מעביר את הדברים בצורה גסה במיוחד, כי הדרישות שלך צריכות להיות מאוזנות עם מה שאפשר לדרוש ממנו קודם כל, ועל זה צריכים לעבוד.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה |
| להשאיר תגובה | |
לקרוא ספרים בפסיכולוגיה- אז תדעי איך לדבר עם הגבר, תכירי את עצמך. הוא פשוט, לא עמוק. גם מכדורגל את יכולה לעבור לחיים אישיים
אורית: אז כל פעם שאישה מרגישה בודדה בקשר עם בן הזוג שלה זה סימן שהיא מגזימה בדרישות שלה ממנו?
אני לא יודע. אני גם לא יודע באיזו צורה את מגיעה אליו. האם את מתיישבת לידו כשילדים הלכו לישון, מביאה לו כוס קפה עם עוגה שהוא אוהב, או משהו מיוחד שהוא ירגיש ממך תשומת לב מיוחדת? האם את מתיישבת לידו, אולי מחבקת אותו, אולי סתם מרגישה במגע שלו, אפילו אם הוא רוצה לראות איזו סדרה בטלוויזיה, או שכשהוא מסתכל בטלוויזיה, את מתיישבת מולו במקום הטלוויזיה ואומרת, "אני רוצה שתדבר איתי"?
אורית: לא. אני רוצה זוגיות, אני לא רוצה להרגיש בודדה בקשר. יש לי בן זוג, יש לי משפחה, אבל אני רוצה להמשיך לחיות בזוגיות. יום אחד הילדים יגדלו ולא יהיו בבית ואני אשאר איתו. על מה אני אדבר איתו? איך אני אדע מיהו ומה הוא מרגיש ומה אני מרגישה אם אין התעניינות אחד בשני?
את צריכה לקרוא הרבה ספרים בפסיכולוגיה. זה מה שאני ממליץ. כי אז תדעי איך לדבר עימו, תכירי יותר את עצמך, ולמה הרצונות האלה מתעוררים בך. זה ימלא אותך בהרבה תשובות שאת חושבת לקבל ממנו. הוא בכלל לא כזה. הוא שטוח, הוא לא מבין על מה מדובר. הוא עובד, מביא פרנסה, ילדים, אישה, ברוך ה' הכל בסדר, מה את רוצה? את רוצה אהבה? בסדר. הוא פשוט, הוא לא עמוק. את רוצה עכשיו להתחיל לחפור בו, או לחייב אותו שהוא יהיה יותר רגיש, רך, עשיר בפנימיות, יידע את הרצונות והתשוקות שלך, איך לתת יחס יפה, גם קודם הוא לא היה כזה.
אורית: ואם הוא היה כזה קודם, זה היה משנה את התמונה?
יכול להיות שהיה יותר קל לדבר איתו, להזמין אותו לשיחה הדדית. מה הוא אוהב לראות, כדורגל? גם מכדורגל את יכולה לעבור לחיים אישיים, אם את מספיק חכמה. היחסים שיש בכדורגל הם יחסים של כל העולם, זה משחק.
אורן: לא הבנתי, מה עם הכדורגל?
אורית: רק גברים משחקים כדורגל.
אורן: יש לה כל יום את הסצנה הזאת, הבעל, המסך, וכדורגל. אמרת שהיא יכולה לתפוס דווקא את הדבר הזה, וממנו לפתוח לכוון שהיא צריכה, לקשר הזוגי, איך בדיוק?
שהיא תתחיל להתעניין בכדורגל.
אורן: איך, מה, לשאול אותו?
אם זה כל החיים שלו, כי עבודה הוא חייב, כדי לפרנס אותה, במקרה הגרוע הוא חושב כך, "אני מפרנס אותה, ואת הילדים שלה. אבל כדורגל, תני לי משהו משלי, שעה מתוך עשרים וארבע שעות, בשביל מה אני חי"? את זה היא לא יכולה לגנוב ממנו.
אורן: אז מה היא כן יכולה לעשות?
היא רוצה ליצור איתו קשר, זה יכול לקרות רק על ידי דבר משותף. בשבילה הדבר המשותף הוא משפחה, בית, ילדים. בשבילו זה לא משותף. זאת אומרת, הוא משתתף בכסף ובכך שמחליף חיתולים, בשטח הזה, וגמרנו. עכשיו יש עוד שטח. "בשטח שלך נתתי לך מה שאת רוצה ממני, ילדים ובית, עכשיו בשטח שלי, בכדורגל, תכנסי לשם".
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו |
| להשאיר תגובה | |
חייב להיות שטח משותף, הוא משתתף - היא חייבת להיכנס לשטח שלו, למגרש שלו
אורית: אז איך הוא ייכנס לעולם שלי? אני הולכת איתך על הדיל הזה, זה דיל מצוין. בתחום של המשפחה הוא מספק את מה שהוא מספק וזה בסדר לי. בתחום שלו אני מוכנה ללמוד כדורגל, לדעת מה זה "פנדל", "גול". זה התחום שלו, ומה עם התחום שלי עצמי לבד?
מה זה "לבד"?
אורית: הוא רואה כדורגל ואני רוצה רגש. אני רוצה את השיח שחסר לי.
רגש זה לא שטח. במה את מתעניינת שהוא יוכל לשאול על כך? יש לך משהו משותף איתו? אני רואה רק בית וכדורגל, הוא לא יכול להתחיל לדבר איתך על הנשמה ועל הפחדים שלך, אם הם התגברו היום על החרדות של אתמול?
אורית: לא, שידבר איתי בטוב.
בסדר, בטוב, עד כמה את מרגישה היום יותר ביטחון לעומת החרדות שהיו אתמול או שלשום, מה, הוא פסיכולוג?
אורית: הוא בן הזוג שלי, הוא המשלים שלי. דיברנו על כך שהוא צריך להשלים אותי.
זה מוגזם, אני מתכוון ברצינות, במקרה כזה לא כדאי לנו להמשיך. אני חושב שאת צריכה טיפול.
ניצה: זה היה רעיון מאוד יפה על הכדורגל, מה עומד מאחוריו? בעצם היא כל הזמן רוצה שהוא יזדהה איתה אבל היא, אין לה שום עניין להזדהות איתו. אז אתה אומר, "אם את רוצה לזכות בהזדהות, קודם תזדהי איתי, תהיי במגרש שלי, תהיי איתי, אחר כך נדבר".
נכון, כי חייב להיות שטח משותף, הוא משתתף, הוא מביא משכורת, לא הולך לשום מקום, בא הביתה ומחליף חיתולים, מצידו זה כל מה שהוא יכול לעשות, והוא לא מבין מה היא דורשת ממנו, היא מוציאה לו את הנשמה.
ניצה: איך כל הדברים היפים האלה שדיברנו עליהם בתוכניות קודמות, על כל הנושא של העקרונות, של השולחן, של הוויתור, של החיוך, יכולים להיכנס במקרה כזה, והאם בכלל זה אפשרי מהנקודה שהיא מתארת, איך לעלות אותםקצת למעלה, ולתת להם את המרחב של השולחן העגול שדיברנו עליו קודם?
מישהו צריך להזמין את מישהו לריקוד.
ניצה: בדיוק, ומי צריך להיות המישהו הזה? הסובל שמרגיש שחסר לו.
אלא מי ?
ניצה: כי השני לא חסר לא כלום בעצם.
נכון, היא חייבת להיכנס לשטח שלו, למגרש שלו.
ניצה: זאת אומרת, שכדי להגיע למצב שהיא מזמינה אותו לשולחן העגול, היא קודם צריכה להיכנס למגרש שלו, להיות בו, להרגיש אותו ואז להזמין אותו לשולחן.
היא מאוד עקשנית ומאוד דרשנית, זה קשה.
אורן: אישה טיפוסית, בת דורנו.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו |
| להשאיר תגובה | |