צריכים לשחק ביחסים טובים ועל ידם נגיע ליחסים טובים באמת. משחק הוא דבר רציני.
אורן: התהליך שתיארת מתאים רק בסיטואציה כזו שהאחד נותן לשני מתנה, שהשני לא ממש רוצה? או שזה יכול להיות גם בעוד סיטואציות?
בכל מצב שבו האחד מוותר כלפי השני ורוצה לעשות את זה, הוא מחנך בזה את השני ועוד איך. תנסה לעשות את זה. גם כלפי ילדים זה טוב, כי בזה אתה מלמד אותם מהו וויתור כלפי הזולת.
אורן: אתה צריך להראות שלא רצית את הגלידה?
כן ודאי, אתה צריך להראות שאתה עושה את זה נגד הרצון שלך, שאתה עושה את זה למענו.
אורן: זה לא מקלקל לו את השמחה, כך שהוא כבר לא ירצה להביא לך גלידה?
לא. זה נותן לו דוגמה, וגם הוא צריך כעת לעשות משהו למענך. ומזה נבנה הקשר.
אורן: זה לטווח ארוך, אבל בטווח הקצר, נאמר שהבאת לי כוס תה ואני לא רוצה לשתות אותה. האם אשחק כאילו שאני רוצה, בתהליך כזה של חשבון פנימי?
אתה חייב לשחק, אחרת לא יהיה קשר בינינו, אחרת אתה מזלזל, ופוגע בי.
אורן: אני לא בדיוק מבין מה אני צריך להראות לך, כדי שלא אפגע בך. אין לי רצון ל"כוס תה", אז אני צריך עכשיו לעשות בתוכי את כל הסיבוב הזה, בפנימיותי, לסדר את היחס שלי, להיזכר שבעבר רציתי את "כוס התה", ולהיזכר ביחס שלך כלפי. אבל בהבעה החיצונית כלפיך אני מראה לך שאני לא רוצה את "כוס התה" הזו.
לא, פה אתה מתאר משחק אחר לגמרי, אתה צודק. אם אני באתי אליך לביקור זה משהו אחר.
אורן: בין בני זוג, זה מקרה יותר טוב.
לא, בין בני זוג. אם מדובר בדוגמה של האורח ובעל הבית, כשיש באורח הרגשת בושה, הוא לא משחק, הוא דווקא ממלא את האגו שלו על ידי זה שהוא אומר לבעל הבית אני לא רוצה לקבל ממך, הוא עושה טובה לעצמו, ולא לבעל הבית.
אורן: נחזור לדוגמה של הגלידה, הבנתי את כל התהליך שצריך לעשות בפנים, זה מעשיר אותי ואני גם נותן לך דוגמה כדי שתעשה אותו דבר, ושנהיה בינינו בסירקולציה גדלה. רק שלא הבנתי פרט אחד קטן. אם אתה נותן הגלידה ואני מקבל את הגלידה. אני צריך להראות לך שהתאמצתי להכניס את עצמי למצב הזה, כדי שתשמח, למרות שלא רציתי גלידה?
כן. בטח.
אורן: ואתה לא מתאכזב מכך שגרמת לי לעשות את כל המניפולציות הפנימיות רק כדי שאתה תיתן לי גלידה בזמן שאני באמת לא רוצה?
אני יודע רק מה שקורה מהפה ולחוץ, אני לא יודע מה הן המניפולציות הפנימיות שלך. אני יודע שאתה שמח מאוד שאני בדיוק פגעתי במה שצריך.
אורן: אז אני משחק שאני רוצה גלידה. אני לא מראה לך שלא רציתי אותה, והתאמצתי לרצות לכבודך. זה בפנים אצלי. אני לא אומר לך את זה כדי לא לפגוע בך.
כן.
אורן: זאת אומרת, המלאכותיות פה היא כלפי עצמי, בפנימיותי, אני לא מראה לבן הזוג שלי את הפידבק הזה.
לא. אבל אני מראה לך שהתאמצתי להביא לך את הגלידה.
אורן: אתה מראה לי. זה ברור, כי אתה באמת התאמצת.
כן. אני צריך להראות לך כמה שהמתנה יותר גדולה. ואתה צריך להראות לי עד כמה שהיא עוד יותר גדולה, כמה שאתה נהנה ממנה עוד יותר.
אורן: אתה מקצין.
אני צריך להגדיל את היחס שלי, את הגלידה עצמה וגם את החיסרון שלך.
אורן: זו מלאכותיות, אני צריך להתפאר, לא להיות צנוע, ודווקא להחצין את הנתינה. להראות שהתאמצתי כמה שיותר.
נכון.
אורן: והמקבל צריך להחצין כמה שאתה משמח אותו יותר.
לכן אמרתי שזה לא שקר. בצורה כזאת אנחנו מחברים את החסרונות ואת התאוות יחד.
אורן: למה אתה מתכוון?
כשאתה אומר לי, "איזו גלידה טעימה", אתה בונה חיסרון חדש שלא היה קודם, שאין לך. אתה מראה ומגדיל את המאמץ שעשיתי, "איזה יופי שהשגת, איזה טעם טוב יש לגלידה, הלכת כל כך רחוק כדי לקנות לי גלידה?". אתה מעלה את הדברים האלה לקשר שבינינו, זה לא העניין של הגלידה. אתה מעורר עכשיו את הקשר שבינינו שיהיה פי כמה וכמה יותר חזק. העניין הוא לא הגלידה, העניין הוא היחסים בינינו, הרצון הגדול שלך, שאתה מכיר את האישיות שלי ואני את האישיות שלך, ואת הקשר שנעשה בינינו לא על ידי הגלידה הזאת שלא שווה כלום, אלא שאספנו מכך את הרצונות ואת ההדדיות האנושית הזו מעל לגלידה.
נכון שפתחנו את עצמנו בצורה מלאכותית. כי רק האגו שלנו, קיים בנו בצורה טבעית. זה הוויתור ההדדי. ואנחנו מבינים שזה כך, האם זה שקר, שלא שווה כלום? לא, זה לא שקר, אנחנו מייצרים בכך כלים חדשים, אנחנו רוצים שזה יקרה למרות שעדיין זה לא אמיתי. אבל בכך אנחנו דורשים שזה יקרה וזה יקרה. כי תמיד זה כך, כמו שהילד משחק במשהו יותר גדול ואז הוא מגיע להיות גדול, ואם לא ישחק הוא יישאר חיה קטנה, כך גם אנחנו.
אורן: זה לא יביך אותך שאני אתפעל מכך שהתאמצת?
לא, אני אגיד לך את האמת.
אורן: כי אתה יודע שאני משחק, ואני מקצין את זה. בסך הכל מדובר בגלידה.
לא, כי אני התאמצתי בשבילך, "אתה יודע כמה שזה היה קשה? רצתי עשרה בניינים, כדי לקנות ולהביא לך אותה, ורצתי מהר בחזרה כדי שהיא לא תימס".
אורן: אתה אומר לו את זה באמת?
כן, שיידע שהתאמצתי כדי שהיא לא תימס. "הנותן מתנה לחברו חייב להודיעו".
אורן: כי בעצם כשאתה מציין את המאמץ אתה לא מדבר על המתנה, אתה מדבר על כמה שהוא חשוב לך, והיית מוכן לעשות עבורו הכל.
צריכים לשחק ביחסים טובים ועל ידם נגיע ליחסים טובים באמת. משחק הוא דבר רציני.
חיים חדשים – שיחה 40, 25.07.12
פסיכולוגיה במשפחה
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה |
| להשאיר תגובה | |
כל הקהל הזה צריך להיכנס לחינוך ולהשכלה מיוחדת.
אורן: שלום לכם וברוכים הבאים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום לך הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: איתנו באולפן גם ניצה מזוז, שלום לך ניצה.
ניצה: שלום.
אורן: אנחנו כאן ביחד מדברים על החיים שלנו, איך לבנות חיים חדשים בחיים הפרטיים של כל אחד ואחד מאיתנו, ובכל מערכות היחסים שבהן אנחנו נמצאים, עם בן או בת הזוג, עם האנשים הסובבים אותנו ועם הזולת בכלל, כדי שהחברה שבה אנחנו חיים תהפוך להיות מקום שכייף לחיות בו, במקום שכל היום סובלים בו.
במקום הנוכחי, בתוך סדרת השיחות הזו שאנחנו נמצאים בה בתקופה האחרונה, אנחנו מדברים על הקשר הכי אינטימי, הכי רגשי שיש בחיים שלנו, וזה הקשר הזוגי. אנחנו מנסים לקבל הדרכה והכוונה מהרב לייטמן איך להתייחס בצורה חדשה לגמרי לקשר הזה ולזולת בכלל. כשהגדרנו כאן, בפרוייקט הזה, את הקשר הזוגי כמעין מעבדה ביתית שנמצאת בהישג ידו של כל אחד ואחת מאיתנו, ודרכה אנחנו יכולים לשדרג את תפיסת החיים שלנו מן הקצה אל הקצה, עברנו כאן ביחד כל מיני הכוונות ובנינו תרגילים וכל מיני דברים, והיום רצינו להתמקד בנושא מאוד מיוחד שאותו ניצה תציג.
ניצה: היום אני רוצה לשתף אותך באיזה תהליך שאנחנו עוברים, גם בתוך הסדנה אבל גם עם החברים שלנו. בתוך הסדנה אנחנו כבר מתחילים לממש את התהליכים שנתת לנו, ובאמת אנחנו מתחילים להרגיש באיזה שיפור. ואנחנו מרגישים שיש לנו צורך לשתף, אנחנו משתפים הרבה מאוד חברים, יש לנו הרבה זוגות חברים טובים שאנחנו קרובים אליהם מאוד, אנחנו פתוחים ומספרים להם מה אנחנו עוברים, והם מגלים הרבה מאוד התפעלות וסקרנות לתהליך, אבל הם מרגישים שהם נמצאים במקום מאוד רחוק מזה.
האמת היא שאני כבר מתחילה להרגיש התרגשות מאוד גדולה, כי אני מרגישה את הצער, את הכאב שלהם. הם מסתכלים עלינו ואומרים לי "זה בלתי אפשרי, איך אני אגיע לנקודה הזאת שבה אתם נמצאים? איך אני בכלל אתחיל את הסדנה הזאת? אנחנו צריכים אולי איזו חוויה רגשית, מכינה רגשית, משהו שיכין אותנו לתהליך הזה".
נכון. אנחנו דיברנו על זה שלפני הסדנה, כל הקהל הזה צריך להיכנס לחינוך ולהשכלה מיוחדת.
אורן: לא מהמישור האינפורמטיבי, במישור הרגשי.
גם רגשי. הם צריכים לעבור חמש או עשר שיחות, בחלק הראשון של המפגש, ובחלק השני לעבור סדנה. אבל לא בסדנאות מהסוג הזה של "סדנאות זוגיות" אלא סדנאות בנושא של השיחות עצמן, שהן "האגו כגורם", "בחירה חופשית", "החברה כגורם לשינוי האדם", כל מיני שיחות כאלה שדיברנו עם אורן בעבר. ואחרי שתהיה להם הכנה, כשהם ידעו איך מדברים בתוך הקבוצה, ויעברו כל מיני התפעלויות פנימיות ושינויים פנימיים, אחרי זה יגיעו לכך.
אורן: לא, גם אחרי זה. אולי תפתחי קצת יותר את הנושא.
ניצה: קיימנו שיחות אישיות והאישה אפילו קראה לי למטבח ואמרה לי "בינינו, אנחנו חיים בכזה שקר, אנחנו כבר שנים לא מספרים את האמת אחד לשני, אנחנו לא משתפים. אתם מדברים פה על משהו שיש ביניכם, על איזו יכולת לעבוד ביחד, לשתף פעולה ביחד, אנחנו לא משתפים פעולה ביחד, קשה לנו בכלל. חוץ מזה שיש לנו הרבה מתח והרבה כעסים בינינו, אנחנו צברנו במשך השנים הרבה מאוד מטענים, מטענים רגשיים אחד כלפי השני. אני מרגישה, שגם אם אני עכשיו מאוד רוצה וגם הבעל שלי מאוד רוצה לעבור תהליך כזה, זה יהיה קשה מאוד". כי מעל כל הדבר הזה יש רצון של שניהם לעשות משהו יותר טוב בשביל הקשר שלהם, כי רע להם, אבל הם לא יודעם מאיפה להתחיל, הם מרגישים שהם צריכים ליווי ראשוני, התחלתי, שיהיה קרוב יותר למקום שהם נמצאים בו.
יכול להיות שאתם צודקים כי אתם מגיעים מתוך ניסיון, מתוך החיים, ואני עוד לא חש ולא חי את זה. יכול להיות שאני קפצתי הרבה יותר קדימה. אבל מאיפה להתחיל? אתם צריכים כבר לראות מאיפה. ואנחנו דיברנו על זה, שאנחנו קודם כל מדברים על האדם בצורה אובייקטיבית, כאילו לא עלייך ולא עליי, אלא על משהו ששייך לאדם. מיהו האדם, מהם הדחפים שלו, מה מניע אותו, איזה חשבון אגואיסטי הוא עושה, בשביל מה ולמה, האם הוא מתחשב בזולת או לא, ועד כמה?
זאת אומרת, לתת לכל אחד ואחד מאיתנו קודם כל חופש לצאת מעצמו, כשמדובר על "הטבע". ולאט לאט אנחנו מבינים שהטבע הזה, זה אנחנו, ואנחנו הן אותן החיות, המכונות, שנפעלות על ידי החוקים והדחפים האלה שיש בנו. וכך אנחנו רוכשים הסתכלות חדשה, אובייקטיבית, כמו פסיכולוג שמסתכל על האדם, או כמו רופא שמתייחס כך לפציינט. אחרי זה אנחנו נוכל לדבר כבר, כל אחד על עצמו או על השני או על השלישי, עם כל מיני דוגמאות כאלה שאיתן אנחנו צריכים למצוא תמיד איזה מקום משותף.
אז אם מדובר, נניח, על הילדים "בואו נדבר על הילדים שלנו, בוא נראה אילו תכונות יש בילד אחד, או בילד שני, עד כמה הם מגיבים, עד כמה הם רוצים, ועד כמה שלא. עד כמה אנחנו משוחדים כלפיהם כשאנחנו אוהבים אותם, או שנראה אותם בצורה אובייקטיבית עד כמה שאפשר, בוא תבדוק אותי כשאני מדברת ואני אבדוק אותך", וכן הלאה. וכך לאט לאט אנשים רוכשים ניסיון לגלות את הדברים מפני שהם יודעים שהם סך הכל נבראים.
סך הכל זה לא "אני", אלא כמו שאנחנו נעשים במשך החיים. נניח אם אני מדבר על עצמי, "אז זה אני, כך נולדתי, כך קיבלתי חינוך, עם תכונות כאלה נולדתי, כך אני בנוי, כך עשו אותי, אז מה אתם רוצים ממני? אני משתדל", ואם כן או לא, התכונות שאיתן נולדנו נשארות לנו כל החיים, ומה שקיבלתי בילדות מהסביבה, בגן הילדים, בבית הספר, גם זה נשאר לכל החיים, ואי אפשר לשנות את זה, אלא איכשהו, כשאנחנו מגיעים לגיל מבוגר, אז אנחנו מבינים שזה כך ומוכנים לסלוח, ומוכנים איכשהו להשלים זה את זה.
אבל בגיל צעיר, זה לא כך. לכן אצל זוג צעיר צריכה להיות עבודה, כדי שיקבלו חכמה יתרה, כאילו שהם קצת יותר מבוגרים, וזה על ידי החכמה שיקנו, על ידי הלימוד. כתוב אין זקן אלא מי שקנה חכמה אז כדי שהם יהיו קצת יותר זקנים מהחכמה שקיבלו, אנחנו צריכים לספק להם את זה, וזה דורש זמן.
ניצה: אבל אלה הם כאילו שני מישורים. את מה שתיארת עכשיו, הרגשתי שזה עושה לנו הכנה מאוד מאוד טובה מבחינה מנטאלית. כלומר, אני כבר בראש מתחילה להבין, זה מכין אותי, אבל רגשית אלה הם כאילו שני מישורים שונים. יש הכנה מנטאלית שזו הקניית ידע וחכמה, אבל יש איזה מישור רגשי שאפילו כשאני כבר מבינה שמשהו לא טוב לי, אני עדיין ממשיכה לעשות אותו, אני לא מצליחה להתגבר עליו.
תצטרכי ליצור איזה דוגמאות, תיאטרון, קולנוע, קליפים, כדי שהם ילמדו מזה על עצמם. שיראו כל מיני צורות יחסים כאלה או כאלה, בין בני זוג, ואיך שכך הם מתייחסים, מתפעלים, מתנגדים, מי צודק, אולי פחות או יותר וכן הלאה. אנחנו לא נוכל למצוא כאן דרך קלה, לא, כי זה שינוי האדם, זה שינוי היסוד של העולם. מצד אחד אנחנו חושבים שהאדם הוא כאילו נזר של הטבע, אבל זה לא נכון, כי אם האדם משתנה, כל הטבע משתנה. זאת אומרת, הוא דווקא נמצא ביסוד ולא בפסגת ההר, ואין לנו ברירה, זו יכולה להיות דרך ארוכה, אבל היא יפה. צריכים לעשות אותה בצורה כזאת שהם מקבלים סיפוק מזה שהם עוברים. אין כאן אפשרות לדלג.
ניצה: זה בדיוק העניין, אנחנו לא רוצים לדלג, אנחנו רוצים שתכין אותנו. אם אני עכשיו עם החברה שלי, אותה חברה שדיברתי איתה, ואני עכשיו יושבת מולך, הייתי רוצה גם אני וגם בן זוגי לעבור איזה תהליך שיכין אותנו. יש כבר נכונות, יש רצון.
אז כנראה שאנחנו נצטרך להרחיב הרבה יותר את ההכנה לשינויים.
חיים חדשים, שיחה 37, 17.7.2012
צריך לרכך את האדם, להביא אותו קודם כל לכך שלא מתכוונים אליו, לא באים לדקור אותו.
ניצה: איזה תהליך אתה חושב שיכול להתאים כדי ליצור בנו את ההכנה הראשונה הבסיסית ביותר, כמו להכין איזו קרקע שתהייה מוכנה להתחיל את התהליך הזה?
קודם כל הם צריכים לעבור את החינוך הבסיסי שלנו, את ההשכלה והחינוך האינטגרלי, נניח בעשרה שיעורים, בשיחות וסדנאות ליד זה, במקום שהם מדברים יחד על משהו שלא שייך להם, על הבחירה חופשית, על השפעת האדם על הסביבה, והסביבה על האדם. על האגו שכל הזמן מניע את האנושות ואותנו בחיים, איך זה מסובב אותנו. בקיצור, כאילו על דברים חיצוניים, ומדברים בגוף שלישי, או איך אני מסתכל ורואה את זה בעולם. אבל הם מתרגלים קודם כל לדבר על מה ששייך בכל זאת לטבע של כל אחד, אומנם עדיין לא בצורה אישית, לא על עצמם, אלא כעל מעין תופעה בטבע. וחוץ מזה הם מתרגלים לדבר, לראות כך זה את זה ועוד כמה זוגות כאלה לידם, ולדבר על זה. ולהבין שמתוך הפורום שהם נמצאים בו, בשיחה הכללית, בסך הכל התוצאה הכוללת היא באמת תוצאה טובה. כדאי לדבר, כי כך אנחנו מגיעים למשהו טוב.
יש כאן כמה מטרות. א', שבכל זאת הם מדברים ואז לומדים. ב', שהם מדברים על התכונות שנמצאות בהם אבל בינתיים מתרגלים לדבר עליהן כמו על משהו חיצוני. ג', הם רואים שמשילוב הדעות, יש להם איזו תוצאה חכמה, יפה, נכונה, שעברה ביקורת של כולם, והיא מקובלת על כולם באותו העיגול. כך הם כבר עוברים שיפור, שזה כבר שינוי. וזאת הם עוברים בעשרה מפגשים.
אחר כך צריכים לעבור למפגשים בצורה חלקה, אנחנו מתחילים לדבר על מה שהתחלנו, איך הם מתחילים לעבוד על זה בזוגיות. וגם לא להכניס אותם לגמרי לזוגיות, שידברו בינתיים בצורה כזאת כאילו לא על עצמם, אלא כעל הזוג המצוי. אז באים ארבעה או חמישה זוגות והם מדברים על הזוג המצוי. אז הם "שופכים" מה שבא להם, לא חשוב מה, ואנחנו גם נותנים להם איזה נושא ומשתדלים להיות ביניהם כמכוונים, כדי שלא יברחו לשדה הפתוח. אבל הם כבר מדברים על משהו ששייך גם להם, זאת אומרת, לא על טבע האדם, על בחירה חופשית, או על השפעת הסביבה, אלא כבר על מה שקרוב לחיים הזוגיים שלהם, ואז הם מדברים ביניהם כמו בשיחת סלון. אבל אנחנו אומרים לעשות זאת בלי לפגוע בזכויות, בלי לייחס את זה לאף אחד. אם מישהו מזהה את עצמו כביכול, אז שלא יחשוב שזה נעשה בכוונה. ואז אנחנו מדברים על כל הדברים, החיוביים והשליליים שיש בזוגיות, ועד כמה הדבר הזה הכרחי אפילו להתפתחות האנושות, להתפתחות האדם, איך שבלי תמיכה הדדית זה קשה, או אולי דווקא יותר קל.
כאן צריכים לכוון בעדינות את הדברים שלהם, כדי שבכל זאת נגיע כל פעם לתוצאה כזאת שאם זה נקבע כך בטבע, אז כנראה שאנחנו צריכים לראות את המצב השלם, שאולי אנחנו לא רואים אותו, אבל בכל זאת הוא נבנה בתוך חיי המשפחה.
כשהם מדברים בצורה כזאת, כאילו בגוף שלישי, כך הם בכל זאת משתנים. כל אחד בתת ההכרה שלו רואה שמדברים אולי קצת עליו, ואולי קצת עליה, ואמנם זה לא מחייב אותו להשתנות, אבל כך כל אחד מתחיל, במקצת, לעשות ביקורת על עצמו, לראות האם נכון או לא נכון, "עשינו כך, או עשינו כך, האם זה בסדר או לא בסדר". הוא רואה שזאת קודם כל תופעה כללית, מצד אחד, ומצד שני אפשר לדבר על כך, ומקבלים על זה דעה שקודם הוא לא חשב עליה, ועכשיו הוא חושב.
צריך לרכך את האדם, להביא אותו קודם כל לכך שלא מתכוונים אליו, לא באים לדקור אותו, אבל הוא מתרגל לדבר על הדברים האלה, ופתאום הוא מגלה שיש בזה פסיכולוגיה שלמה של האדם, שהוא לא סתם איזו חיה פרימיטיבית, של "קח ותֵן", אלא יש פה רצונות, יש כאן תשוקות, מחשבות, יש איזה חזון לכל אחד, יש משהו למשפחה. וגם מה עם הילדים, איך הם מרגישים את זה, איך הם סופגים את הרוח הזאת שקיימת במשפחה, איך המשפחה חיה? איך שלא יהיה, בכל זאת הילדים מאוד מתפעלים ממה שיש במשפחה ובטוח שהם יהיו דומים להורים שלהם. אם הרוח שלנו היא רוח לא מקרית אלא חזקה ומטרתית, אין ספק שהילדים ילכו לפי זה בחיים שלהם. את זאת אנחנו יודעים לפי חוק הטבע. אז אנחנו מעוניינים לבנות בבית משהו מוצק ויפה, כי חייבים להראות לילדים דוגמאות, שזה ייכנס להם לטבע.
על כל הדברים האלה אנחנו מדברים.
חיים חדשים, שיחה 37, 17.7.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
למה כל החיים שלנו מחולקים לשני מינים שצריכים להשלים זה את זה, כדי להמשיך את החיים?
ניצה: הייתי שמחה אם אפשר היה ממש לעשות איזה תהליך של דימוי, שאני עכשיו החָבֵרָה שלי, שמתיישבת באמת בסדנה כזו, עם בן הזוג שלי שמגיע לסדנת הכנה. ואתה תיארת פה באמת משהו אחר, כי קודם זו הייתה עבודה ישירה שזה באמת הרגיש קצת קשה, ועכשיו אתה מתאר נניח איזו דמות באמצע, או אפילו זוג שנמצא, כמו שני בובות.
אפשר להציג את הזוג כבובות, או סתם לשבת עם חמישה זוגות סביב השולחן וזהו.
ניצה: אז לי זה מאוד יעזור אם ממש תוכל להעביר עלי את התהליך הזה, כי כשעובר משהו דרכי אז יותר קל לי לחוות אותו, להרגיש אותו. שאני עכשיו כמו החברה שלי. אני יושבת מולך, אבל מייצגת אותה חברה שתיארה לי את המצב הקשה שבו היא נמצאת כרגע, היא והבן זוג שלה. עכשיו אנחנו הזוג נניח שלא יכולים לדבר בינינו, חיים בשקר, בכעסים ובמתחים.
ראשית חייבים להביא עוד כמה זוגות.
ניצה: הבנתי שצריכים להיות סביבי עוד כמה זוגות שעברו את התהליך של הקניית הידע הראשוני בחמישה עד עשרה מפגשים כמו שאמרת. כלומר, מבחינה מנטאלית הם הבינו, פחות או יותר. אבל מבחינת המטענים הרגשיים, עדיין יש להם את המתחים, את הכעסים, את האכזבות שהם ספגו במשך כל השנים.
על הנושאים האישיים, אני לא רוצה לדבר, בהם אני לא נוגע כלל. אלא אני אומר להם "היום אני רוצה לדעת, מה אתם חושבים, למה כל החיים שלנו מחולקים לשני מינים שצריכים להשלים זה את זה, כדי להמשיך את החיים? גם מבחינת הצומח, אבל פחות, אחר כך החי, ואנחנו כחלק מן החי. בכל זאת יש בני אדם בחיים האלה. למה הטבע חילק את זה לשניים? מה יש בזה? למה לא היה יכול להיות אדם אחד, מושלם? ולמה הסכסוך הזה שבינינו, לְמה זה מוביל? למה הטבע היקשה עלינו כל כך את החיים, כך שאנחנו צריכים לחזר זה אחר זה, לבנות איזה מקום מיוחד וללדת ילדים בצורה כזו או אחרת וכל הזמן להיות במצבים כאלה, למה? מה יש בכל הדבר הזה?"
הרי הטבע לא עושה שום דבר מיותר באבולוציה, לא חשוב מי מאמין בְמַה. אבל אנחנו רואים שהכל נעשה בצורה הכרחית. וההכרחיות מניעה בטבע כל דבר ודבר. אז למה זה נעשה בצורה כזו? במה אנחנו משלימים זה את זה? מה יש לי שהיא צריכה להשלים ומה יש בה שאני צריך להשלים, שבלי זה לא יהיו החיים שלי, מתוך זה שאני לא אקבל ממנה וגם לא יהיו לי חיים שלמים אם אני לא אתן לה? שזו כבר שאלה מעניינת. כי אם אנחנו מדברים על השלמה, אז כנראה שיחסר לי, אם אני לא אתן לה. יש כאן כבר איזו מין צורת השפעה, שאני צריך לתת לה ובזה אני מרגיש איזה מילוי, זה משלים אותי באיזו צורה. וגם מצידה, במה היא משלימה את עצמה? בזה שהיא צריכה לטפל בי, ואם לא, יחסר לה. למה זה נעשה כך? מה מיוחד בזה?
אנחנו רואים שהאדם מחולק לשני חצאים ובצורה לא שווה. זה לא שאנחנו שני חלקים מאחד, שאנחנו דומים ורק צריכים להשלים זה את זה, אלא אנחנו שונים. או שאולי אנחנו רק לא מכירים את עצמנו, אבל אנחנו באמת משלימים זה את זה. זאת אומרת, ממש כל אחד נכנס לתוך השני בדיוק למקום המיועד לו וממלא אותו עד הסוף. הבליטה בכל אחד היא כנגד המגרעת בשני. וכך זה בהדדיות. אז אנחנו כן משלימים זה את זה, או לא?
אורן: כרגע, ודאי שלא.
נכון, כרגע ודאי שלא, אבל כנראה שמצד הטבע ניתן להניח שזה כך, בצורה אידיאלית. לכן עלינו למצוא, האם קיימים דברים כאלה או לא? מצד אחד, במה אני משלים אותה כדי לעשות אותה שלֵמה? מצד שני, אם אני משלים אותה, האם יחסר לי, או בזה אני גם משלים את עצמי?
אורן: לא הבנתי.
זו באמת שאלה קשה יותר.
אורן: את שתי השאלות לא הבנתי. במה אני משלים אותה כדי לעשות אותה שלמה? ואם אני משלים אותה האם יחסר לי?
מה שחסר לה, ודאי שרק אני יכול להשלים. והאם בהשלמה שלה אני גם משלים את עצמי? ואותו דבר מצידה, האם היא בנויה כדי להשלים אותי, והאם בהשלמה שהיא עושה בי, היא גם משלימה את עצמה? ואיך אנחנו על ידי ההשלמה ההדדית הופכים להיות אחד? והאם אנחנו משיגים על כך משהו מיוחד, כשאנחנו מגיעים לאחד, או לא? מה יש בהשגת הדבר הזה? אם אני משיג בזה משהו מאוד מאוד מיוחד, אז כדאי לי להתחתן, כדאי לי לבנות משפחה, להביא ילדים, לחיות חיים מאושרים ומאוזנים. אם אני מגיע בזה נניח לאיזה גן עדן, אז אולי כדאי, זו השקעה סך הכל.
זאת אומרת, יכול להיות שמצד הטבע אנחנו בנויים בצורה, שבה אנו יכולים לעבור את כל התהליך האגואיסטי משך ההיסטוריה, כולל את המשבר במשפחה, שאותו אנו חווים היום, ולהגיע לתיקון מתוך צער, מתוך שבירה, כשסוף התיקון הוא, השלמה כל כך גדולה, שבה אנו מגלים בינינו את מה שכתוב "איש ואישה שכינה ביניהם", את גילוי הבורא בינינו. זאת אומרת, את הממד העליון, את החיים, כי באמת משפחה שלמה עולה בהרגשת החיים שלה לרמה אחרת של קיום, של חיים, של הכל.
זאת אומרת, כאן אני מתחיל בהדרגה, אבל עדיין אנחנו לא מדברים בצורה אישית.
ניצה: למרות שאנחנו מדברים על מה שחסר לי, ולך?
כאילו חסר לך משהו, ולי משהו, וזהו. אבל זה עדיין לא נקרא להיכנס לפרטים, לבעיות שלנו. אנחנו עדיין לא מנפים אותן, אנחנו רק תיאורטית מדברים עליהן, כי כנראה מצד הטבע יש כאן איזו מין תכנית, שכתוצאה ממנה אנחנו כאלה.
לחַיות אין בעיות, הן יודעות איך לבחור בן או בת זוג לפי הריח, או לפי הטעם של השתן, אותו הן בודקות, ומיד יודעות ש"זה בשבילי או לא בשבילי" לזמן מה, לפי מה שהטבע מכתיב להן, ומיד, או אחרי שנה, או יותר, הן נפרדות. חוץ מכמה כאלה שנשארות כל החיים נאמנות זו לזו, שזו בעיה אחרת. ואנחנו, בגלל האגו שלנו שגַדֵל, שהוא מעל דרגת חי, הגענו למצב שבו אנו חייבים לסדר את עצמנו. וכנראה שלא נהיה מסוגלים לסדר את עצמנו, אם לא נדע מה התועלת מכך, מה הסיבה לכך ומה התכלית.
לכן אנשים לא רוצים להתחתן, הם לא מבינים את התועלת, היא לא נראית לעין, אבל אם נגלה את הסיבה לכך ואת התוצאה שיכולה להיות מתוך כך ומה אנו מפסידים, אולי נעשה חשבון אחר, אולי נרוץ להתחתן. ואם נרוץ להתחתן, אז גם לוותר זה לזה ולהשלים זה את זה כדי להשיג את הא-לוהות, זה שווה.
חיים חדשים, שיחה 37, 17.7.2012