את חייבת להראות לו עד כמה שאת סובלת יחד עמו
אורית: אבל יכול להיות שבגלל שההורים שלו התגרשו בעודו ילד והוא חווה את הגירושים בצורה מאוד קשה, אז הוא לא מוכן להבין שאני בכלל לא כזאת.
יכול להיות שאימא שלו עשתה אותו מעשה, ויכול להיות שהוא מעביר את זה אלייך וחושב שעכשיו מגיע התור שלו לסבול, כמו שאבא שלו סבל וכן הלאה. זה עוד יותר גרוע. היית צריכה לקחת את זה בחשבון, בכל דבר שבחיים.
אורית: אז מה אני צריכה לעשות עכשיו?
זו בעיה. אנחנו בני האדם לא יכולים למחוק את העבר.
אורית: בסדר. אז מה עכשיו?
איך אנחנו יכולים להשלים את זה? במה תוכיחי לו שאת נאמנה לו ולא בגדת בו? איך? האם את בתור אישה מרגישה שיש לך לזה איזו גישה, אמצעי?
כאילו להחזיר אותו למצב שהוא בטוח שכאן לא קרה כלום. כי החשד שלו הוא על בגידה, סתם כך מריקוד הוא לא היה עושה עניין, אלא בפנים הוא מרגיש שהיתה בגידה. ובפרט שמבית אבא ואימא הוא בעצמו בתור ילד אולי מאוד מאוד נפגע. הם התגרשו ועוד בגלל אימא. בגלל אבא זה מילא, זה איכשהו מקובל בחברה שלנו, וקודם זה היה מקובל עוד יותר שאבא כך עושה. אבל זה שאימא עשתה, אז אימא בגדה במשפחה, היא בגדה גם בו, לא רק באבא. היא ממש הרסה את כל העולם הקטן שלו ועכשיו הוא רואה שזה קורה לו. זה משהו שקשה מאוד להתמודד איתו.
אורית: קודם כל במקרה הספציפי הזה, של ההורים שלו, דווקא האבא בגד והאימא הייתה זו שנשברה לרסיסים. ובאמת הוא היה זה שתמך באימא וליווה אותה בצערה. אבל במקרה שלנו אין לו הרבה מקום לחשוש, אלא הוא בעצם אומר שזו כביכול התחלה של משהו שיכול להיות יותר גרוע. אבל אני לא יודעת איך לעצור את זה.
הוא בטוח שלא היה כלום?
אורית: הוא בטוח שלא היה כלום, הוא מאמין לי שלא היה כלום, אבל הוא עדיין כל כך חושש שהוא כל הזמן עסוק רק בלחשוב על זה ומתי תהיה הפעם הבאה, והוא לא נותן לנו להתקדם הלאה. אני רוצה לשכוח מזה ולהתקדם הלאה.
לא. את לא יכולה לשכוח מזה. לך אסור לשכוח את זה. אם את רוצה לשכוח את מזלזלת בכל הרגשות שלו. איך יכול להיות שבכלל הם יסתדרו פעם? איך את מרשה לעצמך לשכוח אם הוא סובל? ההיפך, את חייבת להראות לו עד כמה שאת סובלת יחד עמו, שבאמת את מצטערת מאוד שנתת לו איזו יכולת, איזה רמז לחשוד. את חייבת לרדת להרגשה שלו ולהיות יחד עִמו ולהוציא אותו יחד עם עצמך משם. את חייבת להיות שקועה בזה יחד איתו ממש, רק בצורה כזאת. ושהוא ירגיש שאתם הולכים יחד, כמו שגנבת נניח, ועכשיו את מאוד מצטערת על הגניבה ועושה הכול כדי לא לחזור עליה.
את כבר יודעת שלחברות שלך אי אפשר להאמין, שבפעם הבאה שזה קורה את הולכת רק על דבר בטוח, או שבאמת יהיו רק בנות או שאת הולכת עם בעלך, ואת מראה לו את זה בכל המקרים. את מתקשרת אליו לפני שהוא מתקשר אלייך, את מזמינה אותו בערב לארוחה, את אומרת "בוא נלך לבית קולנוע, בוא נלך יחד לאיזה מקום". את רוצה להראות לו שאת רוצה למלא כל רגע ורגע פנוי בו. שהוא ימלא לך את הכול. שאין לך יותר בחיים חוץ מעבודה הכרחית, לא שאת נהנית שם אלא היא הכרחית, וכל יתר התענוג הוא רק ממנו. את נושמת דרכו.
אורית: זה לא יכול להגיע למצב לא טוב?
זה יגיע למצב יפה מאוד. שאתם תשלימו סופסוף ותרגישי באמת שיש לך בעל שאוהב ומאוד מחזיק את המשפחה. זה נכס גדול היום.
אורית: הוא לא יתפוס על זה טרמפ ויהפוך את זה לאיזה ניצול?
אני לא חושב שזה יקרה. זה תלוי, את מספיק רגישה כדי לראות האם זה לא הופך להיות לניצול. כאן את תצטרכי להפוך את היחסים שלכם לקצת חבריים. שאתם ביחד מבלים, ביחד עושים הכול, כמו שני חברים.
אורן: מה פירוש?
חברים זה נקרא "שווים". שהאחד לא רוכב על השני. אצל בעל ואישה לפעמים זה כך ולפעמים זה כך, תמיד מישהו מהם יותר ומישהו פחות, זה פועל בצורה של שמיניות. אם הם מכניסים לתוך השמיניות האלה עניין של שוויון, זה מסתדר. אני ממליץ לעניין השוויון, לצאת מהבית ולעשות סיבוב אפילו סביב הבית שלך, ולהחזיק יד ביד. תנסו. זה לא פשוט.
חיים חדשים – שיחה 22 – 26.6.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |
לתת צ'אנס זאת אומרת, לבנות יחסים טובים שמתוכם הוא ירגיש איזה אמון.
ניצה: האם את מרגישה שאת מבינה מה את צריכה לעשות עכשיו?
אורית: כן. זה נראה לי די ברור.
ניצה: מה את הולכת לעשות?
אורית: מירב תשומת הלב, מירב היחס, מירב הזמן הפנוי, יהיה ממוקד להיות איתו ולתת לו את התחושה שבעצם רק הוא חשוב ובעיקר הוא ממלא את הזמן הפנוי. כי בכל זאת, יש לי עוד חברות ויש לי משפחה, אבל לכל המקומות האלה אני אצטרך לקחת בחשבון שאני הולכת רק איתו והוא מלווה אותי וכך זה יכול להסתדר.
למה שזה לא יהיה כך?
אורית: אולי זה צריך להיות כך, אבל מרוב המקרים של מה שקורה פה בארץ, בכלל, אז כמות הגירושים רק גדלה.
אם את רוצה להיות כמו רוב המקרים, אז כבר אין מה להמשיך בכלל ולהתחיל לתקן משהו.
אורית: כן.
זה ברור.
ניצה: אני שאלתי אותה, כי היה לי חשוב להבין שהיא כאישה שבאה עם מקרה, הבינה בדיוק איך היא מיישמת את זה ברגע שהיא יוצאת מכאן, זה מה שהיה חשוב לי להבין. האם ברור לך או שאת מרגישה שאת זקוקה לכלים נוספים איך להפוך את המצב הזה שתואר כאן, איך להביא אותו לידי יישום, תכלס עכשיו בבית מול הבעל שלך?
אורית: אני חושבת שדיברנו על דרכים שצריך לטפל במקום החרד והחושש של בעלי, ואני חושבת שיש לי כלים.
את לא צריכה להתכופף. את צריכה פשוט להיות חברה ואהובה וחמה, אשתו, זאת אומרת להיות ביחסים טובים, חמים, הוא צריך להרגיש את זה. זו לא איזו דיפלומטיה וכמה כן וכמה לא. לכן אני חושב שאם הוא ירגיש שזה בא מהלב זה יעבוד, אם זה לא בא מהלב אז יש לך חשבונות, וזה עוד יותר יקלקל. הוא לא יוכל לסבול את זה. הוא מאותו סוג הגברים שלא יסבלו התנהגות מלאכותית, או איזה קשר לא לבבי.
אורית: ומה אתה יכול להציע לו לעשות? עכשיו אני יודעת מה אני צריכה לעשות. מה הוא יכול לעשות כדי לעזור לעצמו ולנו לתקן את הקשר?
הוא צריך לתת צ'אנס. מצידו אני אומר צ'אנס, כי הוא חושד בכל. הוא צריך לתת צ'אנס לתקן את הדברים האלה ובאמת להגיע למצב שהכל נמחק.
אורית: אז אם הוא אומר שהוא נותן צ'אנס ושהוא מוכן לסמוך, אז הוא צריך לשחרר את הפחד שלו?
לא. מה פתאום?
אורית: אז מה כן?
הוא לא צריך שום דבר. הוא רק נותן צ'אנס. הוא מוכן ללכת איתך יחד.
אורית: מה זה "לתת צ'אנס"?
לתת צ'אנס זאת אומרת, לבנות יחסים טובים שמתוכם הוא ירגיש איזה אמון. אולי הוא בכלל מסוג האנשים, מסוג הגברים, שלא מאמינים באישה, שרוצים שכל הזמן תהיה לידם? יש כאלה. את מכירה את בעלך יותר טוב ממני. אבל אם הוא מסוג כזה, זה לא יעזור שום דבר כי זו נטייה טבעית, יש גברים מאוד רכושניים שהם לא מסוגלים לזה.
אורית: אז אי אפשר לעזור לו לתקן את התחושה הזאת?
לא, הוא לא צריך לתקן. אין כאן מה לתקן. זה לא פגם, זה הטבע.
אורית: אבל זה קשה לי לחיות עם זה.
למה לא חשבת על זה קודם? אני מצטער. איך אפשר לדבר על זה עכשיו? כמה זמן אתם נשואים?
אורית: עשר שנים.
תסבלי עוד כמה עשרות שנים.
אורית: ואז?
אין לי מה להגיד, אלה היסודות של הטבע, והטבע של הגבר הוא להרגיש שהאישה שייכת לו וזה בא לנו מדרגת החי לדרגת המדבר. הגברים לא מסוגלים לקבל את זה. היום זה דור מקולקל וקורים בו דברים הפוכים, אבל בדרך כלל גבר רוצה שהאישה שלו תהיה שייכת לו, במשהו ששייכת. מי הוא בשבילך?
אורית: בעלי.
בעלי. את שומעת מה שאת אומרת? זאת אומרת יש בזה משהו.
אורית: בעלות.
כן.
אורית: ואם אני אישה עצמאית?
היום, בחברה שלנו את יכולה להיות חופשייה.
אורית: לא יכולה להיות אישה עצמאית עם גבר?
אם הוא מרשה. כי שותפות היא אם שני אנשים מסכימים. ואנחנו משתנים במשך החיים. יכול להיות שבתור זוג צעיר נשוי, זה היה בסדר, היית מסכימה לזה, וגם הוא, אבל במשך השנים בכל זאת אנחנו מתבגרים, יוצאות לנו כל הרשימות מבית אימא החוצה. אנחנו נעשים יותר דומים להורים שלנו, והסביבה משפיעה. אין מה לעשות.
חיים חדשים – שיחה 22 – 26.6.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |
היא צריכה להראות לו שהיא באמת מסורה לו ולמשפחה במאה אחוז.
אורן: אני רוצה לשאול לגבי ההדרכה שאתה נותן לגבר. אתה אומר שהגבר צריך לתת צ'אנס. ותיארת קודם בצורה מאוד רגשית שאני הזדהיתי איתה מאוד, עד כמה הוא פגוע מכל המקרה הזה.
גם היא נותנת צ'אנס. הם שניהם מסכימים, כי הוא לא עוזב, רק שהוא נמצא באותו מצב, פגוע, חושד וסובל.
אורן: נאמר שאני אותו הגבר, אני מנסה עכשיו להתלבש בו, כמו שאמרת, אני פגוע, אני סובל, וחושש. עכשיו אני שומע את העצה הזאת "אתה אדם חכם, תן לזה צ'אנס", אני מבין מה שאתה אומר, ואני אפילו מקבל את זה בשכל, וזה נראה לי הגיוני העצה שאתה נותן, אבל איך אני באמת פותח את הלב לתת פה צ'אנס, כי אני הרי פגוע?
לכן אמרתי לה, הוא לא מוותר כאן על כלום.
אורן: נניח שעכשיו אני הגבר, מה אני צריך לעשות? כַוון אותי.
שום דבר, היא צריכה לעשות.
אורן: את זה הבנו. נתת לה הַכְוונה.
היא צריכה להתקשר מהבית, לקחת אותו לבית קולנוע, לבית קפה, להבטיח לו בכל מיני מעשים כאלה של טיפול בזוגיות ובו, כי ממנו אין שום דרישה כי הוא לא פגע ולא קלקל כאן שום דבר, היא צריכה להראות לו שהיא באמת מסורה לו ולמשפחה במאה אחוז.
אורן: ומה זה אותו צ'אנס שרצית שאני כבעלה אתן לתהליך הזה להצליח? מה פירושו שאני צריך לתת צ'אנס?
שהבעל מסכים לזה, הוא הולך עימה, הוא משתתף בזה.
אורן: למרות שבלב תכלס זה קשה.
בלב לא קשה לו להשתתף יחד, ללכת איתה לבלות, לטייל, אבל הוא לא יכול לעשות שום דבר עם הלב שלו, אלא כל פעם אחרי המעשים נמשכים הלבבות, ואז זה לאט לאט יירגע בלב, וישקע בלב. הוא יבין שיש לו אישה נאמנה, וזה בשבילו הכי חשוב. יש כאלה שלא איכפת להם. כל גבר וגבר עם האופי שלו.
אורית: אבל אני כאישה, באמת בפועל, לא עשיתי שום דבר שהוא עד כדי כך רע.
אני לא יודע.
אורית: מלא אנשים יוצאים למסיבות, לאירועים, גם הוא יוצא לדברים כאלה מהעבודה.
אני לא יודע. אם הייתי בעלך, והייתי שומע על זה שאת היית במסיבה והיו שם ריקודים, גברים, נשים, הייתי מתאר לעצמי את דברים הכי מלוכלכים שיכולים להיות היום במסיבות.
אורית: אז אתה מראש לא סמכת עליי.
לא, אני סמכתי עלייך לפי המילים שלך, שאמרת שזו תהיה מסיבת בנות. פתאום אני שומע שהייתה שם אורגיה, בעיניי זה כך. על מה יש כאן בכלל לדבר? אז אני כבר חושב כך, שאת לא סיפרת לי את זה מראש מפני שאחרת לא הייתי מרשה לך ללכת, ואז שיקרת לי והלכת לשם, ואם כן, אז לַמה לא לקחת אותי?
אורית: אז אם זה כך, וזה מה שאתה חושב, אז אתה מראש לא סמכת עליי.
לא, בדברים האלה אני לא סומך. אם את שיקרת לי על זה, אז לכל מה שהיה שם בפנים, אני כבר לא מאמין.
אורית: אבל אני לא רואה את זה כשקר.
את יכולה לראות איך שאת רוצה, אבל אצלי זה פגם בלב, זהו, יש לי שריטה בלב, מה תעשי?
אורית: אז אני צריכה להבין אותך ולהיות במַקום של לעזור לך.
כי את אשמה כאן ולא אני, את עשית את המעשה. לא חשוב אם זה המעשה הטוב ביותר, אבל את עשית אותו. את התחלת אותו במסיבת בנות, וגמרת אותו בריקודים עם גברים, וחזרת מאוחר הביתה, שתויה. וכשאני רואה את הדברים האלה, לא שאני סתם נפגע, אלא אני מרגיש שהמשפחה שלי כבר לא משפחה, הכול שבור, האישה שנאמנה לי היא כבר לא נאמנה, היא שקרנית ובוגדת. מה יש לי לעשות? אני לא יודע איך הוא בכלל נשאר בבית.
אורית: אבל אני לא אבא שלו ואני לא בגדתי, אני הלכתי למסיבה שקרו בה דברים. הוא מביא את זה מהבית.
אם את אומרת לי שכך את מרגישה עד עכשיו, ולא מבינה איך אני מרגיש, אז אין מה לעשות בינינו.
אורית: אני מבינה איך אתה מרגיש, אני רוצה לדעת על המינון של שני הצדדים שצריכים לעשות את העבודה.
אין מינון מצידי. מצידי את הרסת את המשפחה ואת החיים ואת הכול, אין בינינו שום דבר משותף. נניח שיש לנו ילדים משותפים, גם את זה אפשר לבדוק, כי אני כבר לא מאמין בך גם על העבר, על כלום. ולעתיד, איך אני יכול לחיות עם אישה כזאת, אישה בוגדת? ובצורה כזאת?
אורית: חכה, אנחנו עוד נגיע לבגידה. זו לא בגידה, זו נאמנות, אבל נגיע לבגידה.
בעיניי זה כך. יש גברים שמוכנים להשלים, יש משפחות שהאישה יוצאת בערב לבלות בכיוון אחד והגבר בכיוון שני. ויש גברים שלא מסוגלים לחשוב על זה שהאישה תחייך למישהו אחר. יש ויש. אז את צריכה לדעת מי בעלך.
אורית: זה משהו שבאמת מראש צריך לדעת עם מי אתה מתחתן, ואולי בעצם לעבוד על זה במהלך כל מערכת היחסים, כדי שמצבים קיצוניים כאלה לא יגיעו.
אני לא מבין איך הוא התחתן איתך.
אורית: לא הייתה לו שום סיבה לחשוד.
כנראה שלא היה אז במה לחשוד.
אורית: לא, אני באה ממשפחה שהיא בסדר גמור.
זה לא שייך למשפחה.
אורית: לא הייתה לו סיבה לחשוד. זאת אומרת, גם היום אין לו סיבה לחשוד מטעמִי. זאת אומרת, אני עדיין בתפיסה שזה קושי שבא מהבית שלו, אבל אני מוכנה ללכת עם המקום הכואב שלו.
השאלה היא אחרת, את חיה איתו עשר שנים, משפחה מודרנית, רגילה. אם לפני שזה קרה היו מספרים לך שאיזו חברה שלך עשתה כך לבעלה, ועכשיו יש ביניהם איזו תקלה, איך היית מקבלת את זה, בהבנה או לא? או שבכלל את לא יכולה להתלבש בגבר?
אורית: אני יכולה להתלבש בגבר.
האם היית מצדיקה אותו או לא? אני מדבר על אותה מסיבה שהייתה לך.
אורית: הייתי מצדיקה אותו, לא באותה עוצמה שזה מתקבל. הייתי דורשת שהעוצמה תרד, מכיוון שיש גם את הצד השני, וצריך במהלך עשר שנים ללמוד לסמוך עליו.
לַמה לא התקשרת אליו באמצע המסיבה? לַמה לא עזבת כשראית שהמסיבה היא יחד עם גברים?
אורית: כי אני לא רקדתי, ישבתי בצד עם חברה והתקשקשתי איתה. לא רקדתי ולא עשיתי שום דבר שבאמת מחשיד אותי בזה. אבל באמת לא ראיתי שזה עד כדי כך יכול להיות אקוטי, כי אני זו אני, אני יודעת מי אני.
הוא שאל אותך על המסיבה הזאת? איפה הייתה המסיבה?
אורית: הוא ידע איפה זה היה.
מקום פומבי או מקום פרטי?
אורית: מקום פומבי. סגרו את זה לרגל אירוע של העבודה, והנשים היו אמורות להגיע רק נשים. ומישהי, חבר שלה הייתה לו בעיה, אז היא הביאה אותו, והם דיברו ביניהם, הביאו עוד כמה. בקיצור, אני לא השתתפתי בסיפור הזה, ישבתי עם חברה ודיברתי. אז השאלה היא עוד פעם בעוצמה ובמינון.
אז אני שואל כבר משהו אחר. לַמה את לא גורמת עכשיו לאותו אירוע לקרות עוד פעם ולקחת אותו? או למשהו יותר קטן, אבל שיהיו שם אנשים כאלה שיתנו לו הרגשה שהכול לא מלוכלך, כמו שהוא מתאר לעצמו, אלא דבר נקי יותר?
אורית: זה רעיון. לא חשבתי על זה. זה בהחלט רעיון טוב.
קודם כל, אני שומע עכשיו שזה מהעבודה, שזה היה במקום מסוים, פומבי, שסגרו רק לרגל המסיבה הזאת. יכולים לספר ולהסביר לו, יכול להיות שזה יעזור.
חיים חדשים – שיחה 22 – 26.6.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |
המטרה היא לעורר שיתוף - זה לא שאישה מחזיקה את הגבר, אלא ששניהם הולכים יחד
אורן: אני רוצה לשאול על אחת העצות שנתת קודם. אמרת שאתה ממליץ לבני הזוג במצב הזה להכריח את עצמם לצאת ולטייל יד ביד.
יד ביד זה מאוד סמלי. זה נקרא שאנחנו "שווים", הולכים יד ביד. יד ביד זה לא שאישה מחזיקה את הגבר, אלא ששניהם הולכים יחד. זה מאוד חשוב. ממש ללכת לטייל בפארק יד ביד. ממש יד ביד, לא ליד השני, לא בחיבוק ולא במשהו, אלא יד ביד. זה נותן הרגשת שוויון.
אורן: במהלך הטיול הזה של יד ביד, המצב הרגשי ביניהם הוא הרי לא משהו, כמו שאנחנו מבינים בסיטואציה שנוצרה. מה אתה ממליץ, האם אתה ממליץ שהם ידברו על משהו? ואם כן, על מה? חוץ מללכת יד ביד, מה צריך לקרות, צריכים לדבר על משהו?
אני ממליץ לדבר על הילדים או על הנכדים, זה יכול לקרות בכל גיל.
אורן: על הדברים המשותפים שיש להם?
כן, על דברים משותפים, על אנשים רחוקים מהם, מהילדות אולי, משהו שלא שייך להם. ממש לא במעגל הפנימי של המשפחה, אלא אם כן מדברים על ילדים. כלפי משהו שאנחנו לא נקלקל שום דבר, משהו שיעורר את הקשר בינינו לצד החיובי. אפילו שאנחנו אולי מדברים קצת על בעיות, רק על קצת, אבל שזה רק יגרום לשיתוף בינינו. המטרה היא לעורר שיתוף. אז מה יכול לעורר כאן שיתוף, אבל שיתוף בלבד? אני לוקח את זה מניסיון שלי, שאני מטייל עם אשתי כל יום שעה. רק חדשות טובות.
אורן: אבל עכשיו אנחנו מדברים על טיול בסיטואציה ספציפית.
עוד יותר.
אורן: לכן אני שואל, על מה לדבר, במצב הזה, המסובך מאוד רגשית, נניח שהם הצליחו למצוא תעצומות נפש וירדו לטייל יד ביד.
לא כך. היא צריכה לבוא אליו ולהגיד שהיא רוצה לטייל.
אורן: והוא צריך לתת את הצ'אנס כמו שאמרת קודם.
בלי צ'אנס, בלי כלום, לא נדבר על צ'אנסים ותנאים. סתם, יצאו לטייל, בוא נעשה סיבוב.
אורן: הם ברחוב.
כן, הם ברחוב. שתחזיק אותו ביד, או אפילו בשילוב זרועות, זה לא חשוב בהתחלה. ולדבר על כל דבר שיכול להיות משותף ביניהם, אבל לא מעורר אנטי, התנגדות. אלא שזה יקרב אותם.
אורית: גם על תכניות לעתיד, על דברים לעתיד?
תכניות לעתיד אני לא הייתי מעורר, זה כבר אומר שאת מחייבת בקשר, כאילו רוצה להוציא ממנו הבטחה שיש עתיד.
אני הייתי מעורר את העבר בצורה רגועה, טובה, שקטה וזהו. מה הוא דרש ממך הרבה שנים ולא קיבל? אולי לנסוע לאימא שלו, אולי עוד משהו, יש כאלה דברים. או לאיזה מקום לנוח יחד או לעשות משהו. את צריכה עכשיו להיזכר ולהשתמש בזה.
אורית: זיכרונות טובים.
אורן: לא רק זיכרונות, רצונות שלא מילאת.
שלא מימשת.
אורית: בדיוק, רצונות שלא מימשתי.
אבל לא לעשות את זה כ"עכשיו אני אשמה, אני מוכנה".
אורן: אלא?
זה צריך להיות בעדינות, פשוט דרך אגב.
אורית: שלא יהיה שקוף.
לא, וודאי.
ניצה: זאת אומרת, שזה לא ירַאה כמו איזה ריצוי.
לא. אבל הכי טוב, הוא צריך להכיר את כל המסיבה הזאת ואת מי שהיה שם, את צריכה לגרום לזה. איזה יום הולדת שלך או שלו או משהו, תזמיני חלק משם, זה כבר ינטרל את החשד.
חיים חדשים – שיחה 22 – 26.6.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |
להקל על הגבר, זה רק להיות לידו נאמנה ושותפה ממש - הגבר תמיד ירגיש את עצמו שהוא מוותר ולא יכול לסבול
אורן: אמרת קודם, שיש גברים שמטבעם לא נותנים אמון בנשים, ויש גברים שיותר נותנים אמון. זה בטח איזושהי סקאלה כזאת בין אפס למאה. נניח שבני זוג התחתנו, ולא כל כך שמו לב לזה קודם, כמו שאני למשל מסוג הגברים שלא נותנים אמון ויש לי קשר זוגי, מה אתה יכול להמליץ לי ולאשתי, מתוך הכרת טבע האדם ומההרגשה של הסיטואציה הזוגית הזאת? כי אנחנו כבר נמצאים יחד, ואפילו יש ילדים, ואם הגבר הוא יחסית מהאנשים שמטבעם לא נותנים אמון, אז זה די מקשה על החיים.
אני יודע, גם עם הבת שלי קרה אותו דבר. היא חשבה להתחתן עם איזה בחור והיתה לה איזו נסיעה לצורך עבודה, והוא אמר לה "אם את מתחתנת איתי, איך את כבר נוסעת לחו"ל?". היא אמרה "מה אני יכולה לעשות, זו עבודה, ואני חייבת". התברר שזה באמת גבר עם נטייה כזאת, ואני המלצתי לה שלא להתחתן. או שהיא צריכה לבחור, יכול להיות שבשבילה כל החיים זה להיות בבית, או גם בעבודה, אבל קרוב. זאת אומרת, תלוי עד כמה משחררים את החבל.
אורן: אבל זה כשאפשר להחליט אם להיכנס לקשר של נישואין או לא. נניח שאנחנו כבר בקשר נישואין ויש לנו ילדים, וזוהי לא חבילה שאתה ממהר לפרק. והסיטואציה היא כזו שהגבר הוא פחות נותן אמון והאישה מאוד סובלת, והם באים לשמוע איזושהי עצה. הם כבר נמצאים בזה, לא עוזרת להם העצה "לא הייתם צריכים להיכנס". מהתקיעות הזאת, האם יש משהו, איזו גישה, איזו זווית מבט, משהו כדי קצת להקל?
להקל על הגבר, זה רק להיות לידו נאמנה ושותפה ממש.
אורית: זה שוב התפקיד של האישה.
זה התפקיד של האישה.
אורית: אבל מה התפקיד של הגבר?
התפקיד של הגבר, אין כאן תפקיד, אני אומר ברצינות. זה הטבע, שהגבר תמיד ירגיש את עצמו שהוא מוותר ולא יכול לסבול. וזה יצא בלחצים, בעצבים, במכות, לא חשוב איך, יש גברים שלא מסוגלים. אני הייתי נוכח במקרה עם זוג, במסעדה גדולה ומפוארת שאליה הוזמנתי, ופתאום אני רואה שהגבר, הבעל, קם והולך לשולחן הסמוך וצועק על מישהו "למה עשית ככה לאשתי?". מיד הבנתי שזה ממש מקרה קצת חולני, והוא גם היה גבר מבוגר, בן 50 ואפילו יותר, וכך גם בני הזוג. והאווירה במסעדה היתה מאד סולידית. זה פשוט ככה, איזו התפרצות. ואני חושב שמדובר בבני זוג שיחד שלושים שנה, לא ילדים או משהו. וראיתי את זה במו עיני, עד כמה שזה פתאום מתפרץ בצורה חולנית, ואתה לא יכול להגיד על זה כלום, כי נדמה לבעל שהגבר עשה איזה סימן עם העין לאשתו. וזה לא חשוב איך האישה נראית, כי בעיני בעלה היא רכוש שלו, והגבר השני הוא כאילו גונב.
אורן: מסכנה כזאת אישה.
הוא אוהב אותה.
אורית: אבל היא סובלת מזה.
הוא אוהב אותה.
אורית: אבל היא סובלת מסוג האהבה הזאת.
אולי לא סובלת, אולי היא באמת מרגישה שהיא שייכת.
אורית: היא מרגישה שהיא פוחדת לעזוב, כי הוא ירדוף אותה.
להיות "מקודשת לבעל", זה נקרא להיות שייכת לבעל. ככה זה מהטבע.
אורית: אז אנחנו נגיע בעצם להסכמים מראש.
נכון.
אורית: שאנחנו צריכים לדעת מה ההסכם הזה בעצם באמת אומר. זה לא סתם מילים.
ההסכם הוא שהבעל חייב לתת לאישה, "שארה, כסותה ועונתה לא יגרע" . ואם הוא נותן לה את כל זה, אז הוא נותן. את שואלת "במה הוא מוותר, מה הוא עושה?", הוא נותן את זה, וזהו.
חיים חדשים – שיחה 22 – 26.6.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו, זוגיות ומשפחה, טבע/תפקיד האישה |
| להשאיר תגובה | |