הילד נשאר בליבה של אימא לעולם. אם אנחנו מתעמקים בהרגשה ובהבנה של היחס הזה, מזה אנחנו יכולים להוציא הרבה מאוד לימוד
אורן: לא הבנתי. מה אני צריך להרגיש, אתה אומר לי לאהוב את הזולת?
נניח שאני קיבלתי ממך איזה כיבוד, איזו מתנה. אני יכול ליהנות ממנה ומהיחס שלך אליי, שאתה אוהב אותי. אני יכול לעשות תרגיל, שאני מקבל את המילוי הזה, את המתנה הזאת לאו דווקא בגלל שאתה הבאת לי אותם ושאתה אוהב אותי, אלא בגלל שאני בזה רוצה לעשות לך תענוג. כך אנחנו בדרך כלל מקבלים מתנה.
נניח שאתה הגעת אליי לאיזה ערב בבית והבאת לי מתנה. אז אני בינתיים קיבלתי אותה והתחבקנו. אחר כך אנחנו ישבנו יחד וכולנו היינו בסעודה. אז בזמן הסעודה, בין הדברים שאכלנו ודיברנו, לפני כולם, כך זה מקובל, כך לימדו אותי לעשות, זה פרוטוקול דיפלומטי, אני פותח את המתנה הזאת, ומראה איזה מתנה אני קיבלתי ממך, ועד כמה שהיא טובה ויקרה, וכמה שאני נהנה ממנה. אני בזה מחזיר לך את הכבוד, את האהבה, את היחס של כולם. אני בזה מעלה את היחסים בינינו ובכלל, לרמה אחרת לגמרי. לא סתם הבאת לי משהו, אלא אני מראה לכולם עד כמה שמה שקיבלתי ממך חשוב לי, עד כמה שאתה אוהב אותי ועד כמה שאני מתחשב בזה. ולא "טוב, יופי, הבאת, תשים אותו שם, באיזה חדר. אחר כך נפתח, אחר כך נראה". לא, אני פותח לפני כולם.
אורן: אני רוצה להבין מה זה נקרא לאהוב את האדם. אמרת לי "צא מהאהבה שלך לנעלי בית במקום ואם תעשה את זה יש לך הזדמנות לגלות דבר בלתי מוגבל, שלא נגמר, מילוי שייתן לך לכבוש את כל העולם, אהבה למישהו אחר, לבן אדם". אתה אומר לי "אתה צריך להרגיש אליה אהבה". מה אני צריך להרגיש, אני לא מבין?
אין לך דוגמאות מאהבה? אם אין דוגמאות מאהבה אז זו כבר בעיה, כי אנחנו לא יכולים לדבר על זה. אם כך, אי אפשר לדבר עם האדם.
אורן: כי יש לאדם דוגמאות?
לאדם?
אורן: כן.
אנחנו מקבלים את הדוגמאות האלה מאימא, ואחר כך בזמן הילדות, כשיש לנו מה שנקרא "אהבה ראשונה".
אורן: אז אולי את זה תסביר לי. אולי דרך זה תוכל לכוון אותי להבין מה אני צריך להרגיש עכשיו איתה.
אנחנו מרגישים במשך החיים שלנו, בנעורים, כמה דוגמאות של אהבה. הדוגמה הראשונה זאת האימא, וגם קרובים אחרים במידות שונות, שזה דוגמה לאהבה של אדם לאדם, אבל אנחנו לא שמים לב שזה לא מאדם לאדם. זה מאימא לילד, אבל זו בכל זאת אהבה מאדם אחד כלפי האדם השני שמרגיש אותו כחלק מגופו. זה שנחתך חבל הטבור, זה לא אומר כלום. הילד נשאר בליבה של אימא לעולם. אם אנחנו מתעמקים בהרגשה ובהבנה של היחס הזה, מזה אנחנו יכולים להוציא הרבה מאוד לימוד. האהבה השנייה היא כבר אהבה אגואיסטית הורמונאלית שיש לנו. באיזה גיל זה מתחיל?
ניצה: נניח 14, 15.
זה היה פעם כשהיית צעירה, היום זה בגיל 7-8-9 אני חושב.
ניצה: יכול להיות.
אז נניח שכך, ומה אנחנו מרגישים מזה? שפתאום אני "נדלק" על מישהי, על איזו בת, ופתאום אני רואה בה מלכה, שהיא משהו מיוחד, איך היא מדברת, איך היא הולכת, וכן הלאה. למה הדוגמה הזאת מגיעה לנו? בדרך כלל אנחנו לא ממשיכים איתה. מאוד מאוד נדיר שמישהו מתחתן עם אהבה ראשונה. אבל מה? זו דוגמה שהטבע נותן לנו בזמן פריחה הורמונאלית, איך אנחנו פתאום נעשים המומים משוגעים.
זו דוגמה לאדם אם באה משיכה, עד כמה שהמשיכה הזאת יכולה להיות בלי שום פיקוח שלו, בלי ביקורת. מצד אחד, אהבה מאימא לילד באה בלי ביקורת. מצד שני באה אהבה כזאת מצד הבחור או הבחורה, זה לזו. הדוגמאות האלה הן מספיקות לנו כדי שאנחנו נייצב את היחס שלנו להרגשה הזאת, לתופעה הזאת שנקראת "האהבה".
בדוגמה עם האימא זה ויתור מלא, שלם. למרות שזה בא מהטבע, זה טבעי, זה ללא התגברות, אבל בכל זאת זו דוגמה על ויתור שלם, אדם כלפי אדם. אנחנו יודעים, שאם אנחנו נמחק מהזיכרון, מהרשימו, את מידע שהילד הוא של האמא, אז שימות מרעב, זהו. זאת אומרת, הטבע נותן לנו כאן קשר. אם אין קשר, אין אהבה. אם יש קשר, יש אהבה.
