אנחנו שונים מהם בזה שאנחנו מלמדים את האנשים, להשתדל להתעלות מעל האגו שלהם ולהיות נפרדים ממנו
אורית: על חלק מהדברים שהזכרת עכשיו, יש המון קורסים בשוק כמו, קבוצת "פלייבק", קבוצת תיאטרון, קבוצת פסיכודרמה. במה אנחנו שונים מהם?
אנחנו שונים מהם בזה שאנחנו מלמדים את האנשים, להשתדל להתעלות מעל האגו שלהם ולהיות נפרדים ממנו. בִּמקום להתקשר לרצון של עצמם, אנחנו מלמדים אותם, לפחות במידה חלקית, מסוימת, להתקשר לרצון הזולת. אם אני מסוגל לעשות זאת בצורה קלה בבית או בעבודה, לדוגמה, המנהל אומר לי "תעשה כך וכך", ואני מוותר על האגו שלי, עולה מעליו, ולוקח את כל מה שהוא אמר לי בקלות, ואפילו באהבה, כמו שנניח, הייתי צריך לעשות את אותם הדברים, אבל לילד או לתינוק שלי, אז זה לא היה כל כך קשה בשבילי לבצע.
מפני שזו שליטה זרה, איש זר, זה מתחיל פתאום להיות קשה ואולי בלתי אפשרי. זאת אומרת, יש כאן בעיה פסיכולוגית בלבד. יכול להיות שאעבוד לטובת הזולת, יכול להיות שזה יהיה עבור אשתי או הילדים שלי, שאני לא כל כך מסור להם, עבור המשפחה, הקרובים, ההורים, או אולי בעבודה, או בכלל בשמירת הכללים שהחברה, המשטרה, הרשויות דורשות ממני, לא חשוב מי. אם הייתי יכול להתעלות מעל האגו שלי ולהרגיש את הרצון שלהם, בעצם זו התביעה, הבקשה, הפנייה שלהם אליי, אם הייתי מקבל זאת באהבה, כמו נניח אימא כלפי הילד, שמספקת לו הכול, אז היה לי קל והחיים היו קלים. לא הייתי מתגרש, לא הייתי נמצא במריבות בעבודה ולא הייתי נוסע בכביש ומוכן לדרוס את כולם וכן הלאה.
זאת אומרת אני צריך ללמוד בסך הכול דבר פשוט, איך כל הזמן להחזיק את עצמי למעלה מהטבע שלי. האנושות חושבת על זה כבר הרבה שנים, אין כאן דבר מיוחד, יש רק שיטה מיוחדת, של יצירת סביבה שכל הזמן תחייב אותי להיות בצורה כזאת. והסביבה הזאת יכולה להיות מלאכותית לגמרי, תיאטרון ממש, באופן שבו אנחנו עכשיו לוקחים זוגות ובונים מהם חברה חדשה. אף אחד מהם לא מתוקן, אבל אנחנו משחקים "בכאילו", כמה זוגות פועלים כלפי זוג אחר, וכל פעם הם משפיעים על אותו זוג. זה ברור לנו, זו השפעת הסביבה, זה מה שאנחנו צריכים לעשות.
אורית: באחת התוכניות הקודמות גם דברת על זה. אנחנו כמו שני כדורים וכל אחד צריך לפַנות בתוכו מקום בשביל להכיל את האחר.
זו הדוגמה שהביאו לי הזוגות האלה.
אורית: אני מבינה את מה שאתה אומר ויכולה אולי לבצע זאת ברמה השכלית. השאלה היא, איך זה נוגע ברגש? האם אני יכולה באמת להתחבר שם?
אני יכול להבין זאת בצורה שכלית ולא להסכים. אבל אם יתנו לי כל מיני דוגמאות, שבהן אשתתף בצורה רגשית ואשחק יחד איתם זה ישפיע. אנחנו נדבר לפי שיחה שהם יזמינו, שיחה כזאת שבמהלכה פתאום אצטרך לעלות מעל האגו שלי. אהיה חייב להיכנס למצבים לא נעימים, הם בכוונה יתנו לי תרגילים כאלה שלא תהיה לי ברירה, זה נקרא אצלנו "הכבדת הלב".
