"עזר כנגדו", שאתה לא יכול בלי לראות אותה כנגדך, להיעזר בה כדי להיבנות
אורן: סיכום ביניים של מה שאמרת הוא, שאם אני אלמד להתייחס נכון רגשית לבן הזוג שלי או לבת הזוג שלי, במערכת הזאת הכי קרובה אליי שזה עוד אדם נוסף חוץ ממני, אני אקנה לעצמי גישה נכונה להצלחה בחיים בכלל, בכל הרמות.
כן, כלפי הכדור הארץ עצמו. ממש כך.
אורן: עד הכי רחב, הכי עמוק והכי גדול.
כן.
אורן: זאת אומרת, הקשר הזוגי הוא מקום שבו אתה הולך ללמד אותי איך להגיע להצלחה בכל הרמות בכלל.
זה ממש מפתח להכל.
אורן: זה נשמע טוב. אני רוצה להיות בתהליך הזה.
ודווקא זה לא יכול להיות בקשר שלך עם החברים שלך שאתה הולך איתם לדוג דגים, לדיסקו או לפאב, זה חייב להיות דווקא בקשר שלך עם בת זוג.
אורן: למה?
כך בנוי הטבע, אין מה לעשות. אם אנחנו מדברים על הגבר, אז דווקא עם בת הזוג שלו הוא יכול לברר את כל הפינות, כל ההבחנות הדקות, הנעימות פחות או יותר, בתוך האופי שלו וההסתכלות והתפיסה שלו. לכן זה נקרא "עזר כנגדו".
אורן: מה פירוש?
"עזר כנגדו", שאתה לא יכול בלי לראות אותה כנגדך, להיעזר בה כדי להיבנות. אם אתה רוצה לבנות את עצמך בצורה נכונה כדי להבין את העולם, להצליח בגדול, אתה חייב לבנות את הכלים לזה בחיי המשפחה.
אורן: הבנתי את זה. לא הבנתי את "העזר כנגדו".
לכן הייתי אומר שאדם שלא נשוי, הוא לא ראוי להיות מנהל, הוא לא ראוי לקשר נכון עם העולם. ולכן בהרבה מקרים מופיעה הדרישה הזאת להיות נשוי.
אורן: זאת אומרת, יש לי פה מקום שבו אני יכול לשכלל את עצמי כאדם ולהצליח בגדול. זה סיכום של מה שהגענו עד כה. עכשיו אני אשאל קונקרטית. אני רוצה את התהליך, אילו שלבים עומדים בפניי בתהליך הזה? יהיה פה תהליך שאני עושה עם בן בת הזוג שלי, שיהיו לו השלכות בכל רמות החיים, עד הרמה הכי גבוהה.
כן.
אורן: עכשיו את ההשלכות אני שם בצד ורוצה לעשות zoom-in לתוך התהליך עצמו.
כן. אותו דבר יהיה אחר כך ב-zoom out.
חיים חדשים – שיחה 40, 25.07.12
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, הטבע, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו |
| להשאיר תגובה | |
וכל אחד צריך לעזוב את נקודת המוצא שלו ולהתחיל להתקרב לשני.
אורן: בדיוק. אבל לכן על מה שיהיה אחר כך אני לא רוצה לדבר, אני רוצה לחזור לנקודה ההיא. עכשיו הסברת לי למה כדאי לי והשתכנעתי, רוצה אני להצליח בגדול, זה מקום העבודה שבו אני משדרג את התפיסה של עצמי והזולת. אילו שלבים אתה הולך להעביר אותי? מה יהיה השלב הראשון, השלב השני, מהו השלב השלישי? אולי יש מעט שלבים, הרבה שלבים, האם אתה יכול לצייר לי, לתוך איזה תהליך אתה מכניס אותי ומה השלבים שאני הולך לעבור בו?
קודם כל ללמוד מה שכתוב על ה"עזר כנגדו", את עצמך ואותה, עד כמה שאחד יכול ללמוד את השני. מתוך האגו שלי אני צריך ללמוד עד כמה אני מקבל את התמונה של הזולת בצורה מעוותת. זו פסיכולוגיה שאנחנו חייבים ללמד אותה, זה חינוך שאנחנו צריכים להקנות לכל אחד ואחד, ולעשות כל אחד ואחד לאיש בוגר שמבין את החולשות שלו, את הדברים המיוחדים שיש בו. שהוא באמת מיוחד, אבל במיוחד, אם הוא יכול להשתמש בכל התכונות שלו בצורה הנכונה כדי להתקשר עם השני.
אחרי שאתה בונה את היחסים שלך עם בת הזוג, ואתה מצייר את התמונה שלה והתמונה שלך, ואתם דנים ביניכם עד כמה אפשר להיכנס בתוכה והיא בך, ואיפה אתם נפגשים. את התהליך אתם מתחילים כשכל אחד הוא אגואיסט ונמצא במרחק אינסופי זה מול זה וכל אחד צריך לעזוב את נקודת המוצא שלו ולהתחיל להתקרב לשני. אז כמה שאני יותר מתקרב לשני, אני עוזב את המוצא שלי, אני עוזב את הנקודה היסודית שלי, ויותר ויותר קשה לי להתקדם וגם לה יותר קשה להתקדם, כמה שהיא עוזבת את "האני" שלה. אנחנו צריכים לעודד את השניים זה בזה, אולי עוד קצת להתקדם, אולי עוד קצת להתקדם, והכל על ידי ויתור הדדי עד שאנחנו יכולים לגעת זה בזה פנימית.
אורן: מה פירוש?
זה בנקודה שסיכמנו שעד כאן אנחנו יכולים לוותר, כל אחד על היסודות שלו כדי להיות מחוברים יחד. ומה זה מחוברים יחד? מחוברים זה נקרא, שאני מקבל דברים מהאופי שלה, ומה שהכרחי לה יהיה הכרחי לי, והיא מקבלת דברים מהאופי שלי, שהכרחיים לי שיהיו הכרחיים לה. בצורה כזאת נעשה מגע, שקע תקע, ככה נכנסים זה לתוך זה.
בכל אחד מאיתנו יש בליטות ויש שקעים, וכך אנחנו נכנסים זה לזה. אבל מה שחשוב לה אני חייב לקבל שזה חשוב לי בצורה מסוימת. וגם אצלה כך, שיהיה איזה שטח משותף. בשטח המשותף הזה אנחנו נמצאים בינתיים. העבודה היא בשטח המשותף הזה, כשאנחנו מחזקים את עצמנו בקשר הזה בכל מיני סיטואציות, והיא שעוזרת לנו להתחבר. השטח המשותף הזה נקרא "זוג".
וחוץ מהשטח המשותף הזה, יש עוד הרבה מקומות שהיא נמצאת ומקומות שאני נמצא, שהם כאילו עדיין מחוץ לשטח המשותף. (ראה שרטוט).
כך יש שתי טבעות, ויש שטח משותף בינינו, שבו כל אחד מקבל מהשני דברים של השני, שהופכים להיות אצלו חשובים כמו הדברים שלו. לכן זה משותף, כשאני רואה באמת שאין ברירה, שאצלה זה כך.
ומה לעשות עם השטח הלא משותף? נצטרך לעבוד על השטחים האלה, על ידי בירורים, על ידי עבודה הדדית וכולי וכולי. אנחנו עושים כל זאת כדי ליצור מתוכנו אחד. ואם אני יודע לעשות כך, שאנחנו יחד נעשינו כאחד, אנחנו נצליח הלאה עם המעגל היותר חיצון ועוד יותר חיצון ועוד יותר חיצון, עד שכל העולם יהיה כאחד (ראה שרטוט).
ואז לא יהיה משבר גלובלי אינטגרלי והכל, כי בעולם יש מלא מהכל ואנחנו אמנם התפתחנו, רק שבמקום לפתח את הדברים בעולם בצורה היפה ביותר לאדם, הפכנו את זה לצורה הרעה ביותר. כמו שני אנשים בדירה, שלא יכולים להסתדר ביניהם ואז מוכנים שהכל יישרף, בגלל שאני לא מסוגל לסבול אותה והיא לא אותי. זה הכל אותה הצרה, אותה הבעיה.
חיים חדשים – שיחה 40, 25.07.12
הקשר נישאר וההתנגדות הפנימית נשארת ועליה דווקא האהבה עולה ומתפתחת
אורן: ניצה, האם בציור כאן, את יכולה להבחין בשלבים? את רוצה לפתח אותו לאיפשהו?
ניצה: כן, זה נראה שיש כאן כל מיני שלבים של חיבור. נניח שאנחנו מתחילים ממצב של שניים ולאט לאט לאט עושים תהליך להתקרבות, עד שיוצא ביחד. אבל בכל השלבים האלה יש תהליך.
זה תהליך. זה לימוד פסיכולוגיה. אנחנו צריכים יותר לדון ולהכיר את האופי של השני, לעשות רשימת דרישות ומה אנחנו מבינים זה מתוך זה, כן ולא. לקבל את החולשות וכל מיני הדברים שיש בתוך השני כעובדה, כדברים שאי אפשר לשנות, וממש לחפש כוחות, איך אנחנו יכולים לקבל את האופי של השני, כמו אמא שמסתכלת על התינוק, על הילד שלה.
כשאנחנו מסתכלים על הילד שלנו, שהוא בן שנתיים שלוש, רץ ועושה בלגן, אנחנו מזהים בו כבר את האופי שלו. ואחר כך בגיל חמש, שש, שבע, הוא כבר מתחיל להראות אותו, ואין לנו מה לעשות עם זה.
אנחנו צריכים לקבל את זה. אנחנו צריכים איכשהו להשלים עם זה. אנחנו מזהים שאת התכונה הזו הוא לקח כנראה מהסבתא ואת זו מהסבא וזה מהאמא וזה מאבא וכן הלאה. אנחנו מזהים ומקבלים את זה באהבה. ואפילו את הדברים שאולי לא כל כך היינו רוצים שיהיו בו, אז במקום להגיד "אתה כמו אמא שלך" אנחנו צריכים לקבל את זה, ואותו הדבר כאן.
אדם לא יכול לשנות את עצמו, הוא לא יכול. במחקרים שעושים עם אנשים מבוגרים, ואנחנו יכולים גם לשאול מיליוני אנשים שיגידו שהם לא השתנו. הם עם אותה צורה, אותו יחס, אותה הסתכלות שקבלו בילדות, אותם ההרגלים נמצאים ונשארים ולכן הויתור זה המפתח להצלחה. זו הנוסחה. וכאן, כשנכנסות שתי הצורות האלה יחד, זו בדיוק מידת הויתור שאנחנו יכולים לעשות בינינו בצורה הדדית.
ניצה: האם אפשר לתאר בנקודת הממשק הזאת שביניהם, בשטח המשותף, איזו חוויה רגשית יש לאדם שנמצא בנקודה הזאת? כי אנחנו הרי יודעים שאנחנו רוצים לדעת איזו הרגשה תהיה ביום יום, כשבן הזוג מבין אותי, כשהוא מרגיש אותי, מודע לי.
צורה הדדית, הבנה הדדית מלאה בשטח הזה.
ניצה: בשטח הזה.
ודאי. ובדרך כלל זה קורה כלפי הילדים. דאגה הדדית, חשיבה הדדית, כל מיני דברים שישנם בינינו במשותף. אבל כאן בבינינו המשותף, אני מדבר על הילדים. זה כאילו לא בינינו ממש, אלא משהו, גוף שלישי אבל הוא שלנו.
אם אין ילדים קצת יותר קשה להתחיל בזה. אבל בצורה רגשית לחפש איפה יש בינינו הסכמה, הבנה, המשהו המשותף ששם אנחנו מסכימים זה עם זה, מבינים זה את זה, מחוברים זה עם זה, למרות שביסודם של הדברים לא היינו מקבלים את זה, אבל כבר השלמנו עד כדי כך, שאנחנו לא יכולים בלי זה. ואפילו שיגידו לנו נניח שאפשר לתקן, אנחנו לא רוצים.
אנחנו כבר כל כך מרגישים שבכל הניגודים האלה יש יכולת לחיבור, שלא יכול להיות חיבור בלעדיהם. כבר הכרנו בזה, שדווקא בזה שאני מוותר ודווקא בזה שהיא מוותרת, אנחנו מרגישם התקשרות. בלי ויתור הדדי אין התקשרות.
ואם הכל היה בהסכמה, היינו מרגישים כאילו אני והיא זה אותו הדבר. וכאן כשאנחנו מוותרים זה לזה, אנחנו לא מבטלים את האגו שלנו, "על כל הפשעים תכסה האהבה", אנחנו בונים על פני האגו, ולכן הקשר נישאר וההתנגדות הפנימית נשארת ועליה דווקא האהבה עולה ומתפתחת.
ניצה: אז הנקודה המשותפת הזאת, השטח המשותף, זו כבר האהבה.
זה האגו המשותף שהוא כפול שם. אבל בגלל זה הוא גם המקשר בינינו ודווקא בו אנחנו מרגישים את עצמנו קשורים חזק.
ניצה: בנקודה הזאת בתוך התהליך אנחנו יכולים לשאוב ממנה גם כוח?
מזה אנחנו מושכים כוח.
ניצה: כי אנחנו מדברים תמיד שאנחנו מושכים כוח מהסביבה.
לא. זה חייב להיות הדאגה שלנו. השטח המשותף הזה, אנחנו צריכים כל הזמן להשתדל לעורר אותו, לעורר ואף להרחיב. זה בכל סוג קשר, מהגשמי ביותר עד הרוחני.
חיים חדשים – שיחה 40, 25.07.12
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, הורות, נושאי הערבות, הטבע, נושאי הערבות, השפעת הסביבה, נושאי הערבות, התלות ההדדית, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |
זה לא פשוט, אבל כל אחד נעשה כפול ובינינו נעשה אחד
אורן: הדגשת בשרטוט שהויתור הוא האמצעי להתקדם, לבניית השטח המשותף ולהרחבתו יותר ויותר. הדגשת שהויתור הזה, זה לא סתם שאתה מוותר, אלא זה מעל ההתנגדות. זאת אומרת, ההתנגדות נשארת והויתור מעל.
כן.
אורן: נשמע ויתור לא רגיל. יש בזה משהו ייחודי שלא בטוח שהבנתי בדיוק.
אנחנו בונים את זה על פני ההבנה שהאופי שלנו הוא קבוע. שאני לא הולך לתקן או לקמט את השני, שאני לא עושה בו שום שינוי. אנחנו בונים רק הסכמה וויתור.
אורן: ברור שאתה לא משנה בשני כלום. אתה בודק במה אתה יכול לוותר.
במה אני יכול לוותר, במה אני יכול לקבל את השני.
אורן: למרות שלא היית רוצה מלכתחילה.
לפי האגו לא, אבל אני מבין שבלי ויתור אני לא אכנס אף פעם לקשר.
אורן: למגע, לחלק המשותף הזה.
גם בתוך המשפחה, גם כלפי כל הדברים האחרים.
אורן: בוא נתחיל מהצעד הראשון בתוך הזה.
אתה הולך ומוותר על משהו כדי ליצור את השטח המשותף. אולי אני לא הבנתי נכון, קודם הדגשת משהו שלמרות שאתה מוותר, אתה גם מוותר וגם לא מוותר. כאילו אתה לא מבטל את התפיסה.
אני לא מבטל את עצמי.
אורן: אז תסביר.
אני לא מבטל אותה.
אורן: אותה הבנתי.
וגם את עצמי לא.
אורן: מה פירוש? הרי ויתרת.
זה לא ניקרא שאני ויתרתי. אני מתעלה מעלי, אני לא מוחק את עצמי.
אורן: אם אפשר להסביר, זה לא ברור.
אני יודע שאני לא מסכים איתה.
אורן: כן, שני העיגולים פרודים. לגמרי, אין מגע.
ואני יודע שאני חייב לקבל את הרצון שלה, את ההרגלים שלה, ההסתכלות שלה מעל הרצון, ההרגל וההסתכלות שלי. אז אני נשאר עצמי, והיא נשארת עצמה. רק שאני נותן לה בהכרה שלי, בחשבון, לשלוט עליי. והיא עושה בצורה הדדית אותו הדבר. זה לא פשוט, אבל כל אחד נעשה כפול ובינינו נעשה אחד. אני נכלל מכל מה שיש בה, שלילי וחיובי, היא נכללת מכל מה שיש בי, שלילי וחיובי. כל אחד מוכן לוותר על כל מה שיש לו כדי לקבל את השני למעלה ממנו, כמו עם החבר היקר ביותר, וכך כל אחד כלול מהשני ואז זה מקנה לנו חיבור, אפילו דבקות. זאת אומרת, התכללות שלמה.
ניצה: אני רוצה לפתוח את זה, לחדד, כי אני יודעת מהניסיון שיש המון טעויות ביחס למונח "ויתור". לאנשים, אם אנחנו מתארים כך את השניים, יש מין תחושה שאם אני מוותר, זה אוכל את זה או אם הוא מוותר, זה אוכל את זה. פה אתה מתאר משהו אחר לגמרי.
אני מדבר על חינוך הדרגתי, שהם מבינים שבצורה כזאת הם מגיעים לעידן חדש בחיים שלהם, למימד חדש בתפיסת הזוגיות והזולת והחברה והעולם. האדם מתחיל להסתכל בצורה אחרת על הכל. הוא מתחיל לראות באיזו צורה קיימים החיים, צורת החיים, סוד החיים, שבלי התכללות כזאת אין התא מתפתח. אין צמח או חיה או אדם שחיים רק בצורה כזאת שכל אחד נותן לשני להיכנס במשהו לתוך גבולו. וכאן אדם מתחיל כבר לראות שזה סוד החיים, שבזה הוא מתחיל להרגיש איך הכל נושם וחי, איך הכל מתפתח. הוא בעצמו מתחיל להתפתח רק על חשבון הויתור שלו כלפי הזולת. אז בעצמו, שסך הכל היה איזה תא מת, עכשיו הוא מתחיל לקלוט לתוכו את כל העולם. הוא הופך להיות ממש כלול בכל.
חיים חדשים – שיחה 40, 25.07.12
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |
אני לא מבטל את הגבול שלי, אבל נותן להכניס לתוכי תכונות זרות, רצונות זרים, מטרות זרות. ואני מקבל אותם כמו שלי.- אחרת אני לא אגדל. אחרת אני לא אתקשר לאף אחד
ניצה: הזכרת גבולות. אנחנו יודעים בתהליכים פסיכולוגיים, שבנושא של גבולות ורכישה כשהאדם יוצר את הגבולות שלו בצורה נכונה וטובה, זה שלב מאוד חשוב בהתפתחות שלו. הוא רוכש את העצמאות שלו ופה אתה כל הזמן מזכיר גבולות. זאת אומרת, כל אחד שומר על השלם שלו, לא מוותר או מפרק את הרצון שלו. לא בולע את האחר.
אנחנו לא מבטלים שום דבר.
ניצה: זה חשוב, הנקודה הזאת מאוד חשובה, כי היא מובנת תמיד הפוך. יש הרגשה שאם אני מוותרת, ביטלתי את הרצון ונבלעתי בתוך רצון של מישהו אחר.
נכון.
אורן: מעבר למילים, מה זה אומר בפועל. הדגשתם עכשיו את העניין שלוותר זה בלי לבטל את עצמי.
כן.
אורן: אני לא מבין מה זה. אני לא יכול לתרגם לעצמי ואחר כך לעשות בבית, עם בן או בת הזוג שלי. מה פירוש ויתור כשביטלתי את עצמי, וויתור כשלא ביטלתי את עצמי. אפשר להסביר לי?
ויתור שביטלתי את עצמי, זה נקרא, נניח שעומדים מעליי עם מקל ונותנים לי כמה מכות, ובאין ברירה, אני מבטל את עצמי ועושה מה שבעל המקל רוצה. ביטלתי את עצמי.
הויתור שאנחנו מדברים עליו, הוא ויתור שאני הולך עליו מרצון. אני רוצה בזה. אני מבין מה אני רוכש על ידו. אני רואה שאין לי ברירה, כדי לגדול, להתרחב, להרחיב את הגבולות שלי. אבל תראה במה הביטול הזה מתבטא, אני לא מבטל את הגבול שלי, אבל נותן להכניס לתוכי תכונות זרות, רצונות זרים, מטרות זרות. ואני מקבל אותם כמו שלי.
אחרת אני לא אגדל. אחרת אני לא אתקשר לאף אחד. אחרת אני אשאר תמיד "אני". מי אתה? אפס, אדם סגור.קליטה, ספיגה, התכללות, זו בעצם צורת ההתפתחות, צורת החיים. ראית סרטים שבהם נפגשים שני תאים ואז הופכים להיות לאחד, ומתאספים מתאספים לגוף. מאיפה זה בא? כל אחד מוותר לשני, כדי להתחבר יחד, בלי זה לא יהיו חיים. זה כל סוד החיים.
אז אם אני מבין את זה, צריכים להסביר יותר, לתת חשיבות מצד החברה, מצד המשבר הגדול שרוצה מאיתנו שאנחנו נתחיל לבנות מכל אחד מאיתנו, שהוא תא מת, נתחיל להתחבר ולבנות איזשהו גוף החי.
אורן: התובנה הזאת היא מאוד חזקה. אם אתה יכול להמציא לי תרגיל שיעזור לי לפתח רגשות כלפי התובנה הזאת שאמרת עכשיו. תרגיל ליישום עם בן, בת זוג, שיוליך אותי קצת להרגיש. זה דבר חזק מה שעכשיו דיברת. הוויתור הזה, הוויתור מתוך רצון והכרה להתפתחות, לגדילה, אמרת שאני סגור, אני אפס. לא הבנתי גם לגבי הגבול. אני צריך לפתוח את הגבול שלי,
אני פותח אותו.
אורן: זו בדיוק התובנה שהיא יפהפייה, תן לי לתרגל את זה במערכת. יש לנו פה, מעבדה, נכון? לפעמים אתה נותן לנו תובנות ולפעמים אתה נותן לי תרגילים להתחיל להרגיש את התובנה הזאת.
אני משתדל להשתמש ברצון שלי, בהרגלים שלי, במה שאני מסוגל, כדי למלא את רצון הזולת.
אורן: במה פה הוויתור?
ויתור שאני מוותר על עצמי, כדי לממש את הרצון של הזולת. על ידי זה אני קונה הרגשה ושכל ומחשבה של הזולת.
חיים חדשים – שיחה 40, 25.07.12