יש כאן הרבה רגשות מנוגדים וכל מיני פרטים, ועבודה עם עצמו ועם בן הזוג, כדי לפתוח את עצמו, לעזור אחד לשני
ניצה: האם יש רגעים שבהם זוג יכול להרגיש את נקודת החיבור, אפילו בצורה מאוד קטנה כדי שתהיה לו איזושהי הרגשה על מה אנחנו מדברים?
כן, אין בעיה.
ניצה: איך זה קורה? מתי זה קורה?
אפילו בבירור הראשון בסדנה הראשונה, למה לא? הם צריכים כל פעם לסיים בזה את הסדנה.
ניצה: כל פעם שמסיימים את הסדנה, מסיימים במפגש בנקודת החיבור ומנסים להרגיש מה יש שם בנקודה הזאת?
כן.
ניצה: אילו שאלות אני יכולה לשאול את עצמי או את בן הזוג שלי כדי לפתח את המקום הזה?
זו הרגשה.
ניצה: רק הרגשה.
אין כאן הרבה שאלות, יותר טוב להיות ללא מילים.
אורן: מה קורה כשנכנסים לתוך התמונה האידיאלית הזאת שתיארת עכשיו.
זו לא תמונה אידיאלית, היא רוכבת על בירורים קשים מאוד, על מאבקים פנימיים מאוד לא פשוטים. אין כאן אידיליה, זה לא ורוד, הדברים האלה חייבים לעבור בירור, זו מלחמה פנימית.
אורן: בין מי למי?
בין האדם לבין עצמו, כל אחד לחוד וביניהם יחד, כדי לברר ולעזור זה לזה עם כל הדברים, רק לשם הייחוד הזה.
אורן: לא כל כך הבנתי.
זה דומה לעבודה קשה במפעל, יש לפניך לייצר דבר חדש. ואתה צריך להשקיע את הכוחות והמוח והנשמה כדי לברר את הדברים, ללבן אותם, לחבר אותם נכון. יש כאן הרבה רגשות מנוגדים וכל מיני פרטים, ועבודה עם עצמו ועם בן הזוג, כדי לפתוח את עצמו, לעזור אחד לשני, בקיצור, תיכנסו לזה ותראו כמה שזה לא פשוט.
ומיד יהיו שאלות ובעיות, איך אנחנו מתקדמים, למה נעצרנו פתאום? לא יכולים יותר. אבל העיקר זה כל יום לעשות תרגילים. בצורה אידיאלית יִראו דוגמאות כאלה בטלוויזיה. חוץ מזה, זה לא פותר אותם מהסדנה האישית. אבל יראו את הסדנה בטלוויזיה כדוגמה ועם כל מיני בעיות ווריאציות.
חיים חדשים – שיחה 35 – 16.7.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
הפתיחות שאתה מציג כלפי השני מחייבת אותו לא לשקר ולהתייחס אליך בצורה ישרה.
אורן: עד כה תיארת תהליך שאני עושה עם עצמי. בעיני רוחי אני מצייר את כל זה, נכון?
כן. אבל לא עם עצמך. אלא אתה עושה את זה בסדנה איתה.
אורן: אז תסביר לי איך בנויה הסדנה הזאת.
שום דבר לא נעשה חוץ מהמפגש ביניכם.
אורן: תאר לי בבקשה איך הוא מתחיל, ממה מתחילים, לאן הולכים, איך חוזרים.
שהיא תספר לך בצורה פשוטה.
אורן: מהו השלב הראשון? עכשיו אנחנו מדברים על סדנה שאיך נקרא לה?
"סדנת ההיכרות". כן, בני זוג ולא מכירים זה את זה.
אורן: אז מטרת הסדנה שעכשיו נבנה היא להכיר זה את זה.
כן.
אורן: ממה מתחילים?
מזה שכל אחד מספר לשני מה שהוא חושב שזה הוא.
אורן: לא הבנתי. על מי, על עצמו או על השני?
על עצמו.
אורן: אני מספר על עצמי?
וגם היא מספרת עליך.
אורן: אני מציג את עצמי.
כן. וגם היא מציגה אותך, עד כמה שהיא מרגישה ומבינה. ואותו דבר גם עליה. העיקר כמה שיותר לשפוך החוצה.
אורן: תיתן דגשים, על מה אני צריך לספר?
על מה שאתה אוהב, ומה שאתה שונא, פוחד, שמח, מתרחק, מתקרב.
אורן: חושש.
כן, כל הדברים.
אורן: איך כדאי שזה יהיה? אני אתחיל על עצמי קודם?
כן.
אורן: ואז סיימתי.
ואתה עושה את זה בצורה אובייקטיבית, זאת אומרת, כאילו לא על עצמך אתה מספר. כי אתם מספרים על זה מתוך נקודת הלב. כאילו שאתם נמצאים ממש במחקר פסיכולוגי. ממש כך.
אורן: תספר לי על עצמך, שאני אבין במה מדובר.
שוב, פחדים, חרדות, תשוקות, רצונות, איך אני רואה את הדברים האלה בעולם, ממה אני שמח, ממה אני עצוב, ממה באה לי עצלות, ממה בא לי מרץ לדברים, למה אני נמשך או לו, וממה אני מתרחק. בסך כל הדברים, מהו האופי הכללי שלי.
אורן: אתה מדבר על עצמך בגוף ראשון, "אני", או בגוף שלישי?
הייתי אומר שבגוף שלישי זה יותר נוח.
אורן: אז אני אומר "אורן הוא כך וכך" זאת אומרת, יש פה גם איזה תרגיל שאני עושה על עצמי עכשיו בתהליך.
אבל זה לא אתה, זה מה שבנו בך, זה מה שבא לך מהטבע. זה לא אתה. אתה זה שעכשיו תבנה את עצמך, אבל עד אז זה לא אתה. אני מספר מה קיבלתי מהא-לוהים, מה קיבלתי מהטבע. אילו תכונות, אילו רגשות, כל מה שמסתובב לי עד היום, עד שאני הולך לשפר את עצמי, לתקן את עצמי מעל מה שאני, זה לא אני, זה קיבלתי מהטבע או קיבלתי מהסביבה שלי שחינכה אותי. זה לא אני ולכן גם בושה זו לא בושה נכונה, בכלל אין לי ממה להתבייש.
אורן: למה?
כי זה לא אני. זה אני המכונה, מי אני? איזה גוף ביולוגי שיש לו כאלה תכונות.
אורן: אם יש לך פחדים ממשהו, אז אתה לא מתבייש בהם?
לא מתבייש.
אורן: אתה לא מתבייש להציג אותם?
לא. מה יש לי להתבייש? גם כשאני בא לפסיכולוג, אני צריך להגיד לו את הכול, אחרת מה אני אשחק לפניו? בשביל מה לי לבוא אליו.
אורן: אבל כאן אני לא עם פסיכולוג אני עם בן הזוג.
לא, "אשתו אדם כגופו" . כאן הוא חייב להיות עוד יותר פתוח מאשר עם עצמו. אנחנו סוגרים את עצמנו ולא נותנים לעצמנו לדבר ישר גם עם עצמנו. ואנחנו צריכים לעשות זאת. ובן הזוג שלי הוא כאן בשבילי דוגמה. רק אם אני מדבר בגוף שלישי. כי זה לא אני. אנחנו מעמידים עכשיו על השולחן שתי בובות, אורן וניצה, ועכשיו אנחנו חוקרים אותם, איך שהבורא עשה אותם, בנה אותם, ברא אותם, באילו תכונות, באילו דברים. ואנחנו כאן רק חוקרים. אנחנו כל הזמן רק חוקרים.
אורן: איך אתה מפתח את הפתיחות הזו?
על ידי זה שאני רוצה להגיע למעלה מהגוף שלי. שאני רוצה להתנתק ממנו ולהיות אדם רוחני, לכן אני מפתח גישה כזאת. או עזוב את האדם הרוחני, מפני שאני רוצה להיות הפסיכולוג, החוקר, המתקן את עצמי, אז אני חייב להיות מחוץ לי. גם בעולם שלנו אנחנו כל הזמן מדברים שחייבים להיות אובייקטיביים. מה זה אובייקטיבי? לצאת מעצמי ולדבר בגוף שלישי, לא להיות בשליטת היצרים, הרצונות, התכונות שלי.
אורן: אז בשלב הראשון אני מציג את עצמי בגוף שלישי.
כן.
אורן: הכל, פותח את כל החששות, כל מה שדיברנו.
כל מה שיש, לגמרי.
אורן: ממש חושף את כל פנימיותי.
אין כאן כל כך מה לחשוף, כשאתה תפתח את זה, אתה תראה שאין כאן איזו אישיות מיוחדת. כולם יודעים מה אתה. זה יש לכולם, אז אין כאן מה להסתיר. ההיפך, כמה שאתם תהיו גלויים זה עם זה, בזה אתם תתחייבו להיות יותר ישרים זה לזה.
אורן: לא הבנתי.
הפתיחות שאתה מציג כלפי השני מחייבת אותו לא לשקר ולהתייחס אליך בצורה ישרה.
אורן: למה?
אתה עושה את זה איתו קודם כל בצורה הדדית. שנית, אתה מציג בזה שאין לך מה להסתיר, שאתה שם את הקלפים האלה על השולחן מפני שזה בכלל לא אתה. אתה לא מתייחס לזה בכלל כך. אפילו שתהיה פגיעה במה שנמצא עכשיו על השולחן, האדם הזה או בובה כזאת בדמות אורן, זו לא בובה, הבובה ואתה אלה כבר שני דברים. אתה כבר מתייחס אליו לא כמו לעצמך. זה משהו שניתן לך מהטבע, שמו לך איזה מילוי, איזו תוכנה לתוך מחשב ואתה מתייחס לתוכנה הזאת. ובאמת המטרה שלנו להחליף את התוכנה.
אורן: להחליף במה?
להחליף לתכונות משופרות, מתוקנות.
אורן: לשדרג את התוכנה.
בטח.
אורן: אז השלב הראשון הוא שאני עשיתי את זה על עצמי בגוף שלישי.
כן.
אורן: סיימתי את הפאזה הזאת, עוברים אליה. היא מדברת עלי גם בגוף שלישי או בגוף ראשון או בגוף שני?
לא, לא ישירות.
אורן: לא ישירות, גם בגוף שלישי.
לאותה בובה.
אורן: יפה. אז היא אומרת "אורן כך וכך". מוסיפה.
מה שהיא חושבת.
אורן: יש פה דגשים שאתה רוצה לתת, כשהשני מדבר עלי? עד כה דיברנו שאני מדבר על עצמי בגוף שלישי. עכשיו עברנו אליה.
אנחנו שני חוקרים.
אורן: מתוך איזה יחס היא צריכה להתחיל את התהליך?
לא אכפת לי שעכשיו אני מדבר על אורן, או שאני מדבר על הילד האהוב שלנו, או שאני מדבר על מישהו זר. לא אכפת לנו, אנחנו חוקרים שכך מדברים. העיקר בשבילנו זה לפתוח, לברר מיהי הדמות הזאת, האדם הזה. כי אנחנו רוצים להתעלות מעל האדם שבנו.
אורן: אז עוד פעם, סיכום, באיזו גישה היא מתחילה להציג אותי?
בגישה שהיא מתייחסת לא אליך אלא לאדם, לרוח שנמצאת בינתיים בגופך.
אורן: אל אותה בובה?
כן.
אורן: אבל בכל זאת, היא מדברת עלי, יש פה איזו עדינות אחרת.
לא איכפת לי, היא מוסיפה.
אורן: ברור שהיא מוסיפה.
לא חשוב לי, אני מקבל את הדברים שלה והדברים שלי, "אז כן, כן, נכון, נכון", זהו. ומה שהיא אומרת נכון.
אורן: כך אני צריך להתייחס.
כן.
אורן: כך אני. באיזו גישה היא צריכה להתחיל את התהליך הזה? היא פותחת פֶה תיכף לתאר אותי בגוף שלישי, אני עשיתי לעצמי הכנה שמה שהיא תגיד אני מקבל, כמו שאמרת עכשיו.
לא, וגם אתה מדבר אל עצמך.
אורן: דיברתי, סיימתי.
כן, סיימת.
אורן: אבל עכשיו התרגיל מתקדם לשלב יותר לא נעים.
לָמה לא נעים?
אורן: לא יודע, באופן טבעי.
לא, צריכה להיות כאן בטח הכנה פסיכולוגית שאנחנו מדברים על זה בצורה גלויה. אין בינינו אף אחד, אין בינינו אפילו מישהו שלישי, הפסיכולוג. רק אנחנו.
אורן: איך היא צריכה לסדר את הראש שלה, את היחס שלה, לפתיחת הפה שהיא עכשיו הולכת לתאר אותי?
שאנחנו מגיעים לתרגיל הזה בצורה שאנחנו בטוחים שאנחנו עושים את זה בצורה אובייקטיבית, בלתי תלותית למה שקורה כאן. שאנחנו צופים על מה שאנחנו אומרים מלמעלה, כמו מהשמיים על הארץ, שאנחנו שני מלאכים מסתכלים למטה, יש שם שני בני האדם הקטנים האלה, הזוג הזה, ועליהם אנחנו מדברים. אין כאן שום דבר אישי. למה זה צריך להיות?
ניצה: זו הנטייה הטבעית בדרך כלל של אנשים.
אני מבין, אבל אנחנו מדברים על התהליך שאנשים צריכים כאן לעבור ובלי זה אי אפשר, אחרת לא יהיה קשר אמיתי. אז אחרי שאנחנו הכנו את עצמנו, זה לא סתם בא למחרת אחרי שאדם נכנס לכל סדרת הלימוד שלנו והשכלה וחינוך, אלא זה דורש זמן. אבל הוא חייב להיות, השלב הזה. ובלי לבנות דמויות אי אפשר.
אורן: היא צריכה לצנזר חלק מהדברים?
שום דבר לא לצנזר.
אורן: פתוח.
כן. היא אומרת "כן, מה שאמרת אולי הגזמת, אולי לא על זה, אולי אני לא כל כך רואה, אבל אני רואה לנכון להוסיף עוד כאלה וכאלה דברים ".
אורן: זאת אומרת היא יכולה גם להתייחס לדברים שאני אמרתי? איך היא רואה מצידה, כי אולי באמת מצידה זה נראה אחרת. אז כדאי שהיא תעשה?
כן.
אורן: אז היא גם מתייחסת לתיאור שלי וגם מוסיפה משל עצמה.
כן. אבל שוב, הדברים שאתם תדברו הם לא כל כך חשובים, מהיום למחר זה ישתנה, כי אתם הרי משתנים, זה רק כדי לבנות את האמינות ביניכם.
אורן: אמון?
כן. אמון ופתיחות.
אורן: סיימנו פאזה ראשונה בסדנה הזאת, קראנו לסדרה "סדנת היכרות", למדנו היום את מודל בניית דמות כמתאם.
כן.
אורן: יפה. אמרנו שלשם כך אנחנו מתיישבים לעשות סדנה, "סדנת היכרות".
כן.
אורן: תיארנו עכשיו איך אחד מציג את עצמו בגוף שלישי, שני מוסיף בגוף שלישי. עכשיו מן הסתם אותו דבר יקרה עליה, היא תציג בגוף שלישי, אני מוסיף עליה.
כן.
אורן: סיימנו את השלב הזה של כמו איזו פרזנטציה. מה עכשיו?
חיבור.
אורן: זה השלב השני בסדנה?
כן. איך אנחנו יכולים כל אחד בתוכו להתייחס לדמות של השני בו, לדמות שלה בי, שזה שלי. שאני קיבלתי את ההתלבשות שלה בי, את ההתכללות שלה בי.
אורן: רגע, בסך הכל תיארנו דמות. יש פה עכשיו שתי דמויות שכל אחד מאיתנו תיאר, עוד לא קיבלתי את הדמות הזאת בי.
בסדר, אני הבנתי אותך, אני קפצתי הלאה.
אורן: נכון.
זאת אומרת, שעכשיו תיארנו, בי את הדמות שלי, ובה את הדמות שלה.
אורן: נכון. תיארנו שתי דמויות, תיארנו את אורן ותיארנו את ניצה. רק עד לפה הגענו.
ותיארנו זאת בדמויות חיצוניות כביכול, אחת מול השניה.
אורן: נכון. ומה עכשיו?
איך אנחנו מתחילים לקרב את הדמויות האלה זו לזו.
אורן: איך?
אני צריך לקבל את הדמות שלה כעיקר, כיקר, ואת הדמות שלי כלבוש עליה, כמו שהתחתון מתלבש על העליון, מלביש את העליון, והיא צריכה לעשות אותו הדבר. במה זה מתבטא? שאני עכשיו דואג לדמות שלה כמו שאימא דואגת לתינוק, שהוא בשבילה העיקר. כאן זה "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" וגם "ואהבת לרעך כמוך" .
אורן: אתה יכול להסביר.
אלה שני שלבים שמביעים עד כמה אני מקבל את הדמות שלה קרוב אלי. או רק לא לפגוע בה, שזה "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", שאני כל הזמן שומר שהיא לא תיפגע ממני. או "ואהבת לרעך כמוך", שכל מה שאני עושה אני עושה אך ורק לטובתה. אבל זה הכל בדמויות האלה, במודל הזה, בתבנית הזאת, שאנחנו בונים כל אחד בתוכו, כדי שיהיה לנו ברור איך אנחנו עובדים. אחר כך זה יהפוך להיות לחשבון של ה"צמצום", "מסך" ו"אור חוזר".
אורן: לא הבנתי את הדגש שנתת עכשיו. אמרת, "וכל זה רק בדמויות", לא הבנתי מה רצית להדגיש פה.
זאת אומרת, שאני, ה"אני" פועל דרך הדמות שלי להתקשר אליה, כדי למלא את כל הרצונות והתשוקות שלה, והיא עושה אותו דבר כלפי. ואז, בהשפעה ההדדית הזאת באה האהבה. החיבור, דכר ונוקבא.
אורן: אני קצת לא מבין, יש פה יותר מידי דמויות.
אם אתה מעמיד את התכונות שלך כלפי החסרונות שלה, כלפי מה שהיא מצפה ממך, ואותו דבר בצורה הדדית היא כלפיך, זה נקרא שאתם נמצאים ב"זיווג".
אורן: אני הלכתי קצת לאיבוד.
יכול להיות שחסר כאן עוד איזה סדר באמצע שהוא מובן לי, ולכן אני כאילו לא ברצוני קופץ.
אורן: אני אגיד עד לאיפה הבנתי. הבנתי שאני צריך לקבל את הדמות שלה. אחרי שעיצבנו פה "דמות אורן", "דמות ניצה", אמרת שהשלב הבא הוא שאני צריך לקבל את הדמות שלה.
קודם כל חוקרים את הדמות שלך.
אורן: ברור. מתארים.
כן. מתארים. אחר כך מתארים את הדמות שלה. יש לכם את זה, זאת אומרת, אתם מבינים טוב גם כל אחד את עצמו וגם את הזולת. אחר כך יש שלב, איך אתה קולט את הדמות שלה. כשאתה מבין זה עדיין לא נקרא שאתה קולט.
אורן: נכון.
עכשיו אתה צריך לקרב אותה, זה צריך להיות בצורה הדדית. מאותה נקודת החיבור שאתם קבעתם שהיא המטרה, אז איך כל אחד נכלל בשני. "נכלל" זה נקרא שאתם מחליפים את הדמויות, הדמות שלה נכנסת בך והדמות שלך נכנסת בה. מה זה נקרא "נכנסת"? שאתה מתחיל לדאוג לדמות שלה, למלא כל מצפוני ליבה והיא עושה אותו דבר כלפיך. זו כבר התכללות. ההתכללות הזאת חייבת להמשיך ב"אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", "ואהבת לרעך כמוך", למצב שאתם מרגישים שנוצר כאן משהו מאוחד. אחד. איחוד. באיחוד הזה אתם צריכים להרגיש כוח עליון.
אורן: מה זה כוח עליון?
"הטבע", "טיפת האיחוד", חיבור, איזה דבק, משהו חדש שנוצר. איזה כוח חדש שהוא דווקא מחייה אתכם. והכוח החדש הזה שמדביק אתכם, כמו טיפת דבק שמדביקה בין שניים, הוא המרכז של המשפחה. שאז חוזרים אורן וניצה להיות אדם אחד.
אורן: אמרת שיש בתהליך הזה שני שלבים. השלב הראשון, רק לא לפגוע בדמות הזאת, שאני שומר כל הזמן שהדמות שלה לא תיפגע ממני. והשלב השני, יותר מתקדם, שכל מה שאני עושה אני עושה רק לטובתה. בוא נדבר על השלב הראשון, רק לא לפגוע בדמות הזאת.
אי אפשר לחלק את זה כל כך, כי האם אני דואג לא לפגוע בה ולא משפיע לה שום דבר? לא. אני חושב שלא כדאי לנו לפרש את זה, אני אגיד לך כמה משפטים אבל אני לא חושב שכדאי להכניס אותם. כשאנחנו אומרים "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", זה לא נקרא שאני לא משפיע לה, זה נקרא שאני עדיין לא מסוגל לעשות חשבונות שבהם אני לגמרי מחליף את הדמות שלה בדמות שלי. אלא נמצאות בי הצורות האלה, הדמויות האלה, בצורה כזאת שאני נמצא בחשבון כביכול הדדי. עדיין אין מסירות נפש.
אורן: אז בוא לא נכנס לזה, גם כך כל סדנת הדמויות היא מורכבת.
יותר טוב להגיד, שמשפיעים אחד לשני וזהו.
אורן: להשתדל לעשות לה טוב.
כן. לא צריך לפרט יותר. כשנדבר פעם על היחסים בקבוצה, אז נדבר בצורה יותר מפורטת.
אורן: אז בוא נעשה סיכום ביניים לאן הגענו עד כה. היה לנו שלב ראשון של בניית תיאור הדמויות האלה, שלי ושלה, על ידי כל אחד מאיתנו, סיימנו אותו בזה שיש עכשיו לפנינו "דמות אורן", "דמות ניצה".
כן.
אורן: השלב השני הוא שיש את שתי הדמויות, ואז איך אני קולט. קליטת הדמות, קליטה הדדית, כל אחד צריך לקלוט את הדמות של השני.
שזה מלכתחילה צריך להיות בכוונה להגיע לאיחוד על ידי השפעה טובה הדדית. אחרת אין קליטה או שהקליטה היא לא לטובה.
אורן: לא הבנתי, תרחיב קצת.
או ש"עכשיו אני הבנתי מי היא, עכשיו אני אסדר אותה", או ש"עכשיו אני הבנתי מי היא ומתוך המטרה שלנו להגיע לאיחוד אני עכשיו קולט את הדמות שלה כדי לדעת בדיוק איך להתקשר אליה". האם יש הבדל?
אורן: כן.
זהו. זאת אומרת, הכוונה תחילה.
אורן: צריכים לדבר על זה מלכתחילה?
כן, ודאי. קודם כל חייבים לדבר על איחוד, בתחילת כל הִתקשרות בינינו. בסדנה, בבירור, קודם כל האיחוד. אנחנו לא עושים שום פעולה אם היא לא גורמת לנו להתקרב לאיחוד, לשפיץ הפירמידה.
אורן: היום היינו ב"סדנת היכרות", איך היית מציע לעשות שלב מקדים לסדנה הזאת? האם צריכים לדבר על האיחוד? תגדיר מה צריך להיות בשלב הזה.
זה לא חשוב, זו צריכה להיות אותה ההקדמה תמיד.
אורן: אז מהי ההקדמה? בוא ננסח אותה פעם אחת.
תקרא לזה הכנה.
אורן: כן, ומה כתוב בה?
שֶמה שאנחנו הולכים עכשיו לעשות זה כדי לחזק את הקשר בינינו ולהביא אותנו להתחברות כזאת, שבתוך ההתחברות הזאת אנחנו לא נרגיש נפשית הבדל בינינו, אלא נהיה באמת כאחד במבנה הפנימי, הנפשי והרוחני. שנהיה דבוקים עד כדי כך שנחיה יחד, לא זה בתוך זה, אלא אחד. צריכים להגיע למילה הזאת, ל"אחד". אם אנחנו מגיעים לזה, כבר לא חשוב לנו כלום, אנחנו נמצאים באיזון עם הטבע, בהשתוות הצורה עם הטבע. אנחנו כבר נעשים מבנה אינטגרלי כזה ששום דבר לא יכול לפגוע בנו.
אורן: אז בוא נסכם מה שהיה לנו עד כה בכל התהליך.
כן.
אורן: היתה ההקדמה, ההכנה הזאת שתיארת עכשיו, שהיא מתאימה כמו שאתה אומר לכל הסדנאות בכלל, וספציפית היתה לנו סדנת היכרות. בשלב הראשון בסדנה בנינו דמויות שלי ושלה, ובשלב השני ניסינו לקלוט את הדמויות האלה לתוכנו, אני את שלה והיא את שלי. האם בזה הסדנה נגמרת או שיש עוד משהו?
אני חושב שזה הרבה לסדנה אחת, אני חושב שצריכים לחלק. ועוד תראה כמה חלקים יהיו לך כשאתה תתחיל לפתוח את זה.
אורן: מה זאת אומרת לחלק? אנחנו לא רוצים כמו בתרגיל הקודם שלמדנו שזה יהיה קומפלט? אני חושב שכדאי שזה יהיה קומפלט. זאת אומרת, שנתחיל את התהליך ונסיים אותו, אפילו אם נחזור עליו. יש פה שלמות כזו.
אם אנחנו מגיעים לבניית הדמות אנחנו צריכים לבנות דמות הדדית.
אורן: זה בשלב א'.
כן, שלך ושלה.
אורן: נכון.
אם אנחנו באים אחר כך כדי לחבר את הדמויות, בשלב הקליטה, זה יהיה בסדנה הבאה, גם אז אנחנו קולטים את הדמות שלך בה ואת הדמות שלה בך.
אורן: אז היית רוצה להפריד את התהליך לשני ערבים שונים? או שבערב אחד תהיה גם בנייה וגם קליטה.
אני לא חושב שזה אפשרי.
אורן: אז בנייה לחוד וקליטה לחוד.
כן, כך נראה לי.
אורן: אבל נניח שבפעם השנייה אתה עושה קליטה, אז לא עברת את השלב של לצייר דמות.
נכון, אז אתה צריך להיזכר בזה. אבל כך נראה לי פשוט מחוסר זמן, וגם מחוסר כוחות נפש, זה לא פשוט, זה הרבה דיבורים. צריך לעשות את זה לאט לאט, אין למשפחה לאן לרוץ.
אורן: זה בטוח.
ניצה: למעשה הסדנה הזאת לפי הסֶדר שלה בהרגשה, צריכה להיות קודמת לסדנה שלמדנו אותה בתכניות הקודמות לתרגיל ההוא של "על כל פשעים תכסה אהבה"?
אורן: את מדברת על התרגיל "ערימת זבל המצופה בשוקולד"?
ניצה: כן. התרגיל הזה של הערימה יבוא רק אחרי שאני בונה את הדמויות?
אני לא חושב. כי שם התרגיל הזה הוא פשטני, הוא קל.
אורן: לכן קל להתחיל איתו. הוא גם מובן, שופכים ישר מה שיש בבטן. פה זה כבר מודלים, דמויות.
הדברים האלה הם מאוד קשים. לגשת אליהם מיד זה בלתי אפשרי, צריכים לתת לכל הדברים האלה לנוע, להשתנות במקצת, להתרגל.
ניצה: אני חושבת שצריך לעבד את כל החומרים ואת כל הנתונים, ואז באמת לראות מה חסר. כי כשעוברים על כל החומרים, אז באמת רואים. יש פה הרבה מאוד דברים.
יש כאן כמו בחיים, ים של דברים.
| שייך לנושאים: הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים, 21-46 - זוגיות, רצף קטעים וכותרות |
| להשאיר תגובה | |
כאן אנחנו באמת מגיעים למגרש משחקים יותר עליון. לא בגובה של האגו שלנו, כמו שתי יצירות ממש אומללות, אלא כשניים שנכללים זה בזה
אורן: שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. אנחנו יושבים כאן באולפן ומדברים על החיים, על חיים חדשים, חיים טובים שכל אחד מאיתנו רוצה להגיע אליהם. והנושא שאנחנו מדברים עליו עכשיו במסגרת השיחות הוא הקשר האינטימי ביותר שיש לנו בחיים, הקשר הרגשי ביותר, הקשר של כל אחד מאיתנו עם בן או בת הזוג שלו. ומשיחה לשיחה אנחנו לומדים מהרב לייטמן איך אפשר היום להתייחס בצורה חדשה לגמרי, גם אל הקשר הזה, וגם אל החיים בכלל. ומתוך הסתכלות חדשה, ממקום חדש של יחס לעצמי, לכל האנשים הסובבים אותי, להגיע להישגים חדשים בחיים חדשים באמת.
ניצה: נתחיל עם השאלות שקשורות ל"על כל הפשעים תכסה האהבה". דיברנו על הטכניקה של המראה ועל כך שלמעשה האגו שלי משתקף באחר. ואחרי הפגישה שלנו וגם בשיחות עם חברים, עלו הרבה מאוד שאלות. השאלה הראשונה שעלתה היא, כדי להתעלות מעל הכעס, מעל הרוגז שהאדם נמצא בו, זה מצריך ממני איזושהי שליטה בדחפים שלי. ואני מרגישה שהדחפים שולטים בי ולא ההיפך, אז איך למעשה אני יכולה לשלוט בהם כדי לעלות מעליהם?
זה הרגל. זאת אומרת, שאפשר לעשות זאת אם אנחנו רואים דוגמאות כאלה מבחוץ, ואם השותף שלי, בן הזוג, משדר לי את התדר הזה וכך אנחנו חיים כל הזמן. ובכלל, זהו הגל הקבוע של היחסים בינינו, שאני מחזיק את עצמי כל הזמן למעלה מהאגו שלי. על ידי התרגילים האלה אני רוצה כל הזמן להגיע למצב שהיחס שלי לזולת בכלל, ובן הזוג הוא למעשה הקרוב אלי מכולם, שהיחס שלי לזולת יהיה באמת "ואהבת לרעך כמוך", כי בכך, כך אומרים, אנחנו נגיע לחיים שהם חלום, "גן עדן".
אנחנו רואים שזה מה שנדרש מאיתנו, הטבע דורש זאת מאיתנו, עם כל הבלגן שאנחנו חווים היום. הכל תלוי בתמיכה חברתית גדולה כמה שאפשר, וגם מהחברה הקטנה הקרובה שלי. כשאנחנו מתייחסים כך זה לזה, זה לא שאנחנו משחקים בזה וזהו. האם כשאנחנו מוציאים כעס אנחנו יותר טבעיים, יותר אמיתיים? זה לא עוזר. אני אמנם מוציא את כל מה שיש לי בבטן, אבל זה למעשה לא עוזר, אלא יותר טוב אם אנחנו מבינים מה יש בתוכנו ויחד עם זה, מעל זה, כמו קרש על פני המים, כמו שיש גלים ואיזו חתיכת עץ קטנה כל הזמן עולה ויורדת יחד עם הגלים. והגלים עוברים ושבים, והקרש כל הזמן כך מעליהם. כך אני צריך להרגיש את עצמי. אני מרגיש את כל היוצרות שלי, כל הדחפים, כל הכעסים, גאווה, קנאה, תאווה וכבוד, וכל מה שמגיע לי, ומה שאני שונא בשותף שלי. זה לא חשוב, יחד עם זה, מעל זה, אני כל הזמן משתדל להחזיק את עצמי.
כך למעשה אני נעשה פסיכולוג לעצמי. וכשאני מחזיק את עצמי כך, כלפי עצמי וכלפי הזולת, אני עושה מאמץ נוסף. מפני שאני רוצה להרגיש את הרצון שלו, וכמה אני יכול לפרגן לו, למלא אותו. יוצא שאני עובד עם האגו שלי, לא עוזב אותו, לא מוחק אותו, וכמה שהוא יותר גדול, כך תהיה לי עבודה יותר גדולה, ויכול להיות שהתוצאה תהיה יותר טובה. כי אנחנו רואים, שגדלנו על ידי האגו וגם עכשיו אנחנו ממשיכים לגדול על ידי האגו, רק שעל ידי האגו לכיוון שאני יוצא מעצמי אל הזולת.
ביציאה לזולת אני למעשה מתחיל לרכוש כלים גדולים מאוד של כל העולם, רצונות שיש מחוצה לי, בכולם. על ידי זה אני יכול לקלוט את התכונות של האחרים, הרצונות שלהם, המחשבות שלהם. את מה שהם בתוכם, האגואיסטים הקטנים האלה, בעצמם לא מזהים. ובכך שאני יוצא מעצמי, ביחס היפה אליהם, אני מתחיל לקלוט את כל מה שיש בתוכם, עם כל הפנימיות שלהם.
יוצא שכאן אנחנו מגיעים ליצירת תוספת כזאת באדם, שהוא מתחיל להיות גדול כמו כל האנושות. יכול להיות שזוהי למעשה המטרה של התנאי הזה, "ואהבת לרעך כמוך". כי אתה הולך ורוכש את כל העולם.
יש כאן עבודה על שני המקורות. המקור האגואיסטי שלי, שאני עולה מעליו, והמקור של הזולת, נניח של אשתי. שאני לוקח את הרצונות שלה וכל מה שהיא למעשה מצפה ממני, ומתחיל למלא אותם. אם אנחנו עושים את זה בצורה נכונה, אז אנחנו לא סתם סותמים את עצמנו, מוותרים ונעשים פראיירים, ולא שעובדים עלינו, אלא כאן אנחנו באמת מגיעים למגרש משחקים יותר עליון. לא בגובה של האגו שלנו, כמו שתי יצירות ממש אומללות, אלא כשניים שנכללים זה בזה. אני עולה מעצמי, נכלל בה, מקבל ממנה את כל התכונות, הרצונות וכל מה שיש בה, והיא עושה אותו דבר ממני. ואז נעשה שכל אחד מאיתנו כלול מהשני.
בצורה כזאת אנחנו מתחילים להתרגל למצב שלא צריכים לדבר. אנחנו מבינים, כי בכל אחד יש את הדמות של השני, ואנחנו מתחילים להבין זה את זה ללא דיבור. אנחנו מתחילים להרגיש זה את זה בפנימיות שלנו, כך שפשוט נעשים באמת כאחד.
חיים חדשים - שיחה 33 – 12.7.2012
| שייך לנושאים: נושאי הערבות, התלות ההדדית, נושאי הערבות, התפתחות האגו, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
אנחנו גם צריכים ללמוד את התופעה עצמה, אבל בעיקר איך להתעלות מעליה.
ניצה: מה שתיארת עכשיו, הרגשתי שזה כמו תהליך שאני אצטרך לבנות לאט לאט. אבל יש בו שלבים וצעדים, שאני לא כל כך יודעת מאיפה להתחיל. האם בקורס הזה אנחנו נקבל את הצעדים הללו?
קודם כל את ההסברים, על הטבע שלנו, על הקשר בינינו, על הרשת שקושרת אותנו יחד. על הבחירה החופשית, על האגו שגדל. על המערכת של "איש לרעהו יעזורו", איך אנחנו נתמכים על ידי הסביבה, כמה אני צריך להתכופף כלפי הסביבה, או אפילו להתגבר עליה כדי להיות שווה עם כולם. איך אני צריך להחשיב אותם כדי להתרשם מהם, בגדלות הוויתור, המטרה הגדולה הזאת, להתכלל עם כולם, וכולי.
אבל בכל ההסברים הללו, ועוד כאלה דברים שאנחנו נלמד, וגם דיברנו וקראנו על זה הרבה בינינו, במאמרים של המורה שלי, העיקר זה הסדנאות. מפני ששם אנחנו יושבים, בארבע או בעשר עיניים, לא חשוב כמה, ובדיבורים, בדיון, מנסים להרגיש את התהליך הזה, ואיך אנחנו יכולים לבנות אותו. הסדנאות הללו נבנות על ידי תהליך מיוחד, והמורה שמעביר את הסדנאות נותן לנו בכל פעם, בהדרגה, שאלות ונושאים לדיון. וזה פותח אותנו ברצונות, במחשבות, ביצרים למיניהם, בדחפים. ואנחנו צריכים להתמודד, איך אני רואה את זה בי, איך השני רואה את זה בי, איך אני רואה את זה בזולת, איך אנחנו יכולים להתעלות מעל זה. אנחנו גם צריכים ללמוד את התופעה עצמה, אבל בעיקר איך להתעלות מעליה. אז אני מנסה ומנסה, כמה פעמים. כמו שחתול קופץ, הוא עומד על הקרקע ורוצה לקפוץ על שולחן, אז הוא מתקרב עוד קצת, ועוד קצת ואז קופץ. כך אנחנו צריכים לעשות תרגילים, ואז אנחנו נקפוץ נכון.
חיים חדשים - שיחה 33 – 12.7.2012
| שייך לנושאים: נושאי הערבות, השפעת הסביבה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
בסדנאות האלה אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מרגישים זה את זה בפנים, יש בינינו הרבה תקשורת פנימית.
ניצה: אז בסדנה הזאת יהיה חלק שהוא תיאורטי.
כן, אבל העיקר זה הדיונים בינינו, מפני ששם אנחנו מכירים זה את זה יותר, מדברים, ומוציאים מעצמנו את כל הספקות, הבעיות והדברים הלא נעימים, שחושבים אולי כן לדבר על זה, או לא לדבר על זה, איך אני אתגבר על זה, האם בכך אני אשאר גבר, או ש"גבר" זה דווקא מי שמתגבר ולא נשאר תחת היצרים שלו, אלא שהגיבור הוא הכובש את יצרו. כאן אנחנו צריכים לראות גם את החולשה שבאדם וגם ההתגברות האמיתית שלו. כי אצלנו, בחיים שלנו, אני רואה איך אנשים מתקוטטים, צועקים וצורחים כך ברחוב, אני רואה ילדים קטנים, איך כל אחד רוצה להראות כמה שהוא יותר אגואיסט. וכאן אנחנו צריכים להראות דווקא עד כמה אנחנו גיבורים, מהמילה "התגברות". צריכים לדבר על זה הרבה, ולהיות מאוד ישרים ופתוחים, כי דווקא בעבודה ההדדית הזאת, אנחנו בהחלט מתחילים להרגיש זה את זה, כך שלא תהיה אף פעם טענה ש"אתה לא מדבר איתי", כמו שהאישה בדרך כלל אומרת, שזה חסר לה. וגם הגבר, הוא לא יצטרך לדבר איתה כי בסדנאות האלה אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מרגישים זה את זה בפנים, יש בינינו הרבה תקשורת פנימית.
ניצה: זה מאוד משמח אותי.
זה כמו שאנשים חיים יחד, נניח אם אני חי עם אשתי 45 שנה, אז כמה אנחנו צריכים לדבר? כמעט ולא. אנחנו עושים את זה, כדי לעשות איזה "טקס". ולמעשה אם היינו יחד שנה או שנתיים, אז אולי הייתי שואל אותה ומדבר איתה הרבה, כי חייבים לדבר, אבל אנחנו כבר כל כך מכירים, שיש איזה דיבור פנימי.
אותו הדבר כאן בסדנה, זה מאוד מקשר בין בני האדם. אם נעלה קצת מעל המשפחה, ונדבר על הבעיות בעולם, בסביבה, בחברה ובמדינה, כל הבעיות שלנו הן מתוך חוסר קשר נכון בין בני האדם. בכלכלה, בפיננסים, בכל הדברים. כאן רעבים, כאן שבעים, כאן זורקים, כאן גוועים מרעב, חוסר השוויון בסביבה וכן הלאה, הכל זה מחוסר התקשרות נכונה. לכן ברור לנו שאם נמשיך ממסגרת המשפחה הלאה, אז אנחנו נצליח בגדול.
חיים חדשים - שיחה 33 – 12.7.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, התלות ההדדית, נושאי הערבות, התפתחות האגו, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |