שמדברים בדרך כלל על דברים חיוביים. רק טוב, מה שנקרא "חדשות טובות".
אורן: היית בודדה גם קודם?
אורית: הרגשתי את הבדידות גם קודם, אבל קודם יכולתי איכשהו לחיות עם זה, כי לא היה בנוסף עוד עול מסוים.
אורן: ועכשיו גם עבודות בית וגם הטיפול בילדים מעצימים את תחושת הבדידות?
אורית: כן.
אני ניסיתי לעשות כך. דבר ראשון, אני יוצא לחופש יחד עם אשתי בחו"ל. אנחנו נוסעים רק לטיול, אנחנו כל הזמן מטיילים ברגל. אנחנו יושבים בבית קפה ושותים קפה, במקום אחר אוכלים פסטה, אחר כך אוכלים בעוד מקום משהו קל, וכל הזמן מטיילים ברגל. זה החופש שלנו בשניים. אנחנו לא עושים קניות או כל דבר אחר, רק מטיילים ולפעמים קונים מצרכי מזון. דבר שני, בנוסף על אותו שבוע חופש, אנחנו מטיילים בכל יום כמעט שעה.
אורית: ואז מדברים?
ואז מדברים.
אורית: על מה מדברים?
אני כל הזמן שואל, והיא מדברת.
אורית: אתה "שואל"?
אני שואל.
אורית: הבעל שלי לא שואל שום דבר, אני מרגישה שאני לא מעניינת אותו.
אני יודע מה לעשות עם אשתי. אני שואל "איך הנכד, איך הנכדה, איך זה ואיך זה?". על מה אני יכול לשאול אותה? אני שואל אותה על מה שהיא עוסקת, ואז היא מספרת לי את כל הדברים. אבל גם בכל הדברים שהיא מספרת, אנחנו מחזיקים את עצמנו כך, שמדברים בדרך כלל על דברים חיוביים. רק טוב, מה שנקרא "חדשות טובות".
והדבר השלישי, אני מגיע לפעמים אלי הביתה ואנחנו עושים ערב זוגי. אנחנו לא מדליקים נר באמצע השולחן, אבל כן שותים יין, אשתי מכינה סלט יווני עם פטה ואיזו עוגה קטנה, כמו שאני אוהב, ואז אנחנו עושים ערב זוגי. אנחנו עושים זאת מתי שזה יוצא, גם בגלל שהיא עסוקה עם הילדים והנכדים. צריכים לעשות כאלה דברים, אבל אני רוצה להדגיש כאן, שבעצם צריכים לקבוע לזה זמנים, ולא "היום אתה לא מסתכל טלוויזיה".
הוא צריך לדעת שערב אחד בשבוע הוא שלך, והוא מגיע ועושה מה שאת רוצה. אם את רוצה לרקוד אז לרקוד, אם את רוצה לשבת אז לשבת, אם לדבר אז לדבר. הוא צריך לדעת את זה. כך אני עושה, אני יודע שעכשיו אנחנו הולכים לטייל ובשעה הזאת אני שומע. ואם היא מפסיקה, אז אני כבר אומר "למה את לא מדברת איתי?". בדרך כלל האישה אומרת כך לגבר, אבל כך אני אומר לה "למה את לא מדברת, למה את לא מספרת, מה קורה?". זאת אומרת, אני עושה כאן כאילו משחק הפוך, וזה עובד.
חוץ מזה אני מתקשר אליה לפחות פעם פעמיים ביום. אני שואל "מה נשמע?", והיא עונה "הכול בסדר". היא כבר רגילה, לכן זה לא לוקח זמן, זה לא דורש דבר, אבל הצלצול הזה חייב להיות. רצוי לעשות זאת בזמן מסוים, נוח. אלה דברים קלים, "ההרגל נעשה טבע שני", כך שגבר לא מרגיש את עצמו שהוא מחויב, שהוא תורם, שדורשים ממנו, שהוא ממש נמצא באיזה מקום סגור. זה מאוד חשוב לטבע הגבר. זה אותו אריה שמטייל ולא רוצה כלום מלבד להביא ללביאה צאצאים ולברוח. אז אם אישה מבינה את זה, היא מסכימה עם כאלה פגישות נקודתיות ובכל היתר אין מה לעשות. לאחר שילדים הולכים לישון, לאימא יש מלא עבודה, את יודעת את זה.
אורית: איך אני יכולה ללמד אותו לשאול שאלות? אמרת שאתה שואל את אשתך שאלות, איך אני יכולה ללמד אותו? הוא לא שואל אותי שום דבר.
זה נעשה בזמן המיוחד שיש לנו, כשאנחנו הולכים לטייל.
אורית: אנחנו יכולים לשתוק לגמרי. אם אני לא אדבר, הוא לא ישאל. הוא לא ממש יתעניין.
גם אני לא מתעניין כל כך, אלא אני יודע שאני צריך לשאול.
אורית: אז איך אני אלמד אותו לשאול? איך אני אלמד אותו שהוא צריך להיות מעורב גם במה שאני מרגישה, להיות אקטיבי, לשאול?
זו חכמת החיים. מגיעים לזה אחרי שמגיעים הנכדים.
אורית: עד אז אני אחכה? הם בני שנתיים.
כשיהיו הנכדים בני שנתיים, אז אולי תגיעו לזה. לכן צריכים ללמֵד. כאן אנחנו נוגעים בבעיה מאוד גדולה, שאנחנו לא מחנכים את הילדים להיות הורים. אנחנו בכלל לא מחנכים אותם להיות בני אדם, בני זוג, אין לנו חינוך לזה. מה שאנחנו נותנים לילד זה רק מקצוע. כאילו שאם לא היה מדע בעולם, אז לא היינו מלמדים אותו כלום. הוא היה גדל פרא אדם כמו אותו אריה. אבל לאריה יש אינסטינקטים, ואיך אנחנו חיים?
אורית: אני מוכנה לקבל את הדברים שאמרת לי ולעשות, ומתוך המודעות הזאת אני רוצה ללמד אותו לשאול אותי שאלות, להתעניין, לשאול איך את מרגישה, מה עובר עלייך.
תתחילי מזה שאתם מכינים פעם בשבוע איזו ארוחה עם סלט יווני כמו שאמרתי, איזה טכס קטן.
אורית: והשאלות יגיעו מעצמן?
אני חושב שמִדבר כזה כן.
אורית: ואתה מציע לעשות ערב אחד בשבוע? האם זה מספיק בשביל להתחיל לתקן את היחסים?
אני לא חושב שזה צריך להיות אפילו ערב אחד בשבוע. זה ממש לא עניין של שעות.
אורית: אז מה כן?
זה צריך להיות שכך זה, זה היחס. מספיק לחגוג יום הולדת פעם בשנה, תעשו משהו מתי שנוח. אבל בכל זאת, הוא בא אחרי העבודה הביתה, הוא לא הולך לפאב עם החברים שלו ומגיע הביתה קצת שתוי בשתיים עשרה בלילה. הוא בסדר גמור. אני לא מרגיש כאן מצידו עבירות כלשהן כלפי המשפחה.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה |
| להשאיר תגובה | |
ילדים זה קשה ודאגות, אבל קודם כל אנחנו יחד-זה תחכום פנימי שאישה צריכה לעשות בתוכה- להראות לבעלה שהוא העיקר, אחרת יתרחק
אורית: לא, הוא איש טוב. הוא באמת הוא עוזר כמה שהוא יכול לעזור, אבל הבעיה היא מבחינת היחס שלו, הקשר שבינינו.
אני חושב שצריכים לעשות כאן התאמה ביניכם בכמה שיחות, ולתת גם לך איזה כיוון נכון בדרישה אליו. אני מבין את הקושי להיות כל היום בבית עם הילדים ואחר כך לא להרגיש שום תמיכה מבן הזוג. אבל את אומרת שהוא מחליף חיתולים, בכל זאת הוא משתתף במשהו. לגבר זה הרבה.
אני מתלבש בך ובו ואני מבין את הפער הזה, אבל אם אנחנו נתעלה מעל דרישות האגו של כל אחד ואחד, אז אנחנו צריכים ממש להבין שביחסים בינינו אנחנו צריכים להגיע למצב שאין ילדים, אנחנו זוג, ואין ילדים באמצע שמרחיקים בינינו. הם הולכים לישון, ועכשיו אנחנו אחד עם השני ודבוקים זה לזה. ואנחנו כל הזמן כך, שהילדים לא נמצאים בינינו ולא נותנים לנו להתקרב ולהתחבק, לגעת זה בזה, אלא ההיפך, הילדים רק דוחפים אותנו יותר זה לזה.
צריכה להיות הכְוונה פנימית בקבלת התמונה הזאת של המשפחה בצורה אחרת. שאמנם ילדים זה נטל וקשה וצעקות ודאגות, אבל קודם כל אנחנו יחד. זה מאוד חשוב שלא תשימי את הילדים כך שהם העיקר, "תחזיק, תעשה, קח את הילד" אלא שהוא ירגיש שאת איתו כמו קודם כל הזמן, וחוץ מזה יש ילדים.
זה תחכום פנימי שאישה צריכה לעשות בתוכה, כי מי זה הגבר ומי היא המשפחה ומי הם הכול? הרי הילדים זה העיקר. והיא צריכה להראות לבעלה שלא כך, שהוא בשבילה העיקר, אחרת הוא יתרחק. אחרת הוא באמת יגיד, "מה את רוצה? אני מביא לך כסף, וגמרנו. קחי את הילדים שלך, קחי את הכסף ותעשי מה שאת רוצה. מה עוד את רוצה ממני?". זה מפני שאת מראה לו שבשביל זה כביכול הוא קיים.
אורית: בזוגיות הראשונית שלנו היה קשר אפשרי שיכולתי להסתדר איתו, אבל הוא באמת לא דיבר הרבה על הרגש שלו.
גם אז.
אורית: גם אז. עכשיו, לא רק שהוא לא מדבר על הרגש שלו, הוא גם לא מדבר על הרגש שלי, והוא גם לא מתעניין, ואני מרגישה בודדה בקשר.
לכן אני מעורר כאן את הנקודה, שיכול להיות שאת מציגה את הילדים כמקור שלך, כהתעניינות העיקרית שלך, ואז הוא מרגיש שהוא צריך לזוז, שהוא בעניין הזה מתרחק. אולי את גורמת לכך ולא הוא. אני רואה מצידו התנהגות גברית מצוינת רגילה, אפילו טובה. הוא מביא פרנסה הביתה, הוא לא הולך לפאבים עם החברים, הוא דואג למה שאפשר, אפילו מחליף חיתולים לילדים, מה את רוצה ממנו? יכול להיות שאת מציגה את הילדים כאילו לפנייך.
אורית: אני לא מציגה כך את הילדים. הוא מגיע הביתה, ויש את ה"שלום", ויש את היחס עם הילדים, ויש את המקלחות ולהשכיב אותם לישון, ולהישאר לבד, אנחנו לבד.
כן.
אורית: ב"אנחנו לבד" יש התמקמות מול הטלוויזיה, ואין שיח, אין דיבור, אין התעניינות במי אני ומי אתה ולאן אנחנו הולכים.
זה לא אופייני לגבר "מי אני ומי אתה".
אורית: אין דיבור בכלל, אין דיבור על רגש.
על מה?
אורית: יחס, רגש, אכפתיות.
לא לדבר על יחס. יש על מה לדבר בעולם, על פוליטיקה, על עוד דברים. אני רואה שאת מחייכת, אבל הוא לא רוצה לדבר על יחס. כמה אפשר לדבר על יחסים? זה כאילו שהוא אומר, "את לא מרגישה שאני אוהב אותך? אני אוהב. להגיד עוד פעם? אני אוהב. להגיד עוד פעם? אני אוהב". ברור שאני מגזים, אני מעביר את הדברים בצורה גסה במיוחד, כי הדרישות שלך צריכות להיות מאוזנות עם מה שאפשר לדרוש ממנו קודם כל, ועל זה צריכים לעבוד.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה |
| להשאיר תגובה | |
חייב להיות שטח משותף, הוא משתתף - היא חייבת להיכנס לשטח שלו, למגרש שלו
אורית: אז איך הוא ייכנס לעולם שלי? אני הולכת איתך על הדיל הזה, זה דיל מצוין. בתחום של המשפחה הוא מספק את מה שהוא מספק וזה בסדר לי. בתחום שלו אני מוכנה ללמוד כדורגל, לדעת מה זה "פנדל", "גול". זה התחום שלו, ומה עם התחום שלי עצמי לבד?
מה זה "לבד"?
אורית: הוא רואה כדורגל ואני רוצה רגש. אני רוצה את השיח שחסר לי.
רגש זה לא שטח. במה את מתעניינת שהוא יוכל לשאול על כך? יש לך משהו משותף איתו? אני רואה רק בית וכדורגל, הוא לא יכול להתחיל לדבר איתך על הנשמה ועל הפחדים שלך, אם הם התגברו היום על החרדות של אתמול?
אורית: לא, שידבר איתי בטוב.
בסדר, בטוב, עד כמה את מרגישה היום יותר ביטחון לעומת החרדות שהיו אתמול או שלשום, מה, הוא פסיכולוג?
אורית: הוא בן הזוג שלי, הוא המשלים שלי. דיברנו על כך שהוא צריך להשלים אותי.
זה מוגזם, אני מתכוון ברצינות, במקרה כזה לא כדאי לנו להמשיך. אני חושב שאת צריכה טיפול.
ניצה: זה היה רעיון מאוד יפה על הכדורגל, מה עומד מאחוריו? בעצם היא כל הזמן רוצה שהוא יזדהה איתה אבל היא, אין לה שום עניין להזדהות איתו. אז אתה אומר, "אם את רוצה לזכות בהזדהות, קודם תזדהי איתי, תהיי במגרש שלי, תהיי איתי, אחר כך נדבר".
נכון, כי חייב להיות שטח משותף, הוא משתתף, הוא מביא משכורת, לא הולך לשום מקום, בא הביתה ומחליף חיתולים, מצידו זה כל מה שהוא יכול לעשות, והוא לא מבין מה היא דורשת ממנו, היא מוציאה לו את הנשמה.
ניצה: איך כל הדברים היפים האלה שדיברנו עליהם בתוכניות קודמות, על כל הנושא של העקרונות, של השולחן, של הוויתור, של החיוך, יכולים להיכנס במקרה כזה, והאם בכלל זה אפשרי מהנקודה שהיא מתארת, איך לעלות אותםקצת למעלה, ולתת להם את המרחב של השולחן העגול שדיברנו עליו קודם?
מישהו צריך להזמין את מישהו לריקוד.
ניצה: בדיוק, ומי צריך להיות המישהו הזה? הסובל שמרגיש שחסר לו.
אלא מי ?
ניצה: כי השני לא חסר לא כלום בעצם.
נכון, היא חייבת להיכנס לשטח שלו, למגרש שלו.
ניצה: זאת אומרת, שכדי להגיע למצב שהיא מזמינה אותו לשולחן העגול, היא קודם צריכה להיכנס למגרש שלו, להיות בו, להרגיש אותו ואז להזמין אותו לשולחן.
היא מאוד עקשנית ומאוד דרשנית, זה קשה.
אורן: אישה טיפוסית, בת דורנו.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו |
| להשאיר תגובה | |
לתת כטיפים בספר שהאישה תדע איך לחזק משפחה
ניצה: אלה תופעות מאוד נפוצות לצערנו, אנשים לא יודעים איך להתמודד עם חיסרון או צורך שעולה בהם וברגע שהם מרגישים שהצד השני לא מצליח לספק את הצורך, אז או שיש לחץ מאוד מאוד גדול, "תספק לי, תספק לי את הצורך, ואם לא, אז לא צריך אותך. ואז נפרדים". פה צריכה לבוא השיטה הזו שמחברת, איך בכל זאת מהמקום הזה לחבר?
אני חושב שהבעיה היא יותר בנשים מאשר בגברים. זה לא בגלל שאני גבר, אני כבר עברתי את כל המצבים והגילאים. אני חושב שהבעיה היא שהאישה בימינו לא חכמה, היא לא מקבלת חינוך נכון, היא לא יודעת איך להתמודד עם הגבר, היא לא מכירה אותו, מי הוא. כל החינוך שלנו הוא חינוך זול, הוא חינוך מיני בלבד. גם מבחינת הגודל, וגם מבחינת המין. מלמדים אותנו להסתפק בזה. ומי שיותר מצליח בזה, הוא יותר בן אדם, הוא יותר מוצלח. אבל לקבל קצת יותר, לתת לילדים כמה טיפים פסיכולוגיים, להסביר להם שבפנים האדם מורכב, ואיך אפשר לעבוד עם זה, אז יש כאלה שמצד הטבע מרגישים וניגשים לזה.
אבל יש כאלה שהם אטומים, נניח אני, אם לא הייתי מגיע למקצוע שלי, אז לא הייתי מתפתח בכלל, לא הייתי מבין בכלל גם גברים, וגם נשים, ובכלל את העולם. כאדם הייתי מתייחס לחיים מאוד מאוד, כמדען, בצורה מאוד מאוד דידקטית, יבש ומוגבל. ורק במקצוע בִּיוֹ קיברנטיקה שאליו הגעתי, התחלתי להרגיש קצת יותר את פנימיות האדם, כי הייתי חייב. ולכן הבעיה שלנו שאנחנו לא מתפתחים בחינוך שלנו עם הדור שגדל. האגו גדל, נעשה עוד יותר בעייתי וקשור ואנחנו לא מלמדים על הקשר הנכון הזה.
אורן: אתה אומר שהאישה היום לא חכמה, היא לא יודעת.
פעם האישה לא הייתה צריכה ללמוד את זה, פעם היא ידעה זאת מבית אמא. היום היא לא יודעת אפילו איך לבשל, לא יודעת איך לטפל, כלום. פעם בבית אמא, בכל הבתים אחרי שילדה מגיעה נניח לגיל שבע, שמונה, תשע, וכן הלאה, ככל שהיא גדלה, הייתה מקבלת מאמא כל מיני מטלות בבית. היא הייתה חייבת לטפל בזה ובזה, בתינוקות שמהם היא קצת יותר גדולה, ואחר כך לנקות, להכין אוכל ולערוך שולחן ולעשות כל מיני דברים, ואולי לעבוד עם הפרות ועוד משהו בבית. היא הייתה רגילה לכל עבודות הבית, עוד מהבית. מה זה לטפל בשני ילדים? לכל ילדה בגיל שמונה, תשע, עשר היו כמה כאלה ילדים בבית שבהם היא הייתה מטפלת במקום אמא.
אורן: אבל זו לא המציאות של ימינו.
לכן אנחנו צריכים להשלים. האישה היום לא מוכנה, לא מוכנה להיות אמא. היא לא יודעת מה זה. ופתאום בא הגבר הביתה, והיא לא מבינה למה היא לא יכולה לראות טלוויזיה? ולמה הוא לא מדבר איתה? איזה מדבר, אני לא מבין, יש דרישות כאלה?
אורן: יש.
יש דרישות.
אורן: בטח, לכל אישה היום.
היום.
אורן: היום, אנחנו חיים היום.
אז בהתאם לזה תיתן חינוך נכון, תלמד אותם להיות בני זוג. אחרת, לא.
אורן: אנחנו עכשיו מלמדים אותם, זו בדיוק מטרת התכנית שלנו, ללמד אותם, לתת להם כלים, הכְוונה, עצה, איך לפתח זוגיות טובה. הם לא אשמים שבני הדור הזה כאלה.
ניצה: מקולקל.
אם שניהם לא יודעים מה לעשות, זה לא יעזור. טיפים קטנים אפשר לתת בספר, אבל באמת כאן לכל מקרה ומקרה חייב להיות טיפול. עד שלא יהיה להם שטח משותף.
אורן: שהאישה צריכה ליצור.
במקרה מסוים היא צריכה ליצור, ויכול להיות במקרה אחר הגבר.
אורן: מי שמבין שצריכים לעשות משהו, להזיז משהו, אז צריך ללכת לכיוון של יצירת שטח משותף.
כן. גם מצד הגבר, צריך באיזו צורה לבקש ממנו ערב אחד בשבוע "בוא נעשה ערב כזה לבד בלי ילדים, עם האוכל שאתה אוהב, עם איזה פרח שאני אוהבת, עם משהו כזה" זאת אומרת, לא בדרישה, עם יחס טוב, לעורר הרגשה יפה. מה היא מחייבת אותו? "למה אתה לא מדבר איתי?" מה יכול להיות מפנייה כזאת? הוא ישאל אותה "מה נשמע?" זו התשובה שהיא תקבל ממנו.
אורן: וזה לא מה שיספק אותה.
זאת אומרת, צריכים ללמד אותם איך להגיע למשהו משותף, חייבים. אוכל משותף, בית קפה, טיול קטן סביב הבית, לשבת ליד זה, במקום לשבת מול הטלוויזיה, שהיא תשב מולו. לא שהיא תשאל אותו שאלות.
אורן: שלא תשאל.
לא. לא שאלות.
אורן: למה?
כי זה כמו במשטרה. אין שאלות. כמה שפחות שאלות אחד לשני. צריך להיות ההיפך. שאלה היא כמו שאתה שולח לו חיסרון. לא צריכים חיסרון. צריכים לשלוח לו חיוך, שהכל בסדר. היא מתקשרת לאמא שלו, היא מתקשרת דרך הקרובים שלו אליו, אלה דברים שצריכים לתת כטיפים בספר או באיזה מקום שהאישה תדע איך לחזק משפחה.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה |
| להשאיר תגובה | |
אם האישה באה עם דרישה, היא מתרחקת מהחיבור. אם אתה דורש, אני מתרחק. אם אתה בא עם משהו טוב, אני מתקרב
אורן: נגיד שהאישה ארגנה כזה ערב עם אוכל טוב, יין, כל הדברים שהגבר אוהב. נניח הם מתיישבים לשולחן שמלא בכל הדברים הטובים ששניהם אוהבים, זה הערב שלהם, הילדים ישנים, אמרנו עיקרון אחד, לא להתקיף אותו עם שאלות כאילו שהוא בחקירה במשטרה.
מה כן? היא עשתה את כל המאמצים, ארגנה את השולחן, הכל יפה. מזמינה אותו לשולחן, הוא מגיע לשולחן והם מתיישבים שניהם. מה עכשיו, מה אנחנו ממליצים להם, מה עכשיו, מכאן והלאה?
שיאכלו.
אורן: יאכלו וישתו יין. כדאי לדבר על משהו?
להביא עוד כוס קפה.
אורן: זה ברור.
לשבת לידו.
אורן: מה עכשיו? לא לשאול שאלות כמו חוקר.
כשאישה מתיישבת ליד הגבר, אני צריך להמשיך להגיד מה היא צריכה לעשות הלאה?
אורן: הבנתי.
הבנת, יכול להיות למי שעוד לא מבין גם את זה אולי צריך להסביר.
אורן: אולי כשהם מתיישבים לעשות ביניהם סדנת חיבור, בעיגול של זוג יונים.
כן.
אורן: אפשר לעשות פה משהו? עכשיו השולחן כבר מלא ביין.
כל דבר ששמעת קודם, אפשר לעשות. אבל זה בתנאי שאחד עושה צעד כלפי השני. לפי מה שאני רואה, הם נמצאים בנתק. הגבר עושה הכל ולא מרגיש שום דבר שהוא יכול עוד לתרום. היא בדרישה אליו, לא רק בצורה לקראת חיבור, אלא בשלילת החיבור. כי היא דורשת.
אורן: אני חושב שאת התמונה שהיא תיארה מרגישים היום רוב הזוגות בארץ. רוב, לא מיעוט, רוב. זו המציאות.
לכן אני אומר, הוא מצידו עושה דברים חיוביים שהוא מסוגל וזהו.
אורן: מצידו.
כן. והיא באה עם דרישה. אז אם היא באה עם דרישה, זה כאילו שהיא מתרחקת מהחיבור. מתרחקת מהחיבור.
אורן: היא סובלת, היא סובלת, מסכנה.
זה לא חשוב. אם אתה דורש ממני, אני מתרחק ממך. אם אתה בא עם משהו טוב, טעים, אני מתקרב אליך. אז שתהיה קצת יותר חכמה. היא צריכה או דרך הורים שלו, או דרך האוכל, או דרך טיול, או דרך משהו, לעורר איזו חיבה, קשר משותף. אני חושב שהיא בעצמה בעצם בונה סביבה כזאת, אווירה לא נעימה.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה |
| להשאיר תגובה | |