ניצה: אם אני אדם שבא מהקהל הרחב, ואין לי הבחנות לפני כן, מאיפה אני צריך להתחיל?

אני אמרתי שיש כאן שתי שיטות.

ניצה: יש שתי אפשרויות. מה יהיה יותר קל לפי הרגשתך?

נראה לי שיהיה יותר לפי השיטה הזאת, שאנחנו מחזיקים במשהו מושלם וכל הזמן משתדלים ומשתדלים בינינו לקבוע אותו המצב.

ניצה: מאיזה רגע אתה מתחיל לספר לי על זה? מתי אתה מספר לי על הנקודה הזאת? זה משהו שאני בכלל לא הייתי מודעת לו לפני כן, שיש איזו נקודת השלמה או חיבור. גם אם יכולתי לחשוב עליה.

באמת? אז על מה חשבת כשהתחתנת איתי?

ניצה: על אהבה.

איזו אהבה? ומה זו אהבה? שאני אשטוף כלים במקומך? מה זו אהבה?

ניצה: זו שאלה טובה. כל אחד מאיתנו נותן פרשנות אחרת.

לא, אין כל אחד. את זה אף אחד לא מבין אם זה כל אחד. מה את מתארת כמצב שהוא הכי קרוב בין בני אדם, בין בני זוג?

ניצה: הכי קרוב בין בני אדם שאני יכולה לדמיין מהמקום שאני נמצאת בו זו חברות טובה, זה שיתוף.

חברות זה לא משפחה. אם זו חברות אז יש לי חברה, יש לי חבר.

ניצה: זה מה שאני מסוגלת לדמיין, חברות, שיתוף, שתהיה משיכה.

לשיתוף יש לי שותפים.

ניצה: שתהיה משיכה, שיהיה עניין.

איזו משיכה, מינית? יש. איזה עניין יש? ביחד לבלות? יש. זה הכל נקרא "משפחה"?

ניצה: זה מה שמחזיק בהתחלה קשר.

לא נכון.

ניצה: יש שם עוד שיתוף, יש שם כמובן התחלה.

אם בשביל זה הם מתחתנים, אז חבל להתחתן, הם יצטרכו להתגרש. חייב להיות רצון להידבק. "להידבק" זאת אומרת, לחיות כאחד.

אורן: מה זה "לחיות כאחד"?

זה להרגיש את השני ללא מחיצות.

ניצה: אבל הרצון הזה הוא משהו שאם הוא לא קיים בי, אני אפילו לא מצליחה להיות מודעת לו שיש לי כזה רצון. זאת אומרת, אני לא מרגישה את הרצון הזה, אני עוד לא נמצאת שם.

צריכים לפתח אותו.

ניצה: לכן אמרתי שמה שעכשיו סיפרת לי, היה בשבילי סוג של גילוי. נקודת החיבור הזאת, שיש משהו כזה. אני מסוגלת לדבר על איזה רצון שתהיה השלמה בין בני זוג, נקודת השלמה, נניח שאת זה אני עוד יכולה להבין, אבל לא "חיבור".

טוב, כנראה שנצטרך לעשות עוד כמה סדנאות על מה זה נקרא "נקודת החיבור" בין בני אדם, בין בני זוג.

אורן: בוא נעשה עכשיו, נוליך אותם לזה. מהו הצעד הראשון?

הצעד הראשון הוא שאנחנו צריכים, במסגרת מה שדיברנו, בלימודים ובסדנאות שלנו על המערכת האינטגרלית, להבין מהי המערכת, מהו הקשר בין בני האדם, מהי השלמה שצריכה להיות בין כולם יחד, בין כל האנושות. זו צריכה להיות השלמה כזאת שכל אחד ממש נכלל מהשני, כל אחד ממש רואה את השני בצורה שקופה, כל אחד מבין את החסרונות של השני, כל אחד משלים את כולם. זה נקרא "מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות" , כך אנשים יצטרכו לחיות, ולזה כולנו מתקדמים, כולנו נמצאים כבר באותה הדרך. אנחנו כבר נמצאים בזה.

