אנחנו לא מרגישים צורך בזוגיות. בנו לנו סביבה שגרמה לשבירת המשפחה
אורית: בטבע, כשמדובר בלהקות של אריות, זאבים וכו', זה באמת נכון. יש זכר שהוא הזכר השולט שמרביע את רוב הנקבות. להרבה נקבות יש בעצם זכר אחד והרבה צאצאים. לעומת זאת, בטבע יש גם סוגים של ציפורים כמו ברבורים, תוכים ויונים שיש להם פרטנר אחד לכל החיים עד שמשהו קורה. שנים הם חוזרים לאותו מקום ולאותו קן, ושם הם מתרבים.
אז אני רואה שיש פה בעצם קצת שוני בין להקה לבין זוגיות. ואם אנחנו חוזרים לעולם שלנו, היום אנחנו כבר לא להקה, היום אנחנו כבר לא חיים בשבטיות, אנחנו חיים בזוגיות. איך אנחנו מצליחים בזוגיות הזאת להתמודד עם טבע האדם הבסיסי שאתה מדבר עליו? כי היום אנחנו בעולם אחר לגמרי, אנחנו בעולם של זוגיות.
לא נכון, אנחנו לא בעולם של זוגיות, כבר מזמן עברנו את זה. הייתי בעולם של זוגיות כשזה השתלם לי, כתוצאה מהאגו שלי, מהרצון האגואיסטי שלי ליהנות בכל רגע בחיים שלי, הייתי צריך את הזוגיות בתקופה מסוימת, כשהייתי צריך משפחה, ההורים שלי היו לידי, הילדים שלי היו לידי, אני תומך בבני המשפחה והם תומכים בי, אנחנו גם מבוטחים לפי השכל והרגש בהתאם למערכת הזאת. ואחר כך פתאום קרה משהו, הגענו למצב שאנחנו לא מרגישים צורך בזוגיות.
זה התחיל משנות השלושים של המאה הקודמת, המאה העשרים. משפחה פחות ופחות ממשיכה לתפקד כקֵן, כמו שאומרים באנגלית-"my house is my castle", היום אין דבר כזה, אני לא זקוק כל כך למשפחה. יש לי פנסיה, ביטוח לאומי, קופת חולים, בתי אבות, הילדים בכל זאת לא מטפלים בי, אני לא יודע איפה נמצאת האישה, אולי עם כל החברות שלה. מלבד זאת היא יוצאת לעבודה, כי בלי העבודה שלה אנחנו לא יכולים להסתדר, וכך החיים שבנינו קרעו את המשפחה לגזרים, לחתיכות.
הילדים הולכים לבתי ספר, קולג'ים ואוניברסיטאות, הם לא נמצאים בכלל בבית. אני רק צריך לדאוג לתת להם כסף לכל מיני חוגים ולימודים נוספים. בבוקר זה רק מי לוקח אותם לגן ומי בורח קודם ומי אחר כך למקום העבודה. ובערב אם אני יכול, אז אני עוזר במשהו לאישה לעשות כביסה ולסדר את הדברים. בקיצור, כל זה הוא לא משפחה, אני לא מרגיש חום בבית, כי אני מגיע כשהאישה מגיעה ואני לא מקבל בבית הרגשה שחיכו לי, שמוכנים לתת לי פינה חמה, בית חם, שאני מגיע הביתה ומביאים לי נעלי בית ואני יושב בכורסא, אין דבר כזה בכלל, אני לא מדבר על זה פיזית אלא על ההרגשה הזאת. הגבר מרגיש את עצמו כמו בעבודה, הוא רץ וממשיך להיות כמו פועל ייצור גם בבית, הוא צריך למלא תפקידים, וזהו. איפה הוא ניפגש עם האישה? במיטה כשהם סחוטים.
אורית: אז מה נעשה כדי לתקן את זה?
אין מה לתקן, בנו לנו סביבה כזאת שגרמה לשבירת המשפחה. השאלה היא, מי בנה לנו את המצב הזה? בנו אותו בכוונה, אנשים שרצו להרוויח הרבה כסף ושליטה. הם גרמו לכך שהחברה האנושית תקבל צורה כזאת, כי משתלם להם להכניס כמה שיותר אנשים למקומות העבודה, מפני שמכל אחד הם מקבלים כמה דולרים רווח. ואז הם רואים בנו איזה מנגנון שמכניס כך וכך כסף וארגון שממנו הם מקבלים הרבה יותר כסף. ומה שקורה אצלנו זה לא חשוב, אנחנו בסך הכול מערכת כדי להוציא ממנה כמה שיותר תועלת.
ניצה: אם כך בעצם, האדם חי היום במין קונפליקט. מצד אחד, האושר שלו נמצא ביכולתו להתחבר נכון בתוך הקשר. מצד שני, הוא כביכול לא מעוניין ולא רוצה את הקשר.
הוא לא מעוניין מפני שכל מסגרת החיים, בנויה באופן כזה שאי אפשר לממש ולפתח בה את הקשר, את היופי. לא מחנכים אותו, בכוונה. אני שואל כך, למה במשך עשרות שנים עם כל כביכול ההתפתחות של הפסיכולוגיה והמדע, למה אנחנו לא מקבלים חינוך איך לתקן את החיים שלנו? מי מעוניין שזה יתקיים כך? כמה משרדים יש לנו? החינוך, הבריאות, העבודה, ומה הלאה? בסך הכול האדם הוא מרכז המציאות שלנו, אנחנו רוצים שלאדם יהיה טוב.
הכול בנוי בצורה הפוכה לגמרי. איפה האדם הזה שטוב לו? לפי הסטטיסטיקה כולם בדיכאון, כולם בעצבים, כולם צריכים פסיכולוג, פסיכיאטר, כולם צריכים תרופות הרגעה, ילדים מקבלים ריטלין, ועוד. זה המצב. לא חשוב מי הגורם, אני לא רוצה להצביע באצבע על מישהו, אבל בטוח שקיים כאן מין אגו שלנו, אנשים אגואיסטיים ששולטים בנו. אנחנו נמצאים במסגרת, בסביבה שאנחנו תוצאה ממנה, ואין לנו מה לבוא לאדם מן השורה ולהתחיל להאשים אותו בזה שהוא צריך להתנהג אחרת ממה שהוא מתנהג. הוא תוצאה מכל מה שחינכו וגידלו אותו. שמו אותו במסגרת והוא רואה דוגמאות מכל מיני מקומות וכך הוא מתנהג.
אורית: אז היום אנחנו קצת יותר מודעים, ומבינים קצת את טבע האדם, ואת מצבנו שהוא באמת נוראי. יש לנו המון כאב לב והמון ילדים שגדלים בצורה מאוד קשה.
שאלתי כבר בעבר, לַמה הפסיכולוגים לא קמים ומארגנים איזו גילדה פסיכולוגית, שקיימת בכמה מדינות, ודורשים שיהיה שינוי בחברה? במקום זאת הם עושים מה שכדאי להם, לעבוד בשקט, לקבל פרנסה מהסבל של האנשים, ואנחנו ממשיכים. הפסיכולוגים יכולים לומר שהם סובלים יחד עם האנשים. אבל תסלחו לי הם לא סובלים, האנשים סובלים והם נהנים.
אורן: אנחנו רוצים להתחיל מצד הפרט ולא מצד הפסיכולוגים או החברה, מצד האדם הפרטי שפשוט סובל היום מכל התופעות שציינת איך נתחיל את השינוי?
אני רוצה לסכם הכול במשפט אחד, בלי מערכת חינוך חדשה, שבה נחנך את האדם למערכות קשר נכונות ביניהם, בלי זה לא נגיע לשום דבר, לשום תוצאה טובה.
הוסף למועדפים
דעת החברה צריכה להיות שתגנה אדם בזה שלא נשוי ובעל משפחה
אורן: אז נניח שניקח עיקרון ספציפי, למשל, אנחנו רוצים ללמד אותם את עיקרון הוויתור, אז נתת תמונה בסיסית שיש לנו נקודה במרכז ויש לנו זוג, וכל אחד נדרש לעשות צעד ועוד צעד.
והבעיה בכל צעד שהוא מתרחק מהתנאים ההתחלתיים שלו. אני אומר עכשיו, "אני דורש את זה", ויש לי רשימה במאה אחוז. הגברת אומרת, "אני דורשת את זה", ויש לה רשימה במאה אחוז. ואנחנו עכשיו מתחילים להתקדם. ככל שאנחנו יותר מתקדמים אחד כלפי השני, אנחנו רואים שהרשימה שלנו פתאום נמחקת, נמחקת, נמחקת, עד שאני מגיע אליה אני לא יודע מה שנשאר לי, היא תגיש לי כוס קפה עם עוד משהו פעם בשבוע, מכל הנוח והטוב והיופי שקודם חשבתי שאני אקבל מהשרות שלה, מההדדיות מהזוגיות.
אורן: לשם אנחנו מכוונים את בני הזוג?
לא, אבל אני אומר שזו המערכת.
אורן: הסצנה ברורה, אני שואל אם אליה אנחנו רוצים להביא את בני הזוג, זו המלצה שלנו לבני זוג, לפעול כך?
אחרת אתה לא תחבר אותם. אנחנו מדברים על שני אנשים שהם אגואיסטים, שיש להם דרישה לכל אחד, והבנה פנימית של כל אחד מה זה נקרא נוח וטוב, ועד כמה שכל אחד צריך לשרת לשני. אפילו שאני אוהב אותה ואני רוצה לתת לה את כל החיים, זה נקרא שהיא משרתת אותי, היא אצלי אותו האובייקט שאני רוצה לתת לה את כל העולם ואני נהנה מזה. בצורה הפוכה, אבל בכל זאת כך.
אפילו שאני מוכן לוותר על הכל ולתרום לה את הכל, ורוצה להביא את כל העולם לרגליים שלה, אז מה אני עושה? אני נהנה מזה שאני מביא לה את כל העולם. אז גם היא בשבילי אותו האובייקט שעל ידי הפעולה המסוימת כלפיה, אני נהנה. בשביל מה אני מביא לה את כל העולם לרגליה? כדי להנות, כי בצורה כזאת אני נהנה.
אורן: אז אני עושה לה טוב ונהנה מזה. היא נהנית, אני נהנה וכולם שמחים. אם היא תעשה לי אותו דבר בכלל שמחה וצהלה, נהיה זוג מושלם.
זו שאלה.
אורן: לי זה נשמע טוב, אבל אתה ציינת זאת כאילו באיזו הסתייגות מסוימת.
לא, זה לא נשמע טוב. ודאי. כי על ידי כך שכל אחד יתחיל לעשות טוב לשני, עלולה להיות מריבה גדולה מאוד.
אורן: אז בוא נחזור לוויתור.
כן.
אורן: אתה ציירת פה מודל, שבו כל אחד עושה צעד. אבל ממה שאני מכיר מהחיים, אני לא רואה שהמודל הזה מתרחש איפשהו יותר מדי. זה לא ממשי, זו אולי איזו אידיליה שאליה אנחנו רוצים להגיע.
לא, אני אומר לך שבמישור האגואיסטי כך צריך להיות.
אורן: אז על מה אתה נניח מוותר, אם לך יש את הרשימה שלך, הכנת את הרשימה שלך והבת זוג הכינה את הרשימה שלה?
מה שאני אומר, שבצורה כזו זה לא יעזור, אנחנו לא נוותר. אלא הפתרון צריך להיות למעלה מזה. אנחנו דברנו עכשיו, אולי אני לא מבטא את עצמי מספיק טוב, רק על מה שקורה במישור השולחן, במישור האגואיסטי, שבצורה כזו לא נוכל להגיע לשום דבר.
ורן: לא נוכל?
לא. אפילו שהחברה תתמוך, אני כל הזמן ארגיש את עצמי שאני מוותר. היום אני לא מוכן לוותר בגלל שאני לא מקבל גם שום תמיכה מאף אחד. אין לי חלקת אדמה, בית ונכסים יחד איתה, או כל מיני דברים אחרים, אני מוותר וזהו. מוותר עליה ולא על הנוחיות שלי.
אורן: נכון.
השאלה היא, האם אנחנו יכולים להתקיים בכל זאת יחד, בפרט שהאגו שלנו גדול? פעם כשהאגו היה קטן, על מה היה צריך לוותר, מי היה צריך לוותר, ובכלל על מה מדובר, איזה חינוך הם קבלו? אישה ידעה מה לעשות, היא טפלה בכל האחים והאחיות שלה בבית. היא ידעה לבשל, לכבס, לנקות, לסדר את הבית, לעבוד עם הפרות, עם העיזים, עם כל מיני, בכלל הכל היה ברור.
אורן: היום אחרת.
היום אחרת. היום אנחנו נמצאים בצורה יותר שווה. ואז כאילו אנחנו צריכים שנינו לתת כוח.
אנחנו לא נוכל להחזיק משפחה בצורה כזו, אלא אם כל שבירת המשפחה תגיע למצב שבו היא לא תתוקן, כל עוד אנחנו לא ניגש לזוג ונַרְאה להם שיש ערך גבוה יותר מלהחזיק את המשפחה בזה שהם יהיו יחד.
אין לך היום במה לפתות אותם להיות יחד, אין בשביל מה. אין לְמַה. כל אחד נמשך היום להתגורר בחדר שלו, אפילו בדירה שלו. "דירת סטודיו ואני לא צריך יותר כלום. זהו, בשביל מה אני צריך משהו?"
אנחנו רואים זאת על הילדים שלנו, בצורה טבעית הם כך מתרחקים מהמשפחה. פעם כל המשפחה היתה חיה בחדר אחד. אבא, אמא, ילדים, אפילו אולי סבים וסבתות. היום אין דבר כזה שבחדר אחד חי יותר מאדם אחד. לכל אחד חדר משלו. כמה יש למשפחה אחת חדרים? ארבעה. למה ארבעה? לבן, לבת, ולעוד בן גדול ולעוד בת קטנה. זהו. וגם אם הילדים לא מעוניינים בחדר, ברגע שיש להם הזדמנות, הם בורחים לדירה לחוד, לא רק לחדר. הם שוכרים משהו רק כדי לגמרי לא להיות תחת שליטת ההורים.
אז מה אתה רוצה בצורה כזו, אם אנחנו גדלנו לאגו כל כך גדול, איך אנחנו נקים משפחה? איך נחזיק אותה?
אורן: זו בעיה.
זו בעיה. וחוץ מזה, שזו דעת החברה וההרגל, דבר המקובל בכל מקום.
אורן: אז מהו הדבר היותר גבוה, הערך היותר גבוה שאפשר לתת?
אם אתה תיתן להם "טיפ", כמו שזה נקרא היום, שיש להם רווח לגבר ולאישה, רק בתנאי שהם שומרים על המסגרת המשפחתית.
אורן: איזה רווח?
בוא נחשוב. אחרת בשביל מה?
אורן: זו בדיוק מהות הפרויקט, לחשוב מהו הרווח ואיך גם מגיעים אליו, איך גם רוכשים אותו. גם מהו היעד ואיך מגיעים אליו?
מה יכול להיות רווח לאדם שיש לו כל טוב, מרוויח, הכל בסדר, חי לבד בדירה שלו, יש לו מכונית, יש לו הכל, הולך לעבודה, אחרי העבודה מבלה עם החברים, אם הוא צריך אישה, לוקח איזו אישה לזמן מה וכולי? מה יחייב אותו לחיות חיים אחרים? יש לו ביטוח, יש לו רופאים, יש לו הכל, הוא לא זקוק לכלום.
אורן: אתה מדבר על רווק?
כן.
אורן: אפילו לא הייתי הולך לרווק, הייתי הולך לנשוי, כי הוא כבר תקוע בקשר ואולי יש לו אפילו ילדים.
אתה רוצה להקל עלי, בסדר.
אורן: נכון, זה להקל. כי ודאי לשכנע רווק זה פרויקט בפני עצמו, איך להסביר לאדם לא נשוי למה כדאי לו להתחתן? אני רוצה להתחיל מבעיות, כי אלה החיים.
זה לא חשוב, אפילו בעיה הכי גדולה, זה לא חשוב, אלא מה יכול לחייב את האדם?
אורן: לחייב?
כן.
אורן: לא יודע, אולי תמציא חוק שחייבים להתחתן. מה זאת אומרת לחייב?
זאת אומרת, אוכל יש לו,
אורן: נכון.
מין יש לו.
אורן: נכון.
רב: משפחה, אם צריך או לא, יש לו.
אורן: נכון. אם הוא רווק, אין לו בעיה.
אם הוא צריך, זה לא חסר. כסף ודאי שיש לו יותר. אחרי כסף, כבוד ואחר כך מושכלות. כבוד, זו התכונה שאנחנו יכולים למצוא באדם ועליה אנחנו יכולים לשחק. כבוד זה נקרא, האם אנחנו מכבדים אדם שמתנהג בחברה בצורה שלא נראית לנו?
אורן: בחברה?
על דעת החברה, כן. דעת החברה צריכה להיות כזו שתגנה את האדם בזה שהוא לא נשוי ולא בעל משפחה. הוא לא יוכל להתקדם בעבודה באותה צורה שבה כולם מתקדמים. לא ניתן לו קידום. ניקח ממנו הרבה יותר מיסים, נחייב אותו בכל מיני דברים. נזלזל בו. צריכה להיות דעת חברה כזו, שאדם ירגיש שהוא פגוע, פגום. שהוא "פלג גופא".
אורן: זה מנותק מהמציאות, זה אולי חזון עתידי, זה רחוק שנות אור מהמציאות.
אבל אנחנו מדברים על התיקון.
אורן: לא, לא על תיקון החברה, ממש לא. אם אני אחכה לתיקון החברה, אז נוכל להקליט את התכנית הזאת ולשדר אותה עוד מאתיים שנה עם אותם תכנים. היום כל החברה הולכת בדיוק לכיוון הפוך.
אם החברה הולכת הפוך, אז אנחנו כמו כל הזנים במין החי, הולכים ומתמעטים עד שנכחדים.
אורן: לכן אני אומר שלָקַחְתָ פרויקט גדול מדי. לשכנע אדם לא נשוי ללכת להתחתן, הלכת גבוה מדי. זה רחוק, זה באמת קשה, בלתי אפשרי. בוא נלך למישהו אחר, שיש לו אישה ויש לו ילדים והוא כבר חי וסובל מקשר לא טוב.
מטרתנו היא פשוטה, לא לתקן עכשיו את כל העולם. אלא יש לי איש אחד ויש לו אישה אחת והם ביחד. ודברנו בתכניות הקודמות על עקרונות שעל ידם הם יכולים להעביר את הפסים שלהם מרע לטוב. אחד העקרונות המרכזיים, אולי הראשון, היה ויתור. נתנו את הדוגמה איך מותרים. ואמרת לי שחסר פה הדבר היותר גבוה שלמענו מותרים.
אז בוא נלך אליהם, הם כבר נשואים, הם כבר ביחד. ואתה אומר שעל ידי ויתור אפשר להגיע לאילו שהם חיים טובים יותר ממה שהם מרגישים היום. אז בתמונה הזאת, לא בתמונות גדולות.
אתה כל הזמן מוריד אותי לרמה כזו.
אורן: של אדם אחד שחי היום.