במיוחד כאן, אני צריך לקבל מהם תמיכה לאהבת הזולת או ליחסים הנכונים. ואז כל פעם שאקבל מהם דוגמאות כאלה, אם הם אנשים שאני רוצה להיות מחובר איתם, ורוצה להיות בקשר איתם, אקבל מהם את כוח השינוי שיפעל ואני באמת אשתנה. הרגל כאן נעשה טבע שני. אני מתחיל להתרגל להתייחס כך בכל מקום, ולראות שעל ידי זה אני מרוויח, גם האגו שלי מרוויח. אצלנו זה נקרא "להשפיע על מנת לקבל", כדאי לי לבצע פעולות אנטי אגואיסטיות כדי ליהנות.
מה אנחנו לא עושים בשביל זה? אנחנו הולכים לעבודה, מבצעים מטלות קשות ובכלל מתרוצצים כל הזמן בבית ובכל מקום. האם אנחנו לא עושים זאת נגד האגו שלנו? אנחנו כן עושים. למה? כי על ידי זה אנחנו מרוויחים. אותו דבר כאן. אנחנו צריכים לוותר כי על ידי זה נרוויח. להראות להם שעל ידי זה הם ירוויחו. זה מה שלא קיבלנו ביַלְדות. אמרו לי "תהיה ילד טוב", ועוד הרבה מילים. אבל דוגמה לא קבלתי. ראיתי שכולם מתייחסים בזלזול ואיך שבא להם זה לזה. תנו לי דוגמה שעל ידי יחס יפה וטוב, אני מרוויח. להיפך, אומרים לי "אתה פראייר". ובזה נמחק כל מה שהייתי רוצה, אולי פעם להיות טוב.
חיים חדשים – שיחה 30 – 2.7.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, הטבע, נושאי הערבות, השפעת הסביבה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
"אנחנו עכשיו לא מדברים על הפערים בינינו, אלא רק על מה שיכול להיות משותף בינינו".
אורית: נניח שיש אדם שרוצה לבוא לקורס כמו זה שהצעת, אבל הוא לא רוצה שנדבר איתו על טבע האדם, הוא רוצה רק לתרגל ולשחק את מה שיש לנו.
הוא חייב לשחק אבל יחד עם המשחק, הוא חייב להבין מה קורה כאן, לדבר על זה, המשחק הוא מתוך הדיבור. אנחנו לא צריכים להביא לו הרצאה פרונטאלית עם צורות גרפיות ודברים נוספים, אנחנו משחקים ובתוך המשחק אנחנו מעבירים שיחה פסיכולוגית. זאת אומרת, בירור עצמי. זה נקרא "בירור". ואחרי הבירור בא מאליו התיקון, "סור מרע ועשה טוב".
ניצה: אנחנו באמת בונים כל מיני תהליכים כמו, סדנאות לזוגות. וכמו שיש שולחנות עגולים לחברה, אנחנו מעוניינים בשולחנות כאלה לזוגות. כל זוג יגיע עם נושא כלשהו, הנושאים יהיו שונים, והזוגות יעברו תהליך אישי אבל תהיה שם גם סביבה. איך אתה רואה אירוע כזה? אני רואה אותו פעם ראשונה מול העיניים. תעזור לנו לארגן אותו נכון, מה צריך להיות שם?
יש כאן בעיה. סביב השולחן העגול יושבים עשרה אנשים שונים, ולכל אחד יש בעיה עם תשעת האחרים, ואנחנו בעצם, צריכים להגיד לו שהבעיה היא עם עצמו ולא עם האחרים. כאשר מדובר בזוגות, נניח שיושבים שם חמישה זוגות, אז לכל אחד מהם יש בעיה אישית ביניהם, ובעיה לקבל את דעת האחרים וכן הלאה. ויש בעיה עוד יותר מורכבת, לקבל את דעתם כלפי האישה וכלפי הגבר באותו זוג. אז יש כאן הרבה מאוד קשרים במערכת מורכבת ולכן אנחנו צריכים מראש ללכת לתוכנית מאוד מנוהלת, אחרת הם יאבדו את עצמם, כי אף אחד לא דומה לאחר. אם זה כלפי האדם, אז מדובר באגו שלו. אבל כלפי זוג, מפני שהם כבר זוג, יש מערכת של שניים, אי אפשר להשוות אף אחד לאחר ובודאי לא זוג אחד לזוג אחר. זאת אומרת, יש כאן הרבה בעיות נוספות.
