ניצה: איך אחד מבני הזוג יכול לעזור לשני אם הוא מרגיש שהשני נפל למקום של כעס, של ביקורת, באיזו פעולה הוא יכול לעשות את זה?

הכי טוב להגיד שבכל מה שקורה את אשמה, ואת מבקשת סליחה, משהו כזה. אבל יכול להיות שכאן זו תגובה אחרת, שאת סתם עושה כאן תרגיל, ומשחקת. אבל בדרך כלל, להראות לו עד כמה שאת מוותרת מתוך האהבה. זה לפי התנאי, הבולם את עצמו בשעת מריבה. זו דוגמה מאוד טובה. אבל לראות ולבצע את זה בצורה עדינה, כי יכול להיות שתהיה תגובה אחרת. כי התגובה יכולה להיות מוקצנת, כמו שאת זורקת חומר דלק לדליקה.

אורן: בתהליך של בניית הקשר הטוב בין השניים, צריכה להיות איזו רגישות. נניח כמו שעכשיו היה מאוד בולט ביחס הזה שנתת. שכאילו אתה נותן כלי מסוים, אבל אתה אומר "חכה, אל תפעיל אותו, תשתמש ברגישות, בעדינות". איך האדם מפתח את הרגישות הזאת, לא לעבוד כמו רובוט, ולא לעשות יותר נזק רגשי מאשר תועלת? כי הוא לא השכיל להשתמש ברגע הנכון ובעדינות הנכונה, ובא לתקן ונמצא מקלקל. איך האדם מפתח את העדינות הפנימית, הרגישות הפנימית, לדעת אם עכשיו כלי מסוים הוא נכון, או לא? איך הוא יכול להתלבש בשני, להרגיש אותו, ולמדוד אם זה עכשיו יעזור. איך אתה עוזר? כי מטרתנו פה היא לעזור זה לזה בתהליך. לפעמים אתה בא לעזור, ואתה מצטער על מה שיצא. אז איך אדם מפתח יותר ויותר את הרגישות שלו לזולת, כדי לדעת אם הפעולה שעכשיו הוא הולך לבצע, באמת תועיל או לא?

שישתדל לעשות את זה מאהבה. פשוט, בצורה מאוד מאוד ישרה. חוץ מזה, החינוך האינטגראלי שלנו, הוא חינוך לקשר בין בני אדם, שזה רק מה שחסר כדי להגיע מרמת החיים הזאת האומללה, לחיים בהרמוניה ושלמות. לכן אדם שמתפתח צריך להגיע בסוף ההתפתחות שלו, ובדרך להתפתחות שלו, לכך שהוא מרגיש כל אחד שבעולם. והמשפחה היא רק השלב הראשון, הקרוב ביותר.

כך הוא מתחיל, הוא מפתח את עצמו דרך המשפחה, פתאום הוא מתחיל להרגיש את כל בני האדם בעולם. איך הם חיים, ממה הם מורכבים, מה הם חושבים, איך הם מתייחסים אליו, ואיך הוא מתייחס אליהם. הוא כבר קורא אותם, הוא נעשה כמו מכשיר רנטגן, הוא ממש רואה אותם שקוף, את כולם. ואז מתוך השקיפות הזאת שרואה בעולם, הוא יודע איך להתקשר אליהם, ואיזו תגובה להזמין מתוכם אליו.

לכן אנחנו כל כך הרבה מדברים על המשפחה, כי למעשה היא קרש הקפיצה להמשך, לחיבור עם הסביבה, ודרכה להתקשרות עם כל המציאות. וזה הכל בא על ידי עדינות הנפש שהוא מקבל מתוך התרגילים האלה. זו כל ההתקדמות שלנו, אין לנו יותר מה לעשות. רק להגיע לרזולוציה כזאת, שאנחנו נכנסים כבר למימד היותר עליון, שאנחנו מתחילים להרגיש שמסביבנו נמצא עולם הרבה יותר עשיר ממה שאנחנו מזהים כאן ועכשיו.

וזה הכל על ידי התרגילים האלה, של היחס שלי לזולת. בהתחלה זה נראה לי כאילו איזה מין משחק, איזו ילדותיות, זה לא נכון. בזה אני מגלה את החושים והתכונות שלי העדינים ביותר. אני מעלה את הדיוק שלהן, ואז אני חודר דרך כל העולם הזה, שאותו אני עכשיו רואה, למימד יותר פנימי. אני מתחיל לזהות דברים שנמצאים למעלה מהזמן. אני מתחיל להרגיש שעבר, הווה, עתיד, זה הכל נמצא בטבע.

אני מתחיל לזהות המון תופעות, זה הכל מתוך התרגילים האלה. אפשר לשאול, מה יש כאן, בתוך הסלון, בבית, כשאנחנו יושבים עם כוס קפה ומשחקים בביסקוויטים שלנו? אין לנו יותר מה לעשות, כי נגמר השלב שבו אנחנו נמצאים עכשיו. נגמר השלב של כיבוש העולם בצורה חיצונית, מכאנית, גסה. התפתחנו בטכנולוגיה, במדע, בטכניקה, בכלכלה, וכן הלאה, וסיימנו את השלב הזה.

עכשיו מגיע השלב הבא, שאני צריך להתקשר לטבע, לעולם, על יד זה שאני משתפר. ואז אני נכנס לתוך עומק הטבע שנמצא כאן.

חיים חדשים – שיחה 35 – 16.7.2012

 


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, הטבע, נושאי הערבות, התלות ההדדית, זוגיות ומשפחה, זוגיות
להשאיר תגובה |

אורן: אתה יכול לתרגם את הרעיון הזה שאמרת עכשיו, לרמה של זוג?

בזוגיות, אנחנו הגענו לשלב שאנחנו כבר לא יכולים לסבול זה את זה, לא יכולים להסתדר זה עם זה, יש לנו טענות אחד לשני. ואחרי טענות אנחנו כבר פשוט לא רוצים להיות ביחד, "

אנחנו חיים יחד בגלל שיש לנו ילדים". אף אחד לא מוצא בשני שום דבר, אפילו יש לה מישהו, ולי יש מישהי, אנשים חיים בצורה כזאת, עד כדי כך, שחיים כאילו בית מלון, והילדים, זה העניין שמחייב אותנו.

יש כאלה שמחייב אותם העסק המשותף, פגשתי המון אנשים כאלה. והם יודעים זה על זה, ואפילו לא חיים בדיוק יחד, רק לפעמים. אז אנחנו הגענו למשבר מאוד רציני, אין לנו יותר מה לעשות, רק אם אנחנו נשפר את עצמנו. אתה יכול להביא למשפחה כל מיני דברים, לבנות להם ארמון, לתת להם כלי בית מיוחדים, ריהוט, מה שאתה רוצה, ומה תעשה? לכל בן משפחה יש היום חדר לחוד, וכל אחד לא נפגש עם השני. הוא אוכל, ואחר כך אני, ואחר כך היא וכן הלאה.

ולכל אחד יש חדר משלו, וארון משלו, ומחשב משלו והכל משלו, וכל אחד סגור בתוך החדר שלו. לא נשאר לנו יותר מה לעשות ברמה הזאת. אין לנו אפשרות לעשות יותר שכלולים חיצוניים, גם בעולם הזה וגם בחיי משפחה. עכשיו אנחנו חייבים להתחיל שלב חדש, לשנות את האדם. ולא סתם לשנות את האדם, אלא להתקשר עם הזולת, ביכולת החדשה שלו, ללמד אותו איך להיות קשור עם הזולת מעל אותו ה"זבל".

זה השלב הבא, זה בעצם העידן החדש. ואז מתוך המשפחה נגיע לשינוי החברה, לשינוי הטכנולוגיות, הכלכלה, המדע, התרבות, החינוך, הכל ישתנה. אבל זה הכל משינוי האדם, עכשיו זו הבעיה. להעביר את המבט שלנו, תשומת לב שלנו, מהשינויים החיצוניים, מהבנקים, מהתעשייה, מכל מיני דברים שדרכם אנשים חושבים שהם יצאו מהמשבר, אל תוך האדם.

אורן: האם אתה יכול הגיד את אותו משפט גם על הבית? מאיפה אנחנו צריכים להעביר את תשומת הלב, היום, כדי לשפר את הקשר בין בני זוג? מאיזה מקום צריכים להזיז את תשומת הלב, למקום חדש? מה המעבר בגישה ייתן לקשר בינינו?

ממה מתחילים? מנקודת החיבור. קודם כל אני והיא חייבים להגיד כך, שמעל הכל יש לנו את נקודת החיבור, בפירמידה, למעלה. אנחנו נהיה קשורים אליה, לנקודת החיבור הזו, בלב ובמוח, ונראה מה אנחנו צריכים לעשות עם כל הבעיות שלנו למטה. נקודת החיבור היא איזה מבנה כזה. מה אנחנו צריכים לעשות עם כל הזבל הזה?

לא לתקן אחד את השני, לא לדרוש שום דבר אחד מהשני, רק "איש לרעהו יעזורו". לוותר לשני, ולבטל את עצמו כלפי השני. וכל מה שדברנו בסדנה הזאת. אבל להתחיל רק מנקודת החיבור, כל הזמן. יש לנו תכנית, להגיע לנקודת הדבקות ההדדית.

"סוף מעשה במחשבה תחילה", בלי זה אנחנו לא מסוגלים. חייבת להיות איזו תכנית.

חיים חדשים – שיחה 35 – 16.7.2012

 


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, התלות ההדדית, נושאי הערבות, התפתחות האגו, זוגיות ומשפחה, זוגיות
להשאיר תגובה |

אורן: אני רוצה שתבאר את זה יותר. הגדרת פה את המטרה, שהיא תהיה בראש הפירמידה שלנו, היא תהיה היעד שאליו אנחנו שואפים. וקראת לנקודה הזאת "נקודת החיבור" או האיחוד בינינו. זה תמיד צריך להיות לנגד עינינו כיעד, שאליו אנחנו פוסעים?

ששם אנחנו נמצאים, אחד. "אשתו אדם כגופו".

אורן: מה היא נקודת החיבור הזאת שעליה אתה מדבר?

הנקודה שבה שנינו נעלמים, והופכים להיות למשהו אחד. זה מבנה רוחני.

ניצה: אני מבינה שנקודת החיבור היא המטרה הסופית. אז אנחנו מתחילים איתה?

"סוף מעשה במחשבה תחילה". אנחנו צריכים לקבוע מטרה, ולפי המטרה אנחנו כל הזמן מחזקים אותה, מבררים את המטרה. זה לא שאנחנו עשינו, דברנו על זה, ושכחנו, לא. המטרה תמיד לנגד עינינו, ומה שאנחנו עושים, זבל, כיסוי, לא חשוב מה, זה הכל רק כדי כל הזמן לחזק את הנקודה.

הנקודה הזאת לא נמצאת אצלנו בכוונת כל הזמן. כי היא גם כמטרה לכל פעולה פרטית שאנחנו עושים. אנחנו כל הזמן מחזקים אותה. ואם אנחנו עושים איזו פעולה, ואנחנו לא מתחשבים בנקודה הזאת, אז הפעולה לא נכונה, היא לא מכוונת למטרה.

אורן: אתה מגדיר את הנקודה הזאת כמטרה של בני זוג?

כן ודאי.

חיים חדשים – שיחה 35 – 16.7.2012

 


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות
להשאיר תגובה |

אורן: אז תבאר את זה קצת יותר, זה חדש. תפתח.

איחוד, חיבור, אנחנו משלימים זה את זה עד כדי כך ששום דבר, גם הרע ביותר וגם הטוב ביותר שאני רואה בה ובי, לא נשאר לא ממומש. אנחנו פתאום רואים שכל הבליטות והשקעים שבכל אחד מאיתנו, כל כך מתאימים זה לזה שאנחנו כמו דכר ונוקבא, אחד נכנס לתוך השני ומשלים את השני, כך דבוקים לכל האורך זה לזה. כמו שאנחנו לומדים, שנוקבא נמצאת עם זעיר אנפין דבוקה פנים בפנים בזיווג דלא פסיק בכל עשר הספירות שלהם. היא נכללת בתוך גופו.

אורן: בשפה פשוטה?

כל הדברים הרעים וכל הדברים הטובים שאנחנו מבררים, הם רק כדי לחזק את הנקודה של הייחוד. והיא כל הזמן גדלה, מאיחוד פשוט לחיבור שהולך ומתגבר יותר ויותר.

ואנחנו רואים שבנקודת החיבור הזו יש לנו תכונה חדשה, הרגשה חדשה שלא הייתה קודם. היא משותפת בינינו, היא נמצאת בהרגשה שאנחנו לא יכולים להבדיל מי אני ומי היא, זה נקרא "טיפת הייחוד", כי בטיפה אתה לא יכול להבדיל בין מה שהיה שתי טיפות ונעשו לטיפה אחת. וההרגשה בתוך הטיפה הזאת, היא נקראת "אהבה".

אורן: תסביר בבקשה.

טיפת החיים, או טיפת החיוּת. התכונה הזאת שאנחנו מגלים, או ההרגשה הזאת שאנחנו מגלים בטיפה הזאת, מגיעה אלינו לא מהעולם הזה, בה אנחנו מרגישים את השורש שלנו. יש כאן גורל עליון, כוח עליון שזיווג אותנו, חיבר בינינו והביא אותנו עכשיו באמת לחיבור ולדבקות, זה נקרא "איש ואישה שכינה ביניהם".

אורן: זה נשמע טוב מאוד.

בתנאי שמשתדלים לעשות את העבודה הקשה. לעבודה הקשה הזאת צריכה להיות תמיכה חברתית רחבה. כי לבד בבית אנחנו לא נצליח להתמודד עם זה, וכל הזמן לחזור שוב ושוב, בהתמדה.

אנחנו צריכים תמיכה חברתית, לדעת שגם אחרים עושים את זה, ואנחנו נפגשים איתם, משוחחים על זה. כי אנחנו בני אדם, חיות קטנות, ויש לנו אפשרות להגיע לאיזו נקודת הייחוד הא-לוהי. אין לנו מה להתבייש ולא לפתוח את עצמנו כלפי האחרים, כי לכל אחד במטבח ובחדר השינה קורה אותו דבר.

חיים חדשים – שיחה 35 – 16.7.2012

 


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, השפעת הסביבה, זוגיות ומשפחה, זוגיות
להשאיר תגובה |

ניצה: האם יש רגעים שבהם זוג יכול להרגיש את נקודת החיבור, אפילו בצורה מאוד קטנה כדי שתהיה לו איזושהי הרגשה על מה אנחנו מדברים?

כן, אין בעיה.

ניצה: איך זה קורה? מתי זה קורה?

אפילו בבירור הראשון בסדנה הראשונה, למה לא? הם צריכים כל פעם לסיים בזה את הסדנה.

ניצה: כל פעם שמסיימים את הסדנה, מסיימים במפגש בנקודת החיבור ומנסים להרגיש מה יש שם בנקודה הזאת?

כן.

ניצה: אילו שאלות אני יכולה לשאול את עצמי או את בן הזוג שלי כדי לפתח את המקום הזה?

זו הרגשה.

ניצה: רק הרגשה.

אין כאן הרבה שאלות, יותר טוב להיות ללא מילים.

אורן: מה קורה כשנכנסים לתוך התמונה האידיאלית הזאת שתיארת עכשיו.

זו לא תמונה אידיאלית, היא רוכבת על בירורים קשים מאוד, על מאבקים פנימיים מאוד לא פשוטים. אין כאן אידיליה, זה לא ורוד, הדברים האלה חייבים לעבור בירור, זו מלחמה פנימית.

אורן: בין מי למי?

בין האדם לבין עצמו, כל אחד לחוד וביניהם יחד, כדי לברר ולעזור זה לזה עם כל הדברים, רק לשם הייחוד הזה.

אורן: לא כל כך הבנתי.

זה דומה לעבודה קשה במפעל, יש לפניך לייצר דבר חדש. ואתה צריך להשקיע את הכוחות והמוח והנשמה כדי לברר את הדברים, ללבן אותם, לחבר אותם נכון. יש כאן הרבה רגשות מנוגדים וכל מיני פרטים, ועבודה עם עצמו ועם בן הזוג, כדי לפתוח את עצמו, לעזור אחד לשני, בקיצור, תיכנסו לזה ותראו כמה שזה לא פשוט.

ומיד יהיו שאלות ובעיות, איך אנחנו מתקדמים, למה נעצרנו פתאום? לא יכולים יותר. אבל העיקר זה כל יום לעשות תרגילים. בצורה אידיאלית יִראו דוגמאות כאלה בטלוויזיה. חוץ מזה, זה לא פותר אותם מהסדנה האישית. אבל יראו את הסדנה בטלוויזיה כדוגמה ועם כל מיני בעיות ווריאציות.

חיים חדשים – שיחה 35 – 16.7.2012

 


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים
להשאיר תגובה |