איך אנחנו יכולים לבנות את הקשר הזה בצורה מלאכותית? זאת תבנית, אמא היא בינה, ילד הוא מלכות, והשאלה היא איך עכשיו הילד לומד מאימא, איך מלכות לומדת מבינה, איך להתכלל מהתכונה שלה. זאת תבנית, זהו, נגמר. אז אלה מאמצים, כמו שאימא עושה, מוותרת, מבטלת בצורה טבעית על הנוחיות שלה, על הכל, רק כדי לספק לילד מה שהוא רוצה. אם הילד שגדל יעשה עכשיו אותו דבר כלפי בת הזוג שלו, אז אותו כוח שיש בטבע יתעורר, זה הכל. אנחנו מעוררים כאן כוח מיוחד שבטבע, כי אני עובד בצורה הפוכה, אבל לפי אותו מסלול. ואז הוא יתעורר ותהיה לנו מזה אהבה. מתוך הפעולות האלה אנחנו נגיע למה שאנחנו קוראים בעולם שלנו, לכלל שנקרא "הרגל נעשה טבע שני".
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו, זוגיות ומשפחה, טבע/תפקיד האישה |
| להשאיר תגובה | |
כמו שאימא מוותרת כלפיי, עכשיו אני אוותר. אני לומד מזה ומתחיל להתייחס לשני באהבה, אני מתייחס אליו כמו אמא, אני לוקח דוגמה.
אורן: לוותר על הנוחיות שלי עבור בניית הקשר עם הבן זוג?
כמו שאימא מוותרת כלפיי, עכשיו אני אוותר. אני לומד מזה ומתחיל להתייחס לשני באהבה, אני מתייחס אליו כמו אמא, אני לוקח דוגמה. הפעולות האלה שבאות וחוזרות, הן הופכות להיות לטבע שני.
אורן: לוותר.
גם לויתור, גם ליחס. בתוכן באה אחר כך האהבה. מה פתאום? אז אני אומר לך שזה בא מפני שבתוך הטבע יש את הכוח הזה של האהבה, מצד האימא לילד בצורה הטבעית, מצד האדם לחבר או לבת זוג, והאדם מעורר את זה בצורה מלאכותית ואז זה מתעורר ומתגלה.
אורן: אני מוותר לה ומוותר לה, כל הזמן?
ופתאום אתה אוהב אותה. אנחנו מסבירים את זה בכמה צורות. או בכך שאתה מוותר אתה משקיע בה, אז היא כבר נעשתה לך חשובה ויקרה, אתה השקעת בה. כאילו שאני כל פעם מכניס לה עוד מאה דולר, עוד מאה דולר, כל המטמון שלי שם, בטח שאני אוהב אותה, בטח שהיא חשובה לי, זה מצד אחד. ומצד שני, מתוך זה שאני מוותר אני מעורר את הכוח מבפנים, הכוח הזה של האהבה שנמצא בפנים, שטמון בטבע, של הנתינה, והוא נעשה הרגל אצלי. ואחר כך מעל ההרגל נעשית גם אהבה. יש תנאי כזה בטבע, שאחד שמתייחס לשני בצורה שמוותר על עצמו, אז הוא מרגיש כלפיו אהבה.
אורן: למה?
זה החוק, כי אחרת זה לא יכול להיות, כי אנחנו כולנו אגואיסטים. אימא שמוותרת על עצמה כדי לטפל בתינוק, יש לה ביטול פנימי טבעי, ואז מתוך זה באה האהבה. קח את התינוק הזה מאימא, והיא לא תטפל בו ולא תשקיע בו, ולא תהיה לה אהבה אליו.
אורן: אם תהיה לי אהבה אליה, מה אני ארגיש?
אתה תרגיש שאתה לא מוגבל, שאתה לא סובל, שאתה מתמלא בכל דבר, שיש לך איזו מין התעלות מעל המציאות, כי כל המציאות היא האגו שלך שכל הזמן אוכל אותך, וכאן אתה מכסה את האגו שלך וחי למעלה ממנו.
אורן: טוב, זה חזק. אנחנו נצטרך לברר את זה בהמשך.
אבל לפחות כלפי נעלי הבית אנחנו נסתדר?
אורן: כן, צריכים לחשוב על זה.
תודה הרב לייטמן. תודה לך ניצה. תודה גם לכם. שימו לב איפה נעלי הבית שלכם נמצאים ומה אתם מרוויחים מזה. שיהיה לכם בהצלחה וכל טוב.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו, זוגיות ומשפחה, טבע/תפקיד האישה |
| להשאיר תגובה | |
באותה התבנית כמו שאני בונה את היחסים שלי עם בן הזוג, פחות או יותר, אותה מערכת היחסים חייבת להיות ביני לבין כל אחד ואחד בעולם.
ניצה: היום אנחנו יוצאים לטיול עם זוגות שמתחילים מנקודת אפס ונכנסים להתחיל לממש וליישם את השיטה. הזוגות האלה מגיעים מכל מיני רקעים, הם כולם נשואים, חלקם נשואים טריים, חלקם נשואים כבר עשרים או שלושים שנה, לחלקם יש ילדים, לחלקם עדיין לא, חלקם נמצאים בקונפליקט ומשבר וחלקם באו פשוט כי הם רוצים לשפר את המערכת הזוגית והם מתחילים מנקודת אפס.
בדמיון שלנו, הם נכנסים כאילו לאיזה לונה פארק חדש. בכניסה יש מפה, אומרים להם אתם נמצאים פה ובסוף תגיעו לנקודה מסוימת, שם, בדרך אתם תעברו הרבה מאוד מצבים, תחנות, כל מיני דברים יקרו לכם בדרך. היינו רוצים לשמוע ממך מה יקרה להם בדרך, לאותם זוגות שנכנסים מנקודת אפס ומגיעים לנקודת החיבור.
קודם כל צריכים להבין שזוגיות היא בעצם המקור של כל החיבור בין בני אדם והמקור של כל החברה האנושית, כ"אדם וחוה", כאיזה פרוטו טיפוס, הם כל היסוד של האנושות, ואם אנחנו נתחיל לטפל דווקא מהיסוד הזה, אז אנחנו נגיע לתיקון הכללי של כל האנושות. שזה לא סתם לשפר חיים של משפחה זו או אחרת, אלא אם אנחנו נבין את השיטה איך זוג מתקן את עצמו, אז אנחנו נבין איך כל העולם מתקן את עצמו. למרות שיש כאן בעיות כלכליות, תרבויות וחינוך שונים, אבל הכל בסופו של דבר, מתחיל וצומח מהיחסים בין בני הזוג, וגם מסתיים בכך.
ולכן, הנושא שבחרתם הוא נושא יסודי ביותר וממנו נוכל למשוך קווים לכל דבר, זה מצד אחד. מצד שני, אולי אנחנו צריכים להבין בדרך שאותו משבר, למרות שהוא משבר כלכלי, פסיכולוגי, פיננסי, תרבותי, חינוכי, הוא בכל זאת נובע מאותו המשבר במשפחה. ולמרות שזה אולי נמצא רחוק מאוד אבל האגו שמכניס למאבק, למעמד, זה מול זה את בני הזוג, הוא זה שמקרין את עצמו ומפתח את עצמו בכל הבעיות האחרות. לכן הדבר הזה הוא באמת יסודי וחשוב ביותר.
וודאי שהשאלה שנשאלת היא, איך זה היה קודם? קודם אומרים שהאגו לא היה כל כך מפותח והייתה דעת חברתית מאוד גדולה. דעת החברה לחצה על כולם "איך זה לא להתחתן?", "איך זה להתגרש?", "איך זה לא לשמור על המשפחה?", ואנשים גם הבינו שלבד זה מאוד קשה. והיום, יכול להיות שזה ההיפך, ולבד דווקא הרבה יותר קל להסתדר, למשל לאמא עם ילדים, ללא אבא, בתמיכה סוציאלית מהחברה ומהכל, והעיקר זה האגו שלנו שקשה לו לסבול שמישהו עוד לוחץ עליו והוא חייב להתחשב עימו.
לכן, אנחנו צריכים קודם כל לענות על השאלה לָמה כדאי? אנחנו לא מדברים עכשיו על, למה כדאי להתחתן, נניח שהזוג כבר נשואי, למרות שזו גם בעיה וצריכים לענות עליה. ואם הם כן נשואים, אז מה מחייב כאן, אם עדיין אין להם ילדים, ואם יש ילדים, אז עד כמה זה מחייב? האהבה, ההתחייבות שלנו, הרגשת חובה כלפי הילדים? לכן, כאן אנחנו צריכים לפתח קודם כל את דעת הסביבה, כי היא לא יכולה להישאר כמו שעכשיו, אלא אך ורק אם הסביבה תעודד חיים בזוגיות יפה ונכונה, יהיה להם כוח להמשיך ולבנות משפחה נכונה. למרות שאולי נוכל לצייר להם חיים יפים וטובים, העבודה על האגו, העבודה ההדדית הזאת, היא לא פשוטה, היא קשורה מאוד לסביבה, כי הם חייבים להתפתח ביחד עם הסביבה, בקשר נכון. ולכן, אנחנו לא יכולים לבודד בני זוג ולהביא אותו לאיזה אי בודד ולהגיד שהם יחיו שם חיים טובים, הם יאכלו זה את זה אולי יותר מהר מאשר אם היו חיים בעיר הגדולה.
אז קודם כל זו הכנת הסביבה, אולי עם עוד כמה זוגות הקרובים לאותו הזוג שאנחנו מדברים עליו. אנחנו מלכתחילה חייבים לקחת קבוצה, לפחות חמישה זוגות, ולהתחיל לעבוד איתם. ותמיד אנחנו עובדים עם כמה זוגות, נניח חמישה זוגות, על זוג אחד. ואז כל אחד מרגיש את עצמו מול האחרים, שהם תומכים, שמעוררים, שעושים דיונים, שמסבירים זה לזה, שמרגיעים זה את זה.
בלי אווירה כזאת שאנחנו הולכים לקראת התיקון של החיים שלנו ושזה יהיה מקובל עליהם, עוד לפני שאנחנו מתחילים איתם, זה לא יצליח. אנחנו צריכים לברר עד כמה שהם קרובים זה לזה, מחויבים זה לזה, הם חייבים להיות חברים בחיים, הם חייבים להכיר זה את זה. זה לא צריך להיות משהו מקרי, שהם התאספו לאיזו קבוצה, למרות שגם זה יכול להיות. אבל יותר טוב אם זה יהיה בתמיכה מהסביבה, מהקרובים, מהרחוקים, אולי מהשותפים שלהם בעבודה וכן הלאה. ככל שיש יותר תמיכה רחבה מהחברה, וודאי שזה יותר מועיל לאדם, זה משפיע יותר חזק מהכל.