אבל כמו בשולחן העגול, נתחיל מזה שנבהיר "אנחנו עכשיו לא מדברים על הפערים בינינו, אלא רק על מה שיכול להיות משותף בינינו". גם בין כל זוג וגם בין כל הזוגות, נעסוק רק במה שיכול להיות משותף בינינו. אנחנו לא נדבר על איך נתקשר בין כל הזוגות יחד. אנחנו לא באים לחברה, שבה כל הזוגות פתאום מתחילים להתערבב ביניהם. אנחנו רק רוצים שהם ילמדו איך כל זוג, בתוך עצמו, יתעלה מעל האגו שלו ויתקשר מעליו. את והוא לא אגו מול אגו, אלא מעליו. זה מה שאנחנו רוצים.
אנחנו לא רוצים שהזוג הזה יתקשר עם הזוג ההוא, אין דבר כזה. ואת הדברים האחרים אפשר לראות רק בתור דוגמה. זאת אומרת, יש שולחן עגול, שבנוי בעצם מזוגות, וכל זוג מתעלה מעל עצמו ומגיע לאיחוד. ורק לאחר שהם מגיעים לְקֶשֶר ביניהם, אפשר כבר לדבר על מערכת שבה הזוגות מתקשרים ביניהם, באופן שכל זוג הוא לא זוג אלא אחד. הוא הפך להיות לאחד. ואז נמצאים שם חמישה יחידים ולא זוגות.
אורן: אז אולי כדי לא להתבלבל, נזיז ארבעה זוגות ונשאיר על השולחן העגול רק זוג אחד. וכל אחד מבני הזוג ילמד איך להתעלות מעל האגו?
לא.
אורן: איך הם מגיעים למצב של התעלות מעל האגו?
אפילו שהם יבינו זאת מהפסיכולוג הם לא ישתנו, הם צריכים חיזוק מהסביבה. דרך הסביבה הם מקבלים את כוח השינוי. זו כל הבעיה. אני יכול להיות בטיפול כל החיים. הפסיכולוג מסכים כי זו הפרנסה שלו ואני מסכים מפני שאני לא מבין שזה עסק ביש מלכתחילה. למה? כי הפסיכולוג בשבילי הוא לא סביבה, הוא לא מחייב אותי. דרך הדיבורים איתו אני אירגע ואולי עוד כל מיני טיפים, אבל זה לא ישנה לי את החיים. החיים ישתנו רק אם אכנס לסביבה שמשפיעה עליי. אנחנו מהטבע בנויים בצורה כזאת שהסביבה משנה אותנו, אין מה לעשות.
חיים חדשים – שיחה 30 – 2.7.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, השפעת הסביבה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
דיברנו על ויתור הדדי. מה זו אהבה? זו חיה שאנחנו צריכים לגדל, זו חיה שגדלה מויתורים. אהבה היא קשר
אורן: אז בוא נחזור לשולחן חמשת הזוגות.
צריך שחמשת הזוגות האחרים ישפיעו על אותו זוג אחד וכך כולם ישפיעו על כולם בזה שיתנו דוגמה, עד כמה הם מתעלים מעל עצמם. ואז לדוגמה, זוג אחד מתעלה מעל עצמו, מפני שהאימא שלה גרה אצלם בבית, האימא זקנה והיא לא יכולה בלי אימא, כל השנים היא עם אימא. אצל הזוג השני הבעיה היא כדורגל כל ערב. אצל הזוג השלישי, האישה עוסקת כל הזמן בדוקטורט שלה, גם בבית וגם בעבודה. אצל זוג אחר הילדים כל הזמן רבים ביניהם והאבא בעד הבן והאימא בעד הבת. ועוד כאלה דברים, לא חשוב מה ולא אכפת לנו מי צודק ומי לא, אנחנו לא כמו הפסיכולוג, אנחנו לא נכנסים לכל הדברים האלה, לא חשוב לנו. אנחנו לא הולכים לפתוח את הדברים ולקשר ביניהם ברמה האגואיסטית. אין בזה שום צורך, וזה אף פעם לא מגיע לתוצאה טובה. אנחנו צריכים ללמד אותם איך להתעלות מעל האגו. תדע שבתוך האגו אתה קבור.
אורן: איך נתעלה?
על ידי דוגמה.
אורן: לא הבנתי. מי נותן למי דוגמה?
דיברנו על ויתור הדדי. מה זו אהבה? זו חיה שאנחנו צריכים לגדל, זו חיה שגדלה מויתורים. אהבה היא קשר.
אורן: אז מי פה נותן את הדוגמה?
זוגות לזוגות.
אורן: איך? הם נותנים דוגמה איך אצלם בבית הם מוותרים זה לזו, זו הדוגמה?
כן. ולא אכפת לנו על מה בדיוק יש ויכוח או בעיה, זה לא חשוב. לא חשובים לי פרטי הבעיה בחיים שלהם. מה כבר יכול להיות שם? מה שיש אצל האחרים. תביא לי מיליון בעיות, הסיבה אולי קצת שונה, אבל זה אותו דבר, אגואיסט אחד נמצא בחיכוך עם אגואיסט שני. בסך הכול, אלה כל הבעיות.
אורן: אז אם נניח שאצלי ואצל בת הזוג שלי יש מאה אחוז מהחיים, ונניח שהצלחנו למצוא אחוז אחד של ויתור בינינו, אז עליו אנחנו נספר לזוגות האחרים בשולחן. וכך גם היא תמצא אצלה אחוז אחד של ויתור כי הרי אנחנו לא בוויתורים, אנחנו עוד לא זוגות מתוקנים לעילא ולעילא, אלא אנשים רגילים. אז מה אני צריך לעשות כשאני בא לשולחן כזה, אני צריך למצוא אצלי את הגרם אחד של ויתור שאני כן יכול לאתר שהיה בינינו, להציף אותו, והיא תציף את שלה והיא ואתה את שלך, זו הכוונה? או אחרת מאיפה מספקים את דוגמת הוויתור. זה מה שאני מנסה להבין.
אנחנו מספקים את דוגמת הוויתורים מזה שאנחנו לומדים איך לוותר. איך אני מתעלה מעל האגו שלי, איך אני מתחיל להרגיש את השני, שהרצון שלו הוא יותר חשוב לי מהרצון שלי.
אורן: איך? איך אני לומד את זה ומפַתח יכולת כזו?
על ידי זה שאנחנו מדברים על החשיבות של הוויתורים. איך אנחנו עושים את זה אצלנו. לראות את השני כגדול ואת עצמי כקטן. או לראות את השני כקטן, שאני יכול להשפיע לו דוגמה טובה, אז אני כגדול. דוגמה טובה, לא באגו שלי שאני יותר גדול ממנו. אם אני מתעלה מעל האגו אז אני יותר גדול ממנו. ואז כשאני יותר גדול ממנו בזה, אז אני לוקח דווקא את החיסרון שלו במקום את החיסרון שלי ורוצה למלא את החיסרון שלו. והוא בצורה הדדית צריך לעשות את זה כלפיי.
כל אחד יכול להתקשר לשני בתנאי שהוא לוקח את החיסרון של השני וממלא על ידי כל היכולות שלו את החיסרון שלו. והוא עושה אותו דבר איתי ואז אנחנו מתקשרים ונקראים "זוג". לפני זה הם לא זוג. לפי מה אנחנו זוג? שאנחנו, מקיימים יחסי מין יחד, לפי מה? זו הדרגה הבהמית, איפה אנחנו נמצאים בקשר זוגי ברמה האנושית?
איך אנחנו לומדים את זה ממערכות, שאני צריך להתקשר בין מערכת למערכת, לפי חוק ההתקשרות הזה. ומהם חוקי ההתקשרות? כשאני הולך להתקשר למישהו אני צריך להיות רגיש למה שיש בו ולהיות מוכן לספק לו מה שהוא צריך ממני, אחרת הוא לא יקבל. אותו דבר הפוך, הוא צריך כלפיי. ואז אנחנו נכללים זה מזה כמו שדיברנו על שני כדורים שנכללים זה מזה או שכל אחד מפַנה מקום בתוך עצמו לשני.
חיים חדשים – שיחה 30 – 2.7.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, השפעת הסביבה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
יראו דוגמה לא מלאכותית, לא יפה, לא תיאטרלית, לא כלום, אבל משהו יש שם, איזה מן ויתור, איזו נטייה לחיבור, וכבר יש שם כוח מיוחד שישפיע עליהם.
ניצה: אתה יכול לספר קצת על הדינאמיקה? מתי התהליך הוא בין הזוגות עצמם, מתי התהליך הוא בין הזוגות, מתי זה בפנים מתי זה בחוץ, ממש לנסות לראות תמונה כללית.
יש לנו אדם שמומחה בתסריטים, אני חושב שאת זה צריך לעשות אתו.
אורית: זה יכול להיות בדומה לפסיכודרמה שמשחקים תפקידים?
יכול להיות. כן.
אורית: אם אני נמצאת ברעיון של ויתור הדדי, ואני באה למקום של הוויתור ממקום מאוד מאוד פגוע, מאוד מאוד קשה לי. נפגעתי, נעלבתי. איך אני עושה התעלות והאם אני משאירה את העלבון מחוץ למקום שבו אני צריכה להתעלות או שאני יכולה לדבר עליו כדי להרגיע את המקום הכואב הזה?
את תתרשמי מדוגמאות גם אם את מאוד מאוד עקשנית ומזלזלת בכל הדברים, ולא רוצה לשמוע על שום ויתורים ולא אכפת לך כל "השטויות" האלה, מה שעושים כאן סביב השולחן העגול. ואם את פשוט אטומה לגמרי, ואפילו שממש קשרו אותך בחבלים לכיסא ואת חייבת לשבת כאן ואת לא שומעת, אז את בכל זאת תתרשמי מדוגמה. עכשיו השאלה עד כמה תקבלי את הדוגמאות האלה כשייכות אלייך.
ישנם הרבה אנשים ששומעים כאילו, ולא שומעים. שומעים בצורה תיאורטית. הם שומעים חכמות ויכולים לספר על זה אחר כך לאלפי אנשים, אבל זה כמו ששומעים מהאוזן וזה מיד עובר לפה והחוצה וזהו, ובעצמם הם נשארים כמו שהם.
כאן דווקא צריכה להיות השפעת הסביבה. דווקא בזה. הסביבה עושה עלינו עבודה כזאת שאנחנו משתנים בעל כורחנו. משתנים. זו השפעת הסביבה ואת זה אי אפשר לעשות אם אנחנו סתם רואים סרט. אני בסרט יכול לבכות מהדברים שעושים, מאיזה עוול למישהו, ולזה שאני עושה את זה בעצמי ובמשפחה, אני לא מודע. אני לא מודע. רק בתנאי שאנחנו נמצאים בחברה ואני נכנע לפי הדוגמאות האלה, ודרכם אני מקבל השפעה מיוחדת מהחיבור דרך הסביבה הזאת.
אורית: אז הקבוצה צריכה להיות בעצם מאוד חזקה, שאני יכולה לסמוך עליה.
לא, היא לא צריכה להיות חזקה, היא רק צריכה להיות קבוצה שבאמת משתוקקת לחיבור, משתוקקת לוויתור. כמה שרואים דברים יפים משחקנים בתיאטרון, אנחנו אף פעם לא מקבלים דוגמה להתעלות מעל האגו. אנחנו יכולים ללמוד מכל השחקנים ומכל הדוגמאות בעולם איך אני מנצל את עצמי כדי לנצל את העולם. זאת אומרת איך לעבוד עם האגו, מפני ששם אין ויתור. שם עובדים שחקנים שמקבלים משכורת, והם ישחקו דברים יפים ומיד בסרט אחר, דברים רעים.
כאן אנחנו מקבלים השראה מהקבוצה, מדוגמאות מהזוגות או מזוג אחד אפילו שהוא משתדל להתעלות ולהגיע לאיחוד. ולכן הם מקרינים עליי את כוח האיחוד. באיחוד יש כוח מיוחד, הכוח האינטגרלי הזה שמשפיע עליי. אני רק מהקבוצה, וקבוצה יכולים להיות שניים, רק מזה אני מקבל כוח שינוי. צריך טוב טוב להבין, שלא יעזרו לנו כאן אנשים חיצוניים, פסיכולוגים, אנשי קולנוע, תיאטרון או משהו אחר, זה חייב להיות ברצינות. החברה הזאת צריכה להיות רצינית. זאת אומרת כמה זוגות שהם באמת אמתיים. אם תביאי זוגות שהם סתם יתנו דוגמאות זה לא "תופס". את תרגישי שכולם הבינו והלכו הביתה ושום דבר לא משתנה. שום דבר. אלף פעם יראו דוגמה מלאכותית, וכלום משתנה. יראו דוגמה לא מלאכותית, לא יפה, לא תיאטרלית, לא כלום, אבל משהו יש שם, איזה מן ויתור, איזו נטייה לחיבור, וכבר יש שם כוח מיוחד שישפיע עליהם.
חיים חדשים – שיחה 30 – 2.7.2012
האדם חי מחדשות. הוא חייב כל הזמן להרגיש חידוש במשהו. אחרת יתחדש רק האגו שלו. זה לא טוב.
אורן: אמרת שקבוצה יכולים להיות שניים, הכוונה שני זוגות?
כן, שני זוגות זה מול זה.
אורן: בני הזוג בעצמם יכולים לבנות ביניהם קבוצה? גבר ואישה יכולים לבנות את עצמם כקבוצה?
יכולים, ודאי, "מיעוט הרבים שניים", אבל זה כשמסכימים באמת כל אחד לתת לשני דוגמה. אבל מאיפה הם ייקחו כוח לתת לשני דוגמה אם הראשון יהיה כלפָי כקבוצה. קשה. מאיפה יהיה לו כוח איחוד, עם מה הוא יתאחד? יש טכניקה שהוא מתאחד איתי, אבל זה לא מספיק, "ברוב העם הדרת המלך" אני צריך בכל זאת דוגמה רחבה, כמו שנראה לי זו חברה , קבוצה, הסביבה.
אורן: נניח שהם שני זוגות.
שני זוגות זה מספיק.
אורן: אז מאיפה הוא לוקח את כוח האיחוד, עם מי הוא מתאחד? אמרת שבין בני זוג חסר לך מאיפה לקחת את כוח האיחוד.
זוג אחד נותן דוגמה לזוג השני. וחוץ מהדוגמה הויזואלית הוא נותן להם גם את כוח האיחוד שהם מתחברים. כי בדוגמה הויזואלית הזאת יש גם כוח פנימי של איחוד.
אורן: אז זה צריך להיות זוג שהוא כבר במשהו טוב?
במשהו, בנטייה לזה. כמו בקבוצה שלנו.
אורן: אז אי אפשר שאחד מבני הזוג הוא ייתן לשני את הדוגמה הזאת של נטייה לטוב?
כן, אבל זו בכל זאת לא קבוצה. זו בעיה. אפשרי, אבל הרבה יותר קשה.
ניצה: אבל נניח שזוג כזה עבר תהליך של כמה מפגשים, והיה עם עוד כמה זוגות. אחר כך האם הוא מגיע למצב שהוא יכול לתחזק את זה בתוך הקשר שלו, או שכל הזמן הוא צריך להיות מוקף בקבוצה?
כל הזמן. כי אגו שלו כל הזמן מתפתח ומראֵה אופנים חדשים. העבודה הפנימית הזאת היא לא נגמרת. אבל האם הוא צריך כל הזמן להיות באיזשהו קשר תמידי עם הקבוצה, עם גורם זָר? אולי את הקשר הזה אפשר כבר לחדש על ידי תכנית טלוויזיה. אני לא יודע, זה יכול להיות.
אורית: בדרך כלל, מניסיון, כשעוברים קורס שהוא ממוקד מטרה מסוימת, ואחר כך לא חוזרים להיפגש, אותה קבוצה עם אותו מנחה, באמת יש נטייה לדברים "להתמוסס."
בטח.
אורית: כך שבאמת לחזור לתחזוקה פעם בכמה זמן זה מאוד משמעותי.
ניצה: מה עוד צריך להיות בסדנה כזאת? דיברנו בעצם על איזושהי סדנה, כי ברגע שיש שני זוגות זו סדנה. זה לא זוג אחד.
נכון. אפילו זוג אחד זו סדנה. "סדנה" נקראת פעולה פיזית עם מניע פנימי. זה לא יכול להיות ללא השתתפות גם בדיבור ובמה שאדם מתבטא. מצדי שירקדו.
אורית: אתה חוזר עוד פעם למקום שחייבים גם לחוות ממש, שתהיה שם עשייה ממש, ולא רק חשיבה. זאת אומרת, ממש צריך בפועל להרגיש את זה.
זו חייבת להיות עשייה ממש בתוך סביבה, רצוי פיזית ולא וירטואלית, שהיא עושה אותה פעולה, וכך מחבקת את האדם או הזוג, ובזה משנה אותו.
ניצה: נניח שזוג כזה עכשיו מתעניין, ואנחנו יודעים שתמיד כשמישהו רוצה לברר תהליך, הוא מיד מנסה לברר פרטים, אפילו על כמה מהר הוא ירגיש למשל את כוח האיחוד הזה בתוך התהליך הזה. זה קורה מהר? זה קורה אחרי תקופה מסוימת? כמה מהר הוא ירגיש.
אני חושב שמיד.
ניצה: מיד? ומיד ההרגשה הזאת עושה איזה תהליך?
התפעלות יכולה להיות ודאי מישיבה ראשונה כזאת, מהפגישה הראשונה. אבל אחר כך אנחנו צריכים לפתֵח את זה. כי גם זה כל פעם נראה כבר הרגל. יהיה משהו חדש או לא. האדם חי מחדשות. הוא חייב כל הזמן להרגיש חידוש במשהו. אחרת יתחדש רק האגו שלו. זה לא טוב.
ניצה: זאת אומרת, כל פעם צריך להעלות את הרמה הזו של החיבור.
ביניהם הם כבר יכולים לשמור על זה. הם צריכים לדעת לשחק לא כל אחד נגד השני, אלא כל אחד נגד האגו שלו. האדם צריך להיות שחקן. זה משחק החיים האמיתי.
ניצה: אני חושבת שזו התחלה, הייתי רוצה לראות איך אני בונה את משחק החיים הזה, איך באמת יוצרים משהו, איזשהו תהליך, שהוא תהליך שמעביר את האדם באמת שלבים.
את זה רצוי לעשות במסגרת יותר רחבה אולי, עם עוד כמה אנשים שלנו, שהם בעצם המומחים בבניית אירועים כאלה, ולחשוב איך לעשות. אבל בהחלט לנסות את זה. לא חסרים זוגות כאלה. גם קרובים לנו. ולסדר דבר כזה. זה מעניין. בטוח שאם נוכל להראות תוצאה יפה, טובה, לא תחסר לכם עבודה.
אורית: אנחנו לא ממש מחפשים.
לא, אבל כבר עם תוצאות באמת מיוחדות.
אורן: אז בזאת נסיים הפעם. תודה הרב לייטמן, תודה אורית דולב, תודה ניצה מזוז.
ניצה: תודה.
אורית: תודה רבה.
אורן: תודה גם לכם שהייתם איתנו. עד הפעם הבאה כל טוב ולהתראות.
חיים חדשים – שיחה 30 – 2.7.2012