לא חשוב, גם לתנאים שאתה נותן לי, תנאים התחלתיים, זה כמו שבכל בעיה שמביאים לך במתימטיקה, או בתע"ס, אומרים לך, אלה ואלה התנאים ההתחלתיים, תפתור את הבעיה. אז אתה נותן לי תנאים כאלה שבהם אני לא יכול לפתור שום דבר, כי זה לא יחזיק. גבר לא רוצה ברוב המקרים להמשיך לחיות במשפחה, אישה היום לא רוצה להמשיך לחיות במשפחה. אני שומע זאת מנשים רבות.
אורן: את זה אנחנו יודעים, אלה החיים.
והחברה לא תומכת בזה.
אורן: נכון. החברה תומכת בהיפך. בגבעתיים ילד גר בשני בתים, זה הסטנדרט. יש בית של אבא, ויש בית של אמא. בימים א', ג', ה' אני אצל אבא , ובימים ב', ד', ו', אני אצל אמא.
אם כך אין לנו מה לעשות.
אורן: בטח שיש לנו מה לעשות, כי יש לנו שיטה איך לבנות קשר טוב בין אנשים.
אין, לא כדאי להם לעשות ויתור כי אין להם תמיכה לא פנימית ולא חיצונית. אין להם בשביל מה לוותר. אלא אם ניקח את הגברים והנשים שרוצים להקים משפחה, שרוצים להיות בקשר טוב ביניהם, שיש להם נטייה להיות במשפחה.
אורן: הם כבר במשפחה.
לא חשוב שהם כבר במשפחה, אלא שהם רוצים להמשיך.
אורן: הם רוצים להמשיך.
זה משהו אחר.
אורן: נניח יש סיטואציה כזאת, גבר ואישה נשואים, רוצים להמשיך, אבל לא יודעים איך להמשיך. הם רוצים עצה.
אם הם רוצים להמשיך, אנחנו צריכים ללמד אותם איך למצוא חן בזה שהם מוותרים זה לזה.
אורן: זה בדיוק הדיון שלנו היום. לקחנו את עיקרון הויתור שהדגשת אותו ממש כאבן יסוד.
כן.
הוסף למועדפים
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, הורות, נושאי הערבות, השפעת הסביבה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה |
| להשאיר תגובה | |
רווח- בשירות שעושים לילדים, ושע"י זוגות כאלה שהשתדלנו לתקן, נשנה דעת הקהל ואז כולם ישנו את היחס
אורן: תן לנו קצת יותר פרטים על תהליך השיקום הזה. איך מוותרים נכון, על מה כדאי לוותר, על מה לא כדאי לוותר, איך מתחילים את הצעד הזה, איך אתה ניגש לרשימה שאמרת שיש לך ועושה צעד ראשון, איך תרגיש שגם היא עושה צעד. תוליך אותנו, אנחנו בעד, אנחנו רוצים להשתקם. אנחנו עכשיו לא כל האנושות, אנחנו בסך הכל שני אנשים שרוצים ללמוד איך ליישם את העיקרון הזה שאתה מדגיש, של הויתור. איך מתחילים.
צריכים ללמד אותם.
אורן: מדובר על זוג נשוי עם ילדים.
כי ילדים זה היסוד שבגללו הם נמצאים יחד. צריכים להגדיל את זה, צריכים לעבוד עם הילדים. הילדים צריכים להראות כל הזמן לאבא ולאמא עד כמה חשוב להם לראות אותם יחד. ילדים צריכים להיות כאן הפסיכולוגים הטובים של המשפחה. רצוי מאוד לחבר למשפחה כזאת עוד שתיים שלוש משפחות שיתנו תמיכה ודוגמא זה לזה. שממש יבלו יחד, ישבו יחד מול הטלוויזיה לשתות כוס קפה, לצאת יחד לאיזה מקום. זאת אומרת שכל הזמן תהיה להם איזו דוגמא טובה, תמיכה טובה מהצד.
זאת אומרת, אתה צריך לייצר כאן גורמים שיחייבו אותם להישאר מקושרים, וגם בויתור כל אחד צריך לדעת על מה הוא מוותר לעומת הרווח. שאת הרווח הזה הוא יראה בילדים, בשירות שהם עושים לילדים. אתה מדבר כל הזמן על שני אגואיסטים, שנמצאים בשימוש האגו שלהם, עם האופי שלהם, עם אגו שגדל וגובר, עם חברה שמשפיעה בצורה שלילית ביותר. צריכים לחפש גורמים. אלה ילדים, זה עוד זוג או כמה זוגות שיכולים לחזק אותם ולתת להם דוגמא נכונה וטובה. יכול להיות שזו התחייבות.
אורן: איזו התחייבות?
התחייבות כזאת שקשה לנו סתם לנתק את הקשר בינינו. נניח אני והיא נמצאים בעסק משותף, או שיש לנו קרן משלנו שאנחנו לא יכולים לחלק אותה, משהו שמחזיק אותנו יחד. כמו שפעם הייתה חלקת אדמה, בית משותף, אתה לא יכול לחתוך, כמו שהיה לפני מאה או מאתיים שנה, וכן הלאה. אתה צריך ליצור כאן קשרים, ממש קשרים, אזיקים שיחזיקו.
אורן: אבל מי ייצור? אני מצפה מהם ליצור אותם עבור עצמם?
אם אתה מטפל בהם כפסיכולוג.
אורן: אני לא מטפל, אני יכול לתת הדרכה, אבל הביצוע של מחויבות, האזיקים האלה, אתה כאילו אומר שאני אדריך אותם לשים אזיקים על ידיהם עצמם.
כן.
אורן: היום עושים בדיוק הפוך, היום עושים הסכמים על רכוש וכן הלאה, דווקא כדי ליצור אפשרות מילוט מהירה. זאת אומרת המגמה החברתית היום היא בדיוק הפוכה. יש הרבה עבודה לפנינו.
כן. לכן אני אומר שכאן צריכים להגיע לפיתרון דרך חיפוש גורם להשפיע על האדם דרך אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, אם אתה מדבר על אדם מהשורה, מהרחוב. אין לו יותר. ולכן אפשר למלא לו את הדברים האלה, אצל האדם מה שהכי נוגע זה הכבוד, הפגיעה מצד הילדים איך הם מתנהגים ואיך הם יתייחסו אליו, ואיך הסביבה, החברה, זה מאוד חשוב.
אורית: אמרת כאן משהו שנשמע לי קצת חדשני, בעצם עוד לא שמעתי עליו בהרבה תיאוריות פסיכולוגיות ובשיטות פסיכולוגיות. אמרת שצריך לעבוד עם הילדים, לדרוש מההורים לעבוד עם הילדים יחד. זאת אומרת לשתף אותם, אולי התכוונת לשתף אותם בקושי, בחילוקי דעות, בקצר שיש בין ההורים?
אני לא חושב שההורים מסוגלים לעבוד נכון עם הילדים. לשתף את הילדים בכל היחסים בינינו זו לא דוגמא טובה, כך אנחנו מחנכים אותם מאוד לא טוב לחיים בעתיד.
אורית: אז למה התכוונת כשאמרת "צריך לעבוד עם הילדים"?
לעבוד עם ילדים בצורה כזאת שהילדים יהיו בינינו, לא נגד כל אחד מאיתנו, לא לבחור איזה צד הוא לוקח, צד של אבא או צד של אמא חלילה. אלא שהם יהיו כדבק שמחבר אותנו. האדם מאוד תלוי בהרגל. אם מלכתחילה אנחנו בונים הרגלים כאלה שכל ימי שני וחמישי אני והגברת שלי הולכים לאן שהוא, וכל ימי ראשון ושלישי אנחנו עושים עם הילדים משהו, וכל יום שישי יש מפגש עם ההורים שלי או הם באים אליי וכולי.
אז למרות שלפעמים אני לא רוצה בכל הדברים האלה, זה מחזיק. זה מחזיק, זה עושה משהו. וצריכים להשתמש בהרגל. אבל אסור לנו לשתף את הילדים בכל הסכסוכים שלנו. אנחנו יוצרים אצלם הרגל שיחזור בחיים שלהם.
אורית: אני מכירה כמה משפחות שבאמת יש ביניהם דבק כמו שאתה אומר, ולא ברור בדיוק מה הדבק הזה, והם חיים ביחד מאוד לא טוב, מאוד מאוד לא טוב. והילדים כמובן מרגישים את זה וחווים את זה. והם בכל זאת בשבתות ובסופי שבוע יוצאים לטיולים. הם עדיין משפחה במידה מסוימת, אבל הם סוחבים את הריבים מהבית לתוך הרכב ולצימר שבו הם נמצאים. והם עדיין ביחד.
השאלה למה הם נמצאים יחד ורבים? אם הם כבר יוצאים יחד לצימרים ולכל מיני דברים יחד עם הילדים, כל המשפחה? האם אין להם מספיק שׂכל להבין שעכשיו לפחות ליום אחד אנחנו פותחים דף לבן ועושים היום כיף. למה אנחנו לא יכולים? את זה הפסיכולוגיה יכולה לעשות.
אורית: השאלה אם באמת הדבק הזה מחבר משפחה כזאת? כי זה באמת בלתי אפשרי, הילדים סובלים, יש להם כל כך הרבה קשיים בכל הרמות, החברתיות, הלימודיות, הרגשיות, הילדים באמת סובלים המון לחץ מההורים. האם בכל זאת, למרות שיש דבק, אנחנו משתדלים להשאיר את זה כך, כי זה נכון בינינו?
כשאנחנו מסתכלים על משפחות לא מאושרות ועל משפחות בודדות, חד הוריות, אנחנו בכל זאת רואים שהמשפחה יותר טובה. יותר טוב להיות במשפחה, מאשר להיות במשפחה חד הורית. דברי עם ילדים שאבא לוקח אותם פעם בשבוע לפלנטריום, מצפה הכוכבים, לגן חיות והכל, האבא עושה יום כיף לילד, והילד מרגיש שאבא בגד בו. והוא לא אוהב את האבא. לא מסכים לזה. יותר טוב שאבא יהיה בבית ורב עם אמא, כי זה עדיין משפחה.
אורית: אבל אנחנו בעצם משמשים דוגמא לילדים שלנו, אז אנחנו מלמדים אותם גם בזוגיות שלהם להמשיך לריב ולא להצליח לתקן.
וכך את נותנת להם דוגמא להתגרש. הם יביאו ילדים ויתגרשו. תשאלי את הילדים עצמם מה הם אומרים.
אורית: אנחנו יודעים הם אומרים, אתה צודק. ילדים מעדיפים את ההורים ביחד זה לגמרי נכון.
בכל מקרה, מה שלא יהיה.
אורית: אז אילו כלים אנחנו יכולים לתת להורים שהם ביחד ובכל זאת לא מצליחים להסתדר. איך אנחנו יכולים לעזור להם להתחיל לפשט את התסבוכת הזאת?
אפילו אם את לוקחת אותם לקורסים ומסבירה להם על כל המערכות, מי הם ומה הם ובאיזו חברה הם נמצאים. שוב אני אומר, אילו כלים יש לך חוץ מלפתח להם רגש ולתת להם שכל. את בסך הכל פותחת להם את תיבת הפנדורה שלהם, שכל אחד מהם אגואיסט. אז למה שהוא יוותר כדי להיות בחיבור עם מישהו? הוא חייב לראות מזה רווח גשמי, רוחני, בכסף, בכבוד, בשליטה, באוכל, במין, במשפחה, במשהו שכדאי לו. אילו רצונות יש לו שהוא יכול למלא רק על ידי משפחה?
אנחנו בנינו חברה כזו שאין לו כאלה. על ידי משפחה הוא לא ממלא כלום חוץ מעצבים, אז בשביל מה לו. דעת החברה לא תומכת בזה, אף אחד לא דורש את זה ממנו, בשביל מה הוא יכנס להתחייבות כזאת. אנחנו צריכים למצוא בכל זאת כמה גורמים שמשפיעים על המשפחה ומחזיקים אותה יחד.
גורם אחד הוא אם אנחנו מלמדים זוגות כאלה, כל מיני טיפים איך להיות מקושרים, איך לוותר, ולא בטוח שזה יחזיק הרבה זמן. הגורם השני, שעל ידי כל מיני זוגות כאלה שאנחנו באיזו צורה השתדלנו לתקן, אנחנו נשנה את דעת הקהל. ואז הסביבה, כלי התקשורת, כולם ישנו את היחס לזוגות צעירים ויחזיקו אותם יחד. רק לחץ חברתי. דעת החברה.
הוסף למועדפים
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, הורות, נושאי הערבות, השפעת הסביבה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה |
| להשאיר תגובה | |
אני לא צריך להתרגז על אימא - שהיא כך עושה לי, כך אני מראה לפניהם את היחס, הדוגמה, זה החינוך.
אורית: איך נוכל להיות הפסיכולוגים של עצמנו ולצאת מתוך הראיה של הצרכים והדחפים הטבעיים שלנו, להיות שתלטנים, רגזנים וכל מיני תכונות כאלה?
לפחות אני יודע שאני כזה.
אורית: מודעות.
מודעות. אבל אני יודע. זאת אומרת שאני מבקר את עצמי מהצד, אני מזהה בי את התכונה הזאת. אני מזהה אותה, את התכונה. ויש כאן כבר שניים, האדם שבי שחוקר ומודה, והחיה שהיא כזאת. ואני לא מתבייש בזה. כבר דיברנו על כך שנעשה אימון, וכל אחד יספר עד כמה שהוא רע.
זאת אומרת, אנחנו מגלים, ודווקא רוצים לגלות, ולא סתם תיאטרון, אלא עד כמה יש בי תכונות כאלה וכאלה וכאלה, ואני מוציא כמה מהן החוצה בעל פה, ועוד כמה מהן אני בולע ולא יכול להוציא החוצה מתוך בושה, אבל גם על הבושה אני מדבר כדבר שקיים. וכן הלאה.
זאת אומרת, זה מאוד, מאוד חשוב. קודם כל הפתיחה הזאת פוטרת את האדם מהרבה לחצים פנימיים, זה ידוע. כי בשביל מה הולכים לפסיכולוגים, או היפנים מרביצים לבובות? זאת אומרת, שצריכים להוציא את זה החוצה. ואחרי שהאדם נעשה פסיכולוג לעצמו, ואני מדבר כאן על סדרת השיחות שבה מלמדים את האדם איך להיות ממש פסיכולוג לעצמו, איך לראות את הדברים מבחוץ, לזהות את התכונות השונות, כן להזדהות עם עצמו אבל מביקורת עצמית.
נניח עכשיו, אני רוצה להתרגז עליך, אז אני לוקח את עצמי ואת הרוגז שלי, ואני מודד. נניח עכשיו אני כועס עליך ב-30% מהרוגז שלי. כלומר, אני עושה משהו במכוון, כשאני נמצא בשליטה עצמית. ואם אני בכל זאת עושה זאת, אני יכול גם לעצור את עצמי בכל רגע. אני כבר פוליטיקאי, אני שולט על הבהמה שלי. זו חובה במיוחד עם הילדים. זה מונע מהאדם אלימות וכל מיני בעיות. זו חובה עם הילדים.
וגם להראות לילדים, ילדים מאוד רגישים ותופסים את הדברים האלה. אם אני לפניהם מראה איך אני נוהג כשאני מתרגז על אמא לדוגמה, עוצר -"ולא, אני לא צריך להתרגז על אימא" שהיא כך עושה לי, כך אני מראה לפניהם את היחס, הדוגמה, זה החינוך.
כל החינוך הוא מדוגמאות, או שאנחנו מעבירים את זה בקבוצה. ואתן מכירות את זה מהטיפול. או מדוגמה אישית. חינוך זה דוגמה. גם הדוגמאות שאנחנו מקבלים מהחיים בזמן הילדות, זה מה שנשאר לנו לכל החיים ומהדוגמאות האלה אנחנו לא יכולים להפטר. זה בונה בנו את כל ההתנהגות, הצורה, היחס.
אורית: אבל אתה אומר שאנחנו כן יכולים לשנות את זה מתוך המודעות, ואנחנו מפתחים את זה.
כן, אנחנו עושים את זה. אבל אני אומר שאנחנו בדרך כלל, מקבלים דוגמאות מהילדות מבית אימא, וכך אנחנו מתנהגים. וכאן אנחנו עומדים לשנות את זה, לתקן, לעשות איזה מין קורקציה -תיקון יתר כזה קטן.
חיים חדשים - שיחה 25 - 28.6.2012
הוסף למועדפים
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, הורות, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה |
| להשאיר תגובה | |
אנחנו "רצון ליהנות". אנחנו עדיין לא מגלים את הכדאיות שבתענוג לגדל ילד.
אורית: זה לא תענוג לגדל משפחה, לגברים אין צורך במימוש האבהות שלהם?
כיום אנשים עושים חשבון. כי זו דעת החברה. אם החברה מסתכלת על האישה, ורואה שהיא עקרת בית ב"סמרטוטים" ומטפלת בילדים שבחיתולים כל הזמן, היא לא נחשבת, כי לדעת החברה אין בזה משהו מיוחד. אישה שהיא שרה בכנסת נחשבת לאישה מתקדמת, לבעלת תפקיד כלשהו וכדומה. סיבה נוספת היא בזה שגם קשה לגדל ילדים בתנאים ובדרישות המודרניות. בעבר שחררנו את הילד לבית ספר, הוא היה חוזר לבית, וזהו. היום יש לו חוגים ודרישות מיוחדות, מורים נוספים, ועוד הרבה דברים. החברה מביאה לקני מידה כאלה, שקשה לעבוד איתם.
והאישה כיום צריכה עוד להרוויח כסף, להחזיק את המשפחה יחד עם הבעל, להחזיק רכב כדי להביא את הילד לכל מיני חוגים, ולשלם על כל מיני דברים. לכן נשים שואלות, אם כך בשביל מה להביא ילדים? לכן האישה נכנסת לקשר וליחס יפה ונכון עם הגבר והם מחליטים שהם חיים בשביל עצמם.
בשביל מה אנחנו צריכים ילדים? הרי סך כל העניין שלנו הוא בתענוג, כי אנחנו "רצון ליהנות". אנחנו עדיין לא מגלים את הכדאיות שבתענוג לגדל ילד, התענוג הזה נמצא בספק.
לעומת זאת יש לאישה הרבה דברים אחרים לעשות. יש לה חברות שגם הן מרגישות כך, וביחד הם מבלים, עם הבעלים. זה כאילו שבא להן לעשות כל דבר. בדרך הזו הם חיים, אז בשביל מה להם להתחייב לכל מיני דברים? חוץ מזה האישה גם מרגישה את עצמה חופשייה. כי עם האגו שלנו, יכול להיות שבעוד כמה שנים הם ייפרדו, והיא תהיה עם מישהו אחר והוא יהיה עם מישהי אחרת. ויש גם כאלה שנשארים עוד חברים ונפגשים אחר כך. מה רע בזה?
ואחר כך בגיל זקנה, יש לה פנסיה מהעבודה, ועוד חיסכון, והיא נכנסת לבית אבות. וגם בתקופת החיים הזו, מה הילדים עושים בשביל ההורים? האם נלך בגיל זקנה לחיות אצל הילדים שלנו?
חיים חדשים - שיחה 24 - 27.6.2012
הוסף למועדפים
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, הורות, נושאי הערבות, התפתחות האגו, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |
מועדפים שלי