זאת אומרת, חוץ מהסביבה אנחנו צריכים לצייר את העתיד היפה. מה הרווח? כי אנחנו מדברים על בני אדם שהם אגואיסטים ובעצם מה הם מרוויחים מלהיות יחד? אם הכל בסדר והם חיים כמו זוג יונים אז אין בעיה, אלא אנחנו מדברים על האנשים שהם כבר נמצאים באיזו שאלה, בשביל מה, ולמה והאם כדאי, בכמה עצבים זה עולה, עד כמה זה בזבוז הזמן, ואולי בצורה כלכלית אפילו זה אולי לא משתלם? ועוד ועוד. אז אנחנו צריכים לצייר כאן בכל זאת את המצב הטוב, מה הרווח.
הרווח יכול להיות כלכלי, הרווח יכול להיות בבריאות, אם יש ילדים אז בטוח שכאן אנחנו חייבים לפתח את החשיבות של הילדים, אנחנו חייבים לפתח את מערכת התמיכה. אם אנחנו מדברים עם זוגות שכבר יש להם ניסיון רב בחיים, כמו שאני נניח מדבר עם הזוגות שנמצאים בגילי, אז הם אנשים שהם יודעים על החולשות, ההרגלים אחד של השני, וכבר רגילים לזה עד כדי כך שאפילו הצרות הקטנות, מתוך שכל אחד מייצר לשני, גם זה חסר להם, זה הפך להיות איזו "המתקת הדינים" מה שנקרא. שגם זה טוב, זה גם מין קשר, שאם לפעמים אין איזה חיכוך קטן אז לא מרגישים שיש לידך מישהו. ושבן הזוג הזה נמצא, אז זה כבר הופך להיות להרגל שנעשה טבע שני ובלעדיו זה מאוד קשה.
אנחנו רואים על זוגות שחיים הרבה זמן ביחד, עד כמה שקשה לאחד מבני הזוג אם השני נפטר, במיוחד לגברים, כי הגבר רואה באשתו, חלק מאמו. יש כאן תמיכה נפשית הרבה יותר גדולה שהאישה נותנת לגבר. והגבר תלוי באשה, הרבה יותר ממה שאנחנו רגילים לחשוב, בהשוואה לתלות של האישה בגבר. האשה תלויה בגבר יותר בצורה כלכלית, והגבר תלוי באישה יותר מבחינה הנפשית. כמו ילד קטן, הוא מקבל קשה את איבוד בת הזוג. ואז אנחנו רואים, שזוגות כאלה שכבר חיים חמישים שנה ביחד, יש להם בעיה גדולה להרגיש את המצב הטראגי זה. זה ממש הופך להיות טראגי.
מה שאין כן, זוגות צעירים או כאלה שנמצאים חמש עשרה שנות נישואים, כאן זו הבעיה, וודאי שהיא תלויה בהכנה ובחינוך. וכאן אנחנו צריכים לפתח את ההבנה עד כמה שהם תלויים זה בזה בצורה הדדית, והם לא מרגישים בכך. וכאן בדיבורים, בסדנאות ביניהם, אנחנו צריכים דווקא לפתח את הצד הרגשי הזה. שכמה זוגות ישוחחו ביחד, על כמה שהם רגילים לזה לזה, עד כמה שקשה להם אפילו בלי ההצגה של הבעיות שאחד מבני הזוג עושה לשני.
כי גם אם התמיכה הזאת היא אפילו שלילית, היא נותנת מן גבולות, מסגרת לחיי המשפחה, ואז כל אחד יודע ש"אני חי במשפחה". אני משלם על זה כך וכך אבל בלי שאני מרגיש את הצד השלילי, או את הצד החיובי, אני כאילו נעלם, נאבד, נמצא באיזה וואקום, באוויר החופשי ולא טוב לי מזה. אנחנו צריכים יותר לפתח בהם את הרגש ואז הם יבינו שהאדם לא מסוגל להיות לבד. וחיי המשפחה נותנים לאדם כאלה רגשות מהמסגרת, מהקיום, מהתחייבות, שצריכים אותי ושאני צריך את האחרים. וזה מייצב את האדם בחיים כך שהוא מרגיש את האני, כי יש משהו, יש יסוד, יש איזה תא שהוא שלי.
לכן כאן צריכים את עבודת הפסיכולוג ובתמיכה של הזוגות, הוא מפתח את ההשפעה מכל הזוגות שנמצאים בסדנה. כך, בטיפול על כל אחד ואחד, צריך לפתח את הצורך במסגרת המשפחתית, גם החיובית וגם השלילית, ולא יכול להיות אחד ללא השני. זה שאדם חושב שהוא יכול להיות רק ביחסים היפים והטובים, אנחנו לא בנויים כך בעצמנו, שאנחנו יכולים למצוא את המסגרת רק בכיוון אחד. המסגרת היא תמיד מורכבת משתי הצורות הקשר, והשלילי הוא לא פחות אלא אפילו יותר חשוב מזה שהוא כאילו חיובי.
כי אנחנו רואים שגם בעצמנו שאנחנו נמצאים ביחסים "כאילו טובים" ויש ממש יחס טוב בינינו וכולי, אנחנו צריכים להוסיף קצת מלח, צריכים להוסיף קצת פלפל אחרת הרגשת הקשר היא לא שלמה. וכאן אנחנו צריכים לשחרר אותם מהרבה אשליות שאפשר להיות רק באהבה ובשמחה. זה לא יכול להיות. "על כל הפשעים תכסה האהבה", לא יכולה להיות שמחה, אלא שיש בה משהו ביסודה מהמר, מהמלוח, מהעוקץ, אחרת, אף פעם זה לא יקרה. במוזיקה, בציור במה שאנחנו לא עושים, אנחנו קיימים משני כוחות.
אז קודם כל צריך להביא להם קצת מאיזו תפיסה בוגרת יותר על מי אנחנו איך אנחנו יכולים להתקיים, ואז מתוך הבנה רצינית ובוגרת שחייבים לשלב שני כוחות יחד, והשלמות נמצאת דווקא באמצע, בקו האמצעי, אנחנו צריכים ללמוד איך אנחנו משלבים את שני קווים האלה, ימין ושמאל יחד, ולא יכול להיות אחד ללא שני, וחייבת להיות ביניהם התמזגות נכונה. לא יכולה להיות שמחה ללא צער וצריכים גם אותו וכולי. אם הכל לבן או ורוד זה לא עובד. אפילו אצלנו, אנחנו לא מקבלים רק צד אחד, בשמיעה, בראייה, בכל חוש וחוש, כך אנחנו תמיד רוקדים בין שני הקצוות.
אם הם מודעים לזה ואנחנו חוזרים כל פעם על התרגיל הזה, אז אנחנו בסופו של דבר מלמדים אותם איך להיות בהתמזגות הנכונה. ותמיד היינו נמצאים בין זה לזה וזה נורמאלי, ואי אפשר אחרת להרגיש את החיים.
אם כך השאלה היא עד כמה אנחנו מכירים זה את זה, את החולשות, והדרישות, והגבולות, עד כמה אפשר לשחק ולגעת בשני דווקא כדי להרגיש את עצמנו יחד, אנחנו צריכים קצת להיכנס אחד לתוך השני, לא עד כדי פגיעה אבל כדי לגעת, וכאן יש ממש אמנות.
ושוב יש השאלה, בשביל מה האדם צריך את זה? הוא צריך למצוא בזה איזה מין אתגר, איזו יצירה, הייתי אומר. זה כמו ניגון, זה כמו ציור. זו איזו יצירה שבה הוא ממש מייצב את עצמו בחלל הגדול שבעולם. כמין עיצוב, תא שממנו והלאה הוא יכול להמשיך לחיות. לא רק לחיות, לבנות את עצמו ולהיבנות. כי העיצוב הנכון של בני הזוג, אחד בעזרת השני, מול השני, נותן לכל אחד מתוך הסיטואציה הזאת שהם מייצבים, יחס יציב לחיים.
זאת אומרת, בזה אני בונה את עצמי ויוצא מהתא כלפי העולם. זאת אומרת, דווקא על ידי בן הזוג שלי, אני ייצבתי את עצמי ואני יוצא לקשר יותר רחב עם העולם, עם הסביבה, עם העבודה, בכל דבר ודבר. ובאותה התבנית כמו שאני בונה את היחסים שלי עם בן הזוג, פחות או יותר, אותה מערכת היחסים חייבת להיות ביני לבין כל אחד ואחד בעולם.
ודאי ששם היחסים הם אחרים, יש רווחים והפסדים. עד כמה אני יכול לגעת או להיכנס במישהו וכולי, זה עם אחרים. אבל זה שאני למדתי לעשות את זה במשפחה, זה מקנה לי עכשיו תורה שלמה איך להתייחס לכל דבר שבחיים בעולם, במיוחד לבני אדם או לגופים שלהם. אני גם מבין אותם, גם מרגיש את עצמי יותר בטוח, אני מתחיל לשחק איתם באותו טנגו כאילו שאני נמצא במשפחה. יש לאדם כבר כלים בנויים לזה, ואז זה ממש אדם שיודע, לנגן בתוך המשפחה בצורה הנכונה.
הניגון הוא עם עליות וירידות, זה הניגון, אחרת זאת לא הייתה מלודיה, ברור, אבל הוא מסוגל גם לעשות את זה בחיים.
ולכן בהרבה מקרים אנחנו יכולים להתחיל דווקא מהבעיות החיצוניות. מה קורה לך בעבודה, איך אתה מסתדר עם בני אדם זרים, איך אתה מתייחס להורים שלך, או בחברה, האם אתה יודע למצוא שפה משותפת, ואם לא בוא, אנחנו נלמד את זה דווקא בתוך הזוגיות ואז אתה תדע איך להמשיך הלאה ותראה עד כמה שזה יהיה מוצלח.
זה בעצם יכול להיות כאחד מהתמריצים, הרווחים שהאדם יסכים להם. ואנחנו צריכים להסביר לזוגות שאדם צריך לדעת לסדר את עצמו בתוך הבית. אם האדם הוא אדם מיוחד שמתעסק במדע, איזה מדען מיוחד, איזה צייר שמתעסק במיוחד ביצירה שלו, אז יכול להיות שהוא נמצא באיזה חלל משלו, ואז בדרך כלל בן הזוג שלו סובל, זה יכול להיות גם בגברים גם בנשים. אני רואה את זה במשפחה שלי, מצד אחד אשתי סובלת, ומצד שני הבת שלי היא כזאת שהיא כל הזמן ב"ציור" משלה בביולוגיה ואז בן זוג שלה סובל במקצת. רואים את זה, זה לא סוד שאני אומר כך. בכל אחד ואחד אנחנו רואים לאיזה כיוון המשקל נוטה במקצת, אבל זה בסדר, רק צריכים להבין שזה קורה.
