אורן: אתה אומר שמה שחסר זו רק השתתפות, השתתפות של הציבור, של האזרחים?

אז נלמד אותם להשתתפות מתוך הדברים שהם מרגישים שיטיבו להם את החיים. נפתח כל מיני דברים, מחסני כלים, ריהוט, בגדים, ועוד ועוד. נעזור בזה אחד לשני. נתחיל להכיר בזה את בני האדם, להעריך אותם, להעלות אותם. פתאום העיירה מתחילה לקבל צורה שהיא מין חיבור. נביא לכיכר להקה שתנגן באיזה ערב בשבוע ועוד כל מיני דברים.

נתחיל אולי להתארגן ולקנות מצרכים הכרחיים, נקבע סל הכרחי ומי שרוצה ירשם, ואחרי שנארגן את הרישום ואחסון והכל, אז נלך ונקנה במרוכז, ואז מי שנרשם מקבל בשני שקל פחות על כל פריט ופריט באוכל, כבר הרווחת. כבר יש לך תוספת אלף או אלפיים שקל בחודש, שזה לא הולך ברגל. יחד עם שאתה לא משלם עבור החוג חמש מאות או אלף שקל בחודש, אז כבר הרווחת אלפיים. הילד שלך כבר יכול לקחת אופניים חינם להשתמש בהם, הרווחת עוד חמישים שקל בחודש, כמה שעולה לך אופנים בתשלומים, ועוד ועוד. ואתה פתאום מתחיל ליהנות מהחיים שאתה לא משלם על זה. אתה מעלה את רמת החיים שלך. אני כבר לא מדבר על הסיפוק הפנימי. פתאום אתה לא פוחד שהבת שלך יוצאת בערב החוצה. העיירה עצמה מקבלת צורה אחרת. אפשר למדוד שימוש בסמים, אלכוהוליזם, אונס, כל מיני מקרי בריונות, עבריינות, הכל אפשר למדוד, המשטרה עצמה תוכל להגיד לך מה קורה.

בבעיות ובעצבים ואפילו בבריאות, אתה יכול לעשות סטטיסטיקה מה קורה.

חיים חדשים, שיחה 50, 6.8.12


שייך לנושאים: נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים
להשאיר תגובה |

אורן: כל התהליך נשמע מקסים, והוא בנוי על כך שהאזרחים בעצם יתרמו מזמנם, מרצונם.

אבל כמה כל אחד מרוויח? אם יגידו לך עכשיו שאנחנו משלמים לך אלפיים שקל בחודש, ועוד חמש מאות שקל לחוג אחד, ועוד אופנים בחמישים שקל ועוד כל מיני דברים מהעירייה, נניח שמחיר המים עולה בחצי מחיר, כי אנחנו לא מגזימים בכל העיר וחוסכים ועוד משהו עושים. ואותו חשמל ומי יודע? ויש עוד המון דברים, קונים מצרכים במרוכז, בסך הכל אתה יוצא עם משכורת כפולה. אתה יכול לעשות חשבון. אז האם אתה לא תתרום תמורת הגאווה, ההכרה, הכבוד שתקבל? האם לא תתרום כמה שעות בשבוע לעבוד באיזה מחסן? או לשרת במשהו אחר את התושבים שיחד איתך? יש רואה חשבון, רופא, נהג, מוזיקאי ואדם פשוט, וכולם כשווים, ואתם מתגאים שאתם מתנדבים.

אני זוכר שבזמני היה המשמר האזרחי, בשנת שבעים וחמש בערך. אז הייתי מסתובב עם רובה צ'כי ברחובות, תמיד היינו מסתובבים שניים שלושה אנשים בשכונה, אז פעם הייתי מישהו שהוא מורה ופעם עם מהנדס ופעם עם פרופסור, מדען, אהבתי לדבר איתו הרבה. וכולנו היינו מתגאים שאנחנו יוצאים עכשיו למשמר האזרחי כאילו כדי להגן, לשמור על השכונה שלנו. וזה היה בכבוד. אני זוכר איך אשתי הייתה מבינה שאני הולך לפעולה כזאת.

אורן: הדברים האלה כמו שאתה מתאר, משמר אזרחי, זו לא איזו המצאה חדשה.

ברור.

אורן: אין פה איזה חידוש גדול.

לא, אבל אני אומר שזה לא היה לגנאי, זה היה לכבוד.

אורן: תמיד.

אז גם כאן אותו דבר. אנחנו עושים לטובת השכונה, לטובת העם, לטובת כולנו, ואני מתנדב ועושה את החלק שלי בזה. ואני אומר לך שבזה כולם שווים, זה מה שמושך את בני האדם.

אורן: למה?

כי השוויון שומר עליך מהפגם, מכל מיני דברים. אם אתה גבוה, אתה נהנה מזה שכולם רואים שאתה כמו אחרים, אתה יורד אליהם, אתה פשוט. אתה יודע מה זה פשוט, מושג בעם, איש פשוט. פשוט - שהוא לא מתגאה, הוא יכול לרדת לכל אחד ואחד. זה מאוד מכובד. או הפוך, שאני קטן, אבל אני עם כל האחרים, עכשיו אנחנו יחד. עכשיו אני כמו כולם. באיחוד יש לך הרגשת הפיצוי על כל הדרגות.

חיים חדשים, שיחה 50, 6.8.12


שייך לנושאים: נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים
להשאיר תגובה |

אורן: לא בדיוק הבנתי למה. אמרת שהשוויון הוא שמושך את בני האדם בשירות כזה אזרחי, למשל כמו המשמר האזרחי. למה? מה מושך בזה?

זה שאנשים רצים להראות את עצמם בזה שהם תורמים, שהם אנושיים, הם מוכנים לתת ללא שום קבלה עצמית. זה מעלה אותם למעלה מכל העולם הזה. יש כזאת הרגשה. למה כל השחקנים או כל הזמרים הגדולים מופיעים בהתנדבות בפני ילדים חולים? לא רק בגלל שזה נותן להם שם יפה בציבור, אנחנו בדרך כלל אפילו לא רואים ולא מרגישים את זה, זה נותן להם עצמם הרגשת הגדלות, שייכות למשהו יותר גבוה מהחיים, שבהם רק כסף הוא החשבון בינינו.

זה כמו שמבקשים ממך לעשות איזו פעולה לפני כולם לטובת העיר, ואתה מסוגל לעשות את זה, ואתה מתגאה שאתה עושה את זה. אנחנו צריכים לתת על זה פיצוי יפה, לפרסם כל השקעה והשקעה של כל אחד ואחד, אחרת זה לא יהיה להם חומר דלק. אם לא כסף, אז רק כבוד, הערכה, וזה הרבה יותר מכסף.

אורן: למה?

כך אנחנו בנויים, כי זה האגו מקבל. אדם יכול למלא את האגו לא על ידי כסף. כסף זה משני, כי הוא לא מרגיש את זה. אחרי אוכל ומין ומשפחה – כבוד. כבוד זה העיקר.

חיים חדשים, שיחה 50, 6.8.12


שייך לנושאים: נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים
להשאיר תגובה |

אורן: בכל ההסברים שאתה נותן, שהם כולם הגיוניים בצורה פשוטה ביותר, יש פה התעלמות מתהליך שקורה במדינה בשנים האחרונות. כל הרעיון היפה פה נשען על רוח של התנדבות והשתתפות ותרומה לכלל. למרות שלא חייתי אז אני מניח שזה היסוד, שעל ידו נוצרה כאן המדינה. מתנאים קשים הצליחו לבנות כאן מדינה לתפארת. זה כמו שאתה מתאר, שלפני כמה עשרות שנים היית במשמר האזרחי וכן הלאה. אני לא עשיתי מחקרים אבל אני מניח שכל התהליכים האלה, שנשענים על כוח התנדבותי קיימים גם היום, אלא שכמות ההשתתפות בהם היא בירידה לאורך השנים.

איך אני יודע? לא צריך להיות חוקר גדול, אני אסתכל על המקום המובהק ביותר שבו נמדדת השתתפות האדם, צבא הגנה לישראל. עם השנים אחוז המתגייסים לצה"ל למשל הלך וקטן. ואם בעבר כל אחד היה חולם להיות ביחידה הקרבית ביותר ולתרום כמה שיותר לפי היכולות שלו, אז היום כל בחור צעיר, כמעט שני או שלישי ודאי, כבר פשוט מוותר על הגיוס לצבא, יש לו מחשבות משלו בראש. וזה מוכיח שהתהליך שאתה מתאר לא רק שאנחנו לא בדרך אליו, אלא אנחנו בדרך התרחקות ממנו.

מה אתה מציע שיוכל לרתום ולגייס רוח חדשה של התנדבות בקרב הציבור? כי אחרת כל הדברים האלה הרי לא יעבדו.

אם אנחנו לא נוכל לשכנע אותם, אז החיים ישכנעו, ואסור לנו לחכות לזה. זאת אומרת, כלפינו אנחנו צריכים להרגיש התחייבות למצוא דרך ושביל לליבו של האזרח, לעורר אותו בנחיצות לחיבור. ואנחנו לא סתם מביאים לו את החיבור ומסבירים לו להיות ילד טוב, כי להתחבר זה טוב, רוחני. אלא אנחנו מלבישים את זה על הצרכים האמיתיים שלו. אבל שוב אני אומר, הכל צריך להיות מלווה בסדנאות, בהרצאות, בהסבר ובהפעלות כאלו שכל הזמן הוא ירגיש בזה שבחיים שלו בעצם אין יותר כלום.

אורן: מה פירוש?

עד כמה שאנחנו נמצאים בחיים שלנו אנחנו יודעים שהם נעשים יותר ויותר ריקניים, וכאן אתה נותן לו מילוי. אני ראיתי אתמול עד כמה שאנשים שמחים מזה שהם באו לאירוע כזה והשתתפו, וקיבלו הרבה כוח והתפעלות והתרגשות מזה שהיו בהידברות זה עם זה, בחיבור זה עם זה, בשירה. קיבלו כיבוד. הם קנו בשמחה כל מיני מתנות רק כדי להשתתף בבניית העסק המשותף, בבניית הבניין שלנו וכן הלאה. זאת אומרת, הכל תלוי בתעמולה שלנו.

מי שישתתף ישתתף, מי שלא לא. זה הכל בא בחוגים. בכל איזור ואיזור, בכל עיר ועיירה. יש חוגים שירוצו לכך מתוך שהם מבינים שזה טוב, יש להם קרבה, נקודה שבלב. יש חוגים שמבינים שכדאי לעשות כך, כי זה טוב לציבור, אלטרואיסטים כאלה, יפי נפש. יש חוגים שיבואו בגלל שיש חוגים לילדים, וצריכים להשתתף, או נזקקים, או זקנים וכולי, כל מיני מחסנים וכן הלאה. פותחים מטבח לרעבים שפעם ביום תהיה שם סעודה, פשוטה, אבל לכולם, וכל אחד שיש לו כרטיס יכול לבוא. זה  לא לכולם, כי מי שלא משתתף, לא מקבל כרטיס, וכל המחסנים האלה הם לא בשבילו, זאת תהיה רשת. ועוד ועוד דברים.

זאת אומרת, אתה מקבל מילוי הצרכים היומיומיים שלך, של המשפחה, הילדים והבית, בכל דבר ודבר, על ידי זה שאתה גם משתתף. לא בכסף, כי אין לך, אבל זה שווה ערך הרבה יותר מכסף. תעשה חשבון ותראה שאתה מרוויח בזה הרבה יותר. זה שווה אלפי שקלים בחודש. וחוץ מזה אתה מקבל פיצוי - גאווה, חיבור, איחוד, הרגשה יפה וטובה. זאת אומרת, יש כאן מילוי מכל הצדדים. כאילו קיבלת עוד כמה אלפי שקלים בכיס וקיבלת גם טוב בנשמה.

ובינתיים הצרות והבעיות מתגברות מיום ליום, מחודש לחודש בטוח. ובהתאם לזה אתה מחפש איך להשלים אותן. איך מעליהן לבנות משהו משלים, כי כל פעם שבאה איזו מכה ומגלה עוד חיסרון ועוד חיסרון, אז אנחנו יחד כולנו, בציבור שלנו, משתדלים לבנות כרית ביטחון, כרית כזאת שלא נרגיש עוד צרה ועוד צרה שהיא באה.

חוץ מביטחון מדיני אנחנו כך יכולים להגן על הכל, עד כדי כך שאנחנו אפילו קונים איזה גנראטור ומפעילים את החשמל בעיירה שלנו בעצמנו ולא תלויים בחברת החשמל. הייתי ביישוב שנקרא "אור הגנוז" ליד מירון, הם משתמשים בגנראטור משלהם, הם אומרים שזה הרבה יותר זול. אני לא יודע אם גם היום זה נכון עם המחירים של הסולר, אבל הם אומרים שזה הרבה יותר זול ממה שאנחנו מקבלים מחברת החשמל. עד כדי כך אנחנו יכולים לעשות. זאת אומרת, אנחנו יכולים לשחק עם כולם, עם רשתות השיווק, עם כל דבר ודבר. למה לא? ואיזה רווח אנחנו מקבלים לדור הצעיר, איך הוא מתחנך מתוך זה? כשהיום זה רק מביא לך צער בלב.

היתר תראה בעצמך. אני לא מדבר כאן על האור המחזיר למוטב, הכוח הפנימי שטמון בזה, אבל אנחנו צריכים לקחת בחשבון שבכל פעולה ופעולה מתעורר משהו מבפנים, איזו אנרגיה חדשה, איזה כוח חדש. תקרא לזה "האיחוד", כוח האיחוד שמתעורר הוא פועל. אתה יכול לשאול את הרופאים, אני לא מדבר על פסיכולוגים, אני מדבר על רופאים ממש, עד כמה שאחוז הבריאות יעלה. אנחנו יודעים שרוב המחלות, אני הייתי אומר כולן, אבל רובן הן מכל התסכולים, מכל החסרונות.

זאת אומרת, מה אני מרוויח כאן לעומת מה שאני מפסיד. הכל תלוי בתעמולה, איך אני מסדר את ההסבר ומביא אותו לכל אחד ואחד. ואם בחודש הראשון לא יהיו מספיק אנשים, אתה תראה מה שיקרה בחודש השני והשלישי, כי המכות יבואו, ואנחנו כבר נהיה מוגנים. אבל יחד חייב להיות כל הזמן חינוך, במקביל, כל הזמן.

חיים חדשים, שיחה 50, 6.8.12


שייך לנושאים: נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים
להשאיר תגובה |

אורן: אם אני מבין נכון, החידוש פה ביחס לארגוני מתנדבים וארגוני חסד שפועלים היום, והם רבים, שיש כאן משהו שהוא דו סטרי.

בארגוני צדקה וחסד שיש היום לא דורשים מהאדם שום דבר, לא דורשים ממנו השתתפות. הם אוספים כסף, פותחים מחסנים, ונותנים את זה, זה נקרא "חסד". מלמעלה למטה פועלים כלפי האזרחים. זה גם טוב, זה מקל על האדם. אני בא לשם, נותן משכון, למשל חמש מאות שקל, לוקח עגלה שזה השווי שלה, ומשתמש בה. אני חייב להחזיר אותה בעוד חודש, לוקח את הכסף שלי חזרה, ומשלם להם עבור השימוש עשרה או עשרים שקל, לפי ערך הבלאי. זה כדאי, זה טוב. אבל כך יכול לעשות כל בעל בית. אז הוא לא ייקח ממני עשרה שקלים בלאי, אלא ייקח עוד חמישה שקלים רווח. אין שום בעיה. וזה קיים בכמה מדינות, שאתה בא לוקח ומחזיר. לא חשוב מה, אפילו שואב אבק. זה דבר שכמה שהוא עולה ונמצא בבית.

אבל כאן זה לא כך, אנחנו לא בונים את זה על רווח והפסד, אלא אין לי מאיפה לקחת, אין לי ממה לקחת, אני משתמש רק ברצון היפה של בני אדם שרוצים להתחבר יחד לעזרה הדדית. זה הדדי. בגמ"חים האלה אין שום דבר הדדי. פשוט פותחים למסכנים או לכל מיני נזקקים מקומות כאלו שיוכלו קצת יותר ליהנות, להקל עליהם את הדברים. וגם כמה שהם לוקחים ומקבלים, בזמן האחרון זה הופך להיות עסק לא רע.

אורן: אז זה החידוש.

זה החידוש שאנחנו מקבלים כאן איחוד העם.

אורן: את זה הבנתי, אני לא שואל על איחוד העם, אני שואל על ההדדיות. זאת אומרת, כאן יש תנאי, שכדי ליהנות מהשירותים האלה, שבעצם נוצרים על ידי כוח התנדבותי, אני חייב בעצמי לתרום כוח התנדבותי למערכת.

כן.

אורן: זה התנאי? אז לדעתי זה דבר חדש, זה חידוש שלא קיים בארגוני המתנדבים שיש היום. לַמה אתה חושב שזה יביא לשיפור המצב של כלל האוכלוסייה בישראל? לכאורה אתה מחמיר את המצב. מה הכוונה? היום ארגונים התנדבותיים שקיימים בשטח, ארגוני חסד נותנים שירותים לציבור בעצם ללא תשלום או בתשלום סמלי. שם אם אני נזקק לתמיכה, אני בא אליך ומקבל. עכשיו החמרת את מצבי, לַמה? כי אתה אומר לי, אתה לא יכול לקחת. אתה תרמת במשהו לרשת ההתנדבותית הזאת? תראה לי כרטיס שלך, אם אין לך כרטיס חבר מועדון, אז אתה לא יכול לקבל.

נכון.

אורן: אני כאזרח הקטן, כאדם מן הישוב, מצבי הורע עכשיו. עד היום פעלו כלפי ארגוני התנדבות שעזרו לי. עשו כלפיי חסד והקלו עלי את מצוקת החיים. עכשיו אתה פותח רשת מקבילה שיש בה חוק חדש, אין כזה דבר לקבל חופשי, זה שאתה צריך עוד לא אומר שאתה זכאי. היום כל הארגונים האלה פועלים כלפיי, אתה אומר שאתה צריך, בבקשה, קח. הכרזת על צורך מסוים שלך, יש בידינו, אנחנו נותנים לך. עכשיו התנאים של האזרח נהיו עוד יותר קשים.

לא.

אורן: לַמה?

כי כמו שהארגונים האלה קיימים, אתה יכול לקבל מהם שירותים מוגבלים. אתה בסך הכל מוזיל רק כמה מוצרים או כמה שירותים שהם יכולים לתת לקהל. אבל אתה לא משתף את כל התושבים. שזו המטרה שלי. וחוץ מזה, אתה לא משפר כאן את היחס ביניהם, את האווירה שבעיר. אתה לא לוקח בחשבון את האווירה שהם חיים מתוך שיתוף, זה דבר אחד. ודבר שני, אתה לא יכול לתת להם פיצוי בחוגים לילדים, ובכל מיני מחסנים. תראה מה שהם עושים, אפילו שיש עשרים שלושים גמ"חים, הם כולם סך הכל רק לתת לזמן קצר איזו מזוודה או כסאות, שולחנות, דברים מאוד מאוד מוגבלים. כאן אנחנו מדברים על כך שעל ידי ההשתתפות של האנשים, אנחנו רוצים להפוך את העיירה לעסק אחד, לארגון אחד, לקומונה. מה זאת אומרת? שיוכלו להתארגן ולקנות הכל יחד בצורה יותר זולה, להשתמש בחשמל ובמים יחד, להגיע להדדיות כזאת שזה יתחלק לכולם בצורה שווה יחסית, בהתאם ליכולת האדם.

אורן: שמה יתחלק?

הכל. אנחנו מתקרבים למצבים יותר ויותר קשים, הגזירות הכלכליות יותר ויותר קשות. אנחנו צריכים בהתאם לזה לראות עד כמה שאנחנו נהיה יותר ויותר מלוכדים כדי להקל על כולם, שנוכל לשמור לפחות על רמת החיים ההכרחית, ולתת בנוסף לזה כמה שיותר שירותים של מה שאנחנו צריכים. הגמ"חים עצמם לא מקלים עליך הרבה. לא מדברים על זה שאתה לא צריך לקנות, אלא לוקח מהם עגלה או איזה שולחן או כסא בעת הצורך, כשאתה עושה מסיבה, למרות שזה גם טוב.

חיים חדשים, שיחה 50, 6.8.12


שייך לנושאים: נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים
להשאיר תגובה |