הכל תלוי בחשיבות. אם לאמא החשיבות של התינוק הייתה פחותה מהחשיבות של עצמה, אז היא הייתה דואגת לעצמה ולא לתינוק
אורן: אני אתאר לך שתי סצנות של ויתור בבית, ומטרתי היא ללמוד מהו הוויתור הזה שהוא המפתח שלי לצמיחה, לרווחים.
אני מגיע הביתה, אוכל ארוחת ערב, תוך כדי שאני אוכל תמיד הילדים באים לשבת על ידי, ולמרות שהם כבר אכלו ארוחת ערב, הם גם רוצים פתאום את מה שאני אוכל. אז אני נותן להם בכיף, זה וויתור ראשון.
זה לא וויתור.
אורן: למה לא?
איזה וויתור? זה כמו שאמא מוותרת על משהו בשביל הילד הקטן שלה. אם היא לא הייתה מוותרת אז היה צריך להעמיד לידה שוטר. כי אם היא לא תוותר אז הילד ימות מרעב.
אורן: זוהי תמונה אחת, הבנו את התמונה, היא מוכרת. כל אבא מכיר.
זה לא וויתור.
אורן: התמונה שנייה היא שאשתי רוצה ממני משהו ואני לא רוצה.
כן.
אורן: זה וויתור קצת אחר.
בטח.
אורן: כשאתה אומר שאם תוותר אז תקבל מזה את "סוד החיים", התפתחות, צמיחה, גדילה, שזה מרחיב גבולות, למה אתה מתכוון? לא ברור לי, כי הוויתור הראשון משמח אותי, אבל הוויתור השני מדכא אותי.
נכון.
אורן: לכן שאלתי, כי החלש מוותר.
על הוויתור הראשון אנחנו לא צריכים ללמד אותך.
אורן: נכון, הוא קורה באופן טבעי.
את הוויתור השני אתה חייב לפתח לבד, לא שזה בא אליך על ידי הטבע, אלא אתה כאן מנהל את ההתפתחות שלך. לא הטבע מנהל את ההתפתחות שלך, אלא אתה מנהל את ההתפתחות שלך.
אורן: אשתי מנהלת, לכן זה נתפס שאם אני מוותר אז אני חלש.
אבל אתה תיקח את זה בחשבון אחר, בצורה אחרת.
אורן: איך?
הכל תלוי בחשיבות. אם לאמא החשיבות של התינוק הייתה פחותה מהחשיבות של עצמה, אז היא הייתה דואגת לעצמה ולא לתינוק. אבל מכיוון שחשיבות התינוק היא יותר גדולה מהחשיבות של עצמה, היא קמה, רצה ועושה בשבילו.
איך עכשיו אנחנו מזיזים אותך, לוותר על הנוחיות שלך ולקבל את הרצונות של בת הזוג שלך, מעל הרצונות של עצמך? זאת אומרת, שהמטרה, השכר שאתה מקבל עבור זה, חייב להיות יותר גדול.
אורן: נכון.
נניח שבת הזוג שלך נותנת לך תנאי, "אם תרחץ כלים במקומי אז נלך יחד לאן שאתה רוצה שנלך". אז אתה מוותר על הנוחיות שלך, רוחץ את הכלים, ואז אתם הולכים למקום שאליו רצית שתלכו יחד. נכון?
אורן: כן.
זאת אומרת, המטרה מקדשת את האמצעים. אם כך, אנחנו צריכים לקדש את המטרה, את הסביבה שמדברת על כך שזה דבר חשוב, את ההתפתחות שלך, שאתה תגיע לדברים טובים, את חוסר הבעיות, כי אתה יוצא מהן במקום שכל הזמן ישבו לך על הראש. אנחנו צריכים לסכם את כל הדברים האלה יחד לצורה כזאת, שאתה תרגיש שכדאי. ואתה לא תצא מהכדאיות הזאת. אנחנו צריכים יחס חברתי, לחץ חברתי, שכל הזמן יחזיק אותך במודעות שכדאי לך לעשות כך.
חיים חדשים – שיחה 40, 25.07.12
אם אני רואה שהשני משקיע בי, אז יש לי מזה חומר דלק, לעשות אותו דבר כלפיו. וכשאני עושה את זה כלפיו, אז יש לשנינו, לכל אחד מאיתנו, חומר דלק כפול
אורן: מה לגבי ההתפתחות? דיברת על שלושה גורמים, סביבה, התפתחות ולהימנע מהפסדים בקשר הזוגי.
התפתחות יכולה להיות בסביבה, בעבודה, בהתפתחות פנימית אישית, כלפי כל העולם. תלוי באיזה אדם, יכול להיות שהוא מבין שאין ברירה, שחייב לפתח את עצמו וכן הלאה.
העיקר זה השפעת הסביבה, זה ברור. כי בסך הכל מבקשים ממני להזיז איזה אצבע, אבל בגלל שהיא דורשת ממני, אז זה נעשה קשה פי כמה. כי אם אני עושה לעצמי אז אין לי בעיה, אני משרת לעצמי. לשרת למישהו, לקבל את הרצון של מישהו, זאת הבעיה. אבל בשביל מה? מהו הרווח? הרווח כאן צריך להיות הדדי. בוא נסכם בינינו, נשחק בינינו כל הזמן בהדדיות, אני לך ואתה לי.
ניצה: זה הדבר הכי חשוב ללמוד, כי ממה שהבנתי עכשיו מכל השיחה על וויתור, זה שיש הבדל בין וויתור לוויתור הדדי. שאם רק אני מוותרת אז אני מרגישה פראיירית, כמו בתפיסה שהצגנו.
לא פראיירית, את לא מקבלת חומר דלק.
ניצה: בדיוק.
זה העיקר. מאיפה אני אקבל אנרגיה? אם אני רואה שהשני משקיע בי, אז יש לי מזה חומר דלק, לעשות אותו דבר כלפיו. וכשאני עושה את זה כלפיו, אז יש לשנינו, לכל אחד מאיתנו, חומר דלק כפול, וזה עוזר לנו להמשיך.
ניצה: כי בוויתור הדדי אני מרוויחה גם את הרצון שלי וגם את הרצון שלו.
מכאן הכלל, צריכים להראות אחד לשני כמה אני מוכן לוותר בשבילו. זה ייתן לו חומר דלק.
אורן: איך אתה מראה?
"נותן מתנה לחברו חייב להודיעו".
אורן: איך?
איך? ההפך, להגיד "תראי איך רצתי להשיג לך משהו שהרגשתי שאת רוצה". ובאמת למרות שהיא לא כל כך רוצה, היא תגיד "כמה שאני רציתי את זה, איך עשית את זה? איך ידעת." וכן הלאה. בקיצור, לנפח את גדלות המתנה, גדלות הנותן, וכמה שיותר לתת לעצמו התפעלות פיקטיבית.
אורן: זה לא ברור.
זאת אומרת, שזה לא נכון, אבל אני משחק בזה, והמשחק הזה הופך להיות לאמת.
אורן: אתה יכול לתת לי דוגמה?
נאמר שקנית לי גלידה, ואני לא כל כך רוצה לאכול אותה, בעבר נהניתי מגלידה, ואתה לא מבין שעכשיו אני נמצא במצב אחר, אבל בגלל שאתה השתדלת ועשית הכל בשבילי, בסיטואציה אחרת לגמרי בעבר, אני חייב להחזיר את עצמי לאותה הסיטואציה שהייתה לי קודם, לאותו הרצון, וליחס שלך אלי, ואז אני מתחיל לקבל מהגלידה הזאת תענוג גדול פי כמה וכמה ממה שיש בגלידה עצמה. אני חייב להגיע למצב של התפעלות כמו שהייתה לי בעבר כשאתה השקעת בזה, לאותו הרצון שתיארת לעצמך שהיה לי פעם כלפי הגלידה.
זאת אומרת, שכך אני מגיע לתענוג אין סופי, וזה יכול להיות מכלום. ואני חייב להראות לך שגרמת לי תענוג גדול, אני אומר "הייתה לי צרבת וכאבי ראש ומצב רוח רע, ועכשיו הכל עבר. איזה יופי, איזה עולם". אני חייב להראות לך שנתת לי את כל העולם, את הבריאות ומצב הרוח, ולא רק את הגלידה. אני חייב להראות לך את זה, כי מזה תקבל מצב רוח.
אורן: סיפוק.
כן. יחד עם זה אני חייב להבין שהיחס שאני מפתח אליך בתוכי, הוא לא יחס מלאכותי. אני פשוט משתמש באותם הכלים שהיו לי קודם, ברצון לגלידה, כשראית בעבר שאני רוצה אותה, ואני גם משתמש ביחס שלך אלי, בכך שרצית לעשות לי טוב. אני פשוט מעלה את עצמי לדרגת החיסרון לגלידה ולדרגת היחס שלך כלפַּי. וכאן אנחנו מצרפים את כאב הבטן שלי ואת כל הדברים האחרים שהיו לי, עם היחסים שלנו, הכל נכנס ביחד ומגדיל את הכלי ואת התענוג. החיסרון המשותף, היחס המשותף, הגלידה עצמה לא שווה כלום, התענוג שמתגלה מעליה, שווה פי מיליארד יותר מחתיכת הקרח הזו.
חיים חדשים – שיחה 40, 25.07.12
גברים / תפקיד
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |
כל הקהל הזה צריך להיכנס לחינוך ולהשכלה מיוחדת.
אורן: שלום לכם וברוכים הבאים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום לך הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: איתנו באולפן גם ניצה מזוז, שלום לך ניצה.
ניצה: שלום.
אורן: אנחנו כאן ביחד מדברים על החיים שלנו, איך לבנות חיים חדשים בחיים הפרטיים של כל אחד ואחד מאיתנו, ובכל מערכות היחסים שבהן אנחנו נמצאים, עם בן או בת הזוג, עם האנשים הסובבים אותנו ועם הזולת בכלל, כדי שהחברה שבה אנחנו חיים תהפוך להיות מקום שכייף לחיות בו, במקום שכל היום סובלים בו.
במקום הנוכחי, בתוך סדרת השיחות הזו שאנחנו נמצאים בה בתקופה האחרונה, אנחנו מדברים על הקשר הכי אינטימי, הכי רגשי שיש בחיים שלנו, וזה הקשר הזוגי. אנחנו מנסים לקבל הדרכה והכוונה מהרב לייטמן איך להתייחס בצורה חדשה לגמרי לקשר הזה ולזולת בכלל. כשהגדרנו כאן, בפרוייקט הזה, את הקשר הזוגי כמעין מעבדה ביתית שנמצאת בהישג ידו של כל אחד ואחת מאיתנו, ודרכה אנחנו יכולים לשדרג את תפיסת החיים שלנו מן הקצה אל הקצה, עברנו כאן ביחד כל מיני הכוונות ובנינו תרגילים וכל מיני דברים, והיום רצינו להתמקד בנושא מאוד מיוחד שאותו ניצה תציג.
ניצה: היום אני רוצה לשתף אותך באיזה תהליך שאנחנו עוברים, גם בתוך הסדנה אבל גם עם החברים שלנו. בתוך הסדנה אנחנו כבר מתחילים לממש את התהליכים שנתת לנו, ובאמת אנחנו מתחילים להרגיש באיזה שיפור. ואנחנו מרגישים שיש לנו צורך לשתף, אנחנו משתפים הרבה מאוד חברים, יש לנו הרבה זוגות חברים טובים שאנחנו קרובים אליהם מאוד, אנחנו פתוחים ומספרים להם מה אנחנו עוברים, והם מגלים הרבה מאוד התפעלות וסקרנות לתהליך, אבל הם מרגישים שהם נמצאים במקום מאוד רחוק מזה.
האמת היא שאני כבר מתחילה להרגיש התרגשות מאוד גדולה, כי אני מרגישה את הצער, את הכאב שלהם. הם מסתכלים עלינו ואומרים לי "זה בלתי אפשרי, איך אני אגיע לנקודה הזאת שבה אתם נמצאים? איך אני בכלל אתחיל את הסדנה הזאת? אנחנו צריכים אולי איזו חוויה רגשית, מכינה רגשית, משהו שיכין אותנו לתהליך הזה".
נכון. אנחנו דיברנו על זה שלפני הסדנה, כל הקהל הזה צריך להיכנס לחינוך ולהשכלה מיוחדת.
אורן: לא מהמישור האינפורמטיבי, במישור הרגשי.
גם רגשי. הם צריכים לעבור חמש או עשר שיחות, בחלק הראשון של המפגש, ובחלק השני לעבור סדנה. אבל לא בסדנאות מהסוג הזה של "סדנאות זוגיות" אלא סדנאות בנושא של השיחות עצמן, שהן "האגו כגורם", "בחירה חופשית", "החברה כגורם לשינוי האדם", כל מיני שיחות כאלה שדיברנו עם אורן בעבר. ואחרי שתהיה להם הכנה, כשהם ידעו איך מדברים בתוך הקבוצה, ויעברו כל מיני התפעלויות פנימיות ושינויים פנימיים, אחרי זה יגיעו לכך.
אורן: לא, גם אחרי זה. אולי תפתחי קצת יותר את הנושא.
ניצה: קיימנו שיחות אישיות והאישה אפילו קראה לי למטבח ואמרה לי "בינינו, אנחנו חיים בכזה שקר, אנחנו כבר שנים לא מספרים את האמת אחד לשני, אנחנו לא משתפים. אתם מדברים פה על משהו שיש ביניכם, על איזו יכולת לעבוד ביחד, לשתף פעולה ביחד, אנחנו לא משתפים פעולה ביחד, קשה לנו בכלל. חוץ מזה שיש לנו הרבה מתח והרבה כעסים בינינו, אנחנו צברנו במשך השנים הרבה מאוד מטענים, מטענים רגשיים אחד כלפי השני. אני מרגישה, שגם אם אני עכשיו מאוד רוצה וגם הבעל שלי מאוד רוצה לעבור תהליך כזה, זה יהיה קשה מאוד". כי מעל כל הדבר הזה יש רצון של שניהם לעשות משהו יותר טוב בשביל הקשר שלהם, כי רע להם, אבל הם לא יודעם מאיפה להתחיל, הם מרגישים שהם צריכים ליווי ראשוני, התחלתי, שיהיה קרוב יותר למקום שהם נמצאים בו.
יכול להיות שאתם צודקים כי אתם מגיעים מתוך ניסיון, מתוך החיים, ואני עוד לא חש ולא חי את זה. יכול להיות שאני קפצתי הרבה יותר קדימה. אבל מאיפה להתחיל? אתם צריכים כבר לראות מאיפה. ואנחנו דיברנו על זה, שאנחנו קודם כל מדברים על האדם בצורה אובייקטיבית, כאילו לא עלייך ולא עליי, אלא על משהו ששייך לאדם. מיהו האדם, מהם הדחפים שלו, מה מניע אותו, איזה חשבון אגואיסטי הוא עושה, בשביל מה ולמה, האם הוא מתחשב בזולת או לא, ועד כמה?
זאת אומרת, לתת לכל אחד ואחד מאיתנו קודם כל חופש לצאת מעצמו, כשמדובר על "הטבע". ולאט לאט אנחנו מבינים שהטבע הזה, זה אנחנו, ואנחנו הן אותן החיות, המכונות, שנפעלות על ידי החוקים והדחפים האלה שיש בנו. וכך אנחנו רוכשים הסתכלות חדשה, אובייקטיבית, כמו פסיכולוג שמסתכל על האדם, או כמו רופא שמתייחס כך לפציינט. אחרי זה אנחנו נוכל לדבר כבר, כל אחד על עצמו או על השני או על השלישי, עם כל מיני דוגמאות כאלה שאיתן אנחנו צריכים למצוא תמיד איזה מקום משותף.
אז אם מדובר, נניח, על הילדים "בואו נדבר על הילדים שלנו, בוא נראה אילו תכונות יש בילד אחד, או בילד שני, עד כמה הם מגיבים, עד כמה הם רוצים, ועד כמה שלא. עד כמה אנחנו משוחדים כלפיהם כשאנחנו אוהבים אותם, או שנראה אותם בצורה אובייקטיבית עד כמה שאפשר, בוא תבדוק אותי כשאני מדברת ואני אבדוק אותך", וכן הלאה. וכך לאט לאט אנשים רוכשים ניסיון לגלות את הדברים מפני שהם יודעים שהם סך הכל נבראים.
סך הכל זה לא "אני", אלא כמו שאנחנו נעשים במשך החיים. נניח אם אני מדבר על עצמי, "אז זה אני, כך נולדתי, כך קיבלתי חינוך, עם תכונות כאלה נולדתי, כך אני בנוי, כך עשו אותי, אז מה אתם רוצים ממני? אני משתדל", ואם כן או לא, התכונות שאיתן נולדנו נשארות לנו כל החיים, ומה שקיבלתי בילדות מהסביבה, בגן הילדים, בבית הספר, גם זה נשאר לכל החיים, ואי אפשר לשנות את זה, אלא איכשהו, כשאנחנו מגיעים לגיל מבוגר, אז אנחנו מבינים שזה כך ומוכנים לסלוח, ומוכנים איכשהו להשלים זה את זה.
אבל בגיל צעיר, זה לא כך. לכן אצל זוג צעיר צריכה להיות עבודה, כדי שיקבלו חכמה יתרה, כאילו שהם קצת יותר מבוגרים, וזה על ידי החכמה שיקנו, על ידי הלימוד. כתוב אין זקן אלא מי שקנה חכמה אז כדי שהם יהיו קצת יותר זקנים מהחכמה שקיבלו, אנחנו צריכים לספק להם את זה, וזה דורש זמן.
ניצה: אבל אלה הם כאילו שני מישורים. את מה שתיארת עכשיו, הרגשתי שזה עושה לנו הכנה מאוד מאוד טובה מבחינה מנטאלית. כלומר, אני כבר בראש מתחילה להבין, זה מכין אותי, אבל רגשית אלה הם כאילו שני מישורים שונים. יש הכנה מנטאלית שזו הקניית ידע וחכמה, אבל יש איזה מישור רגשי שאפילו כשאני כבר מבינה שמשהו לא טוב לי, אני עדיין ממשיכה לעשות אותו, אני לא מצליחה להתגבר עליו.
תצטרכי ליצור איזה דוגמאות, תיאטרון, קולנוע, קליפים, כדי שהם ילמדו מזה על עצמם. שיראו כל מיני צורות יחסים כאלה או כאלה, בין בני זוג, ואיך שכך הם מתייחסים, מתפעלים, מתנגדים, מי צודק, אולי פחות או יותר וכן הלאה. אנחנו לא נוכל למצוא כאן דרך קלה, לא, כי זה שינוי האדם, זה שינוי היסוד של העולם. מצד אחד אנחנו חושבים שהאדם הוא כאילו נזר של הטבע, אבל זה לא נכון, כי אם האדם משתנה, כל הטבע משתנה. זאת אומרת, הוא דווקא נמצא ביסוד ולא בפסגת ההר, ואין לנו ברירה, זו יכולה להיות דרך ארוכה, אבל היא יפה. צריכים לעשות אותה בצורה כזאת שהם מקבלים סיפוק מזה שהם עוברים. אין כאן אפשרות לדלג.
ניצה: זה בדיוק העניין, אנחנו לא רוצים לדלג, אנחנו רוצים שתכין אותנו. אם אני עכשיו עם החברה שלי, אותה חברה שדיברתי איתה, ואני עכשיו יושבת מולך, הייתי רוצה גם אני וגם בן זוגי לעבור איזה תהליך שיכין אותנו. יש כבר נכונות, יש רצון.
אז כנראה שאנחנו נצטרך להרחיב הרבה יותר את ההכנה לשינויים.
חיים חדשים, שיחה 37, 17.7.2012
צריך לרכך את האדם, להביא אותו קודם כל לכך שלא מתכוונים אליו, לא באים לדקור אותו.
ניצה: איזה תהליך אתה חושב שיכול להתאים כדי ליצור בנו את ההכנה הראשונה הבסיסית ביותר, כמו להכין איזו קרקע שתהייה מוכנה להתחיל את התהליך הזה?
קודם כל הם צריכים לעבור את החינוך הבסיסי שלנו, את ההשכלה והחינוך האינטגרלי, נניח בעשרה שיעורים, בשיחות וסדנאות ליד זה, במקום שהם מדברים יחד על משהו שלא שייך להם, על הבחירה חופשית, על השפעת האדם על הסביבה, והסביבה על האדם. על האגו שכל הזמן מניע את האנושות ואותנו בחיים, איך זה מסובב אותנו. בקיצור, כאילו על דברים חיצוניים, ומדברים בגוף שלישי, או איך אני מסתכל ורואה את זה בעולם. אבל הם מתרגלים קודם כל לדבר על מה ששייך בכל זאת לטבע של כל אחד, אומנם עדיין לא בצורה אישית, לא על עצמם, אלא כעל מעין תופעה בטבע. וחוץ מזה הם מתרגלים לדבר, לראות כך זה את זה ועוד כמה זוגות כאלה לידם, ולדבר על זה. ולהבין שמתוך הפורום שהם נמצאים בו, בשיחה הכללית, בסך הכל התוצאה הכוללת היא באמת תוצאה טובה. כדאי לדבר, כי כך אנחנו מגיעים למשהו טוב.
יש כאן כמה מטרות. א', שבכל זאת הם מדברים ואז לומדים. ב', שהם מדברים על התכונות שנמצאות בהם אבל בינתיים מתרגלים לדבר עליהן כמו על משהו חיצוני. ג', הם רואים שמשילוב הדעות, יש להם איזו תוצאה חכמה, יפה, נכונה, שעברה ביקורת של כולם, והיא מקובלת על כולם באותו העיגול. כך הם כבר עוברים שיפור, שזה כבר שינוי. וזאת הם עוברים בעשרה מפגשים.
אחר כך צריכים לעבור למפגשים בצורה חלקה, אנחנו מתחילים לדבר על מה שהתחלנו, איך הם מתחילים לעבוד על זה בזוגיות. וגם לא להכניס אותם לגמרי לזוגיות, שידברו בינתיים בצורה כזאת כאילו לא על עצמם, אלא כעל הזוג המצוי. אז באים ארבעה או חמישה זוגות והם מדברים על הזוג המצוי. אז הם "שופכים" מה שבא להם, לא חשוב מה, ואנחנו גם נותנים להם איזה נושא ומשתדלים להיות ביניהם כמכוונים, כדי שלא יברחו לשדה הפתוח. אבל הם כבר מדברים על משהו ששייך גם להם, זאת אומרת, לא על טבע האדם, על בחירה חופשית, או על השפעת הסביבה, אלא כבר על מה שקרוב לחיים הזוגיים שלהם, ואז הם מדברים ביניהם כמו בשיחת סלון. אבל אנחנו אומרים לעשות זאת בלי לפגוע בזכויות, בלי לייחס את זה לאף אחד. אם מישהו מזהה את עצמו כביכול, אז שלא יחשוב שזה נעשה בכוונה. ואז אנחנו מדברים על כל הדברים, החיוביים והשליליים שיש בזוגיות, ועד כמה הדבר הזה הכרחי אפילו להתפתחות האנושות, להתפתחות האדם, איך שבלי תמיכה הדדית זה קשה, או אולי דווקא יותר קל.
כאן צריכים לכוון בעדינות את הדברים שלהם, כדי שבכל זאת נגיע כל פעם לתוצאה כזאת שאם זה נקבע כך בטבע, אז כנראה שאנחנו צריכים לראות את המצב השלם, שאולי אנחנו לא רואים אותו, אבל בכל זאת הוא נבנה בתוך חיי המשפחה.
כשהם מדברים בצורה כזאת, כאילו בגוף שלישי, כך הם בכל זאת משתנים. כל אחד בתת ההכרה שלו רואה שמדברים אולי קצת עליו, ואולי קצת עליה, ואמנם זה לא מחייב אותו להשתנות, אבל כך כל אחד מתחיל, במקצת, לעשות ביקורת על עצמו, לראות האם נכון או לא נכון, "עשינו כך, או עשינו כך, האם זה בסדר או לא בסדר". הוא רואה שזאת קודם כל תופעה כללית, מצד אחד, ומצד שני אפשר לדבר על כך, ומקבלים על זה דעה שקודם הוא לא חשב עליה, ועכשיו הוא חושב.
צריך לרכך את האדם, להביא אותו קודם כל לכך שלא מתכוונים אליו, לא באים לדקור אותו, אבל הוא מתרגל לדבר על הדברים האלה, ופתאום הוא מגלה שיש בזה פסיכולוגיה שלמה של האדם, שהוא לא סתם איזו חיה פרימיטיבית, של "קח ותֵן", אלא יש פה רצונות, יש כאן תשוקות, מחשבות, יש איזה חזון לכל אחד, יש משהו למשפחה. וגם מה עם הילדים, איך הם מרגישים את זה, איך הם סופגים את הרוח הזאת שקיימת במשפחה, איך המשפחה חיה? איך שלא יהיה, בכל זאת הילדים מאוד מתפעלים ממה שיש במשפחה ובטוח שהם יהיו דומים להורים שלהם. אם הרוח שלנו היא רוח לא מקרית אלא חזקה ומטרתית, אין ספק שהילדים ילכו לפי זה בחיים שלהם. את זאת אנחנו יודעים לפי חוק הטבע. אז אנחנו מעוניינים לבנות בבית משהו מוצק ויפה, כי חייבים להראות לילדים דוגמאות, שזה ייכנס להם לטבע.
על כל הדברים האלה אנחנו מדברים.
חיים חדשים, שיחה 37, 17.7.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |