הילד נשאר בליבה של אימא לעולם. אם אנחנו מתעמקים בהרגשה ובהבנה של היחס הזה, מזה אנחנו יכולים להוציא הרבה מאוד לימוד
אורן: לא הבנתי. מה אני צריך להרגיש, אתה אומר לי לאהוב את הזולת?
נניח שאני קיבלתי ממך איזה כיבוד, איזו מתנה. אני יכול ליהנות ממנה ומהיחס שלך אליי, שאתה אוהב אותי. אני יכול לעשות תרגיל, שאני מקבל את המילוי הזה, את המתנה הזאת לאו דווקא בגלל שאתה הבאת לי אותם ושאתה אוהב אותי, אלא בגלל שאני בזה רוצה לעשות לך תענוג. כך אנחנו בדרך כלל מקבלים מתנה.
נניח שאתה הגעת אליי לאיזה ערב בבית והבאת לי מתנה. אז אני בינתיים קיבלתי אותה והתחבקנו. אחר כך אנחנו ישבנו יחד וכולנו היינו בסעודה. אז בזמן הסעודה, בין הדברים שאכלנו ודיברנו, לפני כולם, כך זה מקובל, כך לימדו אותי לעשות, זה פרוטוקול דיפלומטי, אני פותח את המתנה הזאת, ומראה איזה מתנה אני קיבלתי ממך, ועד כמה שהיא טובה ויקרה, וכמה שאני נהנה ממנה. אני בזה מחזיר לך את הכבוד, את האהבה, את היחס של כולם. אני בזה מעלה את היחסים בינינו ובכלל, לרמה אחרת לגמרי. לא סתם הבאת לי משהו, אלא אני מראה לכולם עד כמה שמה שקיבלתי ממך חשוב לי, עד כמה שאתה אוהב אותי ועד כמה שאני מתחשב בזה. ולא "טוב, יופי, הבאת, תשים אותו שם, באיזה חדר. אחר כך נפתח, אחר כך נראה". לא, אני פותח לפני כולם.
אורן: אני רוצה להבין מה זה נקרא לאהוב את האדם. אמרת לי "צא מהאהבה שלך לנעלי בית במקום ואם תעשה את זה יש לך הזדמנות לגלות דבר בלתי מוגבל, שלא נגמר, מילוי שייתן לך לכבוש את כל העולם, אהבה למישהו אחר, לבן אדם". אתה אומר לי "אתה צריך להרגיש אליה אהבה". מה אני צריך להרגיש, אני לא מבין?
אין לך דוגמאות מאהבה? אם אין דוגמאות מאהבה אז זו כבר בעיה, כי אנחנו לא יכולים לדבר על זה. אם כך, אי אפשר לדבר עם האדם.
אורן: כי יש לאדם דוגמאות?
לאדם?
אורן: כן.
אנחנו מקבלים את הדוגמאות האלה מאימא, ואחר כך בזמן הילדות, כשיש לנו מה שנקרא "אהבה ראשונה".
אורן: אז אולי את זה תסביר לי. אולי דרך זה תוכל לכוון אותי להבין מה אני צריך להרגיש עכשיו איתה.
אנחנו מרגישים במשך החיים שלנו, בנעורים, כמה דוגמאות של אהבה. הדוגמה הראשונה זאת האימא, וגם קרובים אחרים במידות שונות, שזה דוגמה לאהבה של אדם לאדם, אבל אנחנו לא שמים לב שזה לא מאדם לאדם. זה מאימא לילד, אבל זו בכל זאת אהבה מאדם אחד כלפי האדם השני שמרגיש אותו כחלק מגופו. זה שנחתך חבל הטבור, זה לא אומר כלום. הילד נשאר בליבה של אימא לעולם. אם אנחנו מתעמקים בהרגשה ובהבנה של היחס הזה, מזה אנחנו יכולים להוציא הרבה מאוד לימוד. האהבה השנייה היא כבר אהבה אגואיסטית הורמונאלית שיש לנו. באיזה גיל זה מתחיל?
ניצה: נניח 14, 15.
זה היה פעם כשהיית צעירה, היום זה בגיל 7-8-9 אני חושב.
ניצה: יכול להיות.
אז נניח שכך, ומה אנחנו מרגישים מזה? שפתאום אני "נדלק" על מישהי, על איזו בת, ופתאום אני רואה בה מלכה, שהיא משהו מיוחד, איך היא מדברת, איך היא הולכת, וכן הלאה. למה הדוגמה הזאת מגיעה לנו? בדרך כלל אנחנו לא ממשיכים איתה. מאוד מאוד נדיר שמישהו מתחתן עם אהבה ראשונה. אבל מה? זו דוגמה שהטבע נותן לנו בזמן פריחה הורמונאלית, איך אנחנו פתאום נעשים המומים משוגעים.
זו דוגמה לאדם אם באה משיכה, עד כמה שהמשיכה הזאת יכולה להיות בלי שום פיקוח שלו, בלי ביקורת. מצד אחד, אהבה מאימא לילד באה בלי ביקורת. מצד שני באה אהבה כזאת מצד הבחור או הבחורה, זה לזו. הדוגמאות האלה הן מספיקות לנו כדי שאנחנו נייצב את היחס שלנו להרגשה הזאת, לתופעה הזאת שנקראת "האהבה".
בדוגמה עם האימא זה ויתור מלא, שלם. למרות שזה בא מהטבע, זה טבעי, זה ללא התגברות, אבל בכל זאת זו דוגמה על ויתור שלם, אדם כלפי אדם. אנחנו יודעים, שאם אנחנו נמחק מהזיכרון, מהרשימו, את מידע שהילד הוא של האמא, אז שימות מרעב, זהו. זאת אומרת, הטבע נותן לנו כאן קשר. אם אין קשר, אין אהבה. אם יש קשר, יש אהבה.
איך אנחנו יכולים לבנות את הקשר הזה בצורה מלאכותית? זאת תבנית, אמא היא בינה, ילד הוא מלכות, והשאלה היא איך עכשיו הילד לומד מאימא, איך מלכות לומדת מבינה, איך להתכלל מהתכונה שלה. זאת תבנית, זהו, נגמר. אז אלה מאמצים, כמו שאימא עושה, מוותרת, מבטלת בצורה טבעית על הנוחיות שלה, על הכל, רק כדי לספק לילד מה שהוא רוצה. אם הילד שגדל יעשה עכשיו אותו דבר כלפי בת הזוג שלו, אז אותו כוח שיש בטבע יתעורר, זה הכל. אנחנו מעוררים כאן כוח מיוחד שבטבע, כי אני עובד בצורה הפוכה, אבל לפי אותו מסלול. ואז הוא יתעורר ותהיה לנו מזה אהבה. מתוך הפעולות האלה אנחנו נגיע למה שאנחנו קוראים בעולם שלנו, לכלל שנקרא "הרגל נעשה טבע שני".
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו, זוגיות ומשפחה, טבע/תפקיד האישה |
| להשאיר תגובה | |
כמו שאימא מוותרת כלפיי, עכשיו אני אוותר. אני לומד מזה ומתחיל להתייחס לשני באהבה, אני מתייחס אליו כמו אמא, אני לוקח דוגמה.
אורן: לוותר על הנוחיות שלי עבור בניית הקשר עם הבן זוג?
כמו שאימא מוותרת כלפיי, עכשיו אני אוותר. אני לומד מזה ומתחיל להתייחס לשני באהבה, אני מתייחס אליו כמו אמא, אני לוקח דוגמה. הפעולות האלה שבאות וחוזרות, הן הופכות להיות לטבע שני.
אורן: לוותר.
גם לויתור, גם ליחס. בתוכן באה אחר כך האהבה. מה פתאום? אז אני אומר לך שזה בא מפני שבתוך הטבע יש את הכוח הזה של האהבה, מצד האימא לילד בצורה הטבעית, מצד האדם לחבר או לבת זוג, והאדם מעורר את זה בצורה מלאכותית ואז זה מתעורר ומתגלה.
אורן: אני מוותר לה ומוותר לה, כל הזמן?
ופתאום אתה אוהב אותה. אנחנו מסבירים את זה בכמה צורות. או בכך שאתה מוותר אתה משקיע בה, אז היא כבר נעשתה לך חשובה ויקרה, אתה השקעת בה. כאילו שאני כל פעם מכניס לה עוד מאה דולר, עוד מאה דולר, כל המטמון שלי שם, בטח שאני אוהב אותה, בטח שהיא חשובה לי, זה מצד אחד. ומצד שני, מתוך זה שאני מוותר אני מעורר את הכוח מבפנים, הכוח הזה של האהבה שנמצא בפנים, שטמון בטבע, של הנתינה, והוא נעשה הרגל אצלי. ואחר כך מעל ההרגל נעשית גם אהבה. יש תנאי כזה בטבע, שאחד שמתייחס לשני בצורה שמוותר על עצמו, אז הוא מרגיש כלפיו אהבה.
אורן: למה?
זה החוק, כי אחרת זה לא יכול להיות, כי אנחנו כולנו אגואיסטים. אימא שמוותרת על עצמה כדי לטפל בתינוק, יש לה ביטול פנימי טבעי, ואז מתוך זה באה האהבה. קח את התינוק הזה מאימא, והיא לא תטפל בו ולא תשקיע בו, ולא תהיה לה אהבה אליו.
אורן: אם תהיה לי אהבה אליה, מה אני ארגיש?
אתה תרגיש שאתה לא מוגבל, שאתה לא סובל, שאתה מתמלא בכל דבר, שיש לך איזו מין התעלות מעל המציאות, כי כל המציאות היא האגו שלך שכל הזמן אוכל אותך, וכאן אתה מכסה את האגו שלך וחי למעלה ממנו.
אורן: טוב, זה חזק. אנחנו נצטרך לברר את זה בהמשך.
אבל לפחות כלפי נעלי הבית אנחנו נסתדר?
אורן: כן, צריכים לחשוב על זה.
תודה הרב לייטמן. תודה לך ניצה. תודה גם לכם. שימו לב איפה נעלי הבית שלכם נמצאים ומה אתם מרוויחים מזה. שיהיה לכם בהצלחה וכל טוב.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו, זוגיות ומשפחה, טבע/תפקיד האישה |
| להשאיר תגובה | |
וכל אחד צריך לעזוב את נקודת המוצא שלו ולהתחיל להתקרב לשני.
אורן: בדיוק. אבל לכן על מה שיהיה אחר כך אני לא רוצה לדבר, אני רוצה לחזור לנקודה ההיא. עכשיו הסברת לי למה כדאי לי והשתכנעתי, רוצה אני להצליח בגדול, זה מקום העבודה שבו אני משדרג את התפיסה של עצמי והזולת. אילו שלבים אתה הולך להעביר אותי? מה יהיה השלב הראשון, השלב השני, מהו השלב השלישי? אולי יש מעט שלבים, הרבה שלבים, האם אתה יכול לצייר לי, לתוך איזה תהליך אתה מכניס אותי ומה השלבים שאני הולך לעבור בו?
קודם כל ללמוד מה שכתוב על ה"עזר כנגדו", את עצמך ואותה, עד כמה שאחד יכול ללמוד את השני. מתוך האגו שלי אני צריך ללמוד עד כמה אני מקבל את התמונה של הזולת בצורה מעוותת. זו פסיכולוגיה שאנחנו חייבים ללמד אותה, זה חינוך שאנחנו צריכים להקנות לכל אחד ואחד, ולעשות כל אחד ואחד לאיש בוגר שמבין את החולשות שלו, את הדברים המיוחדים שיש בו. שהוא באמת מיוחד, אבל במיוחד, אם הוא יכול להשתמש בכל התכונות שלו בצורה הנכונה כדי להתקשר עם השני.
אחרי שאתה בונה את היחסים שלך עם בת הזוג, ואתה מצייר את התמונה שלה והתמונה שלך, ואתם דנים ביניכם עד כמה אפשר להיכנס בתוכה והיא בך, ואיפה אתם נפגשים. את התהליך אתם מתחילים כשכל אחד הוא אגואיסט ונמצא במרחק אינסופי זה מול זה וכל אחד צריך לעזוב את נקודת המוצא שלו ולהתחיל להתקרב לשני. אז כמה שאני יותר מתקרב לשני, אני עוזב את המוצא שלי, אני עוזב את הנקודה היסודית שלי, ויותר ויותר קשה לי להתקדם וגם לה יותר קשה להתקדם, כמה שהיא עוזבת את "האני" שלה. אנחנו צריכים לעודד את השניים זה בזה, אולי עוד קצת להתקדם, אולי עוד קצת להתקדם, והכל על ידי ויתור הדדי עד שאנחנו יכולים לגעת זה בזה פנימית.
אורן: מה פירוש?
זה בנקודה שסיכמנו שעד כאן אנחנו יכולים לוותר, כל אחד על היסודות שלו כדי להיות מחוברים יחד. ומה זה מחוברים יחד? מחוברים זה נקרא, שאני מקבל דברים מהאופי שלה, ומה שהכרחי לה יהיה הכרחי לי, והיא מקבלת דברים מהאופי שלי, שהכרחיים לי שיהיו הכרחיים לה. בצורה כזאת נעשה מגע, שקע תקע, ככה נכנסים זה לתוך זה.
בכל אחד מאיתנו יש בליטות ויש שקעים, וכך אנחנו נכנסים זה לזה. אבל מה שחשוב לה אני חייב לקבל שזה חשוב לי בצורה מסוימת. וגם אצלה כך, שיהיה איזה שטח משותף. בשטח המשותף הזה אנחנו נמצאים בינתיים. העבודה היא בשטח המשותף הזה, כשאנחנו מחזקים את עצמנו בקשר הזה בכל מיני סיטואציות, והיא שעוזרת לנו להתחבר. השטח המשותף הזה נקרא "זוג".
וחוץ מהשטח המשותף הזה, יש עוד הרבה מקומות שהיא נמצאת ומקומות שאני נמצא, שהם כאילו עדיין מחוץ לשטח המשותף. (ראה שרטוט).
כך יש שתי טבעות, ויש שטח משותף בינינו, שבו כל אחד מקבל מהשני דברים של השני, שהופכים להיות אצלו חשובים כמו הדברים שלו. לכן זה משותף, כשאני רואה באמת שאין ברירה, שאצלה זה כך.
ומה לעשות עם השטח הלא משותף? נצטרך לעבוד על השטחים האלה, על ידי בירורים, על ידי עבודה הדדית וכולי וכולי. אנחנו עושים כל זאת כדי ליצור מתוכנו אחד. ואם אני יודע לעשות כך, שאנחנו יחד נעשינו כאחד, אנחנו נצליח הלאה עם המעגל היותר חיצון ועוד יותר חיצון ועוד יותר חיצון, עד שכל העולם יהיה כאחד (ראה שרטוט).
ואז לא יהיה משבר גלובלי אינטגרלי והכל, כי בעולם יש מלא מהכל ואנחנו אמנם התפתחנו, רק שבמקום לפתח את הדברים בעולם בצורה היפה ביותר לאדם, הפכנו את זה לצורה הרעה ביותר. כמו שני אנשים בדירה, שלא יכולים להסתדר ביניהם ואז מוכנים שהכל יישרף, בגלל שאני לא מסוגל לסבול אותה והיא לא אותי. זה הכל אותה הצרה, אותה הבעיה.
חיים חדשים – שיחה 40, 25.07.12
אני לא מבטל את הגבול שלי, אבל נותן להכניס לתוכי תכונות זרות, רצונות זרים, מטרות זרות. ואני מקבל אותם כמו שלי.- אחרת אני לא אגדל. אחרת אני לא אתקשר לאף אחד
ניצה: הזכרת גבולות. אנחנו יודעים בתהליכים פסיכולוגיים, שבנושא של גבולות ורכישה כשהאדם יוצר את הגבולות שלו בצורה נכונה וטובה, זה שלב מאוד חשוב בהתפתחות שלו. הוא רוכש את העצמאות שלו ופה אתה כל הזמן מזכיר גבולות. זאת אומרת, כל אחד שומר על השלם שלו, לא מוותר או מפרק את הרצון שלו. לא בולע את האחר.
אנחנו לא מבטלים שום דבר.
ניצה: זה חשוב, הנקודה הזאת מאוד חשובה, כי היא מובנת תמיד הפוך. יש הרגשה שאם אני מוותרת, ביטלתי את הרצון ונבלעתי בתוך רצון של מישהו אחר.
נכון.
אורן: מעבר למילים, מה זה אומר בפועל. הדגשתם עכשיו את העניין שלוותר זה בלי לבטל את עצמי.
כן.
אורן: אני לא מבין מה זה. אני לא יכול לתרגם לעצמי ואחר כך לעשות בבית, עם בן או בת הזוג שלי. מה פירוש ויתור כשביטלתי את עצמי, וויתור כשלא ביטלתי את עצמי. אפשר להסביר לי?
ויתור שביטלתי את עצמי, זה נקרא, נניח שעומדים מעליי עם מקל ונותנים לי כמה מכות, ובאין ברירה, אני מבטל את עצמי ועושה מה שבעל המקל רוצה. ביטלתי את עצמי.
הויתור שאנחנו מדברים עליו, הוא ויתור שאני הולך עליו מרצון. אני רוצה בזה. אני מבין מה אני רוכש על ידו. אני רואה שאין לי ברירה, כדי לגדול, להתרחב, להרחיב את הגבולות שלי. אבל תראה במה הביטול הזה מתבטא, אני לא מבטל את הגבול שלי, אבל נותן להכניס לתוכי תכונות זרות, רצונות זרים, מטרות זרות. ואני מקבל אותם כמו שלי.
אחרת אני לא אגדל. אחרת אני לא אתקשר לאף אחד. אחרת אני אשאר תמיד "אני". מי אתה? אפס, אדם סגור.קליטה, ספיגה, התכללות, זו בעצם צורת ההתפתחות, צורת החיים. ראית סרטים שבהם נפגשים שני תאים ואז הופכים להיות לאחד, ומתאספים מתאספים לגוף. מאיפה זה בא? כל אחד מוותר לשני, כדי להתחבר יחד, בלי זה לא יהיו חיים. זה כל סוד החיים.
אז אם אני מבין את זה, צריכים להסביר יותר, לתת חשיבות מצד החברה, מצד המשבר הגדול שרוצה מאיתנו שאנחנו נתחיל לבנות מכל אחד מאיתנו, שהוא תא מת, נתחיל להתחבר ולבנות איזשהו גוף החי.
אורן: התובנה הזאת היא מאוד חזקה. אם אתה יכול להמציא לי תרגיל שיעזור לי לפתח רגשות כלפי התובנה הזאת שאמרת עכשיו. תרגיל ליישום עם בן, בת זוג, שיוליך אותי קצת להרגיש. זה דבר חזק מה שעכשיו דיברת. הוויתור הזה, הוויתור מתוך רצון והכרה להתפתחות, לגדילה, אמרת שאני סגור, אני אפס. לא הבנתי גם לגבי הגבול. אני צריך לפתוח את הגבול שלי,
אני פותח אותו.
אורן: זו בדיוק התובנה שהיא יפהפייה, תן לי לתרגל את זה במערכת. יש לנו פה, מעבדה, נכון? לפעמים אתה נותן לנו תובנות ולפעמים אתה נותן לי תרגילים להתחיל להרגיש את התובנה הזאת.
אני משתדל להשתמש ברצון שלי, בהרגלים שלי, במה שאני מסוגל, כדי למלא את רצון הזולת.
אורן: במה פה הוויתור?
ויתור שאני מוותר על עצמי, כדי לממש את הרצון של הזולת. על ידי זה אני קונה הרגשה ושכל ומחשבה של הזולת.
חיים חדשים – שיחה 40, 25.07.12
כל אחד צריך לתאר לעצמו את הצורה או המפה הפנימית שלו. מה כל אחד רוצה מהשני, מה הוא דורש מהשני, מה כל אחד היה מעוניין לראות בשני.
ניצה: אין לנו דוגמה לשיעורי בית. אני צריכה עכשיו לתרגל שיעורי בית, מה אני עושה? דוגמה.
אורן: בדיוק את זה אני רוצה לעשות. מה אני עושה? יש לי אותה, ואת המעבדה, אני רוצה היום לעשות את זה. להתחיל לטעום מהטעם הזה של הוויתור, הוא פותח את הגבול שלי ומאפשר לי לקלוט וכן הלאה. כל מה שדיברנו עכשיו, אני רוצה להרגיש אותו. עד עכשיו אני שומע אותך בראש, אני קולט אותך. כדי להרגיש, אני חייב לתרגל את זה, נכון? אני צריך לעבוד על זה. אפילו אם זה יחס פנימי, לא חשוב באיזו רמה, אני חייב לתרגל את זה.
מתחילים מדיבור, אנחנו גם דיברנו על זה. כל אחד צריך לתאר לעצמו את הצורה או המפה הפנימית שלו. מה כל אחד רוצה מהשני, מה הוא דורש מהשני, מה כל אחד היה מעוניין לראות בשני. ובדברים האלה להתחיל לתרגל. זה לא כמו במשפחה רגילה, אלא כאן אנחנו עושים את זה, בצורה שאני מצפה שזה יבנה בי חושים חדשים.
אורן: מה פירוש חושים?
להרגשת הזולת. שעל ידי זה אני אצא מהאגו שלי ואתחיל להרגיש מה קורה סביבי. אנחנו דיברנו על כך שמי שמצליח לבנות את עצמו כך בתא המשפחתי, הוא אחר כך מצליח בעבודה, בכל מיני התקשרויות עם אנשים, ובכלל עם הטבע. בכך אנחנו בונים את עצמנו למה שנקרא "קליטת חוץ". שאני לא חי בתוך עצמי, אלא מתחיל לספוג מהסביבה, ממה שנמצא מחוצה לי. ומחוצה לי זה כוחות אדירים, אני לא מכיר אותם, אני לא מרגיש אותם.
אורן: אנחנו מדברים עכשיו על ויתור, ואתה מצייר את הוויתור כאיזשהו כלי לגדילה ולהתפתחות, שאם אני מוותר אז אני גדל.
אלא בשביל מה אני מוותר?
אורן: אבל בדרך כלל, עד לפני שהסברת את זה עכשיו, התפיסה שלי היתה שוויתור מצביע על חולשה. כי אם אנחנו במאבק אז ויתור זה חולשה.
אנחנו כבר לא בסרט הזה.
אורן: למה?
כי דיברנו על כך כבר הרבה פעמים, אולי צריכים להזכיר שוב, אבל ברור לי שזה לא מתוך חולשה. אלא מתוך הרצון להתקדם בחיים, בזוגיות ובכלל בחיים. מפני שבכך אני מפתח את עצמי, אני מתקדם למשהו טוב, יש לי רווח מזה.
אורן: במה שאמרת עכשיו יש סתירה.
למה?
אורן: יש לך רווח מזה?
רווח מזה שאני מתרחב, אני מרגיש יותר את החיים.
אורן: נניח שיש לי כוס, אני מוותר ונותן לך אותה.
כן.
אורן: מה הרווחתי מזה? חסרה לי כוס.
לא, לא חסר לך. יש לך עכשיו כפול.
אורן: איפה כפול?
אתה קונה על ידי זה רצונות, מחשבות, תשוקות, תאוות ומילויים של הזולת, של בת הזוג. האם אתה לא נהנה מזה שאתה מרגיש את ההנאה שבה? כמו שאמא לילד, האם היא לא מרגישה שהוא נהנה? היא נהנית יותר מכך שהוא נהנה, כשהיא נותנת לו איזשהו ממתק או משהו. ודאי שאתה קונה בכך כלים חדשים, אפשרות ליהנות.
כשאני הולך לאיזשהו מקום שיש בו אירוע ספורט, לאצטדיון, למה אני הולך? אני יכול לשבת בבית, ולראות בשקט. כי באצטדיון יש מאה אלף איש, ואני נהנה מהכלל. אני נהנה מההתכללות, זה מרחיב לי את הכלים, כלי הרגשה. אני נעשה גדול כמו כל המאה אלף שיושבים וצועקים, קופצים כמו קופים וצועקים.
אורן: ומה בבית? בבית זה בסך הכל אשתי.
בבית יש לי את ה"חבר" הקרוב ביותר שלי, הספה שלי, אני שוכב עליה עם גרעינים, רואה כדורגל. זה לא אותו דבר.
חיים חדשים – שיחה 40, 25.07.12