אורן: אז איך אנחנו מוליכים אותם לזה?

וזה לא רק בין בני זוג, אלא זה בין כולם.

אורן: את זה אנחנו יודעים, כי יש לנו את התמונה המלאה.

כן.

אורן: ואנחנו רוצים להוליך את כולם למקום הזה, לכן אנחנו מדברים על "משולש", אנחנו רוצים לבנות מעליהם נקודה. איך בונים אותה בפועל? אמרת לצייר את המצב הטוב הזה, את החיים הטובים.

כן.

אורן: אחר כך אמרת לא להתנתק מהתמונה הזאת.

כן.

אורן: איך לא להתנתק? נניח שתיארת לעצמך סצנה של חמש דקות, עשר דקות, חמישים דקות. האם זו פנטזיה, מה זה? זה משהו שלא קיים בינינו, פנטזיה.

לא. יש פנטזיות כאלה שאי אפשר לקיים, ויש פנטזיות כאלה שאפשר לקיים, אבל הן עדיין לא מציאותיות.

אורן: אז אנחנו מפנטזים משהו שאפשר לקיים, אבל זה לא מציאותי כרגע.

כן. אבל מאוד רצוי.

אורן: זה השלב הראשון.

כן.

אורן: ומה הלאה? אמרת "ועכשיו ממשיכים לחיות בזה" כאילו עשית איזה קסם. לפנטז אפשר, סידרנו את התנאים, האווירה טובה, היה לנו מצב רוח, מוזה. איך אפשר עכשיו לא להתנתק מזה?

השפעת הסביבה, ותרגילים שלנו.

אורן: תן לי תרגילים. אמרת שאין בבית סביבה.

סביבה בבית כל אחד יוצר לעצמו.

אורן: נכון. נניח אתה בבית איתי, מה אתה עושה כדי לעזור לי לא להתנתק מזה?

אני כל הזמן מזכיר, ואנחנו נמצאים בזה יחד, עם מוסיקה, טלוויזיה, וכל מה שמשפיע עלינו ומזכיר לנו כל הזמן במה אנחנו עסוקים.

אורן: האם התעצבנת פעם בחיים על בת הזוג שלך?

כן.

אורן: נניח שאחרי שעשיתם יחד את הסביבה הזאת, אתה בדרך של הפנטזיה, ורוצה למשוך את הפנטזיה שתהיה החיים שלך. פתאום בת הזוג עצבנה אותך, או קרה משהו שעצבן אותך, אז מה קורה עכשיו?

אתה עושה עבירה ואחר כך חוזר בתשובה.

אורן: עושה עברה כלומר מתעצבן כאחד האדם.

כן, אתה לא יכול להחזיק את עצמך.

אורן: ומה זה ה"אחר כך"?

חזרה בתשובה.

אורן: מה זה חזרה בתשובה?

שאתה חוזר לאותו מצב שהיה לפני, ומבקש סליחה. ובתוך עצמך אתה משתדל לתקן את התכונה הזאת שעל ידה עברת עבירה.

אורן: איך אתה מתקן את העצבים שלך?

על ידי כך שאתה מגלה את זה לעצמך ומשתדל לשפר.

ניצה: כשאתה מבין שמשהו מזיק לנקודת החיבור, האם זה עוזר לך לשנות אותו?

כן. ודאי. כי אם זה מזיק, אז זה מזיק לי.

ניצה: זאת אומרת שאם אני עושה עכשיו פעולה שמזיקה לנקודת החיבור, אז אני עושה משהו נגדי? זה מה שאני צריכה להבין ואז זה עוזר לי לשנות?

האם אתם רוצים להגיע לחיים טובים?

ניצה: כן.

אורן: רוצים להגיע לפנטזיה הזאת, לממש אותה.

אז תנסו. תנסו עוד פעם, ועוד פעם. גם דעת הסביבה, כלי התקשורת וכל הדברים האלה צריכים לחזק את זה, ואז אנחנו נגיע לחיים נורמאליים.

אורן: אני חושב שבשלב הזה כדאי פשוט קצת לתרגל את זה. אחרי שנתרגל את זה קצת ונעבור את כל התהליכים האלה של הפנטזיה, הניסיון לחיות בה, ההתפרצויות והתיקונים של הדברים, וההתנצלויות, אז יהיה יותר עם מה לעבוד. נמשיך לפתח את זה בשיחות הבאות.

תודה הרב לייטמן, תודה לך ניצה, תודה גם לכם שהייתם איתנו. תרגלו, ואז ניפגש ונמשיך הלאה. עד אז שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.

חיים חדשים, שיחה 38 , 17.07.12

 


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות
להשאיר תגובה |

אורן: כולנו התאספנו כאן לכבודכם, אנחנו מדברים על החיים של כל אחד מאיתנו. אנחנו מנסים להבין, איך אנחנו יכולים היום לבנות את כל הקשרים בחיים שלנו, עם האנשים הסובבים אותנו בבית, אחר כך נגיע גם למקום העבודה, בצורה טובה יותר, איך לשדרג את החיים ולהתחיל סוף סוף ליהנות מהקשרים בינינו, במקום לסבול בהם מבוקר ועד ערב. ואני מכניס אתכם כאן לשיחה למקום שבו הפסקנו בפעם שעברה.

אנחנו מדברים על הקשר הזוגי, ואנחנו מנסים לדמות כאן בינינו באולפן סיטואציה שבה ניצה ואני מייצגים זוג או כמה זוגות, שבאים ורוצים, שיש להם רצון לשפר את מערכת היחסים ביניהם. הם מבינים שטיפים פסיכולוגיים קטנים פה ושם כבר לא עוזרים להם. הם מבינים שלתפיסתך צריך קודם לפרמט בכלל את הגישה של האדם לזולת, במקרה הזה בן או בת הזוג ורק אחר כך, כפועל יוצא מזה, אפשר להתחיל ליהנות ממערכות יחסים משופרות, משודרגות, ובמקום לסבול, ליהנות מהקשר בינינו.

הגדרת את הבית או את הקשר הזוגי, כמעבדה פרטית, ביתית, שיש ביד כל אחד מהאנשים או ביד רוב האנשים היום שחיים, שבה הם יכולים פשוט לשדרג את עצמם כאנשים, כאדם ולבנות את עצמם כאדם חדש.

אז זה המצב שבו אנחנו נמצאים. ובפעם האחרונה הצגת תרגיל שעורר הרבה שאלות בקרב הזוגות. ניצה, אולי תציגי קודם את התרגיל, כדי שכולנו ניזכר במה מדובר ואז נשאל שאלות כדי לנסות לברר את הישימות שלו.

ניצה: "על כל הפשעים תכסה אהבה", זה היה השם התרגיל, וחילקת אותו לשלבים. בשלב הראשון אמרת שצריך להוציא את הזבל החוצה, כל אחד ישים את הזבל שלו על השולחן, כאשר שני בני הזוג מתמקדים באחד מבני הזוג וביחד מוציאים את כל התכונות שלו, אולי את כל ההתנהגויות שלו ושמים אותם בחוץ.

לוקחים נייר יפה, חותכים אותו לריבועים, וכל אחד כותב את הדברים השליליים שהוא רואה בעצמו, ומה שהוא רואה בשני. ובעצם זה לא חשוב אם זה בעצמו או בשני, בסך הכול זה הזבל המשותף שמפריע לנו לחיות. שמים את ריבועי הנייר עם השמות על השולחן, ורואים עד כמה אנחנו אנשים "עשירים" ומורכבים בתוך הפנימיות המלוכלכת שלנו.

ועכשיו בוא נראה מה אפשר לעשות עם זה, האם בכלל אפשר עם מה שאני מכיר בי ובה, והיא מכירה בה ובי, ומה שאנחנו עוד מתביישים להוציא ולא יודעים להוציא מעצמנו, וכמה עוד לא כתבנו, וכמה אנחנו עוד לא מכירים את הטבע שלנו ממש לעומק, כמה שכבות עוד יש, אבל אפילו עם מה שאנחנו יכולים לשים על השולחן, האם בכלל קיימת איזו מערכת טכנית, פסיכולוגית, ביולוגית, לא חשוב איזו, שיכולה להיות מקושרת ועובדת בצורה הדדית, בהרמוניה, ביחד, בתנאים כאלה.

אם היו תקלות כאלה באיזו מערכת טכנית, למשל בחשמל, באלקטרוניקה, בגוף שלנו, בביולוגיה, ודאי שאי אפשר היה להתקיים. אלא בגלל שזו הפסיכולוגיה שלנו, תראו עד כמה אנחנו חזקים, שאנחנו בכל זאת איכשהו מחזיקים את עצמנו וכל פעם משתדלים ומשתדלים, אבל אלה לא חיים.

אולי אנחנו יכולים עם ריבועי הנייר האלה לשחק במשהו, "אני אתן לך את ריבוע הנייר הזה ואתה תיתן לי את ההוא", בוא נוותר, "אני אוותר על זה, ואת על זה". אפשר לעשות כאן משחקים מעניינים.

ניצה: ובשלב הזה אנחנו מציפים את הכול, גם את התכונות, גם את ההתנהגויות, גם את הדחפים, את כל מה שעולה אנחנו כותבים בשלב הזה?

כן.

ניצה: גם דברים שאני יודעת שאני לא יכולה לשנות אותם.

ודאי, לא חשוב, כל מה שמפריע לך.

ניצה: כל מה שמפריע.

כן. כל מה שאני מרגיש שלילי בי ושלילי בו או בה.

ניצה: נעבור לשלב השני שנקרא, "מכסים בשוקולד", שזה מכסים באהבה. מה זה "מכסים בשוקולד", משבחים זה את מעלותיו של זה.

כמו שאת אופה עוגה, האם יש דבר כזה שאת מניחה קרקרים או ביסקוויטים ועל זה ציפוי שוקולד.

ניצה: כן.

אז כך.

ניצה: מה קורה בציפוי השוקולד בשלב הזה, האם כל אחד אומר את התכונות ואת הדברים הטובים.

קודם כל קוברים את הדברים האלה כאילו הם אינם. ועל ידי השוקולד הם הופכים להיות מתוקים. כי אנחנו כל הזמן שומרים שהם יהיו בפנים ושהציפוי יהיה ממש מכל הצדדים.

ניצה: ממש לכסות את זה מסביב.

ממש כך.

ניצה: איך אני עושה את זה בפועל שעכשיו אני הולכת לתרגל דבר כזה, שלב ראשון הסברת יפה מאוד, הוצאנו את כל הזבל.

שבכל פנייה, בכל צעד ושעל, אני יודע שאני מתעלה מעל התכונות שמפריעות לי ולה ופונה מעל התכונות האלה, כך שאנחנו בונים את הציפוי הזה בגובה מעל הפשעים.

חיים חדשים – שיחה 35 – 16.7.2012

 


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות
להשאיר תגובה |

ניצה: בשלב הזה אני רוצה פרקטית להבין מה אני עושה. אני מדברת על הדברים הטובים, על התכונות הטובות, על הדברים החיוביים. אם קודם דיברתי על כל הדברים השליליים, אז עכשיו אני מדברת רק על הדברים הטובים.

רק על הדברים החיוביים, "איזה איש מיוחד אתה", ממש כנגד כל אותה מידה שכתובה לך על ריבועי הנייר. וזו האמת, כי בזה את מבטלת רק את הפשע שלך, כי "כל הפוסל במומו פוסל". אז אני בעצם מבטל את המום שלי בזמן שאני אומר דברים הפוכים ממה שכתבתי.

ניצה: החלק השני הפוך בדיוק מהחלק הראשון. קודם כל הדברים שהפריעו לי ועכשיו פתאום אותם דברים הופכים להיות חיוביים.

נכון, חייבים להכיר גם את זה וגם את זה, אבל בכל העוצמה. אם יוצא אלו יותר מאלו, סימן שאנחנו לא ישרים או לא מבינים זה את זה או מבולבלים. צריכים לעשות בזה ממש עבודה טובה. למה? ככל שנתרגל להיות למעלה מהרגילות שלנו לראות את הרע בשני, ונשתדל לראות בשני רק טוב, כמו שאני מסתכל על הילד הקטן שלי שזוחל על הרצפה, אז אני מסתכל רק באהבה, וכל מה שהוא עושה אני עוקב אחריו, רואים זאת בעיקר אצל אמא, היא מסתכלת על הבן שלה בחום, בדאגה, כך אני צריך לראות את השני. לפחות את בן הזוג שלי.

ניצה: כלומר, אם בשלב הראשון יצאו יותר פשעים, עלה יותר זבל, אבל בשלב הכיסוי היה קשה לכסות, מה זה אומר?

שיש למצוא את המילים הנכונות.

ניצה: למצוא את המילים הנכונות.

כן, אבל בינתיים שאנחנו בונים את ערמת הזבל, אנחנו עושים אותה עד הסוף. כי להגיד דברים שליליים יש לנו הרבה מאוד, יש לנו אוצר מילים. אבל לכסות אותם בדברים יפים אין כל כך הרבה, שניים, שלושה דברים ואין יותר. כמו שאנחנו רואים כמה הרבה טרגדיות יש בעולם, וכמה אנשים מספרים על כך וכמה סרטים עושים על כך, ואילו קומדיה זה משהו זול ופשוט. וזה מפני שאנחנו לא מבינים, אנחנו לא מרגישים את העוצמה שיש בדברים הטובים.

ניצה: והשלב השלישי הוא השלב שבו כל אחד מבני הזוג מדבר על הרצון שלו. האם אני מסבירה לבן הזוג שלי מה אני רוצה ממנו, או מה אני רוצה בכלל? וגם ההיפך. מה בדיוק אני אומרת לו, מה אני מצפה ממנו, מה אני רוצה ממנו?

הכול. אחר כך תחלקו את זה, שזה תלוי בו או בך או בכם, או בכלל בגורם זר.

ניצה: את כל הרצונות.

את כולם. אבל זה אחרי שלב הכיסוי.

ניצה: אחרי שלב הכיסוי. זה כבר השלב הבא.

זה שלב שלגמרי לא שייך לשלבים הקודמים.

חיים חדשים – שיחה 35 – 16.7.2012

 


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות
להשאיר תגובה |

ניצה: ומה לאחר שפתחנו את כל הרצונות, וכל אחד אמר מה הוא רוצה ולמה הוא מצפה?

אם כבר אז בואו נעשה את זה אחרת. אחרי השלב הראשון יבוא השלב השלישי. השלב הראשון הוא, מה אני רואה בה ובי, מה אני רוצה שיהיה בי ובו ובכלל איתנו. בקיצור, את כל הדרישות ואת כל הרע ואת כל מה שיש לי לומר מטעם האגו שלי.

אחר כך כנגד זה, כמה אני יכול לשבח אותה אם אני מתעלה "על כל פשעים תכסה אהבה", ש"כל הפוסל במומו פוסל", שכל המומים האלה, שכל מה שכתבתי עלי ועליה הם כולם בי. איך אני מתעלה לרמה שאני נניח מתוקן לגמרי, איך הייתי רואה אז את הכול? בדיוק ההיפך. כנגד כל דבר ודבר אני חייב עכשיו להגדיר בדיוק ההיפך. ומה זה? זו בעצם הדמות העתידה שלי, שאני צריך להיות כזה. והדרישות? הדרישות צריכות להתקטן עד הכרחי, ש"לא יגונה ולא ישובח".

אורן: אני לא הבנתי את זה, מה עם הדרישות?

הדרישות שלנו להכל צריכות להיות ברמה של "לא יגונה ולא ישובח", צורה הכרחית. אני לא דורש ממנו דברים שבדרך כלל דורשים בלי סוף, אלא מה שבהדדיות שלנו טוב ונכון כדי להתקיים, כדי להתקדם. גם דרישות חומריות, גם דרישות אנושיות למיניהן. והעיקר אלה הדרישות לתמיכה הדדית.

ניצה: רק כדי להבהיר ולהיות בטוחה שהבנתי עד הסוף, חילקת את השלב ראשון לחלק אחד, שהוא הפשעים והתכונות.

חילקתי לארבעה שלבים.

ניצה: כן, והשלב השני היה הדרישות. גם את השלב של "השוקולד" אני עושה בפעמיים, פעם אחת את כל התכונות ואז פתאום אני רואה שהדרישות מצטמצמות או נעלמות.

כן, כי את מהיחס היפה והטוב את דורשת ממנו רק קצת, כמה שאת צריכה כדי שתהיינה לך בעצם אפשרויות לאהוב אותו. זה נקרא הכרחי.

ניצה: זו ההכרחיות.

כן, שייתן לך הזדמנות לאהוב אותו.

חיים חדשים – שיחה 35 – 16.7.2012

 


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, התלות ההדדית, נושאי הערבות, התפתחות האגו, זוגיות ומשפחה, זוגיות
להשאיר תגובה |

ניצה: השלב הבא הוא שלב שכינית אותו "התכללות הרצונות," ואותו אנחנו בעצם צריכים ליישם בחיי היומיום. זה כבר לא בתוך התרגיל, התרגיל כבר הסתיים ועכשיו בחיים שלנו אנחנו צריכים ליישם את הרצונות ואת הבקשות של בן הזוג שלנו. זה נכון? זה הצעד, החלק השלישי?

כן. ואז אתם מגלים עד כמה שקצת פחות צריכים לזה. שהמימוש הפיסי שלהם הוא ממש קצת. לא צריכים כאן לעשות כל מיני פעולות למילוי כי פתאום היחס הזה היפה, וההבנה הדדית ממלאים אתכם. אתם לא צריכים הרבה חומר להוסיף לזה, כי הכל נעשה במילוי הרגשי.

ניצה: זה כבר המצב כשהוא מגיע למצב סופי אולי. בשלבים הראשונים, כשאני רק ניגשת לתהליך הזה פעם ראשונה, אני אעשה את זה בצורה לא נכונה.

אתם תתנו מכות אחד לשני, זה לא חשוב.

ניצה: זהו, זה יהיה קשה. ואחרי שהשלב הזה יסתיים, אני רוצה להבין את השלב הבא.

לא, אני חושב שכאן צריך להיות לפניכם ספר הדרכה שאומר "עכשיו אנחנו צועקים." "בעוד דקה אנחנו מתנשקים." אני אומר את זה כבדיחה אבל ממש כך, לעשות איזשהו ספר ששם תהיה תכנית ביצוע של הניסוי שלנו.

ניצה: שיכלול את התהליכים של העבודה הפנימית שעובר האדם?

זו מין סדנה שאנחנו עכשיו מבצעים. אבל אנחנו צריכים לסיים אותה באותו יום. אסור לנו להשאיר דבר לא גמור. כי אז הוא נשאר כרשימו וזה לא טוב. אנחנו חייבים את התהליך הזה לסיים.

ניצה: אבל אני רוצה להבין, כי התרגיל הזה הוא תרגיל שאת חלקו אנחנו יכולים באמת להתחיל ולסיים באותו יום, אבל החלק של היישום הוא חלק של כל החיים.

באחוז מסוים, זה לא צריך להיות ממש לעומק, ודיונים גדולים. קצת ועוד קצת ועוד קצת, אבל כולו, עד שאנחנו נחיה אותו, במידה יותר ויותר גדולה.

אורן: ניצה מדברת על מה שיקרה אחרי שסיימנו את כל התהליך על כל השלבים שלו, בעצם אחרי כשאנחנו ממשיכים את חיינו.

לרשום את הרזוּמֶה, הסיכום, לְמה הגענו. שאנחנו הגענו לזה שאנחנו ממש מוכנים לחיות "בענן ורוד מעל הזבל, שמכוסה ולא מסריח." ולדרוש זה מזה רק את הדברים ההכרחיים לאהבה, כי כל היתר באמת לא נראה לנו כהכרחי. ובזה אנחנו מגיעים לקירוב הלבבות. זה חייב להיות ממש ברור שזה הסיכום.

אורן: עכשיו, מכאן והלאה כל אחד משתדל באמת לממש את הדברים האלה.

ודאי, ודאי.

אורן: למשל, אם היו דרישות כלפיך, אתה משתדל לממש, ואם היו דרישות כלפיה היא משתדלת.

אבל אם כל יום אתה תעשה את זה בבית, ואפילו שלא תממש את זה, בכל זאת ההרגל נעשה טבע שני. בכל זאת זה עוד יחלחל ועוד יחלחל בפנים, וכך זה יעבוד. חוץ מזה, פעם בשבוע אתם הולכים לקבוצה הגדולה, ששם אתם מדברים, גם מתקשרים אליהם ומדברים אתם. ולכן זה נכנס להרגל.

ניצה: מה עושים אם אחד מאתנו, מהזוגות או מבני הזוג, הוא פחות נפתח, פחות מדבר? זה קורה הרבה פעמים.

צריכים לעזור לו.

ניצה: איך בן הזוג יכול לעזור לו?

בדרך כלל הם מכירים זה את זה, אפילו שלא מדברים. אחד רק עושה איזו

תנועה לכיוון מסוים והשני כבר יודע מה זה. אז לעזור לו לבטא את עצמו בקלפים האלה, בקרטונים האלה. אולי כדאי לנו בכלל להדפיס סט כזה של קלפים.

ניצה: המשחק הזה שאפשר להשתמש בו.

של הריבועים האלה עם שמות עליהם של כל "הפשעים."

ניצה: ואז כל אחד בוחר מתוך זה.

כן. יהיה להם יותר קל. הם ידברו האם יש לנו, או אין לנו, וכן הלאה. זה נושא ללימוד עצמי מאוד טוב.

ניצה: כשדיברנו עם אנשים וסיפרנו להם, בהרבה מאוד מהשאלות, שאלו מה קורה באמת אחרי התרגיל, ביומיום? האם אני צריכה להתחיל לממש את הרצונות שלו, האם אני צריכה להגשים את הרצונות שלי?

אחרי הסיכום את תראי כמה שזה פחוּת שבפחוּתים. כמעט ולא צריכים שום דבר. תשומת לב קטנה והוא כבר מבין הכל. ואותו דבר כבר מהשני. אלא ההפך, מתי שאנחנו אשמים, מתי שאנחנו לא מסוגלים להסתדר עם "הזבל" שלנו, עם האגו שלנו, אז אנחנו מתחילים להביא פרחים, מתנות או בונבוניירה גדולה, שאף אחד לא צריך אותה, ורק משמינים ומרעילים את עצמנו אִתה, וכן הלאה.

בקיצור, אם יש אהבה, טוב להיות ערומים. לא צריכים יותר כלום.

חיים חדשים – שיחה 35 – 16.7.2012

 


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, התפתחות האגו, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים
להשאיר תגובה |