חייב להיות שטח משותף, הוא משתתף - היא חייבת להיכנס לשטח שלו, למגרש שלו
אורית: אז איך הוא ייכנס לעולם שלי? אני הולכת איתך על הדיל הזה, זה דיל מצוין. בתחום של המשפחה הוא מספק את מה שהוא מספק וזה בסדר לי. בתחום שלו אני מוכנה ללמוד כדורגל, לדעת מה זה "פנדל", "גול". זה התחום שלו, ומה עם התחום שלי עצמי לבד?
מה זה "לבד"?
אורית: הוא רואה כדורגל ואני רוצה רגש. אני רוצה את השיח שחסר לי.
רגש זה לא שטח. במה את מתעניינת שהוא יוכל לשאול על כך? יש לך משהו משותף איתו? אני רואה רק בית וכדורגל, הוא לא יכול להתחיל לדבר איתך על הנשמה ועל הפחדים שלך, אם הם התגברו היום על החרדות של אתמול?
אורית: לא, שידבר איתי בטוב.
בסדר, בטוב, עד כמה את מרגישה היום יותר ביטחון לעומת החרדות שהיו אתמול או שלשום, מה, הוא פסיכולוג?
אורית: הוא בן הזוג שלי, הוא המשלים שלי. דיברנו על כך שהוא צריך להשלים אותי.
זה מוגזם, אני מתכוון ברצינות, במקרה כזה לא כדאי לנו להמשיך. אני חושב שאת צריכה טיפול.
ניצה: זה היה רעיון מאוד יפה על הכדורגל, מה עומד מאחוריו? בעצם היא כל הזמן רוצה שהוא יזדהה איתה אבל היא, אין לה שום עניין להזדהות איתו. אז אתה אומר, "אם את רוצה לזכות בהזדהות, קודם תזדהי איתי, תהיי במגרש שלי, תהיי איתי, אחר כך נדבר".
נכון, כי חייב להיות שטח משותף, הוא משתתף, הוא מביא משכורת, לא הולך לשום מקום, בא הביתה ומחליף חיתולים, מצידו זה כל מה שהוא יכול לעשות, והוא לא מבין מה היא דורשת ממנו, היא מוציאה לו את הנשמה.
ניצה: איך כל הדברים היפים האלה שדיברנו עליהם בתוכניות קודמות, על כל הנושא של העקרונות, של השולחן, של הוויתור, של החיוך, יכולים להיכנס במקרה כזה, והאם בכלל זה אפשרי מהנקודה שהיא מתארת, איך לעלות אותםקצת למעלה, ולתת להם את המרחב של השולחן העגול שדיברנו עליו קודם?
מישהו צריך להזמין את מישהו לריקוד.
ניצה: בדיוק, ומי צריך להיות המישהו הזה? הסובל שמרגיש שחסר לו.
אלא מי ?
ניצה: כי השני לא חסר לא כלום בעצם.
נכון, היא חייבת להיכנס לשטח שלו, למגרש שלו.
ניצה: זאת אומרת, שכדי להגיע למצב שהיא מזמינה אותו לשולחן העגול, היא קודם צריכה להיכנס למגרש שלו, להיות בו, להרגיש אותו ואז להזמין אותו לשולחן.
היא מאוד עקשנית ומאוד דרשנית, זה קשה.
אורן: אישה טיפוסית, בת דורנו.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו |
| להשאיר תגובה | |
לתת כטיפים בספר שהאישה תדע איך לחזק משפחה
ניצה: אלה תופעות מאוד נפוצות לצערנו, אנשים לא יודעים איך להתמודד עם חיסרון או צורך שעולה בהם וברגע שהם מרגישים שהצד השני לא מצליח לספק את הצורך, אז או שיש לחץ מאוד מאוד גדול, "תספק לי, תספק לי את הצורך, ואם לא, אז לא צריך אותך. ואז נפרדים". פה צריכה לבוא השיטה הזו שמחברת, איך בכל זאת מהמקום הזה לחבר?
אני חושב שהבעיה היא יותר בנשים מאשר בגברים. זה לא בגלל שאני גבר, אני כבר עברתי את כל המצבים והגילאים. אני חושב שהבעיה היא שהאישה בימינו לא חכמה, היא לא מקבלת חינוך נכון, היא לא יודעת איך להתמודד עם הגבר, היא לא מכירה אותו, מי הוא. כל החינוך שלנו הוא חינוך זול, הוא חינוך מיני בלבד. גם מבחינת הגודל, וגם מבחינת המין. מלמדים אותנו להסתפק בזה. ומי שיותר מצליח בזה, הוא יותר בן אדם, הוא יותר מוצלח. אבל לקבל קצת יותר, לתת לילדים כמה טיפים פסיכולוגיים, להסביר להם שבפנים האדם מורכב, ואיך אפשר לעבוד עם זה, אז יש כאלה שמצד הטבע מרגישים וניגשים לזה.
אבל יש כאלה שהם אטומים, נניח אני, אם לא הייתי מגיע למקצוע שלי, אז לא הייתי מתפתח בכלל, לא הייתי מבין בכלל גם גברים, וגם נשים, ובכלל את העולם. כאדם הייתי מתייחס לחיים מאוד מאוד, כמדען, בצורה מאוד מאוד דידקטית, יבש ומוגבל. ורק במקצוע בִּיוֹ קיברנטיקה שאליו הגעתי, התחלתי להרגיש קצת יותר את פנימיות האדם, כי הייתי חייב. ולכן הבעיה שלנו שאנחנו לא מתפתחים בחינוך שלנו עם הדור שגדל. האגו גדל, נעשה עוד יותר בעייתי וקשור ואנחנו לא מלמדים על הקשר הנכון הזה.
אורן: אתה אומר שהאישה היום לא חכמה, היא לא יודעת.
פעם האישה לא הייתה צריכה ללמוד את זה, פעם היא ידעה זאת מבית אמא. היום היא לא יודעת אפילו איך לבשל, לא יודעת איך לטפל, כלום. פעם בבית אמא, בכל הבתים אחרי שילדה מגיעה נניח לגיל שבע, שמונה, תשע, וכן הלאה, ככל שהיא גדלה, הייתה מקבלת מאמא כל מיני מטלות בבית. היא הייתה חייבת לטפל בזה ובזה, בתינוקות שמהם היא קצת יותר גדולה, ואחר כך לנקות, להכין אוכל ולערוך שולחן ולעשות כל מיני דברים, ואולי לעבוד עם הפרות ועוד משהו בבית. היא הייתה רגילה לכל עבודות הבית, עוד מהבית. מה זה לטפל בשני ילדים? לכל ילדה בגיל שמונה, תשע, עשר היו כמה כאלה ילדים בבית שבהם היא הייתה מטפלת במקום אמא.
אורן: אבל זו לא המציאות של ימינו.
לכן אנחנו צריכים להשלים. האישה היום לא מוכנה, לא מוכנה להיות אמא. היא לא יודעת מה זה. ופתאום בא הגבר הביתה, והיא לא מבינה למה היא לא יכולה לראות טלוויזיה? ולמה הוא לא מדבר איתה? איזה מדבר, אני לא מבין, יש דרישות כאלה?
אורן: יש.
יש דרישות.
אורן: בטח, לכל אישה היום.
היום.
אורן: היום, אנחנו חיים היום.
אז בהתאם לזה תיתן חינוך נכון, תלמד אותם להיות בני זוג. אחרת, לא.
אורן: אנחנו עכשיו מלמדים אותם, זו בדיוק מטרת התכנית שלנו, ללמד אותם, לתת להם כלים, הכְוונה, עצה, איך לפתח זוגיות טובה. הם לא אשמים שבני הדור הזה כאלה.
ניצה: מקולקל.
אם שניהם לא יודעים מה לעשות, זה לא יעזור. טיפים קטנים אפשר לתת בספר, אבל באמת כאן לכל מקרה ומקרה חייב להיות טיפול. עד שלא יהיה להם שטח משותף.
אורן: שהאישה צריכה ליצור.
במקרה מסוים היא צריכה ליצור, ויכול להיות במקרה אחר הגבר.
אורן: מי שמבין שצריכים לעשות משהו, להזיז משהו, אז צריך ללכת לכיוון של יצירת שטח משותף.
כן. גם מצד הגבר, צריך באיזו צורה לבקש ממנו ערב אחד בשבוע "בוא נעשה ערב כזה לבד בלי ילדים, עם האוכל שאתה אוהב, עם איזה פרח שאני אוהבת, עם משהו כזה" זאת אומרת, לא בדרישה, עם יחס טוב, לעורר הרגשה יפה. מה היא מחייבת אותו? "למה אתה לא מדבר איתי?" מה יכול להיות מפנייה כזאת? הוא ישאל אותה "מה נשמע?" זו התשובה שהיא תקבל ממנו.
אורן: וזה לא מה שיספק אותה.
זאת אומרת, צריכים ללמד אותם איך להגיע למשהו משותף, חייבים. אוכל משותף, בית קפה, טיול קטן סביב הבית, לשבת ליד זה, במקום לשבת מול הטלוויזיה, שהיא תשב מולו. לא שהיא תשאל אותו שאלות.
אורן: שלא תשאל.
לא. לא שאלות.
אורן: למה?
כי זה כמו במשטרה. אין שאלות. כמה שפחות שאלות אחד לשני. צריך להיות ההיפך. שאלה היא כמו שאתה שולח לו חיסרון. לא צריכים חיסרון. צריכים לשלוח לו חיוך, שהכל בסדר. היא מתקשרת לאמא שלו, היא מתקשרת דרך הקרובים שלו אליו, אלה דברים שצריכים לתת כטיפים בספר או באיזה מקום שהאישה תדע איך לחזק משפחה.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה |
| להשאיר תגובה | |
אם האישה באה עם דרישה, היא מתרחקת מהחיבור. אם אתה דורש, אני מתרחק. אם אתה בא עם משהו טוב, אני מתקרב
אורן: נגיד שהאישה ארגנה כזה ערב עם אוכל טוב, יין, כל הדברים שהגבר אוהב. נניח הם מתיישבים לשולחן שמלא בכל הדברים הטובים ששניהם אוהבים, זה הערב שלהם, הילדים ישנים, אמרנו עיקרון אחד, לא להתקיף אותו עם שאלות כאילו שהוא בחקירה במשטרה.
מה כן? היא עשתה את כל המאמצים, ארגנה את השולחן, הכל יפה. מזמינה אותו לשולחן, הוא מגיע לשולחן והם מתיישבים שניהם. מה עכשיו, מה אנחנו ממליצים להם, מה עכשיו, מכאן והלאה?
שיאכלו.
אורן: יאכלו וישתו יין. כדאי לדבר על משהו?
להביא עוד כוס קפה.
אורן: זה ברור.
לשבת לידו.
אורן: מה עכשיו? לא לשאול שאלות כמו חוקר.
כשאישה מתיישבת ליד הגבר, אני צריך להמשיך להגיד מה היא צריכה לעשות הלאה?
אורן: הבנתי.
הבנת, יכול להיות למי שעוד לא מבין גם את זה אולי צריך להסביר.
אורן: אולי כשהם מתיישבים לעשות ביניהם סדנת חיבור, בעיגול של זוג יונים.
כן.
אורן: אפשר לעשות פה משהו? עכשיו השולחן כבר מלא ביין.
כל דבר ששמעת קודם, אפשר לעשות. אבל זה בתנאי שאחד עושה צעד כלפי השני. לפי מה שאני רואה, הם נמצאים בנתק. הגבר עושה הכל ולא מרגיש שום דבר שהוא יכול עוד לתרום. היא בדרישה אליו, לא רק בצורה לקראת חיבור, אלא בשלילת החיבור. כי היא דורשת.
אורן: אני חושב שאת התמונה שהיא תיארה מרגישים היום רוב הזוגות בארץ. רוב, לא מיעוט, רוב. זו המציאות.
לכן אני אומר, הוא מצידו עושה דברים חיוביים שהוא מסוגל וזהו.
אורן: מצידו.
כן. והיא באה עם דרישה. אז אם היא באה עם דרישה, זה כאילו שהיא מתרחקת מהחיבור. מתרחקת מהחיבור.
אורן: היא סובלת, היא סובלת, מסכנה.
זה לא חשוב. אם אתה דורש ממני, אני מתרחק ממך. אם אתה בא עם משהו טוב, טעים, אני מתקרב אליך. אז שתהיה קצת יותר חכמה. היא צריכה או דרך הורים שלו, או דרך האוכל, או דרך טיול, או דרך משהו, לעורר איזו חיבה, קשר משותף. אני חושב שהיא בעצמה בעצם בונה סביבה כזאת, אווירה לא נעימה.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה |
| להשאיר תגובה | |
במה היא יכולה למלא את הגבר? ע"י רכות. ועבורו, שיקדיש לה איזה יום, כל ערב כמה דקות, פעם בכמה זמן טיול
ניצה: יש לי מחשבה שעלתה לי תוך כדי השיחה. נזכרתי פתאום שבישיבת חברים, אחד העקרונות הראשונים כשמתיישבים זה לדבר בשבחו של החבר?
ודאי, אף פעם לא בצורה שלילית.
שאלה: זה יכול להיות סוג של "הוראות הפעלה", את מכינה איזה שולחן, את יושבת וקודם כל את פותחת בזה שאת מדברת עליו, עד כמה הוא גדול, ועד כמה הפרנסה חשובה ועד כמה את רואה שהוא עובד קשה. האם את יכולה ליישם ורק אחר כך לשתף ובאמת לעשות את הערב כשיתוף, ללא שאלות. אני ממש מרגישה שיש פה עקרונות.
אם אנחנו מדברים על הספר, איך הייתי כותב, אז הייתי כותב דף לה ודף לו. אבל קודם כל בשבילה.
אורן: מה שעכשיו אתה אומר, זה לה?
כן. במה היא יכולה למלא אותו? אוכל, מין, משפחה, קרובים, כל דבר. שהיא תבדוק, האם היא מפעילה את היכולת שלה? והיא צריכה להפעיל את היכולת הזאת. במיוחד דרך המשפחה שלו, דרך איזו עוגה יפה, משהו שהוא אוהב, דברים קטנים. על ידי רכות, ולא שהיא לא מתיישבת בטענה מולו, אלא מתיישבת לידו, שיסתכל במשחק כדורגל, אבל בינתיים היא מחבקת אותו, הם מסתכלים יחד, כבר יש משהו משותף. זה לא חשוב שהוא דבוק למה שיש שם וכאילו היא מפריעה לו. היא משתדלת לא להפריע.
זו חכמה כזאת, איך אפשר להסתדר בלעדיה? ואחד מהשניים צריך להיות יותר חכם בזה. לה הייתי ממליץ את זה, בסך הכל. אחר כך יכולים להיות דברים אחרים. יכול להיות שאפשר להזמין עוד זוג חברים אליהם הביתה, אפשר לקחת בייביסיטר וללכת עם עוד זוג או רק שניהם לאיזה סרט או לטיול.
להזמין את ההורים שלו זה מאוד עוזר, זה מרכך כל מצב. ואם יש נכדים, אז בכלל יפה להזמין אותם, ואז אפשר בין המילים לתקן הרבה חיכוכים. זה הכל תלוי באישה. עיקר הבית זו האישה לא הגבר, מה הוא בסך הכל? ועבורו, שיקדיש לה איזה יום, איזה יחס, כל ערב כמה דקות, פעם בשבוע ערב אחד, פעם בכמה זמן טיול או יציאה מהבית וכן הלאה.
כבן זוג שלה, אני לא יכול לדבר איתה, זה באמת קשה לי, אבל הייתי ממליץ לה אם היא כל הזמן בבית, שבשמונה בערב כשהילדים הולכים לישון, לקחת את החברות שלה וללכת לאיזה מועדון ספורט, או לקניון.
אורית: זה לא מגדיל את הריחוק ביניהם?
זה לא מגדיל ריחוק, זה הפוך, מבחינת הגבר זה "אני מבין אותךְ אני רוצה למלא את הרצון שלך".
אורית: או.קי.
למה זה מגדיל? הפוך.
אורית: כי היא יוצאת מהבית.
לא, זה לא שהיא יוצאת מהבית, בשביל הגבר היא עושה לו טובה שהיא הולכת. "במקום הפנים החמוצים שלך, אני מרגיש את עצמי שאני ממש עושה כאן מצווה גדולה"
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה |
| להשאיר תגובה | |
צריכים להתעלות מעל האופי - לא מסוגלים להגיע לקשר טוב כי לא לימדו אותם איך לבנות את הקשר הנכון.
אורית: אז אתה אומר, שכדי למלא את החוסר של הבדידות הזאת שהאישה מדברת עליו, צריך לעשות איזו פעולה שהיא אחרת.
הפוכה.
אורית: כמו שהסברת על גלגלי העץ, להפוך אותו גלגל גומי. במקום הנוקשות לעשות את ההפך.
לא לבוא עם דרישות אחד לשני כמו שדיברנו, האהבה זו חיה שגדלה מוויתורים ואיזה וויתור יש כאן אם היא כל הזמן שואלת "למה אתה לא מחייך, למה אתה לא מסתכל עליי", את כאשתו הורסת את הכל.
והוא מצידו, יכול להיות שבאמת הוא היה עם כל הלב, אבל אין לו יותר כוח. ואת אמרת שגם קודם כשאת פרחת והיית בשיא האהבה, הוא היה מתיישב מול טלוויזיה כי "מספיק, מה, זה הכל בסדר", בשבילו זה שאת מסתובבת בארבע אמות שלו, זה ככה. זה כבר בסדר, הוא מקבל אותך כחלק ממנו.
אורית: אבל הגבר לא ירגיש שהוא צריך לעשות איזה שינוי?
אנחנו נלמד אותו שמידי פעם הוא צריך להקדיש לך ערב, זמן מסוים פה ושם. לגברים זה החשוב, שהם יודעים, "היום בערב אני צריך לשבת לידה והיא תגיד לי טה טה טה ואני אגיד לה גה גה גה", וככה זה יהיה.
אורן: דרך אגב, איך הוא יגיע לזה?
אתה כותב לו עכשיו.
אורן: אתה יודע מי יקרא את הספר?
האישה.
אורן: האישה המסכנה והבודדה ולא הגבר, כי הוא עסוק בטלוויזיה.
אז היא תשב לידו בערב, עם העוגה ועם הקפה, ותחבק אותו.
אורן: תראה מה הם ממליצים, החכמים.
"תראה כמה הרבה דברים הם ממליצים לי לעשות, אוי אוי אוי, אבל יש גם משהו בשבילך." העיקר ששניהם מבינים שצריכים להתעלות מעל האופי שלהם. אני כבר מסתמך על זה שנתתי את העקרונות בשיחות הקודמות. כל אחד מתעלה מעל האופי שלו, כל אחד מבין שהוא אגואיסט, כל אחד מבין שהוא צריך להתעלות במקצת, אז אותו הגבר מרגיש כאילו הוא עשה את זה, אולי גם זה עולה לו בכוח, לבוא הביתה אחרי העבודה להביא את כל המשכורת, להחליף חיתול, להגיד לה שלום אולי לנשק אותה, וככה להיכנס הביתה, אולי האוכל לא כל כך טעים, אבל הוא אומר "כן, טעים".
אורית: אבל אלה דברים טריוויאליים שאנשים צריכים לעשות אותם גם ככה, כי אנחנו חיים בעולם כזה שהזוגיות היא כזאת.
זה באמת קורה ככה בחיים?
אורית: כן.
ניצה: בטח.
טריוויאלי?
אורית: כן.
שהכל בסדר?
אורית: לא שהכל בסדר.
שכל הזמן יש בבית אוכל ויחס טוב. זה טריוויאלי?
אורית: לא. הטריוויאלי זה הצורך להיות בקשר האחד עם השני. הצורך להיות באיזו דינאמיקה של רגשות ודברים שאכפת לי.
אם אנחנו מלכתחילה לא מחנכים לזה את הבנים והבנות, כשיגדלו זה לא יקרה. אנחנו רואים את זה בחיים, איזו טריוויאליות יש בזה? מאוד קשה להתחבר. תראי כמה פעמים אנשים מתחתנים מתוך רצון טוב, אבל בגלל שלא קבלו חינוך, הם מתחתנים, ומתגרשים, מתחתנים, ומתגרשים. הם ממש מסכנים. זה לא שהם קופצים מאחד לשני, אלא שהם מתכוונים להתחתן, והם רוצים שיהיה להם טוב, והם לא מסוגלים להגיע לקשר טוב. כי לא לימדו אותם איך לבנות את הקשר הנכון.
אורן: זה בדיוק המקום שאליו אנחנו נכנסים. אנחנו מלמדים אותם.
את תורת הזוגיות.
אורן: אחר כך זו יהיה תורת המשפחה, ואחר כך זה יהיה תורת היחסים במקום העבודה. התורה בחיי היום יום. זה בדיוק מהות הפרויקט.
נתת פה עיקרון, שמי שבא בדרישה גורם לריחוק.
כן. כי אני אגואיסט, ובאים אלי עוד כדי לקבל ממני משהו. כאילו רוצים להוציא ממני משהו. אז ודאי קודם כל אני נחסם.
אורן: נסגר.
בטח.
אורן: אני רואה שזה עיקרון "מפתח". זאת אומרת, זה כלל עליון לכל אדם, אל תבוא אלי בדרישה. למה? יש פה עוד בן אדם, לא לבוא אליו בדרישה.
דברנו שבכלל עלינו לבוא בחיוב .
אורן: אז איך אני מיישמת את הדברים? נניח אני אותה הגברת שרוצה לבוא אל בעלי שצופה בכדורגל ואני רוצה להמליץ לו, בוא נעשה את הדברים האלה. איך הוא לא יפרש את זה כדרישה?
הוא יפרש כל דבר כדרישה.
אורן: אז אני קצת משותק, ואני לא יודע איך להציע משהו לשיפור.
זאת הבעיה. אבל האישה צריכה להיות מספיק חכמה. ולכן אני אומר שהעבודה היא בעיקר של האישה. ובזמן שאני מסתכל על המסך היא מסתירה לי כשהיא בדיוק מביאה לי את העוגה שאני אוהב, זה בסדר, שימי אותה בלי להסתיר, כי אני עוד דבוק לכדורגל ועכשיו היא עוד מתחילה עם השאלות שלה אלי?
אורן: לא, היא באה עם ספר חדש. שמע בעלי, תראה מה כתוב פה.
אין דבר כזה. אז היא יושבת על ידו, והיא לא מפריעה לו להסתכל על משחק הכדורגל אפילו שמשחק הכדורגל לא נגמר, היא יושבת על ידו, כך כמו כרית, והיא קוראת את הספר. ואז יש כבר מגע. כל אחד ממלא את עצמו ליד השני. העיקר שלא תהיה דרישה, זה לא ריחוק. מה לא מובן? זה אנושי מאוד.
אורן: אני רוצה ליישם ולא נופל לי האסימון.
אז כשיש הפסקה בכדורגל, יש זמן לכל מיני דברים. אז הוא פתאום מאוכזב, אז היא מחבקת אותו כמו תינוק, אומרת לו לא נורא, מנשקת אותו, כי הוא מאוכזב מהתוצאה.
אורן: מההפסד, ברור.
כן. היא מחפשת איך להיכנס בו.
אורן: היא יכולה לסרוג לו צעיף עם הצבעים של הקבוצה.
הסברתי את זה שעה שלימה, אבל אפשר לדבר על זה כל החיים.
אורן: את הדרישה להכניס בתחכום כדי שלא תורגש כדרישה?
לקחת את כל העקרונות שדברנו עליהם קודם, ולהביא אותם לכאן, ולראות איך אנחנו יכולים לעזור. אם היא רואה שהיא לא מסתדרת לפי הספר, חייב להיות איזה מקום שהיא מגיעה אליו לייעוץ.
אורן: בסדר, אלה דברים מתקדמים. עוד לא גמרנו את הנושא.
אתם כל פעם רוצים לרדת מאותו המצב שבו אדם מחויב לעשות בכל זאת איזה מאמץ. אני עוקב ומבין לפי איך שהיא מציגה את הדוגמאות שלה, שבהתחלה זה היה ברמה של בסדר גמור. ועכשיו היא מציגה דוגמאות בצורה יותר ויותר נוקשה. "אני רוצה שהוא ידבר איתי ושהוא יטפל בי".
אורן: אלה החיים.
והוא אומר, "אני רוצה לראות טלוויזיה, אותה כבר מספיק ראיתי מתחת לחופה". ולא יעזור שכל אחד ירצה לשנות את השני, ולא את עצמו, כי לא יהיה חיבור. אז אנחנו צריכים לעשות כאן משהו. והיא אומרת, "לא, שכך זה יהיה".
אורית: דברנו על זה שצריך מודעות, והמודעות לא יכולה להגיע רק מצד האישה. כדי שיהיה שינוי, זה צריך להגיע משניהם, שיש מודעות וצורך לעשות איזשהו שינוי.
יכול להיות שלא יהיה שינוי. אפילו נניח אם הגבר יקח את הספר, והוא יקרא, הוא לא יבין.
אורן: גברים שיקראו הם יחידי סגולה.
אם יש לך בעיה? את צריכה לטפל בזה, את צריכה להשתנות, את צריכה להחכים, ולהגיע בצורה יפה וטובה לפיתרון. דרך ההורים שלו, דרך החיוך שלך, דרך כל מיני דברים וצדדיים שנעימים לך ולו יחד. הוא לא חייב כאילו לעשות לך איזו טובה. את צריכה לעשות את זה בצורה כזאת שזה טוב לשניכם. בוא נצא קצת לטייל, כך את מרגישה אותו, כמו שאישה מרגישה את הגבר שלה, מה שהוא אוהב. ותעשי את זה בצורה חכמה. תעשי לו מה שהוא אוהב, בצורה שזה יגרום לחיבור ביניכם.
נניח שאם הוא אוהב איזו חולצה, אז אתם הולכים יחד לקנות חולצה, אתם יחד עם זה שותים גם כוס קפה, מטיילים קצת, קונים חולצה. תעשי מזה טקס ולא "שקניתי לך חולצה". אלא תעשי מכל דבר בצורה חכמה איזה חיבור. וזה מה שחסר.
וסליחה שאני אומר את זה בסוף השיחה, אבל שימי לב איך שאת נמצאת איתו במיטה. שיכול להיות שגם שם יש לך את כל הדרישות האלה וכל היחס הזה אליו ומצב הרוח והכל, אם הוא כך מרגיש איתך שם. אז זה בכלל קשה.
אורית: לזה עוד לא הגענו.
לזה אין מה להגיע, כי אם אין לזה רגש. וגם שם את נודניקית, וגם תעשה כך.
אורית: אני לא חושבת שהצגנו כאן את האישה כנודניקית, אני חושבת שהצגנו מקרה שהוא מאוד נפוץ.
אם זה נקרא נורמאלי, אז אוי ואבוי.
אורית: זה המצב.
אורן: למה אתה חושב שיש כל כך הרבה גירושין. זה המצב, זה החיים.
ניצה: אף אחד לא רוצה להרגיש את האחר, כל אחד רוצה שרק אותו ירגישו.
אורית: אנחנו מראש אמרנו שזה לא משקף מצב קיצוני, זה המרב.
אורן: זו תופעה נורמאלית כמעט בכל בית בישראל בשעות הערב. זה מצב רוח נורמאלי. ערב שגרתי בעולם.
האמת היא שכך גם זה היה אצלי, אבל אני הייתי עסוק מאוד.
אורן: אז אנחנו מזכירים לך איפה אנשים חיים.
כשהייתי עסוק בעבודה שלי, אז אשתי גידלה את כל הילדים והכל, אבל אני לא מצדיק את עצמי כל כך.
אורית: אבל דברת על חוכמת נשים, וזה מאוד נכון.
"בית" זה אישה. אישה זה נקרא "הבית".
אורית: זה באמת לימוד.
זה הכלי, זה הנוקבא, זה הכל. כבר דיברנו על זה שגבר הוא כמו ילד, ואפשר לעשות איתו מניפולציות לכל כיוון. אם היא אישה חכמה, היא מסוגלת. אם היא לא יכולה לבד, שתנסה עם אימא שלו. אם זה לא עוזר כך, אז דרך הילדים, דרך משהו. עם גבר אפשר לשחק.
אורן: תודה לכולכם. תודה לך הרב לייטמן. תודה אורית דולב, היתה לך היום תוכנית קשה.
אני מקווה שתצאי ממנה בכוחות מחוזקים.
אורית: אני יוצאת ישר לעבודה ברחוב עם הציבור.
אורן: ותביאי אותנו לתוכניות הבאות עם מצב רוח גבוה.
עם חיוך, עם יחס יפה וטוב. שהוא ירגיש תענוג, ואז תסתדרי.
אורן: תודה גם לכם שהייתם איתנו. עד הפעם הבאה שיהיה לכם כל טוב ולהתראות.