בלי תנועה אין הרגשת החיבור - החיבור צריך להיות כל הזמן בשינויים
אורן: ניצה, אני מבקש שתשאלי את הדברים, כך שישבו לך בפנים מתוך השיחות הקודמות.
ניצה: האמת היא שאני רואה הרבה פעמים את כל מה שאנחנו עושים, את כל ההפעלות, את כל הנושא של השולחנות העגולים, אני רואה איך העקרונות עובדים שם יפה מאוד ברמה החברתית. וכל הזמן כשאני מסתכלת על זה, אני שואלת את עצמי איך אני יכולה להכניס את השולחן העגול לתוך הבית. איך אני יכולה להכניס את השולחן העגול למערכת הזוגית שלי? יש שם עקרונות מאוד יפים. יש שם עקרונות שאחד מקשיב לשני, יש סוג של שוויון, אף דעה לא מבטלת את הדעה השנייה, אף רצון לא מבטל את הרצון השני, יש פתיחות כלשהי. איך אני מביאה את אותו שולחן עגול אלי?
האם רשמת כל העקרונות של השולחן העגול? עשית סדר? יפה, זה טוב. עכשיו את רוצה לעשות את זה בבית.
ניצה: כן.
את ראית איך הם עושים את הסדנה הזאת.
ניצה: כן, אבל אני צריכה שמישהו יעזור לי לעשות את ההתאמה הזאת.
מה זאת אומרת?
ניצה: איך אני לוקחת את אותו שולחן, שהוא משהו סימבולי.
לא.
ניצה: יש שולחן.
ועגול.
ניצה: אז שולחן עגול בבית.
ממש לסדר שולחן עגול. אם אין, אז לשבת על הרצפה במעגל.
ניצה: שולחן בלי פינות.
בלי פינות. לשבת עם התינוקות, עם כולם.
אורן: אבל אם אנחנו רק שניים? נניח שעדיין אין ילדים.
שניים זה שניים.
אורן: יושבים יחד.
כן, יושבים יחד.
ניצה: אמרנו שמיעוט רבים שניים, שניים זו קבוצה, נכון?
כן.
ניצה: הנה יש לנו קבוצה, אז בואו נכניס לתוך הזוג, את החוקים של הקבוצה.
לאט לאט בהמשך, אנחנו נצרף גם את הילדים, כרגע אנחנו מתחילים עם הזוג. אנחנו מעלים איזה קונפליקט באחת מתמונות המצב. בפעמים הקודמות דיברנו על חוסר אמון ועל כל מיני תופעות כאלה ואחרות. אפילו לקחת את תמונת המצב שכבר תארנו אותה.
איזו?
ניצה: כמו תמונת מצב שנתנו בתוכניות הקודמות, אולי אפילו תמונת מצב כמו שעוד מעט אורית תציג.
הכוונה לתמונה רעה?
ניצה: כן.
לא, בפרוש לא.
ניצה: אז בוא נראה מה.
איך אנחנו מתחילים שולחן עגול? העיקרון הוא מאוד פשוט, אנחנו מגיעים לשולחן עגול, את כל הנשק שלנו, אנחנו זורקים אותו אחרינו. אנחנו מתיישבים עם "מקטרת השלום" כמו האינדיאנים.
ואנחנו מתארים לעצמנו חברה יפה, טובה, משפחה טובה, כמו במקרה כאן. לא מדברים בצורה ש"אתה מוותר לי", לא בצורה כזאת, אלא "בוא נתאר לעצמנו שאנחנו ממש זוג יונים", שזה משהו חלומי. לא בצורת ויתור לעומת המצב שלנו, אלא איך החיים נראים בעצמם. האם יש לנו מילים איך לתאר את זה בלי להגיד שהרע הופך להיות לטוב. לדבר רק על הטוב.
ניצה: לתאר את הזוגיות הטובה כמו שאני מדמיינת אותה, הכי טובה שיכולה להיות, זוגיות אידיאלית נגיד.
כן, אני רוצה לשמוע.
ניצה: אז נגיד שאני מבקשת מכל אחד מהם לתאר מה זו זוגיות אידיאלית בשבילו.
תבקשי מעצמך.
אורן: כן מעצמך, אין כאן מישהו שלישי, הם כאן רק שני בני הזוג.
ניצה: עכשיו איך אני מרגישה מה יש בזוגיות אידיאלית. קודם כל יש שם חיבור, יש שיתוף, יש תמיכה, יש הערכה, יש חברות. יש איזה בסיס שאני מרגישה בו מאוד נוח, אני מרגישה אכפתיות, דאגה הדדית. יש משהו שכל הזמן אני מרגישה אותו כמו איזה ריקוד כזה, משהו מאוד הדדי. שכל הזמן אני בעצם חושבת על הצד השני והצד השני חושב עלי. כך זה בעיני זוגיות מצוינת.
כך זה נכון, רואים שאת פסיכולוגית. זאת אומרת, שקודם כל יש כאן כל הזמן תנועה. כי בלי תנועה אין הרגשת החיבור. החיבור צריך להיות כל הזמן בשינויים. השינויים הם כמו בריקוד טנגו צריך להיות מצב שאני זז ובן הזוג זז, כשאני קדימה הוא אחורה ואחר כך כשאני אחורה הוא קדימה. כי בלי זה אין ריקוד. אנחנו נמצאים כל הזמן בחיבור, אבל כדי לקיים את החיבור אנחנו צריכים להיות כל הזמן בריקוד.
זאת אומרת המצבים של פלוס ומינוס כל הזמן צריכים להשתנות. הם חייבים להיות גם בהרגשת הרעב וגם בהרגשת השובע, גם קצת מר, וגם קצת טוב. פלפל ומלח חייבים להיות יחד, כי בלי זה לא נרגיש את המתוק. זה חייב להיות, אבל אנחנו שולטים במצב ומכל השינויים הללו יש לנו עיקרון גבוה ביותר, שאנחנו נהנים שנינו, זה ריקוד הטנגו.
זאת אומרת, שקודם כל תהיה הנאה הדדית. וברור לנו שאף אחד לא יכול ליהנות מהשני, מבלי שהשני ייהנה מהראשון. זאת אומרת, אני צריך להרגיש איך השותף נהנה ממני ורק לפי זה אני רוקד. זה נקרא "להרגיש את הצד השני", שזה העיקר בריקוד. והצד השני גם צריך להיות אותו הדבר כלפי. זה נקרא "נכללים זה מזה", שכל אחד חי לפי רצון הזולת ולא לפי הרצון שלו. והרצון שלו וכל התכונות שלו, כל מה שיש בו הוא לוקח אותם, כדי לשרת את הרצון של הזולת.
זאת אומרת אני קיים כדי לשרת אותך במאה אחוז, ואת קיימת כדי לשרת אותי במאה אחוז ואז בצורה כזאת אנחנו נכללים זה בזה. ואם אני כל הזמן ער ורגיש לכל השינויים שיש בך ואת רגישה לכל השינויים שיש בי, אז כך אנחנו רוקדים את הריקוד הנכון.
זו בעצם "המשפחה", החיבור המושלם. אבל כדי להגיע לזה אנחנו צריכים להיות מספיק רגישים לרצון של הזולת. לעבור אימון, לא לפחד מכך שאני פותח את עצמי בפניו והוא לא ידקור אותי בחזרה בסכין בגב, שהוא לא יירק לי בתוך הנשמה, שאנחנו בזה ממש נמצאים בטיפול מיוחד זה אצל זו. וכאן חייב להיות מצב מאוד גלוי, מצב מאוד מסור.
והשאלה היא, מי הוא המחייב את כל זה? במקרים שלנו מחייבת אותנו המטרה העליונה, אם אנחנו מדברים על קבוצת "בני ברוך". רק המטרה מחייבת. במקרים של זוגות שהולכים לכזה חיבור, מה יחייב אותם? למה אני אצטרך כל הזמן להיות בדאגה בך ואת בי?
אורית: כדי להרגיש טוב.
האם להרגיש טוב בזה ייתן לנו את חומר הדלק המספיק, כדי לעשות מאמץ תמידי.
חיים חדשים - שיחה 25 - 28.6.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |