"עכשיו אנחנו צועקים." "בעוד דקה אנחנו מתנשקים." לעשות איזשהו ספר ששם תהיה תכנית ביצוע של הניסוי שלנו.
ניצה: השלב הבא הוא שלב שכינית אותו "התכללות הרצונות," ואותו אנחנו בעצם צריכים ליישם בחיי היומיום. זה כבר לא בתוך התרגיל, התרגיל כבר הסתיים ועכשיו בחיים שלנו אנחנו צריכים ליישם את הרצונות ואת הבקשות של בן הזוג שלנו. זה נכון? זה הצעד, החלק השלישי?
כן. ואז אתם מגלים עד כמה שקצת פחות צריכים לזה. שהמימוש הפיסי שלהם הוא ממש קצת. לא צריכים כאן לעשות כל מיני פעולות למילוי כי פתאום היחס הזה היפה, וההבנה הדדית ממלאים אתכם. אתם לא צריכים הרבה חומר להוסיף לזה, כי הכל נעשה במילוי הרגשי.
ניצה: זה כבר המצב כשהוא מגיע למצב סופי אולי. בשלבים הראשונים, כשאני רק ניגשת לתהליך הזה פעם ראשונה, אני אעשה את זה בצורה לא נכונה.
אתם תתנו מכות אחד לשני, זה לא חשוב.
ניצה: זהו, זה יהיה קשה. ואחרי שהשלב הזה יסתיים, אני רוצה להבין את השלב הבא.
לא, אני חושב שכאן צריך להיות לפניכם ספר הדרכה שאומר "עכשיו אנחנו צועקים." "בעוד דקה אנחנו מתנשקים." אני אומר את זה כבדיחה אבל ממש כך, לעשות איזשהו ספר ששם תהיה תכנית ביצוע של הניסוי שלנו.
ניצה: שיכלול את התהליכים של העבודה הפנימית שעובר האדם?
זו מין סדנה שאנחנו עכשיו מבצעים. אבל אנחנו צריכים לסיים אותה באותו יום. אסור לנו להשאיר דבר לא גמור. כי אז הוא נשאר כרשימו וזה לא טוב. אנחנו חייבים את התהליך הזה לסיים.
ניצה: אבל אני רוצה להבין, כי התרגיל הזה הוא תרגיל שאת חלקו אנחנו יכולים באמת להתחיל ולסיים באותו יום, אבל החלק של היישום הוא חלק של כל החיים.
באחוז מסוים, זה לא צריך להיות ממש לעומק, ודיונים גדולים. קצת ועוד קצת ועוד קצת, אבל כולו, עד שאנחנו נחיה אותו, במידה יותר ויותר גדולה.
אורן: ניצה מדברת על מה שיקרה אחרי שסיימנו את כל התהליך על כל השלבים שלו, בעצם אחרי כשאנחנו ממשיכים את חיינו.
לרשום את הרזוּמֶה, הסיכום, לְמה הגענו. שאנחנו הגענו לזה שאנחנו ממש מוכנים לחיות "בענן ורוד מעל הזבל, שמכוסה ולא מסריח." ולדרוש זה מזה רק את הדברים ההכרחיים לאהבה, כי כל היתר באמת לא נראה לנו כהכרחי. ובזה אנחנו מגיעים לקירוב הלבבות. זה חייב להיות ממש ברור שזה הסיכום.
אורן: עכשיו, מכאן והלאה כל אחד משתדל באמת לממש את הדברים האלה.
ודאי, ודאי.
אורן: למשל, אם היו דרישות כלפיך, אתה משתדל לממש, ואם היו דרישות כלפיה היא משתדלת.
אבל אם כל יום אתה תעשה את זה בבית, ואפילו שלא תממש את זה, בכל זאת ההרגל נעשה טבע שני. בכל זאת זה עוד יחלחל ועוד יחלחל בפנים, וכך זה יעבוד. חוץ מזה, פעם בשבוע אתם הולכים לקבוצה הגדולה, ששם אתם מדברים, גם מתקשרים אליהם ומדברים אתם. ולכן זה נכנס להרגל.
ניצה: מה עושים אם אחד מאתנו, מהזוגות או מבני הזוג, הוא פחות נפתח, פחות מדבר? זה קורה הרבה פעמים.
צריכים לעזור לו.
ניצה: איך בן הזוג יכול לעזור לו?
בדרך כלל הם מכירים זה את זה, אפילו שלא מדברים. אחד רק עושה איזו
תנועה לכיוון מסוים והשני כבר יודע מה זה. אז לעזור לו לבטא את עצמו בקלפים האלה, בקרטונים האלה. אולי כדאי לנו בכלל להדפיס סט כזה של קלפים.
ניצה: המשחק הזה שאפשר להשתמש בו.
של הריבועים האלה עם שמות עליהם של כל "הפשעים."
ניצה: ואז כל אחד בוחר מתוך זה.
כן. יהיה להם יותר קל. הם ידברו האם יש לנו, או אין לנו, וכן הלאה. זה נושא ללימוד עצמי מאוד טוב.
ניצה: כשדיברנו עם אנשים וסיפרנו להם, בהרבה מאוד מהשאלות, שאלו מה קורה באמת אחרי התרגיל, ביומיום? האם אני צריכה להתחיל לממש את הרצונות שלו, האם אני צריכה להגשים את הרצונות שלי?
אחרי הסיכום את תראי כמה שזה פחוּת שבפחוּתים. כמעט ולא צריכים שום דבר. תשומת לב קטנה והוא כבר מבין הכל. ואותו דבר כבר מהשני. אלא ההפך, מתי שאנחנו אשמים, מתי שאנחנו לא מסוגלים להסתדר עם "הזבל" שלנו, עם האגו שלנו, אז אנחנו מתחילים להביא פרחים, מתנות או בונבוניירה גדולה, שאף אחד לא צריך אותה, ורק משמינים ומרעילים את עצמנו אִתה, וכן הלאה.
בקיצור, אם יש אהבה, טוב להיות ערומים. לא צריכים יותר כלום.
חיים חדשים – שיחה 35 – 16.7.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, התפתחות האגו, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
מה שבא מהטבע לא יגונה ולא ישובח. ודאי שלאישה יש הרבה יותר טענות מהגבר, זה ברור
ניצה: מה קורה אם מתעורר בי כעס? איך אני מתגברת על זה במהלך היום? כלפי בן הזוג שלי כמובן.
זה הרגל ותמיכה הדדית.
ניצה: ואני יכולה גם לספר לו באותו ערב שהיום פתאום צפה לי הרגשה כזו?
ודאי. את זה ודאי צריכים. אבל כאן מסכמים שמעבירים שיחות כאלה למחרתיים. "תרשמי ותספרי לי על זה." את יכולה להגיד, "אני כועסת עליך, ונדבר על זה מחרתיים, מחמש עד שש." בואי נראה. זה מאוד חשוב.
ניצה: אם אחד מבני הזוג מפר את ההסכם הזה כל הזמן?
אז זה תרגיל. אז עושים עוד פעם ועוד פעם.
ניצה: שום דבר לא שובר אותנו.
לא, לא, ההפך. אבל כל פעם, כאילו אותם הקלפים יקבלו משקל שונה. בכמה אני מבין שאני שתלטן, לא וותרן, פחדן, לא אמִתי, לא מחויב, עצלן, מלַכלך, לא מעריך את העבודה שלה ועוד ועוד.
אורן: באיזו עוצמה?
אתה צריך לאסוף נשים ולרשום את כל הטענות, לגברים לא יהיו כל כך הרבה, ואז אתה תראה מה לעשות עם הקלפים האלה.
אורן: מה קורה אם באופן טבעי האישה באמת היא עם יותר טענות?
זה תמיד כך. זה לפי הטבע, חיסרון, נוקבא.
אורן: אז זה בסדר, זאת אומרת, אין מה להתרגז, צריך להיות מאוזן.
לא, לא. זה מהטבע, מה שבא מהטבע לא יגונה ולא ישובח. ודאי שלאישה יש הרבה יותר טענות מהגבר, זה ברור.
אורן: בכלל, היא תהיה הרבה יותר דומיננטית פה מבחינת דיבורים.
תשעים אחוז טענות יהיו ממנה, ולא יודע כמה ממנו, סך הכל.
אורן: זה בסדר, אין צורך להתרגז?
ממנו תהיה רק טענה אחת, "תעזבי אותי בשקט."
אורן: אז אני אומר, מזה אין צורך להתרגז, זה בסדר, כך זורמים עם התרגיל, זה כך.
אנחנו בנויים כך. אבל אנחנו מדברים איך אנחנו בכל זאת עם זה, משלימים זה את זה. עכשיו אתה רואה לפי זה, איזה סוג עבודה אחרת להשלמה יש כאן לגבר, ולאישה.
אורן: מה עבודת הגבר, אולי תסביר על זה קצת?
"כמה אני צריך להשלים לה." זאת אומרת שהיא מוכנה לעשות הכל, להיות בקשר איתי, להביא לי כל דבר ולעשות הכל, ורק שאני אהיה בתשומת לב אליה. בסופו של דבר, לפי הטבע זה כך, כמו זעיר אנפין ומלכות. ומה שנדרש מהגבר, זה כל הזמן להראות את היחס שלו, אבל יפה, טבעי, אמתי, לאישה. ואז בעצם היא מוכנה לעשות הכל. אבל עד כמה שהעבודה הזאת קשה בשבילו, היא יחסית קלה בשבילה.
אורן: לא הבנתי "אבל העבודה הזאת קשה בשבילו."
קשה בשבילו, מאוד קשה בשבילו, וקלה בשבילה. כי ברגע שהוא נותן לה תשומת לב, יש לה חומר דלק לעשות הכל.
אורן: הוא צריך לספק יחס יפה.
כן.
אורן: וזה קשה לו. והיא צריכה לעשות מיליון דברים ויהיה לה קל אם היא תקבל יחס יפה, וזה יהיה לה קל, אם היא תקבל את היחס היפה.
נכון. זה מגיע מהשורשים הרוחניים.
חיים חדשים – שיחה 35 – 16.7.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו, זוגיות ומשפחה, טבע/תפקיד האישה |
| להשאיר תגובה | |
יצר הרע כל הזמן גדל, ואז ודאי שאנחנו נגלה את ה"זבל" הזה כל פעם ברמה יותר גבוהה.
ניצה: עלו הרבה שאלות בנוגע לציפיות. כשעושים תהליך כזה, באופן טבעי יש איזו ציפייה שבן הזוג שלי ישתנה, שיתחיל להתנהג אחרת.
זה מה שיקרה.
ניצה: ואז, איך אנחנו מתייחסים לזה? כשעולה ציפייה, ואני מתאכזבת. ציפיתי שהוא יתנהג אחרת, ואני רואה שהוא ממשיך אותו דבר, דיברנו על זה, ועוד פעם זה קורה.
צריך לברר את זה על שולחן הניתוחים, מייד. זה נושא לסדנה בינינו.
אורן: איך עושים כזאת סדנה? בוא תפרט.
קודם ניצה תיתן איזו דוגמה.
ניצה: נניח שאני חושבת שבן הזוג שלי הוא מאוד שתלטן, ולמרות שדיברנו על זה, שוב הוא חוזר לזה.
אז מה? כבר היינו ב"זבל" הזה.
ניצה: ואני רואה שהוא ממשיך לשלוט.
אורן: לא, לא מהצד הזה. התחלנו את התהליך הזה, תרגיל "ערימת זבל המצופה שוקולד". אנחנו כבר בזה. עשינו פעם, פעמיים, שלוש. אם אתה מתחיל כזה תהליך, ושני בני הזוג, בהדדיות נכנסים אליו, זה מעורר בך ציפיות, של תקווה לעתיד טוב יותר, כאילו אתה נכנסת על הנתיב לטוב?
מה כתוב בספר ההדרכה שלך? כתוב שם שהדברים האלה צפים כל פעם יותר ויותר, שכמו שאנחנו לא עושים רק שכבה אחת של ביסקוויטים ומצפים שוקולד. שמים עוד שכבה ועוד שכבה, עד שעוגה נעשית עסיסית, עשירה.
ולכן אנחנו צריכים לעבוד על זה. אז יש פעם השנייה ובפעם השלישית, וזה כבר בירור בדרגה אחרת, זה לא כמו שהיה אתמול, שחזרנו על אותו התקליט. זה לא אותו הסרט, זה ממש סרט אחר. אנחנו כבר יותר מלומדים, יותר מבינים, יותר בעלי ניסיון. וצריך לבדוק, האם זה אותו "זבל"? לא, זה לא אותו דבר, זה כבר משהו אחר. גם אני מבין בזה וגם היא מבינה בזה, יש בינינו עמקות יתר, ובעיות יתר ובאמת לא ציפיתי, לא חשבתי.
כי יצר הרע כל הזמן גדל, ואז ודאי שאנחנו נגלה את ה"זבל" הזה כל פעם ברמה יותר ויותר גבוהה. אבל זה כבר יהיה "זבל" שממנו נוצר האוכל לעץ החיים, "זבל" שמזין את המשפחה. שבמקום לפרק אותה ולהרחיק בינינו יותר ויותר, הוא נעשה ההפך, כי אנחנו עובדים עליו, הוא נותן לנו יותר ויותר מגע פנימי בינינו, הבנה יותר פנימית בינינו בכל פעם. ולכן אנחנו לא מתייאשים, אנחנו מגיעים לעוד סדנה ועוד סדנה בינינו.
חיים חדשים – שיחה 35 – 16.7.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, התפתחות האגו, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |
יהיו בעיות יותר ויותר קשות אצלנו, בעיה קטנה תהפוך לבעיה גדולה.
אורן: איך באמת לא להתייאש?
קודם כל אנחנו נמצאים כל פעם בחינוך הכללי, וכתבנו על זה ספר.
אורן: אני שואל בקשר לרגעים הקטנים שבמשך היום, ואתה אומר שהמפגשים שלנו מעת לעת יזינו אותנו וזה ברור שזה יקרה. אבל יש רגעים קטנטנים כאלה שבהם מרגישים את זה.
לא יהיו אפילו משברים קטנים, זה יהיה אולי עם שבירת צלחות אבל זה לא חשוב, העיקר שכל פעם זה נושא לדיון, זה נושא להתקדמות. ואני אומר, יהיו בעיות יותר ויותר קשות אבל מה זה "יותר ויותר קשות"? אם תספר על זה בחוץ, למישהו, הוא יגיד "זו בעיה, מה אתם עושים מזה עניין?". אבל אצלנו בעיה קטנה תהפוך לבעיה גדולה. כי אנחנו נראה אותה ברזולוציה שלנו, בהגדלה שלנו, כי איך יכול להיות שבזה שאנחנו מגלים את האהבה זה לזו, פתאום, משהו קרה והוא נניח שכח על יום ההולדת שלי, איך זה יכול להיות?
אורן: אתה אומר שההתקדמות אל הקשר הטוב בינינו תאיר בעוצמה יותר גדולה פגמים בקשר בינינו?
בטח.
אורן: בגלל שאנחנו שואפים לבנות בינינו משהו טוב?
"כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו". אנחנו כל הזמן נגדל, אבל הבעיות האלה יהיו בעיות יותר איכותיות.
אורן: מה פירוש?
כמו שאמרתי על יום ההולדת. מה זה יום הולדת? איזו שטות, מצד אחד, מצד שני איך עם כל מה שאמרנו, פתאום שכחתי. זה פגם כל כך נורא. ולמשפחה רגילה יכול להיות שזה לא כל כך נורא לשכוח. או דבר אחר, הקטן ביותר, של חוסר תשומת לב, יראה כאן כאיזו בעיה. איך היינו מתייחסים במקום אמא, לבת או בן הזוג? באהבה טבעית, אז תעשה השוואה.
אורן: זה כאילו תרגיל תמידי כזה.
זה תמיד באיזה אופן כדי לאפס את עצמו.
אורן: איך אני מתנהג אם אני מתעצבן מאוד?
איך היית מקבל את זה, איך היית מתייחס אליה, איך היית עושה משהו. תעמיד את עצמך בצורה כזאת, זה יחזיר אותך לשלב הנכון.
חיים חדשים – שיחה 35 – 16.7.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |
בהתחלה זה נראה לי כאילו איזה מין משחק, אבל בזה אני מגלה את החושים והתכונות שלי העדינים ביותר.
ניצה: איך אחד מבני הזוג יכול לעזור לשני אם הוא מרגיש שהשני נפל למקום של כעס, של ביקורת, באיזו פעולה הוא יכול לעשות את זה?
הכי טוב להגיד שבכל מה שקורה את אשמה, ואת מבקשת סליחה, משהו כזה. אבל יכול להיות שכאן זו תגובה אחרת, שאת סתם עושה כאן תרגיל, ומשחקת. אבל בדרך כלל, להראות לו עד כמה שאת מוותרת מתוך האהבה. זה לפי התנאי, הבולם את עצמו בשעת מריבה. זו דוגמה מאוד טובה. אבל לראות ולבצע את זה בצורה עדינה, כי יכול להיות שתהיה תגובה אחרת. כי התגובה יכולה להיות מוקצנת, כמו שאת זורקת חומר דלק לדליקה.
אורן: בתהליך של בניית הקשר הטוב בין השניים, צריכה להיות איזו רגישות. נניח כמו שעכשיו היה מאוד בולט ביחס הזה שנתת. שכאילו אתה נותן כלי מסוים, אבל אתה אומר "חכה, אל תפעיל אותו, תשתמש ברגישות, בעדינות". איך האדם מפתח את הרגישות הזאת, לא לעבוד כמו רובוט, ולא לעשות יותר נזק רגשי מאשר תועלת? כי הוא לא השכיל להשתמש ברגע הנכון ובעדינות הנכונה, ובא לתקן ונמצא מקלקל. איך האדם מפתח את העדינות הפנימית, הרגישות הפנימית, לדעת אם עכשיו כלי מסוים הוא נכון, או לא? איך הוא יכול להתלבש בשני, להרגיש אותו, ולמדוד אם זה עכשיו יעזור. איך אתה עוזר? כי מטרתנו פה היא לעזור זה לזה בתהליך. לפעמים אתה בא לעזור, ואתה מצטער על מה שיצא. אז איך אדם מפתח יותר ויותר את הרגישות שלו לזולת, כדי לדעת אם הפעולה שעכשיו הוא הולך לבצע, באמת תועיל או לא?
שישתדל לעשות את זה מאהבה. פשוט, בצורה מאוד מאוד ישרה. חוץ מזה, החינוך האינטגראלי שלנו, הוא חינוך לקשר בין בני אדם, שזה רק מה שחסר כדי להגיע מרמת החיים הזאת האומללה, לחיים בהרמוניה ושלמות. לכן אדם שמתפתח צריך להגיע בסוף ההתפתחות שלו, ובדרך להתפתחות שלו, לכך שהוא מרגיש כל אחד שבעולם. והמשפחה היא רק השלב הראשון, הקרוב ביותר.
כך הוא מתחיל, הוא מפתח את עצמו דרך המשפחה, פתאום הוא מתחיל להרגיש את כל בני האדם בעולם. איך הם חיים, ממה הם מורכבים, מה הם חושבים, איך הם מתייחסים אליו, ואיך הוא מתייחס אליהם. הוא כבר קורא אותם, הוא נעשה כמו מכשיר רנטגן, הוא ממש רואה אותם שקוף, את כולם. ואז מתוך השקיפות הזאת שרואה בעולם, הוא יודע איך להתקשר אליהם, ואיזו תגובה להזמין מתוכם אליו.
לכן אנחנו כל כך הרבה מדברים על המשפחה, כי למעשה היא קרש הקפיצה להמשך, לחיבור עם הסביבה, ודרכה להתקשרות עם כל המציאות. וזה הכל בא על ידי עדינות הנפש שהוא מקבל מתוך התרגילים האלה. זו כל ההתקדמות שלנו, אין לנו יותר מה לעשות. רק להגיע לרזולוציה כזאת, שאנחנו נכנסים כבר למימד היותר עליון, שאנחנו מתחילים להרגיש שמסביבנו נמצא עולם הרבה יותר עשיר ממה שאנחנו מזהים כאן ועכשיו.
וזה הכל על ידי התרגילים האלה, של היחס שלי לזולת. בהתחלה זה נראה לי כאילו איזה מין משחק, איזו ילדותיות, זה לא נכון. בזה אני מגלה את החושים והתכונות שלי העדינים ביותר. אני מעלה את הדיוק שלהן, ואז אני חודר דרך כל העולם הזה, שאותו אני עכשיו רואה, למימד יותר פנימי. אני מתחיל לזהות דברים שנמצאים למעלה מהזמן. אני מתחיל להרגיש שעבר, הווה, עתיד, זה הכל נמצא בטבע.
אני מתחיל לזהות המון תופעות, זה הכל מתוך התרגילים האלה. אפשר לשאול, מה יש כאן, בתוך הסלון, בבית, כשאנחנו יושבים עם כוס קפה ומשחקים בביסקוויטים שלנו? אין לנו יותר מה לעשות, כי נגמר השלב שבו אנחנו נמצאים עכשיו. נגמר השלב של כיבוש העולם בצורה חיצונית, מכאנית, גסה. התפתחנו בטכנולוגיה, במדע, בטכניקה, בכלכלה, וכן הלאה, וסיימנו את השלב הזה.
עכשיו מגיע השלב הבא, שאני צריך להתקשר לטבע, לעולם, על יד זה שאני משתפר. ואז אני נכנס לתוך עומק הטבע שנמצא כאן.
חיים חדשים – שיחה 35 – 16.7.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, הטבע, נושאי הערבות, התלות ההדדית, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |