ניצה: היום אנחנו יוצאים לטיול עם זוגות שמתחילים מנקודת אפס ונכנסים להתחיל לממש וליישם את השיטה. הזוגות האלה מגיעים מכל מיני רקעים, הם כולם נשואים, חלקם נשואים טריים, חלקם נשואים כבר עשרים או שלושים שנה, לחלקם יש ילדים, לחלקם עדיין לא, חלקם נמצאים בקונפליקט ומשבר וחלקם באו פשוט כי הם רוצים לשפר את המערכת הזוגית והם מתחילים מנקודת אפס.

בדמיון שלנו, הם נכנסים כאילו לאיזה לונה פארק חדש. בכניסה יש מפה, אומרים להם אתם נמצאים פה ובסוף תגיעו לנקודה מסוימת, שם, בדרך אתם תעברו הרבה מאוד מצבים, תחנות, כל מיני דברים יקרו לכם בדרך. היינו רוצים לשמוע ממך מה יקרה להם בדרך, לאותם זוגות שנכנסים מנקודת אפס ומגיעים לנקודת החיבור.

קודם כל צריכים להבין שזוגיות היא בעצם המקור של כל החיבור בין בני אדם והמקור של כל החברה האנושית, כ"אדם וחוה", כאיזה פרוטו טיפוס, הם כל היסוד של האנושות, ואם אנחנו נתחיל לטפל דווקא מהיסוד הזה, אז אנחנו נגיע לתיקון הכללי של כל האנושות. שזה לא סתם לשפר חיים של משפחה זו או אחרת, אלא אם אנחנו נבין את השיטה איך זוג מתקן את עצמו, אז אנחנו נבין איך כל העולם מתקן את עצמו. למרות שיש כאן בעיות כלכליות, תרבויות וחינוך שונים, אבל הכל בסופו של דבר, מתחיל וצומח מהיחסים בין בני הזוג, וגם מסתיים בכך.

ולכן, הנושא שבחרתם הוא נושא יסודי ביותר וממנו נוכל למשוך קווים לכל דבר, זה מצד אחד. מצד שני, אולי אנחנו צריכים להבין בדרך שאותו משבר, למרות שהוא משבר כלכלי, פסיכולוגי, פיננסי, תרבותי, חינוכי, הוא בכל זאת נובע מאותו המשבר במשפחה. ולמרות שזה אולי נמצא רחוק מאוד אבל האגו שמכניס למאבק, למעמד, זה מול זה את בני הזוג, הוא זה שמקרין את עצמו ומפתח את עצמו בכל הבעיות האחרות. לכן הדבר הזה הוא באמת יסודי וחשוב ביותר.

וודאי שהשאלה שנשאלת היא, איך זה היה קודם? קודם אומרים שהאגו לא היה כל כך מפותח והייתה דעת חברתית מאוד גדולה. דעת החברה לחצה על כולם "איך זה לא להתחתן?", "איך זה להתגרש?", "איך זה לא לשמור על המשפחה?", ואנשים גם הבינו שלבד זה מאוד קשה. והיום, יכול להיות שזה ההיפך, ולבד דווקא הרבה יותר קל להסתדר, למשל לאמא עם ילדים, ללא אבא, בתמיכה סוציאלית מהחברה ומהכל, והעיקר זה האגו שלנו שקשה לו לסבול שמישהו עוד לוחץ עליו והוא חייב להתחשב עימו.

לכן, אנחנו צריכים קודם כל לענות על השאלה לָמה כדאי? אנחנו לא מדברים עכשיו על, למה כדאי להתחתן, נניח שהזוג כבר נשואי, למרות שזו גם בעיה וצריכים לענות עליה. ואם הם כן נשואים, אז מה מחייב כאן, אם עדיין אין להם ילדים, ואם יש ילדים, אז עד כמה זה מחייב? האהבה, ההתחייבות שלנו, הרגשת חובה כלפי הילדים? לכן, כאן אנחנו צריכים לפתח קודם כל את דעת הסביבה, כי היא לא יכולה להישאר כמו שעכשיו, אלא אך ורק אם הסביבה תעודד חיים בזוגיות יפה ונכונה, יהיה להם כוח להמשיך ולבנות משפחה נכונה. למרות שאולי נוכל לצייר להם חיים יפים וטובים, העבודה על האגו, העבודה ההדדית הזאת, היא לא פשוטה, היא קשורה מאוד לסביבה, כי הם חייבים להתפתח ביחד עם הסביבה, בקשר נכון. ולכן, אנחנו לא יכולים לבודד בני זוג ולהביא אותו לאיזה אי בודד ולהגיד שהם יחיו שם חיים טובים, הם יאכלו זה את זה אולי יותר מהר מאשר אם היו חיים בעיר הגדולה.

אז קודם כל זו הכנת הסביבה, אולי עם עוד כמה זוגות הקרובים לאותו הזוג שאנחנו מדברים עליו. אנחנו מלכתחילה חייבים לקחת קבוצה, לפחות חמישה זוגות, ולהתחיל לעבוד איתם. ותמיד אנחנו עובדים עם כמה זוגות, נניח חמישה זוגות, על זוג אחד. ואז כל אחד מרגיש את עצמו מול האחרים, שהם תומכים, שמעוררים, שעושים דיונים, שמסבירים זה לזה, שמרגיעים זה את זה.

בלי אווירה כזאת שאנחנו הולכים לקראת התיקון של החיים שלנו ושזה יהיה מקובל עליהם, עוד לפני שאנחנו מתחילים איתם, זה לא יצליח. אנחנו צריכים לברר עד כמה שהם קרובים זה לזה, מחויבים זה לזה, הם חייבים להיות חברים בחיים, הם חייבים להכיר זה את זה. זה לא צריך להיות משהו מקרי, שהם התאספו לאיזו קבוצה, למרות שגם זה יכול להיות. אבל יותר טוב אם זה יהיה בתמיכה מהסביבה, מהקרובים, מהרחוקים, אולי מהשותפים שלהם בעבודה וכן הלאה. ככל שיש יותר תמיכה רחבה מהחברה, וודאי שזה יותר מועיל לאדם, זה משפיע יותר חזק מהכל.

זאת אומרת, חוץ מהסביבה אנחנו צריכים לצייר את העתיד היפה. מה הרווח? כי אנחנו מדברים על בני אדם שהם אגואיסטים ובעצם מה הם מרוויחים מלהיות יחד? אם הכל בסדר והם חיים כמו זוג יונים אז אין בעיה, אלא אנחנו מדברים על האנשים שהם כבר נמצאים באיזו שאלה, בשביל מה, ולמה והאם כדאי, בכמה עצבים זה עולה, עד כמה זה בזבוז הזמן, ואולי בצורה כלכלית אפילו זה אולי לא משתלם? ועוד ועוד. אז אנחנו צריכים לצייר כאן בכל זאת את המצב הטוב, מה הרווח.

הרווח יכול להיות כלכלי, הרווח יכול להיות בבריאות, אם יש ילדים אז בטוח שכאן אנחנו חייבים לפתח את החשיבות של הילדים, אנחנו חייבים לפתח את מערכת התמיכה. אם אנחנו מדברים עם זוגות שכבר יש להם ניסיון רב בחיים, כמו שאני נניח מדבר עם הזוגות שנמצאים בגילי, אז הם אנשים שהם יודעים על החולשות, ההרגלים אחד של השני, וכבר רגילים לזה עד כדי כך שאפילו הצרות הקטנות, מתוך שכל אחד מייצר לשני, גם זה חסר להם, זה הפך להיות איזו "המתקת הדינים" מה שנקרא. שגם זה טוב, זה גם מין קשר, שאם לפעמים אין איזה חיכוך קטן אז לא מרגישים שיש לידך מישהו. ושבן הזוג הזה נמצא, אז זה כבר הופך להיות להרגל שנעשה טבע שני ובלעדיו זה מאוד קשה.

אנחנו רואים על זוגות שחיים הרבה זמן ביחד, עד כמה שקשה לאחד מבני הזוג אם השני נפטר, במיוחד לגברים, כי הגבר רואה באשתו, חלק מאמו. יש כאן תמיכה נפשית הרבה יותר גדולה שהאישה נותנת לגבר. והגבר תלוי באשה, הרבה יותר ממה שאנחנו רגילים לחשוב, בהשוואה לתלות של האישה בגבר. האשה תלויה בגבר יותר בצורה כלכלית, והגבר תלוי באישה יותר מבחינה הנפשית. כמו ילד קטן, הוא מקבל קשה את איבוד בת הזוג. ואז אנחנו רואים, שזוגות כאלה שכבר חיים חמישים שנה ביחד, יש להם בעיה גדולה להרגיש את המצב הטראגי זה. זה ממש הופך להיות טראגי.

מה שאין כן, זוגות צעירים או כאלה שנמצאים חמש עשרה שנות נישואים, כאן זו הבעיה, וודאי שהיא תלויה בהכנה ובחינוך. וכאן אנחנו צריכים לפתח את ההבנה עד כמה שהם תלויים זה בזה בצורה הדדית, והם לא מרגישים בכך. וכאן בדיבורים, בסדנאות ביניהם, אנחנו צריכים דווקא לפתח את הצד הרגשי הזה. שכמה זוגות ישוחחו ביחד, על כמה שהם רגילים לזה לזה, עד כמה שקשה להם אפילו בלי ההצגה של הבעיות שאחד מבני הזוג עושה לשני.

כי גם אם התמיכה הזאת היא אפילו שלילית, היא נותנת מן גבולות, מסגרת לחיי המשפחה, ואז כל אחד יודע ש"אני חי במשפחה". אני משלם על זה כך וכך אבל בלי שאני מרגיש את הצד השלילי, או את הצד החיובי, אני כאילו נעלם, נאבד, נמצא באיזה וואקום, באוויר החופשי ולא טוב לי מזה. אנחנו צריכים יותר לפתח בהם את הרגש ואז הם יבינו שהאדם לא מסוגל להיות לבד. וחיי המשפחה נותנים לאדם כאלה רגשות מהמסגרת, מהקיום, מהתחייבות, שצריכים אותי ושאני צריך את האחרים. וזה מייצב את האדם בחיים כך שהוא מרגיש את האני, כי יש משהו, יש יסוד, יש איזה תא שהוא שלי.

לכן כאן צריכים את עבודת הפסיכולוג ובתמיכה של הזוגות, הוא מפתח את ההשפעה מכל הזוגות שנמצאים בסדנה. כך, בטיפול על כל אחד ואחד, צריך לפתח את הצורך במסגרת המשפחתית, גם החיובית וגם השלילית, ולא יכול להיות אחד ללא השני. זה שאדם חושב שהוא יכול להיות רק ביחסים היפים והטובים, אנחנו לא בנויים כך בעצמנו, שאנחנו יכולים למצוא את המסגרת רק בכיוון אחד. המסגרת היא תמיד מורכבת משתי הצורות הקשר, והשלילי הוא לא פחות אלא אפילו יותר חשוב מזה שהוא כאילו חיובי.

כי אנחנו רואים שגם בעצמנו שאנחנו נמצאים ביחסים "כאילו טובים" ויש ממש יחס טוב בינינו וכולי, אנחנו צריכים להוסיף קצת מלח, צריכים להוסיף קצת פלפל אחרת הרגשת הקשר היא לא שלמה. וכאן אנחנו צריכים לשחרר אותם מהרבה אשליות שאפשר להיות רק באהבה ובשמחה. זה לא יכול להיות. "על כל הפשעים תכסה האהבה", לא יכולה להיות שמחה, אלא שיש בה משהו ביסודה מהמר, מהמלוח, מהעוקץ, אחרת, אף פעם זה לא יקרה. במוזיקה, בציור במה שאנחנו לא עושים, אנחנו קיימים משני כוחות.

אז קודם כל צריך להביא להם קצת מאיזו תפיסה בוגרת יותר על מי אנחנו איך אנחנו יכולים להתקיים, ואז מתוך הבנה רצינית ובוגרת שחייבים לשלב שני כוחות יחד, והשלמות נמצאת דווקא באמצע, בקו האמצעי, אנחנו צריכים ללמוד איך אנחנו משלבים את שני קווים האלה, ימין ושמאל יחד, ולא יכול להיות אחד ללא שני, וחייבת להיות ביניהם התמזגות נכונה. לא יכולה להיות שמחה ללא צער וצריכים גם אותו וכולי. אם הכל לבן או ורוד זה לא עובד. אפילו אצלנו, אנחנו לא מקבלים רק צד אחד, בשמיעה, בראייה, בכל חוש וחוש, כך אנחנו תמיד רוקדים בין שני הקצוות.

אם הם מודעים לזה ואנחנו חוזרים כל פעם על התרגיל הזה, אז אנחנו בסופו של דבר מלמדים אותם איך להיות בהתמזגות הנכונה. ותמיד היינו נמצאים בין זה לזה וזה נורמאלי, ואי אפשר אחרת להרגיש את החיים.

אם כך השאלה היא עד כמה אנחנו מכירים זה את זה, את החולשות, והדרישות, והגבולות, עד כמה אפשר לשחק ולגעת בשני דווקא כדי להרגיש את עצמנו יחד, אנחנו צריכים קצת להיכנס אחד לתוך השני, לא עד כדי פגיעה אבל כדי לגעת, וכאן יש ממש אמנות.

ושוב יש השאלה, בשביל מה האדם צריך את זה? הוא צריך למצוא בזה איזה מין אתגר, איזו יצירה, הייתי אומר. זה כמו ניגון, זה כמו ציור. זו איזו יצירה שבה הוא ממש מייצב את עצמו בחלל הגדול שבעולם. כמין עיצוב, תא שממנו והלאה הוא יכול להמשיך לחיות. לא רק לחיות, לבנות את עצמו ולהיבנות. כי העיצוב הנכון של בני הזוג, אחד בעזרת השני, מול השני, נותן לכל אחד מתוך הסיטואציה הזאת שהם מייצבים, יחס יציב לחיים.

זאת אומרת, בזה אני בונה את עצמי ויוצא מהתא כלפי העולם. זאת אומרת, דווקא על ידי בן הזוג שלי, אני ייצבתי את עצמי ואני יוצא לקשר יותר רחב עם העולם, עם הסביבה, עם העבודה, בכל דבר ודבר. ובאותה התבנית כמו שאני בונה את היחסים שלי עם בן הזוג, פחות או יותר, אותה מערכת היחסים חייבת להיות ביני לבין כל אחד ואחד בעולם.

ודאי ששם היחסים הם אחרים, יש רווחים והפסדים. עד כמה אני יכול לגעת או להיכנס במישהו וכולי, זה עם אחרים. אבל זה שאני למדתי לעשות את זה במשפחה, זה מקנה לי עכשיו תורה שלמה איך להתייחס לכל דבר שבחיים בעולם, במיוחד לבני אדם או לגופים שלהם. אני גם מבין אותם, גם מרגיש את עצמי יותר בטוח, אני מתחיל לשחק איתם באותו טנגו כאילו שאני נמצא במשפחה. יש לאדם כבר כלים בנויים לזה, ואז זה ממש אדם שיודע, לנגן בתוך המשפחה בצורה הנכונה.

הניגון הוא עם עליות וירידות, זה הניגון, אחרת זאת לא הייתה מלודיה, ברור, אבל הוא מסוגל גם לעשות את זה בחיים.

ולכן בהרבה מקרים אנחנו יכולים להתחיל דווקא מהבעיות החיצוניות. מה קורה לך בעבודה, איך אתה מסתדר עם בני אדם זרים, איך אתה מתייחס להורים שלך, או בחברה, האם אתה יודע למצוא שפה משותפת, ואם לא בוא, אנחנו נלמד את זה דווקא בתוך הזוגיות ואז אתה תדע איך להמשיך הלאה ותראה עד כמה שזה יהיה מוצלח.

זה בעצם יכול להיות כאחד מהתמריצים, הרווחים שהאדם יסכים להם. ואנחנו צריכים להסביר לזוגות שאדם צריך לדעת לסדר את עצמו בתוך הבית. אם האדם הוא אדם מיוחד שמתעסק במדע, איזה מדען מיוחד, איזה צייר שמתעסק במיוחד ביצירה שלו, אז יכול להיות שהוא נמצא באיזה חלל משלו, ואז בדרך כלל בן הזוג שלו סובל, זה יכול להיות גם בגברים גם בנשים. אני רואה את זה במשפחה שלי, מצד אחד אשתי סובלת, ומצד שני הבת שלי היא כזאת שהיא כל הזמן ב"ציור" משלה בביולוגיה ואז בן זוג שלה סובל במקצת. רואים את זה, זה לא סוד שאני אומר כך. בכל אחד ואחד אנחנו רואים לאיזה כיוון המשקל נוטה במקצת, אבל זה בסדר, רק צריכים להבין שזה קורה.

אבל בדרך כלל אנחנו צריכים להסביר להם שאדם שלא יודע לסדר את עצמו בתוך המשפחה ודאי שלא יוכל לסדר את עצמו גם בקשר עם אנשים זרים. זה שייך לאנשים שנמצאים בשירות הציבור, לכל מיני אנשי מכירות, למארגנים, לאנשי ארגון למיניהם. אנחנו מיד יכולים לראות שאיש כזה יצליח אולי לזמן קצר אבל ההצלחה שלו תהיה לא מתוך זה שהוא הצליח לסדר יחסים טובים עם בני אדם, אלא מתוך זה שהוא יעשה את זה מלחץ על האנשים, מהפחדה, מדברים כאלה. לא בשתי המושכות הוא יעבוד איתם כמו שהוא צריך לעבוד עם בן הזוג שלו.

לכן אנחנו צריכים כל הזמן להדגיש שזה שאנחנו בונים את עצמנו נכון, יודעים את האמנות הזאת של איך להסתדר עם בן זוג, בזה אנחנו ממש "קונים" את המושכות לניהול כל היחסים שלנו עם כל חברה, בעבודה, עם הקרובים, עם החברים, עם כולם. אנחנו אז יודעים לסדר, "לסובב" לנהל את היחסים שלנו עד לחברה הגדולה ביותר, ולא יכול להיות אחרת כי כך אנחנו בנויים. זה מגיע מאדם וחווה ועד החברה הגדולה שהתפתחה מהם כביכול, בצורה אלגורית. כך זה קורה.

מכאן אנחנו מבינים כבר אילו סדנאות אנחנו צריכים לערוך בין בני הזוג. קודם כל להבין את החולשות, לסכם אותן, לברר אותן, לסדר אותן גם בצורה אישית ברורה וגלויה, בצורה אובייקטיבית וסובייקטיבית. אובייקטיבית, זה לדעת שאלה סוגי בני אדם והאופי שלהם. נניח שאני לא משתמש ואף פעם ולא השתמשתי במילים כמו "המזל שלהם", "סימן המזל", זאת אומרת לכל סוג, ובכל זאת יש לנו סוגי אופי, סוגי התנהגות וכן הלאה.

אנחנו צריכים לקחת דוגמאות מההורים שלהם כי בטוח שכמו שהם ראו בבית כך הם "מושכים" את זה לכל החיים. צריכים לדבר על זה. הרבה לדבר ולסדר את זה, כדי שממש לכל אחד ואחד תהיה ברורה הדמות של השני, עד כמה שכל אחד מהם מסוגל להחזיק אותו נכון בפנים. שלא סתם אני מתרגז, לא סתם אני אוהב ושונא, אלא לראות בצורה אובייקטיבית את הדמות של השני ואיך אנחנו, שתי הדמויות האלה, נכנסות לקשר הדדי בהבנה הדדית.

הקשר הוא תמיד כזה שמה שבולט בשני, שוקע בראשון וההיפך. עד כמה שאני ובת הזוג שלי יודעים איפה אנחנו צריכים לוותר כל אחד לשני, כי קשר לא יכול להיות בלי הוויתור ההדדי, ודיברנו על זה כבר. ושאני טוב מאוד אבין עד כמה שאפשר ועד כמה לא לגעת בכל דבר. ואז אנחנו נמצאים ממש בריקוד. אנחנו לא רוצים לעזוב זה את זה כמו בטנגו נניח, יחד עם זה אנחנו נמצאים בריקוד הדדי ודווקא התנועות האלה נותנות לנו הרגשה הדדית של יחד ושל אחד.

אנחנו מעבירים סדנאות כאלה, זאת אומרת על חולשות ובעיות. חולשות זה שכל אחד יכול איכשהו לוותר, בעיות זה שאף אחד לא יכול לוותר לשני, זה יותר מדי בשבילו, התלות ההדדית שאנחנו צריכים לפתח. עם ילדים זה הרבה יותר קל, אנחנו צריכים אז לצרף אותם וגם קרובים וחברים.

את כל מה שאנחנו מפתחים מכל סדנה וסדנה, אנחנו צריכים להוציא כסיכום ולתת להם כשיעור בית. לעשות עכשיו משהו דומה ולשנות את היחסים עם הקרובים, בעבודה, עם השכנים, בסופר מרקט שאני נכנס אליו, בכל דבר. כשאני נפגש עם בני אדם, אפילו לרגע אחד, איך אני "מסובב" את עצמי ואיך אני על ידי זה גם מסובב אותו בצורה כזאת שאנחנו נמצאים בידידות, בהתכללות, באיזשהו חיבור רגשי זמני. זה יכול להיות לחצי דקה אפילו. על ידי זה אנחנו כבר באים לשינוי החברה, שכל אחד מאתנו משחק כך.

אותם חמישה זוגות נניח, מביאים לנו דוגמאות משינוי היחסים שלהם בעבודה, עם הקרובים, עם השכנים וכולי, ואז אנחנו עושים גם על זה תרגילים עם כל הבעיות או השאלות שלהם. אנחנו גם עושים על זה דיונים וסדנאות, וכך מתקדמים. העיקר שכל הזמן האדם לא חוזר להסתכלות השטחית שלו ש"זהו אני כזה" אלא כל הזמן הוא מסתכל מתוך התבנית החדשה על הזוגיות שלו, על החברים שלו, על העולם. וכל הזמן אנחנו צריכים לפתח בו את החשיבות הזאת, את הרווח הפרטי והכללי. זה בעצם המסלול.

המטרה היא להביא את האדם להרגשה שהוא יכול להיות קשור בצורה מאוד מועילה, יצירתית עם כל סביבה שתהיה, אפילו עם כל העולם. שממש ירגיש את העולם מולו כמו את בן הזוג שלו. כי בסך הכל אנחנו רואים שהכל זו אותה צורה אגואיסטית פחות או יותר, שכל העולם זו דמות אדם אחד. וכך אני אז מתחיל לראות בו את החולשות, את הבעיות, עד כמה שאפשר לגעת בו, עד כמה שאפשר להיכנס לתוכו או עד כמה שלא וכן הלאה.

ואז אני גם מעצב בתוכי את ההסתכלות הפילוסופית הנכונה כלפי העולם. אני כבר לא מתרגז סתם ולא מאשים סתם אלא אני מבין שזה הטבע ואלה החולשות ואלה אולי התופעות היפות והטובות במשהו, ואז אני מקבל יותר נכון את העולם. מתוך זה אני ודאי יכול להעביר את היחס הזה לילדים ואז בזה אני נעשה לא רק יותר בוגר, מבין ומרגיש, אלא גם הסביבה מרגישה שאני כזה. ואז גם יותר קל להם להתייחס אליי כי אני מבין אותם יותר ומרגיש אותם.

זה כך חוץ מכמה מקרים מיוחדים, שהם או בעבודה הרוחנית או בעבודה יצירתית מאוד אחרת, של ציירים, מוזיקאים, כי אלה נמצאים כל הזמן בהתפתחות עצמית מאוד מיוחדת. להם צריכים לסדר תמיכה נוספת של הסביבה כדי שיוכלו לרקוד את הטנגו שלנו גם עם בני הזוג וגם עם סביבה יותר רחבה. אם אנחנו נוכל לסדר כך את האדם, שמתוך הזוגיות שלו הוא ילמד איך צריך לקבל כל העולם, אז הוא יקרין את היחס הזה שלו, הבוגר, ההגיוני, המאוזן לאחרים, וההשפעה תהיה טובה.

חיים חדשים ,שיחה ,39 25.7.12

 

 


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים
להשאיר תגובה |

סדנאות/שולחנות עגולים

פורסם: 24.07.12, 4:04 am

שייך לנושאים: הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים
להשאיר תגובה |

אמצעי תקשורת

פורסם: 23.07.12, 7:49 am

שייך לנושאים: הסברה וחינוך לערבות, אמצעי תקשורת
להשאיר תגובה |

אורן: שלום לכם וברוכים הבאים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום לך הרב לייטמן.

שלום לכולם.

אורן: איתנו באולפן גם ניצה מזוז, שלום לך ניצה.

ניצה: שלום.

אורן: אנחנו כאן ביחד מדברים על החיים שלנו, איך לבנות חיים חדשים בחיים הפרטיים של כל אחד ואחד מאיתנו, ובכל מערכות היחסים שבהן אנחנו נמצאים, עם בן או בת הזוג, עם האנשים הסובבים אותנו ועם הזולת בכלל, כדי שהחברה שבה אנחנו חיים תהפוך להיות מקום שכייף לחיות בו, במקום שכל היום סובלים בו.

במקום הנוכחי, בתוך סדרת השיחות הזו שאנחנו נמצאים בה בתקופה האחרונה, אנחנו מדברים על הקשר הכי אינטימי, הכי רגשי שיש בחיים שלנו, וזה הקשר הזוגי. אנחנו מנסים לקבל הדרכה והכוונה מהרב לייטמן איך להתייחס בצורה חדשה לגמרי לקשר הזה ולזולת בכלל. כשהגדרנו כאן, בפרוייקט הזה, את הקשר הזוגי כמעין מעבדה ביתית שנמצאת בהישג ידו של כל אחד ואחת מאיתנו, ודרכה אנחנו יכולים לשדרג את תפיסת החיים שלנו מן הקצה אל הקצה, עברנו כאן ביחד כל מיני הכוונות ובנינו תרגילים וכל מיני דברים, והיום רצינו להתמקד בנושא מאוד מיוחד שאותו ניצה תציג.

ניצה: היום אני רוצה לשתף אותך באיזה תהליך שאנחנו עוברים, גם בתוך הסדנה אבל גם עם החברים שלנו. בתוך הסדנה אנחנו כבר מתחילים לממש את התהליכים שנתת לנו, ובאמת אנחנו מתחילים להרגיש באיזה שיפור. ואנחנו מרגישים שיש לנו צורך לשתף, אנחנו משתפים הרבה מאוד חברים, יש לנו הרבה זוגות חברים טובים שאנחנו קרובים אליהם מאוד, אנחנו פתוחים ומספרים להם מה אנחנו עוברים, והם מגלים הרבה מאוד התפעלות וסקרנות לתהליך, אבל הם מרגישים שהם נמצאים במקום מאוד רחוק מזה.

האמת היא שאני כבר מתחילה להרגיש התרגשות מאוד גדולה, כי אני מרגישה את הצער, את הכאב שלהם. הם מסתכלים עלינו ואומרים לי "זה בלתי אפשרי, איך אני אגיע לנקודה הזאת שבה אתם נמצאים? איך אני בכלל אתחיל את הסדנה הזאת? אנחנו צריכים אולי איזו חוויה רגשית, מכינה רגשית, משהו שיכין אותנו לתהליך הזה".

נכון. אנחנו דיברנו על זה שלפני הסדנה, כל הקהל הזה צריך להיכנס לחינוך ולהשכלה מיוחדת.

אורן: לא מהמישור האינפורמטיבי, במישור הרגשי.

גם רגשי. הם צריכים לעבור חמש או עשר שיחות, בחלק הראשון של המפגש, ובחלק השני לעבור סדנה. אבל לא בסדנאות מהסוג הזה של "סדנאות זוגיות" אלא סדנאות בנושא של השיחות עצמן, שהן "האגו כגורם", "בחירה חופשית", "החברה כגורם לשינוי האדם", כל מיני שיחות כאלה שדיברנו עם אורן בעבר. ואחרי שתהיה להם הכנה, כשהם ידעו איך מדברים בתוך הקבוצה, ויעברו כל מיני התפעלויות פנימיות ושינויים פנימיים, אחרי זה יגיעו לכך.

אורן: לא, גם אחרי זה. אולי תפתחי קצת יותר את הנושא.

ניצה: קיימנו שיחות אישיות והאישה אפילו קראה לי למטבח ואמרה לי "בינינו, אנחנו חיים בכזה שקר, אנחנו כבר שנים לא מספרים את האמת אחד לשני, אנחנו לא משתפים. אתם מדברים פה על משהו שיש ביניכם, על איזו יכולת לעבוד ביחד, לשתף פעולה ביחד, אנחנו לא משתפים פעולה ביחד, קשה לנו בכלל. חוץ מזה שיש לנו הרבה מתח והרבה כעסים בינינו, אנחנו צברנו במשך השנים הרבה מאוד מטענים, מטענים רגשיים אחד כלפי השני. אני מרגישה, שגם אם אני עכשיו מאוד רוצה וגם הבעל שלי מאוד רוצה לעבור תהליך כזה, זה יהיה קשה מאוד". כי מעל כל הדבר הזה יש רצון של שניהם לעשות משהו יותר טוב בשביל הקשר שלהם, כי רע להם, אבל הם לא יודעם מאיפה להתחיל, הם מרגישים שהם צריכים ליווי ראשוני, התחלתי, שיהיה קרוב יותר למקום שהם נמצאים בו.

יכול להיות שאתם צודקים כי אתם מגיעים מתוך ניסיון, מתוך החיים, ואני עוד לא חש ולא חי את זה. יכול להיות שאני קפצתי הרבה יותר קדימה. אבל מאיפה להתחיל? אתם צריכים כבר לראות מאיפה. ואנחנו דיברנו על זה, שאנחנו קודם כל מדברים על האדם בצורה אובייקטיבית, כאילו לא עלייך ולא עליי, אלא על משהו ששייך לאדם. מיהו האדם, מהם הדחפים שלו, מה מניע אותו, איזה חשבון אגואיסטי הוא עושה, בשביל מה ולמה, האם הוא מתחשב בזולת או לא, ועד כמה?

זאת אומרת, לתת לכל אחד ואחד מאיתנו קודם כל חופש לצאת מעצמו, כשמדובר על "הטבע". ולאט לאט אנחנו מבינים שהטבע הזה, זה אנחנו, ואנחנו הן אותן החיות, המכונות, שנפעלות על ידי החוקים והדחפים האלה שיש בנו. וכך אנחנו רוכשים הסתכלות חדשה, אובייקטיבית, כמו פסיכולוג שמסתכל על האדם, או כמו רופא שמתייחס כך לפציינט. אחרי זה אנחנו נוכל לדבר כבר, כל אחד על עצמו או על השני או על השלישי, עם כל מיני דוגמאות כאלה שאיתן אנחנו צריכים למצוא תמיד איזה מקום משותף.

אז אם מדובר, נניח, על הילדים "בואו נדבר על הילדים שלנו, בוא נראה אילו תכונות יש בילד אחד, או בילד שני, עד כמה הם מגיבים, עד כמה הם רוצים, ועד כמה שלא. עד כמה אנחנו משוחדים כלפיהם כשאנחנו אוהבים אותם, או שנראה אותם בצורה אובייקטיבית עד כמה שאפשר, בוא תבדוק אותי כשאני מדברת ואני אבדוק אותך", וכן הלאה. וכך לאט לאט אנשים רוכשים ניסיון לגלות את הדברים מפני שהם יודעים שהם סך הכל נבראים.

סך הכל זה לא "אני", אלא כמו שאנחנו נעשים במשך החיים. נניח אם אני מדבר על עצמי, "אז זה אני, כך נולדתי, כך קיבלתי חינוך, עם תכונות כאלה נולדתי, כך אני בנוי, כך עשו אותי, אז מה אתם רוצים ממני? אני משתדל", ואם כן או לא, התכונות שאיתן נולדנו נשארות לנו כל החיים, ומה שקיבלתי בילדות מהסביבה, בגן הילדים, בבית הספר, גם זה נשאר לכל החיים, ואי אפשר לשנות את זה, אלא איכשהו, כשאנחנו מגיעים לגיל מבוגר, אז אנחנו מבינים שזה כך ומוכנים לסלוח, ומוכנים איכשהו להשלים זה את זה.

אבל בגיל צעיר, זה לא כך. לכן אצל זוג צעיר צריכה להיות עבודה, כדי שיקבלו חכמה יתרה, כאילו שהם קצת יותר מבוגרים, וזה על ידי החכמה שיקנו, על ידי הלימוד. כתוב אין זקן אלא מי שקנה חכמה אז כדי שהם יהיו קצת יותר זקנים מהחכמה שקיבלו, אנחנו צריכים לספק להם את זה, וזה דורש זמן.

ניצה: אבל אלה הם כאילו שני מישורים. את מה שתיארת עכשיו, הרגשתי שזה עושה לנו הכנה מאוד מאוד טובה מבחינה מנטאלית. כלומר, אני כבר בראש מתחילה להבין, זה מכין אותי, אבל רגשית אלה הם כאילו שני מישורים שונים. יש הכנה מנטאלית שזו הקניית ידע וחכמה, אבל יש איזה מישור רגשי שאפילו כשאני כבר מבינה שמשהו לא טוב לי, אני עדיין ממשיכה לעשות אותו, אני לא מצליחה להתגבר עליו.

תצטרכי ליצור איזה דוגמאות, תיאטרון, קולנוע, קליפים, כדי שהם ילמדו מזה על עצמם. שיראו כל מיני צורות יחסים כאלה או כאלה, בין בני זוג, ואיך שכך הם מתייחסים, מתפעלים, מתנגדים, מי צודק, אולי פחות או יותר וכן הלאה. אנחנו לא נוכל למצוא כאן דרך קלה, לא, כי זה שינוי האדם, זה שינוי היסוד של העולם. מצד אחד אנחנו חושבים שהאדם הוא כאילו נזר של הטבע, אבל זה לא נכון, כי אם האדם משתנה, כל הטבע משתנה. זאת אומרת, הוא דווקא נמצא ביסוד ולא בפסגת ההר, ואין לנו ברירה, זו יכולה להיות דרך ארוכה, אבל היא יפה. צריכים לעשות אותה בצורה כזאת שהם מקבלים סיפוק מזה שהם עוברים. אין כאן אפשרות לדלג.

ניצה: זה בדיוק העניין, אנחנו לא רוצים לדלג, אנחנו רוצים שתכין אותנו. אם אני עכשיו עם החברה שלי, אותה חברה שדיברתי איתה, ואני עכשיו יושבת מולך, הייתי רוצה גם אני וגם בן זוגי לעבור איזה תהליך שיכין אותנו. יש כבר נכונות, יש רצון.

אז כנראה שאנחנו נצטרך להרחיב הרבה יותר את ההכנה לשינויים.

חיים חדשים, שיחה 37, 17.7.2012

 


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, הורות, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, חינוך ילדים, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים
להשאיר תגובה |

ניצה: איזה תהליך אתה חושב שיכול להתאים כדי ליצור בנו את ההכנה הראשונה הבסיסית ביותר, כמו להכין איזו קרקע שתהייה מוכנה להתחיל את התהליך הזה?

קודם כל הם צריכים לעבור את החינוך הבסיסי שלנו, את ההשכלה והחינוך האינטגרלי, נניח בעשרה שיעורים, בשיחות וסדנאות ליד זה, במקום שהם מדברים יחד על משהו שלא שייך להם, על הבחירה חופשית, על השפעת האדם על הסביבה, והסביבה על האדם. על האגו שכל הזמן מניע את האנושות ואותנו בחיים, איך זה מסובב אותנו. בקיצור, כאילו על דברים חיצוניים, ומדברים בגוף שלישי, או איך אני מסתכל ורואה את זה בעולם. אבל הם מתרגלים קודם כל לדבר על מה ששייך בכל זאת לטבע של כל אחד, אומנם עדיין לא בצורה אישית, לא על עצמם, אלא כעל מעין תופעה בטבע. וחוץ מזה הם מתרגלים לדבר, לראות כך זה את זה ועוד כמה זוגות כאלה לידם, ולדבר על זה. ולהבין שמתוך הפורום שהם נמצאים בו, בשיחה הכללית, בסך הכל התוצאה הכוללת היא באמת תוצאה טובה. כדאי לדבר, כי כך אנחנו מגיעים למשהו טוב.

יש כאן כמה מטרות. א', שבכל זאת הם מדברים ואז לומדים. ב', שהם מדברים על התכונות שנמצאות בהם אבל בינתיים מתרגלים לדבר עליהן כמו על משהו חיצוני. ג', הם רואים שמשילוב הדעות, יש להם איזו תוצאה חכמה, יפה, נכונה, שעברה ביקורת של כולם, והיא מקובלת על כולם באותו העיגול. כך הם כבר עוברים שיפור, שזה כבר שינוי. וזאת הם עוברים בעשרה מפגשים.

אחר כך צריכים לעבור למפגשים בצורה חלקה, אנחנו מתחילים לדבר על מה שהתחלנו, איך הם מתחילים לעבוד על זה בזוגיות. וגם לא להכניס אותם לגמרי לזוגיות, שידברו בינתיים בצורה כזאת כאילו לא על עצמם, אלא כעל הזוג המצוי. אז באים ארבעה או חמישה זוגות והם מדברים על הזוג המצוי. אז הם "שופכים" מה שבא להם, לא חשוב מה, ואנחנו גם נותנים להם איזה נושא ומשתדלים להיות ביניהם כמכוונים, כדי שלא יברחו לשדה הפתוח. אבל הם כבר מדברים על משהו ששייך גם להם, זאת אומרת, לא על טבע האדם, על בחירה חופשית, או על השפעת הסביבה, אלא כבר על מה שקרוב לחיים הזוגיים שלהם, ואז הם מדברים ביניהם כמו בשיחת סלון. אבל אנחנו אומרים לעשות זאת בלי לפגוע בזכויות, בלי לייחס את זה לאף אחד. אם מישהו מזהה את עצמו כביכול, אז שלא יחשוב שזה נעשה בכוונה. ואז אנחנו מדברים על כל הדברים, החיוביים והשליליים שיש בזוגיות, ועד כמה הדבר הזה הכרחי אפילו להתפתחות האנושות, להתפתחות האדם, איך שבלי תמיכה הדדית זה קשה, או אולי דווקא יותר קל.

כאן צריכים לכוון בעדינות את הדברים שלהם, כדי שבכל זאת נגיע כל פעם לתוצאה כזאת שאם זה נקבע כך בטבע, אז כנראה שאנחנו צריכים לראות את המצב השלם, שאולי אנחנו לא רואים אותו, אבל בכל זאת הוא נבנה בתוך חיי המשפחה.

כשהם מדברים בצורה כזאת, כאילו בגוף שלישי, כך הם בכל זאת משתנים. כל אחד בתת ההכרה שלו רואה שמדברים אולי קצת עליו, ואולי קצת עליה, ואמנם זה לא מחייב אותו להשתנות, אבל כך כל אחד מתחיל, במקצת, לעשות ביקורת על עצמו, לראות האם נכון או לא נכון, "עשינו כך, או עשינו כך, האם זה בסדר או לא בסדר". הוא רואה שזאת קודם כל תופעה כללית, מצד אחד, ומצד שני אפשר לדבר על כך, ומקבלים על זה דעה שקודם הוא לא חשב עליה, ועכשיו הוא חושב.

צריך לרכך את האדם, להביא אותו קודם כל לכך שלא מתכוונים אליו, לא באים לדקור אותו, אבל הוא מתרגל לדבר על הדברים האלה, ופתאום הוא מגלה שיש בזה פסיכולוגיה שלמה של האדם, שהוא לא סתם איזו חיה פרימיטיבית, של "קח ותֵן", אלא יש פה רצונות, יש כאן תשוקות, מחשבות, יש איזה חזון לכל אחד, יש משהו למשפחה. וגם מה עם הילדים, איך הם מרגישים את זה, איך הם סופגים את הרוח הזאת שקיימת במשפחה, איך המשפחה חיה? איך שלא יהיה, בכל זאת הילדים מאוד מתפעלים ממה שיש במשפחה ובטוח שהם יהיו דומים להורים שלהם. אם הרוח שלנו היא רוח לא מקרית אלא חזקה ומטרתית, אין ספק שהילדים ילכו לפי זה בחיים שלהם. את זאת אנחנו יודעים לפי חוק הטבע. אז אנחנו מעוניינים לבנות בבית משהו מוצק ויפה, כי חייבים להראות לילדים דוגמאות, שזה ייכנס להם לטבע.

על כל הדברים האלה אנחנו מדברים.

חיים חדשים, שיחה 37, 17.7.2012

 


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים
להשאיר תגובה |