בצורה הדדית. אני דואג למלא לך את כל ההכרחיות שלך, גשמית ורוחנית, ואני דורש ממך השתתפות בכל היכולת האפשרית שלך באותה הרשת שמספקת לך דברים הכרחיים.
אורן: הם נותנים אוכל לרעבים. קבלתי אתמול במייל דו"ח סיכום שנת פעילות של אחד הארגונים. והם כותבים מה הם עשו השנה. אני זוכר שורה שלמשל נתנו אוכל לנזקקים. הרבה פועלים בתחום הזה.
כן, זה רגיל.
אורן: אז אוכל לנזקקים זה לא רע. זאת אומרת, אם הייתי נזקק ובאתי אתמול וקבלתי מהארגון הזה אוכל, עכשיו מהרשת החברתית החדשה הזו אני לא אוכל לקבל אוכל.
לא, אתה לא תוכל. אתה נותן משהו, תורם משהו? אם אתה אדם רגיל עם כוח שאתה יכול לתרום ולא תורם, אתה לא יכול לקבל.
אורן: ובעיניך המודל הזה הוא מודל עדיף?
מכל אחד לפי היכולת שלו, ולכל אחד לפי צרכיו. זה המודל.
אורן: לא הבנתי. אם תוכל תסביר.
בצורה הדדית. אני דואג למלא לך את כל ההכרחיות שלך, גשמית ורוחנית, ואני דורש ממך השתתפות בכל היכולת האפשרית שלך באותה הרשת שמספקת לך דברים הכרחיים. הכרחיות מצידי והכרחיות מצידך. קשר הדדי, זה מביא את החיבור בינינו. אם אתה לא מבין את העיקרון הזה לא מגיע לך לקבל כלום. זה לא סתם חסד, זה חסד ודין יחד, כי אנחנו ארגון חינוכי. ולכן לא יתכן שאדם יקבל משהו בלי לתת, זה לא גמ"ח. הקשר יכול להיות רק בתנאי ששניהם מקבלים ושניהם נותנים. ואם אחד נותן והשני מקבל זה לא קשר. קשר זה הדדיות בין שווים. שווים זה שאחד נותן לשני וכל אחד מקבל מהשני.
אורן: בהתארגנות כזו יהיו מדדים? זה נכון בכלל להגיד שיהיו פה מתנדבים? כי בגלל שזה דו סטרי, זאת אומרת אני מַקצה, שעה שעתיים בשבוע לפעילות כלשהי שברשת הזאת.
אם אנחנו מסכימים שזה מספיק. אם הארגון מסכים. ואם לא מסכים, אז הוא יגיד לך שזה לא מספיק.
אורן: אז תהיה התחשבות ביכולות. רוב האנשים עובדים משרה מלאה, אז הארגון הזה יצטרך להציב, אלא אם כן הוא מתכוון שיבואו אליו רק מובטלים לתרום. אם אתה מתעסק רק עם מובטלים אז יש להם הרבה זמן.
לַמה מובטלים? במשהו יתחשב ובמשהו לא, כי הוא ארגון חינוכי, הוא רוצה לאזן קבלה והשפעה.
אורן: אני אומר שאי אפשר יהיה לדרוש ממני עשרים שעות התנדבות בשבוע, אין לי אותם פשוט בלו"ז שלי, אין עשרים שעות. הנה, כבר נתת לי סוג של מדד אחד, הזמן.
בצורה יחסית, סגולית.
אורן: מה הכוונה סגולית?
כמה שיש לך זמן פנוי.
| שייך לנושאים: נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
אלא אנחנו צריכים להביא את הציבור למצב שכל אחד יהיה שמח לתרום את כל הזמן הפנוי שלו לשרות הציבור.
אורן: זאת אומרת יצטרך להיות פה איזשהו תהליך או שהאדם יגדיר או שיבקרו או מה, איך זה יעבוד?
אני רוצה לתת לך דוגמה. אתה אדם מאוד מוכשר, ואתה פרופסור ובאמת עסוק מבוקר ועד לילה. אבל אתה מאוד רוצה להיות ברשת הזאת. אתה לא נזקק, אבל האידיאה הזאת קוסמת לך, ואתה מצליח מהלו"ז המפוצץ שלך למצוא שעה בשבוע, ואתה בא מכל הלב ותורם את השעה הזאת.
אני לצורך העניין, פקיד במוקד שרות של אחת מחברות הסלולר, בא מחתים כרטיס בבוקר, חוזר אחר הצהריים. אני יכול למצוא לעצמי שמונה שעות בשבוע לתרום. כלפי הרשת החברתית הזו, מי מוגדר כתורם יותר, אתה שהצלחת ממש במאמץ על למצוא שעה בשבוע? אתה מתרוצץ בין אוניברסיטת באר שבע לחיפה, אתה אחד מטובי המומחים בארץ, ולי יש יותר זמן פנוי ממך.
שניהם תורמים יחסית, שעות יחסיות, פרופורציונליות, בהתאם לכמה שהם עסוקים ופנויים.
אורן: מי יגדיר את זה, האדם עצמו?
גם עכשיו זה קורה בעבודה שלי. כי אני כפרופסור, נתתי הרצאה באמריקה, שם אני נותן הרצאות, מקבל צ'ק על אלף דולר, היו לי צ'קים כאלה. אתה נותן שרות של שעה, מקבל חמישים שקל. אז גם עכשיו אנחנו פועלים בצורה כזאת.
אורן: לא הבנתי, זה כלפי המשכורת שלך בעבודה או מה?
כן. אבל אני אומר לך שגם עכשיו מודדים אותנו, מודדים את ההשקעה שלנו בצורה יחסית, כמה אני יכול לתרום וכמה אתה יכול לתרום. התרומה שלי היא, נגיד, פי עשרים מהתרומה שלך, לכן בשעות כלפי הארגון, אם אתה יכול לתרום יותר, אתה תורם. אני יכול לתרום פחות, אז אני תורם פחות. מה לעשות?
אורן: הבנתי את ההערכה כספית.
אבל אני אומר לך שלא זה העניין, אלא אנחנו צריכים להביא את הציבור למצב שכל אחד יהיה שמח לתרום את כל הזמן הפנוי שלו לשרות הציבור. כמו שכותב בעל הסולם, כל אחד יעבוד עשר, שתים עשרה שעות ויותר, למען הציבור.
אורן: זה נראה לי כמו מטרה שאליה אנחנו רוצים להתקדם.
כן, אבל זה תלוי בחינוך.
אורן: ברור. המצב הזה, נשמע לי כמצב מתוקן שבו האדם נותן את כל מה שיש לו. אנחנו בונים איזשהו תהליך מדורג, זה עוד לא קיים היום. עוד לא קבלתי לגמרי את התשובה. אתה הפרופסור ואני הפקיד בסדר? אתה הצלחת במאמץ עילאי למצוא שעה בשבוע, אני מצאתי שש שעות בשבוע. הרשת החברתית, התנדבותית הזאת, תתייחס אליך פחות טוב מאלי?
לא.
אורן: לַמה, איך היא תדע שלא?
כי זה מה שאני מסוגל לעשות.
אורן: מי יגדיר, אתה או הרשת?
הרשת.
אורן: איך היא יודעת? היא תשאל אותך, היא תראיין אותך?
כן.
אורן: זאת אומרת על פי הדיווחים שלך. לא נלך עכשיו להתחיל לבדוק.
גם בעל הסולם כותב, שאנשים הולכים מבית לבית ומבררים דברים כאלה, מה הנחיצות ומה היכולת.
אורן: זאת אומרת, אתה תספק איזשהו מידע ועל פי המידע הזה.
כן
אורן: זה מבחינת האינפוּט, מה אתה מכניס. זו המדידה של מה אתה מכניס לתוך הרשת. עכשיו אתה תקבל כרטיס חבר, וגם אני אקבל כרטיס חבר. הכרטיס חבר יהיה "וַואן סַיְיז", כרטיס אחד לכולם?
אני לא רוצה להיכנס לדברים האלה. זה כל כך לא מציאותי בינתיים, שלא נראה לי שאם עכשיו אנחנו נתחיל להתווכח ולברר זה יעזור לנו במשהו.
אורן: אז עיקרון בסיסי אחד, השתתפת, יש איזה רף מינימום?
כעיקרון כן, כולם שווים.
אורן: השתתפת, אתה בפנים. ואנחנו נשלם.
כן.
אורן: אנחנו נסיים כאו את השיחה שלנו להיום. אז תודה רבה הרב לייטמן, תודה לכם שהייתם איתנו, נמשיך בשיחות הבאות, תצטרפו אלינו, נשמח. עד אז שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.
| שייך לנושאים: נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
לשמח את השני. לשחק שיורדת למצב רוח שלו ואז אתם במצב רוח רע אחד. עכשיו להוציא אותו מזה. אני מדגיש שאני נותן דוגמה איך הייתי רוצה לראות את זה ממך
אורן: נעבור לעיקרון הבא. העיקרון הבא אומר כך, "כל אחד צריך לשים לב כל הזמן איך הוא יכול לרומם את מצב רוחו של האחר. בעניין מצב רוח אין אדם שאינו שמח לשיפור, כאן צריך האדם לראות את עצמו כגדול מהזולת כמו אמא שדואגת לשלום ילדיה".
כן.
אורן: מה רוצים לומר לנו כאן?
כך, לשמח את השני, לעשות לו מצב רוח יותר טוב, לדאוג שיהיה לו טוב.
אורן: למשל, אני בן אדם שבאופן כללי הוא לא שמח, אני לא צוחק מבדיחות.
למה?
אורן: לא יודע, כך זה בטבע שלי. הילדים שלי קוראים ספרי בדיחות ומספרים לי, ואני לא צוחק מהן, זה לא מצחיק אותי. נאמר שאתה היית בן או בת הזוג שלי, איך היית מיישם כלפיי את העיקרון הזה שאתה צריך לשים לב כל הזמן איך לרומם את מצב רוחי?
יכול להיות שאתה שמח מזה שאתה רואה סרטי אימה, אז אני משמח אותך בזה, זה לא חשוב, שמחה לא צריכה להיות שאתה "צדיק ממעשים טובים", לא. אלא אני משתדל להביא לך מה שאתה אוהב, בפועל. להכין לך מה שאתה אוהב, לסדר לך מה שאתה אוהב. אני מדגיש שאני עושה את זה ושאני עושה את זה בשבילך כדי שיהיה לך טוב, כדי שאתה תרגיש נוח, אני נותן לך כל הזמן דוגמה איך אני גם הייתי רוצה לראות את זה ממך.
אורן: אתה אומר את זה במילים? זה קצת גס, לא?
עדיף במילים, אנחנו מדברים על בני זוג שלומדים איך להתייחס זה לזה, הם נמצאים בטיפול. הם מבינים שהם כמו שני אידיוטים, שני אגואיסטיים שחייבים לשפר את המצב שלהם, אין להם בינתיים במה להתגאות חוץ מבטיפשות שלהם. אנחנו מלמדים את שניהם איך להיות בני אדם, איך להיות בזוגיות הנכונה. אז מה? אז כל אחד שמראה את זה לשני הוא נותן בזה דוגמה לשני והוא יכול להזכיר לו ש"כן, זאת דוגמה, ככה למדנו שצריכים לעשות זה לזה".
ניצה: לָמה זה חשוב? למה חשוב לרומם את מצב הרוח של בן הזוג? מה החשיבות של זה?
אנחנו רוצים קשר.
ניצה: זאת אומרת, שקשר יכול להיבנות רק במצב שיש מצב רוח טוב?
מצב רוח טוב פותח את האדם, מצב רוח רע סוגר את האדם. אז במצב רוח רע לא יכול להיות קשר עם האחרים.
ניצה: אני יכולה לעשות איזשהו תרגיל נניח כמו שאורן תיאר מצב שהוא לא טיפוס שמח, האם אני יכולה לברר איתו באיזשהו תהליך מה משמח אותו?
את לא מרגישה ולא מכירה?
ניצה: לפעמים זה קשה, יש אנשים שקל להרגיש אותם ויש אנשים שבאמת קשה, שאתה כבר לא מבין מה רוצה בן הזוג שלך. יש מצבים כאלה.
עד כדי כך? ואישה במיוחד?
ניצה: כן. שאתה כבר לא כל כך מבין מה הוא רוצה, והוא גם עבר שינויים בעצמו שהוא לפעמים בעצמו לא יודע.
לא חשוב. צריכים לשחק בזה שאת יורדת למצב הרוח שלו, ויחד עימו, כשותפה ממש למה שקורה לו, את נמצאת עימו. ואז אתם מרגישים שאתם נמצאים במצב רוח רע אחד, ובכאסח על משהו אחד, וממש ממש אחד, יחד. שאת משתדלת להסתכל על כל הדברים כמוהו, להסכים עימו ולהצדיק אותו במאה אחוז, להגיד "באמת מגיע לו שתעשה לו ככה, וזה באמת לא טוב ולא בסדר, אתה צודק במאה אחוז". ואז יש חיבור?
ניצה: כן.
עכשיו תתחילי להוציא אותו מזה. בלי חיבור אי אפשר להוציא, צריכים לתפוס אותו במשהו.
אין לפסיכולוגים דברים כאלה?
ניצה: לא בדיוק כך, הרי באופן טבעי הפעולה היא אחרת. למשל אני מכירה של זוג שהבעל הוא יותר פסימי באופן כללי, זה חלק מהטבע שלו. והאישה היא בן אדם אופטימי. זה הגיע למצב שהאופטימיות שלה מעצבנת אותו.
זה נכון.
ניצה: זה מוציא אותו מהדעת.
כן. כי הם נמצאים זה מול זה.
ניצה: והיא מנסה כאילו להדביק אותו בשמחה, אבל זה לא עובד.
כי היא לא עושה את זה מתוך הקשר, מתוך הניגוד. היא צריכה קודם להגיע לקשר.
ניצה: להגיע למקום של הזדהות, להרגיש אותו, ואז מהמקום שלו, לאט לאט ובמינונים נמוכים.
כן. זו חובה. זוהי הגישה הפסיכולוגית.
אורן: מה עושים לגבי זה שנניח שאני רואה את בת הזוג שלי במצב רוח לא טוב. אתם אולי מפותחים, אבל אני עדיין לא.
אין אתם ואנחנו, אנחנו כולנו עוברים קורס.
אורן: אז במסגרת הקורס אני מגיע הביתה ורואה את אשתי במצב רוח לא טוב. איזו תגובה זה מעורר בי? אני מתעצבן, אני לא מזדהה, אני קודם כל מתעצבן.
למה? לא מגיע לה? אולי היא באמת צודקת, היה לה יום קשה בעבודה, בכל מיני דברים, עם הילדים והכל. למה כשאתה מגיע במצב רוח לא טוב, אז אתה מתפרץ ושכולם יסבלו וירגישו את זה ממך? ההיפך, כשאתה נכנס הביתה אז קודם כל, כמו שכבר סיכמנו, אתה בודק אם הנעליים לא במקום, ואומר "יופי, יש לי אפשרות להתגבר".
אורן: עכשיו אני לא מדבר על כך שהנעליים לא במקום.
לא, אבל בהדרגה.
אורן: כן, זה תרגיל שאני משתדל לעשות אותו מאז כל הזמן. מראש אני מוותר על עניין הנעליים. אבל עכשיו אנחנו לומדים משהו אחר, אנחנו לומדים על מצב הרוח של בן או בת הזוג.
זה במקום נעלי בית, אותו דבר.
אורן: לא. עכשיו זה לא משהו שאני דורש, זה משהו אחר.
אתה דורש. אתה דורש את מצב הרוח שנוח לך, ואצלה הוא הפוך. אותו הדבר כמו עם הנעליים. מה השתנה? פשוט לא מפרגנים לך עם זה, לא מתאים לך מצב הרוח שלה. איזה הבדל? לך תחפש, כמו עם הנעליים. מה אתה צריך לעשות? אתה צריך להבין אותה, אתה חייב כל הזמן לעבוד על הויתור ולשמוח שיש לך על מה. כמו עם הנעליים, "יופי, אין נעלים, אני מתגבר. אני אלך ואחפש אותם לאט לאט", וכולי. בזה אני מרוויח, אני מפנה בי שטח להתקשרות יותר עמוקה.