אבל בדרך כלל אנחנו צריכים להסביר להם שאדם שלא יודע לסדר את עצמו בתוך המשפחה ודאי שלא יוכל לסדר את עצמו גם בקשר עם אנשים זרים. זה שייך לאנשים שנמצאים בשירות הציבור, לכל מיני אנשי מכירות, למארגנים, לאנשי ארגון למיניהם. אנחנו מיד יכולים לראות שאיש כזה יצליח אולי לזמן קצר אבל ההצלחה שלו תהיה לא מתוך זה שהוא הצליח לסדר יחסים טובים עם בני אדם, אלא מתוך זה שהוא יעשה את זה מלחץ על האנשים, מהפחדה, מדברים כאלה. לא בשתי המושכות הוא יעבוד איתם כמו שהוא צריך לעבוד עם בן הזוג שלו.
לכן אנחנו צריכים כל הזמן להדגיש שזה שאנחנו בונים את עצמנו נכון, יודעים את האמנות הזאת של איך להסתדר עם בן זוג, בזה אנחנו ממש "קונים" את המושכות לניהול כל היחסים שלנו עם כל חברה, בעבודה, עם הקרובים, עם החברים, עם כולם. אנחנו אז יודעים לסדר, "לסובב" לנהל את היחסים שלנו עד לחברה הגדולה ביותר, ולא יכול להיות אחרת כי כך אנחנו בנויים. זה מגיע מאדם וחווה ועד החברה הגדולה שהתפתחה מהם כביכול, בצורה אלגורית. כך זה קורה.
מכאן אנחנו מבינים כבר אילו סדנאות אנחנו צריכים לערוך בין בני הזוג. קודם כל להבין את החולשות, לסכם אותן, לברר אותן, לסדר אותן גם בצורה אישית ברורה וגלויה, בצורה אובייקטיבית וסובייקטיבית. אובייקטיבית, זה לדעת שאלה סוגי בני אדם והאופי שלהם. נניח שאני לא משתמש ואף פעם ולא השתמשתי במילים כמו "המזל שלהם", "סימן המזל", זאת אומרת לכל סוג, ובכל זאת יש לנו סוגי אופי, סוגי התנהגות וכן הלאה.
אנחנו צריכים לקחת דוגמאות מההורים שלהם כי בטוח שכמו שהם ראו בבית כך הם "מושכים" את זה לכל החיים. צריכים לדבר על זה. הרבה לדבר ולסדר את זה, כדי שממש לכל אחד ואחד תהיה ברורה הדמות של השני, עד כמה שכל אחד מהם מסוגל להחזיק אותו נכון בפנים. שלא סתם אני מתרגז, לא סתם אני אוהב ושונא, אלא לראות בצורה אובייקטיבית את הדמות של השני ואיך אנחנו, שתי הדמויות האלה, נכנסות לקשר הדדי בהבנה הדדית.
הקשר הוא תמיד כזה שמה שבולט בשני, שוקע בראשון וההיפך. עד כמה שאני ובת הזוג שלי יודעים איפה אנחנו צריכים לוותר כל אחד לשני, כי קשר לא יכול להיות בלי הוויתור ההדדי, ודיברנו על זה כבר. ושאני טוב מאוד אבין עד כמה שאפשר ועד כמה לא לגעת בכל דבר. ואז אנחנו נמצאים ממש בריקוד. אנחנו לא רוצים לעזוב זה את זה כמו בטנגו נניח, יחד עם זה אנחנו נמצאים בריקוד הדדי ודווקא התנועות האלה נותנות לנו הרגשה הדדית של יחד ושל אחד.
אנחנו מעבירים סדנאות כאלה, זאת אומרת על חולשות ובעיות. חולשות זה שכל אחד יכול איכשהו לוותר, בעיות זה שאף אחד לא יכול לוותר לשני, זה יותר מדי בשבילו, התלות ההדדית שאנחנו צריכים לפתח. עם ילדים זה הרבה יותר קל, אנחנו צריכים אז לצרף אותם וגם קרובים וחברים.
את כל מה שאנחנו מפתחים מכל סדנה וסדנה, אנחנו צריכים להוציא כסיכום ולתת להם כשיעור בית. לעשות עכשיו משהו דומה ולשנות את היחסים עם הקרובים, בעבודה, עם השכנים, בסופר מרקט שאני נכנס אליו, בכל דבר. כשאני נפגש עם בני אדם, אפילו לרגע אחד, איך אני "מסובב" את עצמי ואיך אני על ידי זה גם מסובב אותו בצורה כזאת שאנחנו נמצאים בידידות, בהתכללות, באיזשהו חיבור רגשי זמני. זה יכול להיות לחצי דקה אפילו. על ידי זה אנחנו כבר באים לשינוי החברה, שכל אחד מאתנו משחק כך.
אותם חמישה זוגות נניח, מביאים לנו דוגמאות משינוי היחסים שלהם בעבודה, עם הקרובים, עם השכנים וכולי, ואז אנחנו עושים גם על זה תרגילים עם כל הבעיות או השאלות שלהם. אנחנו גם עושים על זה דיונים וסדנאות, וכך מתקדמים. העיקר שכל הזמן האדם לא חוזר להסתכלות השטחית שלו ש"זהו אני כזה" אלא כל הזמן הוא מסתכל מתוך התבנית החדשה על הזוגיות שלו, על החברים שלו, על העולם. וכל הזמן אנחנו צריכים לפתח בו את החשיבות הזאת, את הרווח הפרטי והכללי. זה בעצם המסלול.
המטרה היא להביא את האדם להרגשה שהוא יכול להיות קשור בצורה מאוד מועילה, יצירתית עם כל סביבה שתהיה, אפילו עם כל העולם. שממש ירגיש את העולם מולו כמו את בן הזוג שלו. כי בסך הכל אנחנו רואים שהכל זו אותה צורה אגואיסטית פחות או יותר, שכל העולם זו דמות אדם אחד. וכך אני אז מתחיל לראות בו את החולשות, את הבעיות, עד כמה שאפשר לגעת בו, עד כמה שאפשר להיכנס לתוכו או עד כמה שלא וכן הלאה.
ואז אני גם מעצב בתוכי את ההסתכלות הפילוסופית הנכונה כלפי העולם. אני כבר לא מתרגז סתם ולא מאשים סתם אלא אני מבין שזה הטבע ואלה החולשות ואלה אולי התופעות היפות והטובות במשהו, ואז אני מקבל יותר נכון את העולם. מתוך זה אני ודאי יכול להעביר את היחס הזה לילדים ואז בזה אני נעשה לא רק יותר בוגר, מבין ומרגיש, אלא גם הסביבה מרגישה שאני כזה. ואז גם יותר קל להם להתייחס אליי כי אני מבין אותם יותר ומרגיש אותם.
זה כך חוץ מכמה מקרים מיוחדים, שהם או בעבודה הרוחנית או בעבודה יצירתית מאוד אחרת, של ציירים, מוזיקאים, כי אלה נמצאים כל הזמן בהתפתחות עצמית מאוד מיוחדת. להם צריכים לסדר תמיכה נוספת של הסביבה כדי שיוכלו לרקוד את הטנגו שלנו גם עם בני הזוג וגם עם סביבה יותר רחבה. אם אנחנו נוכל לסדר כך את האדם, שמתוך הזוגיות שלו הוא ילמד איך צריך לקבל כל העולם, אז הוא יקרין את היחס הזה שלו, הבוגר, ההגיוני, המאוזן לאחרים, וההשפעה תהיה טובה.
מהתבנית של פלוס ומינוס הם יוצאים למצב שכל אחד מהם כולל בתוכו גם את השני
ניצה: היינו רוצים לנסות לשרטט את מה שתיארת, אתה תיארת מסלול, נקודות ציון, תחנות.
ישנם שני קטבים (ראה שרטוט) פלוס ומינוס, שאלה הם אדם וחוה, שמעצבים את הגבולות שלהם. עד כמה שניתן להם להיות בקשר הדדי לגעת זה בזה ולא לגעת. הגבולות שלו ושלה קיימים כי אי אפשר זה בלי זה. בכל קוטב אני יכול לצייר גם פלוס וגם מינוס. ואז אם זו כבר תבנית קטנה, התבנית היסודית של העולם, אז בצורה כזאת אם כל אחד מהם יודע איך להסתדר, אז הוא כבר מרגיש את השני והתא הזה כבר נמצא בכל אחד ואחד .
זאת אומרת, שכבר מהתבנית הזאת הם יוצאים למצב שכל אחד מהם כולל בתוכו גם את השני. פלוס ומינוס, מינוס ופלוס נניח. זאת אומרת כל אחד מהם כבר יודע ממש איך להתקשר לעולם הגדול והרחב שסביבם. כל אחד מרגיש מה זה בעולם פלוס ומינוס, ושני האנשים האלה, שלמדו איך להסתדר אחד עם השני, הם ממש חלקים חיוניים לעולם. הסביבה שלהם הקרובה מתחילה לקבל מהם, הם יכולים לנהל כמו פסיכולוג טוב. הם יכולים בזה להתחיל לעצב לידם, נניח מעגלים יותר ויותר רחבים, לעצב לידם את הסביבה שתתחיל לפחות כלפיהם להתייחס כך.
כי אלה לא מניפולציות, אלא כך כל אחד מאתנו מסדר לעצמו את הסביבה בתת ההכרה, אבל הם עושים את זה בצורה הכרתית. ואם אנחנו נקבל זוגות כאלה ונעצב אותם נכון, אז אנחנו יכולים ממש לגרום ליחס כזה, להבנה, זה בעצם החינוך הנכון בסביבה. שאנשים אז ירגישו שחסר להם בן זוג כי תהיה להם מין ריקנות פנימית וזה יהיה כתגובה, כמַשוב מזה שהסביבה תהיה כזאת שהיא כלולה משימוש בכוח החיובי והשלילי ביחד, כל אחד ירגיש שזה אישית חסר לו.
זה כמו שאנחנו אומרים בכל מקום "השפעת הסביבה". אם בסביבה ישנם כוחות יותר מאוזנים ממה שבי, אז היא משפיעה עליי ואז אני מרגיש צורך בזה ואני מיד מחפש איך אני יכול להיות באיזון כמו הסביבה, כדי להיות מאוזן איתה. אז אנחנו על ידי זה יכולים באמת לפתור את בעיית הזוגיות. לא רק זוגיות אלא רווקות.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, המשבר, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |
חינוך זה נקרא שאנחנו בונים בו תבניות קליטה, הבנה ובלימה כאלה שהוא עובר את הדברים האלה כאיזה מין ניגון יפה שדווקא נותן לו את הרגשת החיים.
ניצה: אני רוצה שנחזור לנקודה הראשונה שדמיינו ממש את הכניסה של הזוגות האלה בפתח, שהם נכנסים ללונה פארק, לונה פארק של החיים, כי אני רוצה להתמקד. בשרטוט הזה כבר לקחת אותנו שלב קדימה, שהזוגיות כבר נבנתה ואז כבר אנחנו מתחילים לבנות מערכות יחסים מחוץ למערכת הזוגית יש פה איזשהו שלב מתקדם.
אבל אני עוד רוצה את השלב הראשון, ממש הצעדים הראשונים. אתה נתת נקודות ציון דיברת קודם כל איך שאני נכנסת שלב ראשון אני מדמיינת את המצב הטוב, לאן אנחנו רוצים להגיע. אחר כך דיברת על איזשהם גבולות.
המטרה והרווח חייבים להיות קודם.
ניצה: גבולות, אחרי זה חולשות, ואחרי זה דיברנו על זה שאנחנו מתחילים להשיג לאט את הדמות של האחר, שאפשר לקרוא לזה לקלוט את האחר, להרגיש את האחר. ואחר כך אמרת שאנחנו מתחילים לבדוק ולהרגיש את הרצונות ואת הדרישות שלו ואז אולי לפתח את היכולת לוותר. על מה אני מסוגל לוותר, ועל מה אני לא מסוגל. את המסלול הזה, אפשר לתאר בצורה שכל אדם יבין. הרי מה קורה לזוג? הוא מתחיל תהליך וכמו שאנחנו יודעים, בחיים יש עליות, יש מורדות, יש דברים קשים, יש מכשולים, יש כל מיני מצבים. כשהאדם יודע מה מחכה לו מעבר לפינה אז הוא אומר "בסדר, עכשיו אני נמצא בתחנה הזאת, שמעתי שבמפה הכללית יש פינה כזאת, קושי שאני נמצא בתוכו, אני מזהה את עצמי בתוכו אבל אני יודע שבתחנה הבאה מחכה לי משהו אחר."
אז אם אפשר כמה שיותר להמחיש בצורה ציורית את המפה הזאת שהאדם עובר בכל התהליכים, בדרך שאתה מרגיש כנכון. אז תהיה לנו תמונה מאוד ברורה שכל אחד בעצם ידע איזה מסלול הוא הולך לעבור.
אני חושב שאנחנו לא צריכים להכין את האדם לעבור במסלולים האלה אלא אנחנו צריכים לתת לו כוח, שֶכל ורגש מפותחים עד כדי כך שהוא לא צריך לעבור אותם, הוא ישחק אותם כבר עכשיו במקום לעבור אותם באמת בחיים. כי על ידי המשחק הזה הוא יהיה מאוזן פנימית, ישתנה פנימית כך שהוא לא צריך לחכות ל"מה מחכה לי למעבר לפינה." אנחנו לא מכינים אותו לקרב, אנחנו בונים בו מלכתחילה תבניות הבנה והרגשה כאלה, שמה שמגיע אליו כגל צונאמי גדול יתקבל בו בצורה פשוטה, ברגיעה ובכלל לא יהיה מורגש כך. זה נקרא חינוך.
חינוך הוא לא בזה שאנחנו נותנים לו סתם ידיעות, חינוך זה נקרא שאנחנו בונים בו תבניות קליטה, הבנה ובלימה כאלה שהוא עובר את הדברים האלה כאיזה מין ניגון יפה שדווקא נותן לו את הרגשת החיים. לכן הכל תלוי בחינוך, בסדנאות האלה שאנחנו רוצים להעביר, אבל מטרת הסדנאות היא לבנות אדם שלא יפחד ושלא יחכה לדברים הרעים. כי סך הכל כאן אנחנו עובדים על אותם בני זוג, הם נמצאים שניהם לפנינו, והחברה, עוד כמה זוגות לידם, וסך הכל אנחנו נמצאים בבניית התא המשפחתי וכל זה בידינו. אנחנו צריכים לגלות, להיות בנויים כבר, שכל המצבים שבאים אחר כך, הם רצויים ולא להרגיש אותם כאיזו צרה שפתאום נפלה עלינו.
אורן: כדי שאדם או זוג יגיע לחוסן כזה, שאם יבוא צונאמי הוא כבר יקבל אותו בהרגשה והבנה, הם הגיעו אלינו, אנחנו מתחילים לחנך אותם, והמטרה להביא אותם לתפיסה כזאת של החיים, של הקשר והמצבים שיעברו ביניהם, שתאפשר להם להתמודד עם מה שיגיע בחיים. אפשר להגדיר זאת כמטרת התהליך?
כן, הם לא ירגישו שזה צונאמי.
אורן: זאת המטרה שאתה שם, ואליה אתה רוצה להגיע על ידי התהליך החינוכי שתעביר אותם.
כן.
אורן: מה צריך לקרות?
אמרתי פעמיים כן, אבל אני לא כל כך שלם עם זה, כי לא זאת המטרה, המטרה שלי היא לא להכין אותם למכות. התפיסה הזאת לא טובה.
אורן: מה כן?
אני לא רואה בסדנאות שלנו תהליך שבו אני בונה מכל אחד מהם מתאגרף יפה וחזק, לגמרי לא, אני בונה בתוך כל אחד מהם הבנה, הרגשה, תפיסה, פילוסופיה של חיים. אני משנה בהם תכונות, משנה את תפיסת החיים, כך שכשהם ירגישו את כל מה שיגיע, הם יהיו מוכנים אליו, הם לא ירגישו שזה משהו יוצא דופן, אלא משהו שהם מסוגלים להתמודד איתו, לא משהו שמפרק את המשפחה.
אנחנו מדברים על כל מיני גלים שיכולים לבוא ולפרק את המשפחה, זאת בעצם הבעיה, אז אנחנו צריכים בתוך הסדנאות שלנו, לבצע כל מיני תרגילים, כדי להרגיל אותם לכל מיני צורות חיצוניות, שבאמת יוכלו לסכם להם קיום הדדי. וכשהסכנה מגיעה, אנחנו דנים עליה, מדברים ורואים אם היא רצינית או לא, מה הרווח או ההפסד ואיך אפשר להתמודד איתה, הכל נעשה תוך כדי תרגול.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |