בלי תנועה אין הרגשת החיבור - החיבור צריך להיות כל הזמן בשינויים
אורן: ניצה, אני מבקש שתשאלי את הדברים, כך שישבו לך בפנים מתוך השיחות הקודמות.
ניצה: האמת היא שאני רואה הרבה פעמים את כל מה שאנחנו עושים, את כל ההפעלות, את כל הנושא של השולחנות העגולים, אני רואה איך העקרונות עובדים שם יפה מאוד ברמה החברתית. וכל הזמן כשאני מסתכלת על זה, אני שואלת את עצמי איך אני יכולה להכניס את השולחן העגול לתוך הבית. איך אני יכולה להכניס את השולחן העגול למערכת הזוגית שלי? יש שם עקרונות מאוד יפים. יש שם עקרונות שאחד מקשיב לשני, יש סוג של שוויון, אף דעה לא מבטלת את הדעה השנייה, אף רצון לא מבטל את הרצון השני, יש פתיחות כלשהי. איך אני מביאה את אותו שולחן עגול אלי?
האם רשמת כל העקרונות של השולחן העגול? עשית סדר? יפה, זה טוב. עכשיו את רוצה לעשות את זה בבית.
ניצה: כן.
את ראית איך הם עושים את הסדנה הזאת.
ניצה: כן, אבל אני צריכה שמישהו יעזור לי לעשות את ההתאמה הזאת.
מה זאת אומרת?
ניצה: איך אני לוקחת את אותו שולחן, שהוא משהו סימבולי.
לא.
ניצה: יש שולחן.
ועגול.
ניצה: אז שולחן עגול בבית.
ממש לסדר שולחן עגול. אם אין, אז לשבת על הרצפה במעגל.
ניצה: שולחן בלי פינות.
בלי פינות. לשבת עם התינוקות, עם כולם.
אורן: אבל אם אנחנו רק שניים? נניח שעדיין אין ילדים.
שניים זה שניים.
אורן: יושבים יחד.
כן, יושבים יחד.
ניצה: אמרנו שמיעוט רבים שניים, שניים זו קבוצה, נכון?
כן.
ניצה: הנה יש לנו קבוצה, אז בואו נכניס לתוך הזוג, את החוקים של הקבוצה.
לאט לאט בהמשך, אנחנו נצרף גם את הילדים, כרגע אנחנו מתחילים עם הזוג. אנחנו מעלים איזה קונפליקט באחת מתמונות המצב. בפעמים הקודמות דיברנו על חוסר אמון ועל כל מיני תופעות כאלה ואחרות. אפילו לקחת את תמונת המצב שכבר תארנו אותה.
איזו?
ניצה: כמו תמונת מצב שנתנו בתוכניות הקודמות, אולי אפילו תמונת מצב כמו שעוד מעט אורית תציג.
הכוונה לתמונה רעה?
ניצה: כן.
לא, בפרוש לא.
ניצה: אז בוא נראה מה.
איך אנחנו מתחילים שולחן עגול? העיקרון הוא מאוד פשוט, אנחנו מגיעים לשולחן עגול, את כל הנשק שלנו, אנחנו זורקים אותו אחרינו. אנחנו מתיישבים עם "מקטרת השלום" כמו האינדיאנים.
ואנחנו מתארים לעצמנו חברה יפה, טובה, משפחה טובה, כמו במקרה כאן. לא מדברים בצורה ש"אתה מוותר לי", לא בצורה כזאת, אלא "בוא נתאר לעצמנו שאנחנו ממש זוג יונים", שזה משהו חלומי. לא בצורת ויתור לעומת המצב שלנו, אלא איך החיים נראים בעצמם. האם יש לנו מילים איך לתאר את זה בלי להגיד שהרע הופך להיות לטוב. לדבר רק על הטוב.
ניצה: לתאר את הזוגיות הטובה כמו שאני מדמיינת אותה, הכי טובה שיכולה להיות, זוגיות אידיאלית נגיד.
כן, אני רוצה לשמוע.
ניצה: אז נגיד שאני מבקשת מכל אחד מהם לתאר מה זו זוגיות אידיאלית בשבילו.
תבקשי מעצמך.
אורן: כן מעצמך, אין כאן מישהו שלישי, הם כאן רק שני בני הזוג.
ניצה: עכשיו איך אני מרגישה מה יש בזוגיות אידיאלית. קודם כל יש שם חיבור, יש שיתוף, יש תמיכה, יש הערכה, יש חברות. יש איזה בסיס שאני מרגישה בו מאוד נוח, אני מרגישה אכפתיות, דאגה הדדית. יש משהו שכל הזמן אני מרגישה אותו כמו איזה ריקוד כזה, משהו מאוד הדדי. שכל הזמן אני בעצם חושבת על הצד השני והצד השני חושב עלי. כך זה בעיני זוגיות מצוינת.
כך זה נכון, רואים שאת פסיכולוגית. זאת אומרת, שקודם כל יש כאן כל הזמן תנועה. כי בלי תנועה אין הרגשת החיבור. החיבור צריך להיות כל הזמן בשינויים. השינויים הם כמו בריקוד טנגו צריך להיות מצב שאני זז ובן הזוג זז, כשאני קדימה הוא אחורה ואחר כך כשאני אחורה הוא קדימה. כי בלי זה אין ריקוד. אנחנו נמצאים כל הזמן בחיבור, אבל כדי לקיים את החיבור אנחנו צריכים להיות כל הזמן בריקוד.
זאת אומרת המצבים של פלוס ומינוס כל הזמן צריכים להשתנות. הם חייבים להיות גם בהרגשת הרעב וגם בהרגשת השובע, גם קצת מר, וגם קצת טוב. פלפל ומלח חייבים להיות יחד, כי בלי זה לא נרגיש את המתוק. זה חייב להיות, אבל אנחנו שולטים במצב ומכל השינויים הללו יש לנו עיקרון גבוה ביותר, שאנחנו נהנים שנינו, זה ריקוד הטנגו.
זאת אומרת, שקודם כל תהיה הנאה הדדית. וברור לנו שאף אחד לא יכול ליהנות מהשני, מבלי שהשני ייהנה מהראשון. זאת אומרת, אני צריך להרגיש איך השותף נהנה ממני ורק לפי זה אני רוקד. זה נקרא "להרגיש את הצד השני", שזה העיקר בריקוד. והצד השני גם צריך להיות אותו הדבר כלפי. זה נקרא "נכללים זה מזה", שכל אחד חי לפי רצון הזולת ולא לפי הרצון שלו. והרצון שלו וכל התכונות שלו, כל מה שיש בו הוא לוקח אותם, כדי לשרת את הרצון של הזולת.
זאת אומרת אני קיים כדי לשרת אותך במאה אחוז, ואת קיימת כדי לשרת אותי במאה אחוז ואז בצורה כזאת אנחנו נכללים זה בזה. ואם אני כל הזמן ער ורגיש לכל השינויים שיש בך ואת רגישה לכל השינויים שיש בי, אז כך אנחנו רוקדים את הריקוד הנכון.
זו בעצם "המשפחה", החיבור המושלם. אבל כדי להגיע לזה אנחנו צריכים להיות מספיק רגישים לרצון של הזולת. לעבור אימון, לא לפחד מכך שאני פותח את עצמי בפניו והוא לא ידקור אותי בחזרה בסכין בגב, שהוא לא יירק לי בתוך הנשמה, שאנחנו בזה ממש נמצאים בטיפול מיוחד זה אצל זו. וכאן חייב להיות מצב מאוד גלוי, מצב מאוד מסור.
והשאלה היא, מי הוא המחייב את כל זה? במקרים שלנו מחייבת אותנו המטרה העליונה, אם אנחנו מדברים על קבוצת "בני ברוך". רק המטרה מחייבת. במקרים של זוגות שהולכים לכזה חיבור, מה יחייב אותם? למה אני אצטרך כל הזמן להיות בדאגה בך ואת בי?
אורית: כדי להרגיש טוב.
האם להרגיש טוב בזה ייתן לנו את חומר הדלק המספיק, כדי לעשות מאמץ תמידי.
חיים חדשים - שיחה 25 - 28.6.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
"איש ואישה וחברה ביניהם" חייב להיות דחף, לחץ חברתי, שמירה חברתית.
ניצה: נכון, להתמיד בזה כל הזמן.
וכאן אנחנו באים לעיקרון מאוד מיוחד.זאת אומרת שבלי "הכוח השלישי" זוג לא מסוגל להיות יחד. למה פעם הכניסו את כל העניין הזה של הדת לכל הדברים האלה למען הצלחת הזוגיות? זה בא כדי לחזק את הזוגיות. כי אנשים לא היו צריכים כל כך להתחתן וכבר היו יכולים להיפרד, אז לכן בא העניין הזה של הדת. יש עניין של "איש ואישה שכינה ביניהם", זו כבר זוגיות רוחנית. כאן אנחנו מדברים על "איש ואישה וחברה ביניהם" חייב להיות דחף, לחץ חברתי, שמירה חברתית.
ולא יעזור לנו, אנחנו לא נוכל להתמיד בזה. אנחנו חיים תחת הדחפים האגואיסטיים המתחדשים כל הזמן והאגו עובד עלינו כל הזמן באיכויות יותר ויותר גבוהות. רק לחץ חברתי, בלי זה לא נוכל לעשות שום דבר. אני חושב שהפסיכולוגים לקחו את הזוגיות הזאת ואיכשהו הם מדברים ויש להם מלא ספרות כזאת ותורה שלמה רק שהיא לא מתקיימת בגלל שאין להם את "הכוח השלישי". הם לא יודעים איך להשתמש בה, הם בכלל לא מבינים את העיקרון הזה.
וזו באמת בעיה. וגם אצלנו זו בעיה. ואם אנחנו נעשה את זה רק בזוגות, בהתחלה זה אפשרי, כמה טיפולים, כמה דברים, אבל אחר כך אנחנו חייבים לארגן את הדברים בתמיכה יותר חיצונית. כמו שבדתות, בדעת החברה כדי להשיג אלוקות, אבל משהו חיצוני חייב להיות. הרבה זוגות עושים זאת מחוסר ברירה כדי לגדל ילדים. זה גם במשהו נמצא כלפיהם כ"השלישי המחייב".
אורן: זה דווקא טוב. הדברים הטבעיים זה טוב, לא לבנות על תהליכים גדולים, זה לא טוב לנו עכשיו.
אני לא מדבר על תהליכים גדולים, זה יכול להיות דעת החברה אפילו במקום העבודה שיודעים שאני מתגרש או שיודעים עלי שאני משהו.
אורן: כן, אבל היום זה סטנדרט. בגבעתיים לילדים יש שני בתים, זה סטנדרט, זה לא חריג. אז אתה לא יכול להגיד עד שיהיה שינוי גדול אני אתחיל בקטן.
אורית: אמרת שלא נחזיק מעמד אם לא נהיה תחת לחץ חברתי. האם הלחץ החברתי זה לא משהו שגדֵל, שמתפתח, שמשתנה? הלחץ החברתי אחרי שהגענו לאיזשהו סטטוס שכולנו אותו דבר, אותה שפה, עושים אותו הדבר.
אין דבר כזה, החברה הזו כוללת את כולם. ואיך שגם האגו שלנו כל הזמן מתפתח ומתעגל, על זה עוד לא דיברנו, שהוא נעשה אינטגרלי, אז בהתאם לזה אנחנו צריכים לעשות גם בחברה שלנו שינויים וגם בעצמנו שינויים.
אורית: אז הלחץ חברתי הזה שהחברה לוחצת אותנו להתנהג בצורה מסוימת או לתפקד בצורה מסוימת.
הוא גם ישתנה. וכל הזמן הוא ישתנה באיכות במיוחד. הוא ידרוש מהזוגות חיבור יותר ויותר איכותי.
אורן: אמרנו שמתיישבים לעשות ביניהם שולחן עגול בבית והם מתחילים לצייר את התמונה החלומית.
כן.
חיים חדשים - שיחה 25 - 28.6.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, השפעת הסביבה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה |
| להשאיר תגובה | |
להתקדם בקשר הזוגי ולהקים משפחה.
אורן: שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום הרב לייטמן.
שלום לכם.
אורן: שלום גם לאורית דולב שנמצאת איתנו ולניצה מזוז. אורית דולב היא מטפלת זוגית ומשפחתית ופסיכולוגית, וניצה היא מנחת סדנאות לאימון אישי, וכולנו התכנסנו כאן היום כדי לדבר על איך אנחנו יכולים לקחת את החיים שלנו למקום הרבה יותר טוב. אנחנו בחיים חווים כל מיני קשרים עם אנשים סביבנו, עם בן הזוג, עם בת הזוג, עם הילדים, עם ההורים, במשפחה, אנחנו חיים בתוך מערכות יחסים כאלה ואחרות, ומטרת השיחות שלנו כאן היא להבין איך אפשר לקחת את הקשרים הללו למקום יותר טוב על מנת להפוך את החיים לחיים חדשים, לחיים טובים.
ובשיחה שלנו היום אנחנו רוצים להתמקד בבניית הקשר הזוגי. דיברנו על כך גם בשיחה הקודמת, והייתי רוצה שאורית אולי את תוכלי לתאר לנו את השיחה הזאת על מקרה מסוים של בני זוג, שדרכו יהיה לנו קל להרגיש את הבעיה ואולי גם לכוון אותם עם כלים פרקטיים. ממש אם תוכלי "להתלבש" בדמויות ולספר לנו את זה בגוף ראשון.
אורית: חייתי עם בן זוג במשך שלוש שנים, גרנו באותו הבית, חלקנו את החיים שלנו כמו כל זוג רגיל. בסך הכל היה ממש בסדר, היו עליות וירידות, אבל היה מצוין, כולנו חיכינו כבר לשלב שנמסד את הקשר הזה. זה ממש נראה שזה הולך לקראת זה.
למה הכוונה ב"נמסד"?
אורן: לנישואין, שיתחתנו.
אורית: שנמסד את הקשר בנישואין. המשפחות חיכו לזה.
למה?
אורית: כי אנחנו כבר גרנו שלוש שנים ביחד.
למה, מה היה הצורך ליותר, אתם הרי נמצאים יחד. אז מה הבעיה?
אורית: להתקדם בקשר הזוגי ולהקים משפחה. לא להישאר רק זוג רווקים שגרים באותה דירה אלא ממש להקים משפחה.
מה ההבדל? הרי אמרת שהתחלקתם בכל יחד.
אורית: נכון, היינו כמשפחה וגרנו בדירה אחת.
מה היה חסר באותו זמן?
אורית: ילדים, כתובה, נישואין, חתונה.
את החתונה עושים למען הקרובים, אז מי צריך חתונה?
אורן: בואו רגע נשלים את התמונה, כדי שיהיה לנו יותר ברור מה המצוקה שאליה הם נקלעו. אז אחרי שלוש שנים ביחד, הלכתם לקראת חתונה.
אורית:
ככל שהתחלנו לדבר על החתונה ולהתקרב לתאריך יעד מסוים שקבענו, כך הרגשתי שהוא נלחץ, ולאט לאט הגבר התחיל לקבל "רגליים קרות" מה שנקרא. ומדי פעם הוא היה מסתלק, עד שבסופו של דבר הוא נפרד ממני לגמרי. ואחרי תקופה קצרה הוא חזר, הוא ביקש שנחזור כי הוא מאוד רוצה שאנחנו נהיה ביחד, אבל הוא לא מוכן להתחייב לקשר. הוא לא מוכן לדבר יותר על חתונה, הוא מוכן להבין את הצורך שלי, שאנחנו שלוש שנים ביחד, אבל הוא לא מוכן להתחייב לקשר, וכך הוא מוכן להמשיך. ואני בטוחה שהוא אוהב אותי, אני יודעת שהוא אוהב אותי, אבל יש כאן פרדוקס. אני מתבגרת, אני רוצה לממש את האימהות שלי, אני רוצה להתקדם בחיים. ויש לי קושי מול חוסר הרצון שלו להתחייב. מה שהפתיע אותי עוד הרבה יותר זה שבדיוק באותה תקופה שאנחנו נפרדנו, שתי חברות מאוד טובות שלי, שגם נמצאות במערכות יחסים ארוכות טווח, גם להן קרה ממש אותו הסיפור, שאחרי תקופה מסוימת הן הבינו שהבחור בעצם לא ממש רציני ולא מוכן להתחייב לקשר. ורציתי לנסות לברר מה מקור הקושי של הגברים להתחייב לקשר?
ההתחייבות.
אורית: הם מתחייבים לעבודה, הם מתחייבים לכל.
כל ההתחייבויות האחרות הן לא התחייבויות נצחיות, לנצח. כאן הוא בעצם מתחייב למשהו שהוא לא יכול לברוח ממנו. הוא מרגיש את עצמו קשור באזיקים. הוא מרגיש את עצמו ממש בבית סוהר. זה משהו כמו בית סוהר פנימי, אפילו לא בית סוהר חיצוני, שאפשר לברוח ממנו, לשלם באיזו צורה שהוא יכול להמתיק את זה. וכאן הוא מתחייב. ילד או גבר, מרגיש את עצמו בטוב רק כשהוא חופשי. אמא מסתכלת עליו מאחור באהבה, והוא רץ בחצר והולך ועושה, וחוזר אליה עם בגדים מלוכלכים, רעב. היא מכבסת לו, היא מאכילה אותו, היא עושה עבורו את הכל.
זה בשבילו נקרא "בית". שהוא הולך כל רגע לאן שהוא רוצה, הוא בורח, הוא עושה את החיים שלו וכשהוא חוזר הביתה תמיד מקבלים אותו בחום, באהבה, ולא חשוב כמה מלוכלך הוא חוזר.
וכאן, הוא הרגיש שכן, הוא חייב לך משהו, אבל בכל זאת יש לו איזה מין חופש, מאחור יש לו דלת פתוחה. כשהדלת הזאת נסגרת ומאחור נותר קיר, קשה מאוד לקבל את זה. אני אומר לך את זה מתוך הרגשה פנימית שלי ואני יודע איך להתלבש בגברים אחרים, זה פשוט משהו שמפחיד מאוד. אחר כך עוברים את זה. יש איזה מחסום פסיכולוגי, שאחר כך עוברים ולא נורא, חיים עם זה, וזה בסדר.
אבל יש מחסום מאוד קשה. וישנם גברים שהם לא יכולים לעבור אותו, הם לא מסוגלים. ויש כאלה שכן מסוגלים, כי הם מסתכלים על החברה, בבושה, בקנאה, בכבוד, בהתחייבות, בלחץ חברתי וכן הלאה, וזה עוזר להם לדלג על זה. אבל בעצם אנחנו רואים שמצד הטבע אין דבר כזה. מצד הטבע מצד הגבר, הוא מתחתן עם עוד אישה. כך זה היה רגיל בכל התרבויות הקדמוניות. הוא יוצא לאיזה מקום, לציד, לבלות, למשהו, הגבר בכל זאת תמיד היה יותר חופשי. וכאן אולי זה גם תלוי באישה עד כמה שהיא מראה לו שהוא נשאר חופשי, שהוא בזה לא נכנס לצינוק.
חיים חדשים - שיחה 24 - 27.6.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו |
| להשאיר תגובה | |
מה שלאישה נחשב כעוגה מתוקה, בשביל הגבר זה נחשב כעוגה מרה.
אורית: בסך הכל היה לו מאוד טוב, כי הוא היה בא הביתה עם פרחים.
נכון, היה לו מאוד טוב, אבל עכשיו את אומרת לו, שהוא צריך להתחייב ליותר. הוא צריך להתחייב לזה שיהיו לו ילדים ושיהיה לו בית והכל יהיה מסודר וזה יהיה לכל החיים.
אורית: אז הוא לא מפחד ממני ומהנישואין, הוא מפחד מהילדים.
הוא מפחד מהתחייבות, מאיבוד החופש שלו. את לא יכולה להבין את זה, כי לאישה יש אופי אחר. היא רוצה להיות תלויה, היא רוצה שמישהו יהיה שלה, שהיא תהיה שלו. היא מרגישה בזה השלמה. הגבר לא, בשבילו זה בית סוהר. מה שלאישה נחשב כעוגה מתוקה, בשביל הגבר זה נחשב כעוגה מרה. אנחנו מאוד שונים זה מזה.
אורית: אז מה, זו אקסיומה? זה לא משתנה? כי בכל זאת יש גברים שנישאים וטוב להם בנישואין.
אם הוא מבין שהוא מקבל ממך סוגי תענוגים, סוגי מילויים, שרק בצורה כזאת הוא יכול למלא את עצמו, אז זה כדאי לו.
אורית: אז מה, הייתי שלוש שנים באשליה שהבחור שנתתי לו הכל והיה לנו כל כך טוב, מילאתי אותו ומילאתי אותו ובעצם הוא היה מרוקן?
כנראה שאת עכשיו צריכה עד כמה שאפשר, אם בכלל עוד ניתן, לתת לו הרגשת מילוי כזאת שזה יהיה יותר או במקום הרגשת ההתחייבות, ממש בית סוהר, שזה נראה לו סוף החיים. זו בעיה פסיכולוגית מאוד קשה לחלק מהגברים.
חיים חדשים - שיחה 24 - 27.6.2012
| שייך לנושאים: נושאי הערבות, התפתחות האגו, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |
אנחנו לא מרגישים כל כך יחס, קשר, ואהבה לילדים כמו שהיינו מרגישים בעבר.
אורית: אולי זו בעיה של החיים המודרניים כיום, שאנשים אוהבים פשוט רק ליהנות ולא לקחת שום דבר ברצינות, לא לקחת אחריות?
קשה להצביע על משהו אחד, מפני שאנחנו חיים בצורה מאוד מבלבלת. הגבר הרגיל המצוי, מאוד מבולבל כיום, הוא לא יודע לפי אילו טעמים הוא חי ואילו רצונות הוא ממלא, את הרצונות שלו או את הרצונות של החברה ושל הפרסום וכו'. אבל גם בצורה הטבעית, שאליה אני תמיד פונה קודם כל ועליה אני בונה, גברים אף פעם לא היו מחויבים. הם אף פעם לא היו מחויבים כמו שהיום אנחנו מרגישים את עצמנו מחויבים.
המערכת המשפטית שמאיימת עלינו, ומוכנה להעניש אותנו על כל דבר. אני רואה שעל כל קיר ברחוב כתוב על "זכויות הגבר והמשפחה" עם פרטים לאן אפשר לפנות, כנראה שיש הרבה גברים שסובלים ולא יודעים איך לברוח מהחובות, כך שצריכים לידע אותם שיש מקום שבו יוכלו לדעת על הזכויות שלהם. אנחנו צריכים לבדוק את כל הנושא, אבל זה לא מן הסתם שהגברים לא רוצים להתחתן.
חוץ מזה, אני חושב שזו לא רק בעיה של הגברים שלא רוצים להתחתן. גם הנשים לא רוצות להתחתן. אני מכיר את זה מהרבה מקרים שבהם נתקלתי. כי האדם המודרני, גבר או אישה, שמסתכל היום על החיים שלו, צריך עכשיו להשקיע לפחות עשרים שנה בגידול ילדים, ובשבע או שמונה השנים הראשונות שלהם ודאי שהוא יהיה עסוק. עד שהילד הולך לבית ספר, וגם יותר מזה, כי החיים שלנו לא מסודרים כדי שנוכל לגדל ילדים. כיום אישה צריכה לעבוד יום שלם, כדי לתת חוגים לילדים, להביא את הילד, לקחת אותו, לשלם על זה, להרוויח כסף לכל הדברים האלה, זה ממש טירוף. כדי לגדל ילד היום צריך להיכנס לעשרים שנה התחייבות עד שהוא יוצא מהבית, ואולי ידרשו לכך יותר מעשרים שנה, זה לקחת מהחיים שלהם את עשרים השנים העיקריות.
כי לפני גיל הנישואים יש את הילדות, אחרי זה יש את הזקנה ובגיל 25 עד 45, זה כל החיים. אז האם להשקיע את זה במישהו שאחר כך לא אומר לך אפילו תודה או אומר "אמא ביי" וזהו. חוץ מזה אנחנו אגואיסטים בדורנו, כך שאנחנו לא מרגישים כל כך יחס, קשר, ואהבה לילדים כמו שהיינו מרגישים בעבר. היום מרגישים פחות קשר. יש הרבה מאוד פיתויים, הרבה מאוד דברים שמבלבלים אותנו, מושכים את תשומת הלב שלנו, לכן אנחנו רואים שהתופעה מתגברת
חיים חדשים - שיחה 24 - 27.6.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, התפתחות האגו, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, טבע/תפקיד האישה |
| להשאיר תגובה | |