אנחנו צריכים לתת לאדם פיצוי על הויתור, שכדאי לו לעשות את זה, שהוא מרוויח מזה אהבה, חיבור יפה, משהו עוד יותר גבוה. יש פתאום בתוך ההרגשות האלה מין התעלות מיוחדת כזאת למין האדם מתוך הבהמה, שכדאי לבצע את זה.
אורן: כדי להיות קונקרטיים, ניתן דוגמה. נניח שאני מגיע הביתה ואני רואה את בת הזוג שלי במצב רוח לא טוב. אני שומע אותה למשל מדברת בטלפון ומאוד מתעצבנת על מישהו או מישהי, אני לא יודע מי זה בצד השני של השיחה, והיא מעבירה עליו ביקורת, ויש רגשות ואיזו אווירה לא טובה. אני רק עכשיו נכנסתי הביתה, ואני מרגיש שזה מקרין גם לי מצב רוח לא טוב. ובגלל זה אני מתעצבן .
כל אחד מכיר את המצב הזה, שהוא נכנס הביתה, והוא אפילו היה באיזו רוח טובה, ופתאום אם הייתה בתוך הבית איזו תקשורת לא טובה בין בני הבית, או לא חשוב בדיוק מה, אז אני יודע את התוצאה, שלפני שנכנסתי הביתה הייתי במצב רוח טוב, וכשנכנסתי פנימה אז משהו שם כאילו הקרין לי מצב רוח רע. כל בן אדם מכיר את המצב הזה, זה היום יום.
אני רוצה לדעת מה לעשות עכשיו? לפי העיקרון פה, אני לא יודע.
הולך לחפש מצב רוח טוב, כמו את נעלי הבית.
אורן: אבל אין שם מצב רוח טוב.
אתה תחפש.
אורן: מה זה אומר?
איך לעשות.
אורן: איך אני אעשה?
כן, בטח. אתה צריך להיות עכשיו כפסיכולוג כלפי בת הזוג שלך, איך אתה ניגש אליה בצורה מדעית, עניינית, מחושבת, ממוחשבת, ובונה איתה קשר כזה כדי להוציא אותה מהייאוש, מהכעס, ולהעלות אותה לרמה אחרת של החיים. עכשיו אתה נכנס ממש לעבודה של פסיכולוג, ממש כמטפל.
אורן: תן יותר פרטים, מה בדיוק לעשות? הבנתי את המטרה, שאני עכשיו נכנס לאיזשהו תפקיד של פסיכולוג.
אבל יש לך גם כלים יותר גדולים מאשר לפסיכולוג, כי אתה יכול לבוא אליה, אתה יכול לחבק אותה, ולשאול מה נשמע. לא מיד לשאול מה נשמע, אלא בצורה כזאת שקודם כל לתת חיבוק קטן, קודם כל משהו כזה, שירכך אותה מיד. כבר יש משהו בחיים שמביא לאדם איזה תענוג, או לפחות תמיכה.
אורן: אנחנו לומדים איך להשתמש ביום יום שלנו כמעבדה ביתית לפיתוח קשר חדש לזולת. האם זה מה שאנחנו לומדים?
אני לא יודע, לא נראה לי שזה התפקיד שלי. אחרי שאנחנו דיברנו על הויתור, ועל חיבור על ידי הויתור, ו"על כל פשעים תכסה האהבה", על להתגבר על האגו, לעזור לזולת, ולתת לזולת דוגמה איך להתחבר איתך בחזרה, בכל המילים האלה יש הכל. אין יותר מה להוסיף. אפשר ללעוס אותן בלי סוף, בשבעים שנותינו, אבל למעשה יש כאן הכל. אם אני אקרא את כל הדברים האלה, אם תקרא את כל הדברים מהר, אז אתה תראה.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
אם אתה מספק לאגו שלך -"דין", אם לשלה -"רחמים", בין שניהם איזון = "קו אמצעי". כך אתה מתחיל להתחשב עם אחרים - בונה קו אמצעי לא רק כלפיה אלא קו אמצעי כללי
אורן: אני רוצה ללמוד בדיון הזה משהו מאוד ספציפי, אני רוצה להבין מתי אני מפעיל את מידת הדין, הצד הפחות נחמד, הפחות מוותר ואוהב, כי אמרת שאני צריך להפעיל גם אותו לפעמים.
לא רק לפעמים, הצד הזה חייב להיות כל הזמן.
אורן: כל הזמן?
מאוזן, דין ורחמים, חייב להיות קו אמצעי.
אורן: האם אני צריך, בגישה אליה, להחזיק בשני סוגי היחסים בו זמנית, ומהם?
בטח. בדין וברחמים.
אורן: מה זה אומר?
שמצד אחד אני רוצה ליהנות, לנצל אותה, והיא צריכה לעשות את כל מה שאדרוש ממנה. כמו לפני הקורס נניח, שידעתי אז מה אני רוצה לקבל ממנה, כל פעם, וכל רגע משהו אחר, אבל כל הזמן. זה נקרא "דין" אצלי.
מה זה "רחמים"? רחמים זה שאני מנתק את עצמי לגמרי, ולוקח בחשבון את מה שהיא רוצה ממני, ומשתדל לבנות תבנית, "איך הייתי אז מתייחס אליה, כשה"אני" לא קיים וכולי לשירותה?" זה נקרא "רחמים". עכשיו, בין שניהם, בין שני הכוחות האלה אני צריך למצוא את האיזון, וזה נקרא "קו אמצעי".
אורן: איך מוצאים את האיזון?
מתוך ניסיון, זה תהליך הדדי שאנחנו צריכים, כל אחד, ללמד את השני. בכך אתה מתחיל לעבוד עם היצירה החדשה, עם ה"אדם" שבך, מי שיודע להתחשב עם השני, להבין את השני, להרגיש את הזולת, להגיע באמת ל"ואהבת לרעך כמוך" ולא רק "רעך" אשתך, אלא שתוכל כך להתחיל להרגיש את האחרים.
אתה תצא לרחוב, לעבודה, ותתחיל להרגיש מתוך התרגילים שעשית איתה, שאתה יכול בכל מקום להתקשר עם בני אדם, ופתאום הם מתחילים להיות מנוהלים על ידך.
אתה פתאום יכול להזיז אותם, כי אתה מתייחס אליהם בקו האמצעי, בקו נכון. בכמה שהאדם כך, גם אתה. עד כמה שאתה, כך גם הוא. וזה קורה אוטומטית, אתה מתחיל להיות מאוזן עם העולם, אתה פתאום מתחיל להרגיש שאתה מנהל את העולם. כי הקו האמצעי הוא ממש חוק טבע שנמצא בתוך כל המציאות, חוץ מהחברה האנושית. וזה נקרא "בראתי יצר רע", ואתה מסדר עכשיו את האגו שלך, אתה מאוזן.
אורן: אני רוצה להבין יותר לגבי הקו האמצעי.
כמו שאתה מתחשב עם בת הזוג, כך אתה מתחיל להתחשב עם האחרים. ובצורה כזאת אתה בונה קו אמצעי לא רק כלפיה, אלא קו אמצעי כללי.
אורן: אני רוצה להבין את נושא הקו האמצעי. הבנתי שיש קו אחד, דין, ויש רחמים קו שני, ואני צריך ליצור קו אמצעי. דין, זה מה שאני דורש מהאדם האחר?
כן, ורחמים זה ההפך.
אורן: רחמים זה אם אני מנתק את עצמי לגמרי, ומה?
מה היא הייתה רוצה לדרוש ממך? מה היא דורשת ממך?
אורן: אנחנו שניים, אני והיא, ואת מה שאני דורש.
אתה קולט אותה בפנים, כאילו בתוך עצמך, לך יש את האגו שלך ולה את האגו שלה.
אם אתה מספק לאגו שלך, זה נקרא "דין", אם אתה מספק לאגו שלה, זה נקרא "רחמים".
אורן: ומה זה הקו האמצעי?
זה איך שאתה יכול לסדר את שניהם.
אורן: איך?
זה נקרא להגיע ל"זיווג", לחיבור. יש את האחד ויש את השני, ואיך אתם מתקרבים ומגיעים לחיבור.
אורן: אבל אנחנו מדברים עכשיו על היחס שלי, היחס החד סטרי.
כן, אבל כשאתה מדבר על חד סטרי, אז אתה לא מתייחס אליה. אם להתייחס אל השני, אתה יכול להתייחס רק דרך מה שאתה קולט ממנה, מה שהיא רוצה.
אורן: ממה שהבנתי, זו הרגישות שאני צריך לפתח כלפיה, לקלוט מה היא רוצה.
כן.
אורן: עכשיו יש לי שתי מושכות, אחת זה מה שאני רוצה, והשניה זה מה שהיא רוצה.
זה התנאי ההכרחי וההתחלתי, בלי זה אתם לא מתחילים לעבוד, וכל אחד מכם מוכן להתכלל עם השני.
אורן: כשאני בונה את הקו האמצעי בין הדרישות שלי לדרישות שלה, איך אני בונה אותו?
באיזון, עד כמה שאתה מסוגל לוותר על עצמך. אתה לא יכול למלא את שני הרצונות האלה, אתה צריך קצת להוריד כאן וקצת להעלות שם.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
אתה משתדל להכניס נניח רחמים ואתה רואה שעד פה זה טוב, אבל יותר מזה, יהיה לא, וכך גם היא. בצורה כזאת מתחילים לנהל את עצמכם
אורן: אמרת שזו לא אהבה חלוטה, ולכן אני צריך להראות לה יחס טוב, אבל גם לצפות ממנה ליחס חיובי, ואם לא, אז יש לי גם את הרע. איך אתה יודע איפה גבול הוויתור, מהי נקודת האיזון?
כשאתה נוהג במכונית, אתה מסתכל לאן אתה מגיע והאם אתה מתקרב למטרה, כך גם פה, האם אתה רואה שאתם מתקרבים זה לזו? האם אתה רואה שהתגובה שלה נכונה? אתה משתדל עד כמה שאפשר להכניס נניח, רחמים, ואתה רואה שעד פה זה טוב, אבל יותר מזה זה יהיה לא כל כך, וכך גם היא. בצורה כזאת, אתם מתחילים לנהל את עצמכם. אתם עובדים עכשיו עם הטבע, מעל לטבע, אתם מתחילים להיות בני אדם. אתם מתחילים להיות למעלה וגבוה ממה שיש לכם, מהיצירה שלכם.
אורן: כשאני מתאמץ להפעיל את מידת ה"רחמים" לוותר, ולהתחשב, האם במאמצים האלה יש נקודה שבה אני אומר, לפי התגובה שאני קולט מהשותף שלי בתהליך, שאני צריך לעצור קצת?
כן, כי אתה גם תעזור לו, אתה לא עוצר בשביל עצמך, "מספיק, זה יותר מדי", לא. אתה אומר שביחס יפה מדי "אני מקלקל אותה", אני מכשיל אותה, היא לא תוכל להתגבר על היחס היפה שלי ולשמור על נקודת האיזון. אלא זה יחליש אותה מדי".
ניצה: וכאשר אתה עוצר את עצמך האם אתה עוזר גם לה.
גם כשאני עוצר את עצמי מרחמים, מאהבה, להוסיף באהבה, אני עושה את זה מתוך האהבה. כמו עם ילדים, אסור להראות להם יחס יפה מדי, אחרת נקלקל אותם, כך גם אנחנו. נקודת היסוד היא שכולנו בהמות, חיות, וכולנו צריכים לעבוד על עצמנו כדי להיות בני אדם, וזה אפשרי על ידי עבודה הדדית במשפחה, אחר כך עם הקהל הרחב, עם כולם.
אורן: איך אתה מגדיר משוב טוב?
במשוב טוב אנחנו מרגישים זה את זו, אני לא מתקרב אליה כמו עם המכונית לאיזו מטרה, אנחנו כבר נמצאים יחד, ואנחנו מחזיקים את ההגה ביחד.
אורן: מה פרוש? מה אני צריך להרגיש?
שיש לנו כלים משותפים, את שלה ואת שלי, ושנינו מנהלים את הכלים האלה יחד. שהאגו שלי וגם האגו שלה נמצא למטה, והרצון האחד שלנו להשפיע זה לזו נמצא למעלה, ואנחנו עובדים יחד כמו שני מדענים, כמו שני בני אדם, על בהמה שלנו.
אורן: התמונה הזו יפה, האם אתה יכול להמציא לנו תרגיל שיקרב אותנו לתמונה של הגה אחד?
אני ממליץ לעשות סדנאות. סדנה זה פשוט שיחה הדדית.
אורן: היום שמענו הסבר, רעיון, ואנחנו רוצים להתחיל לעבוד על זה.
אז אתם צריכים לדבר על זה, ללעוס את הדברים האלה.
אורן: תן לי איזו שאלה מובילה, שתכוון אותנו בטוח להתקרב לתמונה הזאת.
מה זה נקרא שאחד נכלל מהשני, בדין וברחמים?
אורן: אני לא יודע מה לענות על זה.
דין נקרא האגו שלי, רחמים נקרא שאני קולט את האגו שלה. מה נקרא קו אמצעי? שאני כל הזמן רוצה להיות באיזון בין דין לרחמים. זאת אומרת, להשפיע כמה שיותר לשני על מנת לראות ממנו דוגמה נכונה. מה זו דוגמה הנכונה, תגובה נכונה? שגם היא נכללת מזה.
אורן: תגיד לי בבקשה את מה שאמרת במילים פשוטות שאוכל להבין כי אנחנו צריכים לדבר על זה מאוחר יותר ואני לא רוצה שנבלבל אחד את השני במילים דין ורחמים.
אם אני דואג רק לאגו שלי, זה נקרא "שמאל", ואם אני לוקח בחשבון את האגו שלה, ונניח שאני הולך וממלא אותו עד הסוף, זה נקרא אצלי "ימין". או שאפשר להגיד ששמאל זה דין, וימין זה רחמים.
שמאל או דין אלה כל הדרישות שלי שהייתי רוצה שהיא תמלא. ימין או רחמים, אלה כל הדרישות שלה שהיא רוצה שאני אמלא בה. ברור שדין ורחמים, ימין ושמאל, נמצאים בהתנגשות זה עם זה. מתי הם יכולים לא להתנגש, אלא לקבל מילוי שלם? כשאחד יהיה העבד של השני, וזה יכול להיות רק חד סטרי, או כשקניתי אותה, אני נותן לה מכות, והיא ממלאת את הרצון שלי. או להיפך.
קיימת אפשרות ששנינו נמלא זה את זו בצורה מושלמת ובנוסף נמלא עוד זה את זו פי תר"ח פעמים. איך? כשכל אחד נכלל מהאגו של השני. יוצא שאנחנו צריכים רק לעבוד על השיתוף. עד כמה אני יכול למלא את האגו שלה, ועד כמה היא יכולה למלא את האגו שלי. איפה כאן ה"לא ללכת לאיבוד"? לא ללכת לאיבוד זה אפשרי כשאנחנו נמצאים בהרגשה משותפת של החיבור בינינו, באיזו נקודת איזון, ונמצאים כעומדים בקודקוד ממש.
אורן: לא הבנתי.
נקודת החיבור חייבת להיות, טיפת היחוד.
אורן: השאלה הייתה איך לא ללכת לאיבוד.
בהשפעה הדדית, בדרישה הדדית, באיזון הדדי.
אורן: לא להגזים כאילו?
אולי לא להגזים.
אורן: לא לצאת מאיזון?
כן.
אורן: איפה כאן "לא ללכת לאיבוד, לא לצאת מאיזון"?
חייבת להיות בינינו כאן הרגשה משותפת שנקראת "זיווג". זיווג נקרא ששניים מחוברים יחד ברצון להיות בהשפעה הדדית למען חיבור הדדי. אנחנו מקבלים את האגו של כל אחד כאמצעי, ועל ידי זה שאני רוצה למלא אותו, אני נמצא בחיבור עם השני, וגם הוא. והנקודה הזאת שקיימת בינינו, נקראת מסך.
אורן: שנינו מחוברים ברצון הדדי למלא זה את זה
כן
אורן: אמרת איך לא לצאת מאיזון, איך לא ללכת לאיבוד.
כן, על ידי זה שאנחנו כל הזמן מרגישים זה את זה כמחוברים יחד.
אורן: מה אפשר לעשות כדי להתחיל להרגיש את זה יותר ויותר?
זה יתחדש בנו כל הזמן, הרצונות, המחשבות, זה יהיה כל הזמן וילך קדימה, על זה אין מה לדאוג, לא נישאר אף פעם במקום אחד.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |