אורן: עכשיו מה השלב הבא?

השלב הבא זה שלב המעשה. עכשיו אתם הגעתם רק לכוונות יפות זה לזה. אחרי הכוונות צריכים להיות המעשים. המעשים מחזקים את הכוונות, והם כאילו חותמים על זה. בשלב המעשים, אתה צריך עכשיו לדבר איתה על השלב הבא.

"מה את היית רוצה ממני? ומה אני הייתי רוצה ממך"? כל אחד פותח לשני מה הוא היה רוצה. מכל הדברים הכלליים, הגדולים, עד כל הדברים הקטנים, הפרטים האינטימיים כולם. כל אחד פותח את עצמו כלפי השני. ולהשתדל להתכלל מהרצונות הללו של הזולת.

אורן: מה הפירוש?

שאני רוצה לקלוט את הרצונות שלה.

אורן: הרצונות שאני שומע.

כן. מה שהיא מצפה ממני, אבל היא אומרת לי את הכול. והיא קולטת כל מה שאני הייתי רוצה ממנה ואחרי זה מגיעים למעשה. ואז נעשים גוף אחד. ומכאן אנחנו מגיעים לתרגיל הבא.

אורן: מהו?

שכך אני צריך להתייחס לכל אדם שבעולם. וודאי ששם התנאים אחרים.

אורן: הבנתי פה את הכול, וזה נראה חזק מאוד ואנחנו נעשה את התרגיל הזה.

זה מעניין מאוד לעשות וזה פרקטי. מה אנחנו צריכים יותר? אין מכשור, אין שום דבר.

אורן: אין יותר פרקטי מזה. רק שזה מבלבל אותי עם תרגיל הקודם שלימדת אותנו.

איזה?

ניצה: עם המראה.

אורן: נכון.

ניצה: גם אני התבלבלתי קצת.

המראה זה יותר פילוסופי. וגם אמרתי ביקורת במקום יצר רע, אז זה נעשה עכשיו יותר קל.

אורן: זה מעולה, את זה נעשה.

במראה אמרתי שמה שאני רואה בה זה שלי וזו פילוסופיה.

אורן: אז לא לעשות את התרגיל הזה של המראה?

אני לא יודע, לפחות לא מייד.

אורן: זה התרגיל הראשון?

כן.

אורן: הוא מובן, הוא בגובה העיניים.

נכון.

אורן: קודם כל יש "זבל", שחרר אותו, שחרר לחץ.

כן

אורן: אנחנו לא מוחקים את התרגיל המראה.

תן קודם להתפתח.

אורן: זה תרגיל בשבילנו.

זה כמו שבא אלינו מישהו ללמוד, אז מהו מבין? לאט לאט הוא מתחיל לפתוח את עצמו, לראות והדבר הקטן נעשה גדול, מורכב. הוא פותח אותו, מסתכל בפנים, רואה. בהתחלה זו הייתה גולה קטנה ועכשיו זה דבר גדול. תן לאנשים כך להתפתח, לראות, לפתוח דברים.

אורן: אז זה התרגיל הראשון.

בתנאי שהמורה בא מ"בני ברוך" כי אחרת הם לא יתקדמו.

אורן: אתה מדבר בתהליך הכללי, בהולכה של הזוגות.

כן.

אורן: זה ברור, זה תנאי אלמנטארי. עכשיו אני שואל על הזוג עצמו, התרגיל הזה הרב שלבי, זה תרגיל מספר אחד, ולא התרגילים הקודמים עליהם דיברנו.

כן.

אורן: ועכשיו.

אתה חושב שזה תרגיל אחד?

אורן: לא, אני הבנתי זה רב שלבי רב שכבתי.

הלוואי ובמשך חודש שאתה תלמד אותם פעם ועוד פעם ובחלקים, וכך תעביר ותבנה עד שהם יקלטו ויחיו את כל התהליך הזה עם כל הפרטים, עם כל הדברים, איך זה משפיע ומשפר להם את החיים ממש. ואתה יודע, אולי כדאי לעשות מזה סדרת טלוויזיה.

אורן: בוא לא נדבר עליהם בגוף שלישי, אנחנו רוצים להיכנס למצב הזה שבו אני וניצה מייצגים פה את הזוג שלומד ממך בפועל.

עכשיו הבנתי תיאורטית את התרגיל, והיום ומחר אני אשתדל ליישם אותו בפעם הראשונה בחיי. השאלה היא על מינונים. כמו שראיתי פה זה רב שלבי, זה עורך ערב שלם לעשות את כל התהליך הזה.

לא נראה לי.

אורן: אולי לא יספיק ערב אחד?

בטוח.

אורן: אז נלך לישון בלי לסיים את השלבים? זה נראה לי משהו שהוא מאוד מודרך. יש פה, חמישה שלבים בערך שהם מאוד מדויקים, אי אפשר לעצור באמצע, אני לא אעצור בערימת זבל ונלך לישון שערימת הזבל פה, בטוח שלא לזה אתה מתכוון.

אולי לא לשלב המעשה בפועל, אבל אני רואה את זה כתהליך שלם. האם לא תיארת פה תהליך שלם?

אתה צודק אבל אני חושב שהם יהיו מותשים, הרבה לפני שלב ב' או ג'.

ניצה: אז אולי אפשר שנחליט בינינו שאנחנו עכשיו מעלים, נניח חמש תכונות או עשר.

או לדבר רבע שעה על כל חלק, על כל שלב.

אורן: כל שלב רבע שעה.

לעבוד לפי שעון.

אורן: כי על הפגמים שאני רואה אפשר לדבר שבועיים. כל שלב חמש עשרה דקות. ונראה לי שיש פה בערך חמישה שלבים.

כן, זה ברור, זה חייב להיות.

אורן: אז תרגיל מושלם.

כן.

אורן: אני רוצה ליישם, וזה שלם, זאת אומרת נכנסים ומסיימים.

כן.

אורן: בסדר גמור.

יש מי שקורא לזה חמישה איים או אגמים.

חיים חדשים - שיחה 34 - 12.07.12


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים
להשאיר תגובה |

אורן: עשינו את התרגיל לראשונה, עברנו את חמשת השלבים ולקח לנו ערב שלם. בהרגשה שלך, לזוג טיפוסי, לגמרי ממוצע, כמו שאני וניצה כאן מייצגים באולפן, זוג שיודע את מה שדיברת בשיחות הקודמות בנושא הזוגיות, באיזה מינון אתה רוצה שנחזור אל זה בפעם הבאה? כעבור כמה זמן לחזור לזהב פעם השנייה?

אתם לא צריכים לחזור, אתם צריכים לשחק בזה כל הזמן.

אורן: לא הבנתי.

כל הזמן תגלה קצת מ"ערימת הזבל", קצת מהציפוי, קצת מהרצון שלה, מהרצון שלך, התכללות הרצונות, השפעה אליה. אתה צריך להיות בתרגיל הזה כל הזמן, וכל ערב אתם צריכים לחזור על הדיבור, נניח שעה אחת. רבע שעה על כל אחד מארבעת השלבים, או החמשה, לא חשוב, איך שזה יהיה מבורר כלפיכם.

וכך כל ערב. זה חייב להיות חוק בל יעבור. חוץ מזה יום בשבוע אתם הולכים לפגישה השבועית עם יתר הזוגות ושם אתם מקבלים התרשמות מהם. אני חושב שאם היינו עוברים את התהליך הזה בלי אפילו ללכת למפגש הזוגות, אם היינו מציגים בטלוויזיה סדרה כזאת, האנשים היו לומדים מזה ומתחברים לזה, זה היה מועיל

אורן: הבנתי את חמש עשרה הדקות, הבנתי שזה בכל סוף יום. אני מרגיש שמאוד מאוד חשוב באיזה גישה אנחנו מתחילים תרגיל כזה.

כמו שני אנשים שהולכים לעשות ניתוח בשולחן הניתוחים. זאת הגישה האובייקטיבית, בלתי תלותית, למעלה מכל הרגשות, מהשכל, מהזיכרון מהכול. אנחנו רוצים לפתור את הבעיה ולבנות חיים בצורה מושלמת, ולזה אסור שיהיה לנו נגיעה. יש ילדים, יש בית, יש משק, עסק, לא יודע מה עוד. אנחנו צריכים לשמור על המשפחה ובכלל מספיק לסבול. בואו נעשה משהו טוב, בשביל מה כל הזמן לחיות במצב כמו שיש בכל משפחה?

אורן: על הדברים כמו שדיברת עכשיו, אנחנו צריכים לדבר בינינו כשלב מקדים לכל התרגיל הזה?

ודאי. אנחנו צריכים הרבה הסברה. חוץ מזה התרגילים האלה באים אחרי שהאדם מקבל איזה ידע תיאורטי, איזה כמות מסוימת של ידע על הטבע של האדם, הדחפים שלו, הנטיות שלו, כל מיני דברים מוזרים שיכולים להיות. צריכים להביא אותו למצב ניטראלי, שסך הכול אנחנו הנבראים, אנחנו בני אדם, אנחנו חיות. אנחנו חיות שחיות חיים אנושיים ואישיים ויש לנו כאלה מעצורים פנימיים שאנחנו סובלים בגלל זה.

והבושה, אפילו הבושה כלפי עצמי לא נותנת לי להיות ישר עם עצמי בפנים. אני סוגר מעצמי כל מיני תכונות ובעיות שיש בי וכך אני סובל כל החיים, ועל אחת כמה וכמה מהזולת. איך אנחנו יכולים להיות חופשיים לגמרי כמו תינוקות או כמו חיות. לזרוק את האדם הרע שנמצא בנו, וממש לפתוח, כך חופשי, להוציא הכול החוצה.

אז לפחות בוא ננסה לעשות זאת במשפחה. האדם שמבריא את עצמו מזה, הוא מגיע לרמת חיים, לרמת בריאות, לכל דבר. למשהו חדש. במילים האלה אתה מבין שאני מסתיר את העניין של השפעת המאור וכולי.

אורן: זה אני לא יודע, אנחנו פה בכיתה.

כן.

אורן: השלב הזה של הגישה הנכונה לתרגיל הרב-שלבי הזה, דיברת פה עכשיו על שני דברים, על תיאוריה, ידע תיאורטי.

חייב להיות.

אורן: אני מקווה שאתה תיתן לנו את הידע הזה בכיתה, דיברת על גישה אל התרגיל הרב שלבי. אני מנסה להבין מה השלב הראשון. אמרת קודם שהשלב הראשון הוא שבאים, פותחים בקבוק יין, מדברים בנחת. חשוב לנו להוציא את הכל החוצה, אנחנו פתוחים. זה שלב של סידור הגישה. אני צריך הרי לפרמט לי את הראש, באתי מיום עבודה, את באת מהיום שלך, מה עושים?

לא, לפני זה יש לך חמישה או עשרה מפגשים או בטלוויזיה או באיזה מקום, שבהם אתה לומד על טבע האדם, קצת על פסיכולוגיה, אתה חייב, אחרת תשבו שני אנשים זה מול זה, זה נגד זה ועל מה תדברו, מה תעשו?

אורן: אתה תלמד אותנו את כל הדברים האלה?

ודאי, חייבים, אלא מה? אנחנו לוקחים סתם בני אדם מהרחוב, מה הם יודעים, זוג צעיר בני 25 מה הם יודעים על החיים?

אורן: גם בני 55 לא יודעים כלום על החיים.

נכון.

אורן: עכשיו בפועל השעה שבע בערב, הבן אדם הגיע מיום עבודה, הגברת מסיימת את היום שלה, הם אנשים שקיבלו את הידע והתיאוריה, עכשיו הם הולכים לקיים את התרגיל הזה.

הם שמים שעון. כמו שעון שחמט.

אורן: לא מבורר לי בדיוק השלב, הם צריכים לעבור משהו שיוריד מהם את האבק של היום יום.

זה הלחיים, עם יין.

אורן: צריכים קצת לדבר על משהו? האם צריך להיות שלב מכין. כי באמצע התרגיל יש שלב שבו מתחילים לדבר על הדברים היפים, נכון?

חבל לעשות מכך פולחן. אנחנו צריכים לשבת אחד מול השני, לא אחד על יד השני, ממש זה מול זה, באמצע שולחן עם כיבוד, כוס קפה ועוגות מספיק, אני לא מדבר על יין ונרות. אנחנו מתחילים כמו שני מדענים. הם צריכים לקבל את הגישה הזאת מהמפגש הקודם מאיתנו, אפילו דוגמאות נעשה איתם, אולי סדנה קטנה, קלה.

אורן: הם יעשו אותה, לפני שהם מתחילים?

כן, אצלנו במרכז, בכיתה שלנו.

אורן: לא באותו ערב, זה משהו שיקרה ביום אחר.

כן, קצת להראות להם דוגמא.

ניצה: כמו הכנה.

אורן: אתה רוצה שהם יעשו משהו ממה שתראה בדוגמא גם באותו ערב או לא?

לא. יושבים אחד מול השני, כוס קפה עוגה ואז מתחילים. אנחנו צריכים לכתוב להם איך מתחילים. צריך שיהיו לפניהם הוראות. מה הם צריכים לעשות. עכשיו הם צריכים לדבר על נושא אחד ואחר כך על השני, כמו שדיברנו, על ה"זבל" שבכל אחד בצורה אובייקטיבית.

אורן: אתה לא מפחד ישר בשלב הראשון להתעסק ב"זבל"?

לא. אני כל הזמן מוסיף את המילה "בצורה אובייקטיבית" ואתה לא רוצה לשמוע זאת. אנחנו צריכים להכין אותם למה זה נקרא בצורה אובייקטיבית.

אורן: אבל אמרת שהכנת אותם ביום אחר.

אתה צודק, צריך כאן הכנה.

אורן: איזו הכנה?

שאנחנו עכשיו ניגשים לתרגיל מיוחד שהוא אחד מהתרגילים שיעשו אותנו משפחה מאושרת. כדי להגיע להיות משפחה מאושרת אנחנו צריכים להיות כאיש אחד בגוף אחד, אדם וחוה יחד, "את הצלע תחזרי אלי איך אנחנו עושים זאת? יש לפנינו חמישה שלבים שאנחנו צריכים לעבור בדיבור ובמעשה.

השלבים האלה הם כאלה וכאלה, ובואו נתחיל. אולי לא נתחיל מיד, נדבר עוד קצת על זה, אבל עכשיו בואו נתחיל את השלב הראשון. אני לוחץ על השעון, נגיד יש לי עשר דקות או רבע שעה בשבילי, ואחר כך עשר דקות בשבילה. "הזבל", הבעיות ישנן, עכשיו בואו נשים משקפיים ורודות, יפות וכן הלאה.

אנחנו עוד נדבר על כך ונייפה זאת . אתה צודק, צריך להיות לפני זה איזו שיחה, הכנה, משהו.

ניצה: נדרשת לכך פתיחות, מערכת אמון ופתיחות בשביל להתחיל אולי תהליך כזה, כי בסך הכול כל אחד שם את הדברים על השולחן, זה נכון אנחנו עושים את זה ביחד.

לאט לאט, לא לעשות זאת בבת אחת. מספיק לנו עשר דקות, אולי אפילו חמש דקות מספיקות ולעבור הלאה. זאת אומרת, לעשות את התרגיל בשכבות, בפרוסות, "להוריד אחד לשני את העור".

ניצה:זה כמו לקלף בצל, כל פעם עוד שכבה? לא לשים ישר את הדברים הכבדים, את הקושי הרציני.

כן, כגלדי בצלים.

אורן: להתחיל מהדברים הקלים?

ניצה: את הבעיות שמהחלק העליון?

כן. מה שהכי בולט, ככה פשוט. אחר כך בפנים, היום אנחנו מדברים על האימא שלך ואימא שלי.

אורן: מתחילים מדרגת חומרה קלה, כשאמרת הכי בולט, בלבלת אותי, מה זה הכי בולט?

מהקל לכבד.

ניצה: מהקל לכבד, אחרת ניתקע כבר בשלב הראשון.

עד שיורדים לקרובים.

ניצה: כגודל העומק אני צריכה לעשות גם את הגודל של האהבה יותר גבוה?

כן, יש חמישה שלבים.

ניצה: אני כבר רואה את ההמשך. נניח עשינו זאת ערב אחד ואחר כך נעשה זאת עוד הפעם.

מכל התרגיל הזה צריך לצאת בשמחה, שאתם מושלמים, זוג מושלם, בסך הכל אחרי שעה אנחנו כאילו לא "אנחנו", אלא אחד, והולכים לחדר שינה. זאת אומרת חייבת להיות ממש הסכמה וחיבור יפה מאוד. חייב להיות ממש זיווג פנימי. לא חשוב מה עושים אחר כך.

אורן: הלכנו לישון כמו שתיארת, אחד, זיווג הפנימי וכן הלאה. עכשיו קמנו בבוקר?

בתרגיל הזה, אתם כל הזמן מרגישים באיזה גל אתם נמצאים. לא צריכים סתם לדבר על זה, המעשים כבר צריכים להיות אחרים.

אורן: במשך היום צריכים לחזור לתדר המחשבה הזה?

לא לחזור, כל הזמן להיות בו, לא לצאת ממנו.

אורן: זה צריך להיות מקרי? אם נהיה, נהיה, אם לא נהיה לא נהיה במחשבות האלה?

לא, צריכים להיזכר.

אורן: איך?

נגיד תעשו איזשהו שירות בבזק שיעשו לכם צלצול טלפון, לא יודע.

אורן: מה יגידו בטלפון?

"על כל פשעים מכסה האהבה או לא’’? בדרך כלל לא זוכרים אחד את השני במשך היום.

אורן: בגלל זה אני שואל, אתה מצפה שתהיה תמיכה הדדית?

כן.

אורן: דרך תזכורות, אני יעשה לי במייל או משהו כאלה תזכורות?

. כן.

חיים חדשים - שיחה 34 - 12.07.12


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, התלות ההדדית, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים
להשאיר תגובה |

ניצה: חברה שאני מספרת לה על התהליך שאנחנו עוברים, אמרה שהיא ממש מקנאה. אבל הבן זוג שלה, הבעל שלה, לא מוכן לשתף פעולה.

לגמרי, כלום?

ניצה: לא.

לא איתי, אלא איתה בשום דבר?

ניצה: בדיוק. הוא בכלל הוא נמצא במקום אחר. אבל הם חיים ביחד. היא שאלה, אם מספיק שהיא תבוא לקורס, ותעבור אותו לבד, או שאין ברירה זה רק לזוגות?

הוא לגמרי לא מסתכל על היחס שלה אליו? אני בא הביתה, יש אוכל? יופי. יש מיטה? טוב. הכל בסדר, מסודר כמו אצל אמא. אני אוכל, אני שותה, אני הולך להתרחץ, הולך למיטה לישון, בבוקר קם הולך. כל יום אני חוזר הביתה לאכול, ללכת למיטה, בבוקר הולך וחוץ מזה לא אכפת לי כלום. אני מביא לה משכורת, אין לה טענות אלי בקשר לזה זה היחס?

ניצה: נכון.

זאת אומרת, לא משנה אם היא תתייחס אלי יותר טוב, או היא תתייחס אלי יותר רע, אני דורש אוכל ובגדים נקיים ותהיי בריאה. זה הכל?

ניצה: כן. הוא לא מגלה עניין.

עד כדי כך? או שאם היא תתחיל להתייחס אליו פעם טוב פעם רע, פעם כך, ופעם כך, תראה לו שיש לה מצבי רוח. בואי נראה איך זה משפיע עליו. אם זה השפיע עליו או לא.

אם הוא יהיה מושפע, אז תהיה לו בעיה, איך הוא מסדר את היחסים יותר טוב. אם זה לא ישפיע עליו, זאת השאלה, זאת הבדיקה. יכול להיות שלא אכפת לו. יש גברים כאלה, אני בא הביתה, כך וכך צריך להיות, אני מביא לך משכורת, כמו בבית מלון, אני מקבל זאת, שלום.

אורן: נניח שהוא כזה בן אדם כמו שתיארת עכשיו.

אז אין מה לעשות.

אורן: אתה רצית שהיא תרתום אותו לתהליך על ידי מניפולציה.

אני לא חושב, מה זאת אומרת אין מה לעשות, אני לא חושב שכדאי כאן להשקיע הרבה כוח כדי להוציא אותו ממה שהוא. כי סך הכל אין כאן רע ואין כאן טוב, יש כאן חוסר התקשרות.

ניצה: נכון.

אבל יש ילדים, יש בית, יש הכל, ואז חיים.

אורן: אז זאת בדיוק השאלה, נניח שזה המצב, היא לא יכולה לנער אותו בשום מניפולציה.

אני לא רואה בזה שום דבר רע, כי לא מתגלה הרע שצריכים לתקן. זה שהאישה דורשת לבביות, רגשות, זה ידוע. אנחנו מבינים, יש לך תנאים נורמאליים? כמו לפי החופה. הוא מספק לה את המצרכים?

אורן: אתה אומר תנאים אלמנטאריים.

כן. זהו.

אורן: אבל הדיבור הוא לא ברמה הזאת. היא הייתה שמחה אם הוא היה מצטרף אליה לתהליך הזה שעכשיו היא שמעה מניצה, שניצה עוברת בקורס.

הוא לא רוצה.

אורן: אז אמרת לעשות מניפולציה קטנה, נניח שזה לא עובד. ואז היא מתייאשת ממנו.

כן.

אורן: האם מקורס כזה כמו שאנחנו עוברים פה, עם בני הזוג שלנו, היא תצא נשכרת ותקבל משהו לחיים שלה, אם היא באה אליו לבד? האם היא תוכל ללמוד? כי הדברים שאתה מלמד אותנו פה קשורים לאינטראקציה בין בני הזוג. השאלה, אם רק אחד יבוא לכזה דבר, האם יהיה לו משהו ללמוד ובזה לשפר את איכות חייו?

לא יודע. יהיה לה קשה מאוד. כי היא תראה איך כולם שם מתקדמים או מדברים, נמצאים באמת באינטראקציה יפה זה עם זה, ואצלה בכלל אין כלום.

אורן: עזוב ביחס אליהם, נניח שזאת כיתה של אנשים שבאו לבד. לא ביחס אל מישהו אחר, נגיד שיש לנו עשרה כאלה, שרק צד אחד מגיע.

לא צד אחד.

אורן: אבל השני לא רוצה.

לא.

אורן: אז אין טעם להשקיע?

לא. אז צריכים לעבור קורס אחר לגמרי, אינטראקציה בין בני אדם לא בין בני זוג. זה כבר משהו אחר. זה לא שקורה להם בסלון שלהם או במיטה שלהם משהו.

אורן: אתה אומר בגלל שהיא לא באה עם בן הזוג אי אפשר לעשות עבודה.

אם אתה תלמד אותה, היא תשבור את המשפחה, כי היא תדרוש ממנו יחס כזה שהוא עוד יותר לא מסוגל לתת. נניח שהוא לגמרי כמו אבן. והיא כולה רגישה וכולה בהתפעלות. אז מה ייצא מזה? אתה תעלה אותה לרגישות כזאת ולדרישה כזאת אליו, שהיא לא תסבול אותו. ככה היא סובלת. אולי היא לא סובלת כל כך, אבל יש הרגל. יש לה ילדים, משכורת, בית, הכל בסדר, וזהו. אז היא קונה לעצמה איזו שמלה כדי להרגיע את עצמה. הולכת עם חברות לבית קפה לשתות כוס קפה.

אורן: זאת אומרת, אתה לא רואה פיתוח של הדרכה כאן. אנחנו פה מקבלים הדרכה איך ליישם אותה בקשר הזוגי שלנו, שיש לה יסוד של הדדיות.

כאן כביכול אין זוג. אתה מבין שאין זוג במקרה שלה?

אורן: כן, אני מבין.

זהו. היא לא חיה עם בן זוג. היא חיה עם מישהו שמספק לה צרכים. אין כאן קשר בין זוגי.

אורן: הבית שלה לא יכול להפוך להיות מעבדה לתיקון עצמה, לפיתוח האדם שבה?

אני לא רוצה לסכן את הזיווג בצורה כזאת. אם אחד לא רוצה, השני פסול. אתה הולך כאן על דבר מאוד מסוכן.

אורן: ברור.

ניצה: בגלל זה אנחנו מבררים. זאת אומרת, בתוך זוגיות אם יש סוג של קשר זוגי, שני בני הזוג צריכים לעבור את התהליך.

אם הם באים שניים, כן. אם לא באים, לא. אם באו שניים, ואחד לא רוצה יותר, אז השני גם צריך ללכת.

ניצה: כן. זה סיפור אחר, אבל אם זה יהיה למשל לסינגלים כאלה שלא בקשר זוגי, זה כבר משהו אחר. מי שאין לו קשר. פה יש קשר אבל ניתוק בקשר.

רווקים?

ניצה: כן.

כן, בבקשה.

ניצה: שם זה משהו אחר לגמרי.

אבל זה לא קשר זוגי

ניצה: נכון. זה משהו אחר.

זו אינטראקציה כללית, אנושית, חברתית.

חיים חדשים - שיחה 34 - 12.07.12


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים
להשאיר תגובה |

ניצה: אני מרגישה שאני חייבת לעשות הרבה תרגילים. זה מאוד יפה, אבל איך אתרגל את זה ביום יום?

אבל קודם כל אנחנו רואים שיש כאן מעבדה, חומר מלא לעבודה, כי האגו שלנו כל הזמן יתעורר.

ניצה: ובכל פעם הוא יציף לנו אתגרים חדשים, כל פעם מחדש.

כן. ואנחנו נצטרך כל פעם להיות יותר מתוחכמים, חזקים וחכמים. ואיך עושים זאת? הרי לנו אין כוח, אנחנו שוכחים, אנחנו יכולים בכל רגע ליפול שוב מרמת האהבה לרמת השנאה וזהו. מה אנחנו צריכים? אנחנו לא יכולים להיות אדם וחווה בלבד, כנגד הנחש. הכוח המשותף של שנינו לא מספיק לנו. אין לנו כוח לעשות את זה. אנחנו צריכים עוד זוגות כמונו, כדי שאנחנו נקבל מהם חיזוק, ודוגמה. שנסתכל שנינו, אני והוא כאחד, נסתכל עליהם איך הם עוזרים זה לזה, והם יסבירו לנו, כיצד מתייחסים, וכיצד מתחלקים בכל העבודה הזאת.

נעשה סדנאות בין הזוגות, כשכל זוג הוא יחידה אחת. מספיקים לנו חמישה זוגות, למרות שאפשר יותר, אבל כך יהיה לנו יותר קל. חמישה זוגות הם כמו חמש יחידות. ואז נתחיל לעבוד זה מול זה, עד כמה שאנחנו יכולים לחזק את עצמנו כל אחד כלפי השני. אנחנו רואים כמה שאנחנו עולים, או יורדים, ואיך הדבר קורה אצלם, ואיך זה קורה אצלנו. אנחנו מקבלים מהם הערכה כמה שהם מצליחים, ואנחנו גם נותנים להם דוגמה, בדיוק כמו בשיטה שמלמדת חכמת הקבלה, זה נקרא "איש את רעהו יעזרו" .

וכך אנחנו מגיעים למצב שכבר אנחנו נמצאים בקשר הדדי בין הזוגות, וכך אנחנו בונים כבר חברה שבה כל זוג יחידה, דיפּוֹל (dipole), זאת אומרת, פלוס ומינוס שנמצאים יחד, משפחה, תא, והתאים האלה מתחילים להתחבר ביניהם, והופכים להיות לאיבר של הגוף הכללי שהוא כל האנושות. וכך אנחנו מתחילים לדרוש חברה עוד יותר גדולה, ועוד יותר רחבה, שתתמוך בנו. כי ככל שהאגו שלנו יותר גבוה, יותר גדול, והוא גם גדל כל הזמן, אנחנו צריכים תמיכה יותר גדולה. זה נקרא "ברב העם הדרת המלך" , ה"גיבור בכמות". וכמה ש"הגיבור בכמות" גדל, כאשר החברה נעשית יותר גדולה, ונמצאת בשינויים כאלה ביניהם, אנחנו נעשים כל אחד במשפחה שלו, "גיבור באיכות". אנחנו יכולים לעלות מעל האגו שלנו באהבה בגובה גדול יותר. זאת אומרת, שגם גודל החברה קובע את הגובה של השגת תכונת האהבה, של תכונת האינטגרליות הזאת, של הקשר האינטגרלי שלנו.

וחוץ מזה, הקשר שאנחנו קונים בין הזוגות, בין הזוגיות, בין המשפחות, כבר מקנה לנו הרגשה של החברה החדשה. זה לא זוג שמסתדר יחד כך בחיים הפנימיים שלו בבית, בחדר השינה, אלא שיצאנו לרמה חדשה של החיים מחוץ למסגרת משפחתית. אנחנו באמת רואים שבכמות של הזוגות האלה, אנחנו הופכים להיות חברה חדשה. והחברה הזאת בעצם קיימת לפי החוקים של המשפחה החדשה. היחס ביניהם הוא אותו דבר, בהתחשבות זה לזה. ואני כבר לא מסתכל על הזוג השני, ומחפש כל הזמן את הדברים השליליים, "מי הם, מה הם, מה קורה אצלם?". אם אני מוצא בהם דברים שליליים זה בגלל האגו שלי, רק שהאגו שלי כבר נמצא ברמה אחרת, ברמה החברתית. עם בן הזוג שלי הייתי באגו שלי ברמה האישית, איתם אני נמצא באגו שלי ברמה החברתית. זאת אומרת, שזהו כבר האגו המערכתי.

אני עם בת הזוג שלי נמצא כתא אחד, כגוף אחד, אבל כלפי זוג אחר אנחנו כבר כשני תאים שנמצאים ביחסים ביניהם, ביחס החברתי. זאת אומרת, יצאנו כבר למשהו חדש. עד שאנחנו בונים את היחס בינינו, בין כל הזוגות האלה אנחנו נחשבים גם כזוג אחד, כיחידה אחת. אנחנו מתחברים בינינו כמו איבר בגוף הכללי, שכולו מבין את כל איבריו, זה את זה, ושכולם פועלים בצורת הוויתור ההדדי, כולם מלמדים זה את זה, נותנים דוגמה זה לזה איך מתגברים ומחזיקים זה את זה, וכן הלאה. ההחזקה ההדדית הזאת, כשאנחנו תומכים זה בזה, נקראת "ערבות".

ובחיים האלה שאנחנו רוכשים בינינו, אנחנו רואים ממש את העתיד הכללי של כל העולם. אנחנו פתאום מתחילים לדאוג ולראות שאנחנו צריכים תמיכה יותר רחבה, יותר גדולה, אולי של כל האנושות. ואז אנחנו רוכשים תמונה רחבה יותר על העולם, אם לפני כן הייתי רואה את העולם דרך מסננת, פילטר, מערכת או מטריצה אגואיסטית, הייתי רואה בעולם רק את מה שטוב לי או רק את מה שיכול להיות רע לי. כך האגו שלי היה מסנן את הדברים. אני לא הייתי רואה בכלל מה קורה בעולם.

לדוגמה, במשך ההיסטוריה אנחנו מתפתחים על ידי זה שהאגו שלנו מתפתח, והאדם בהתאם להתפתחות האגו מגלה תופעות חדשות, דברים חדשים שבטבע. לפני כן הוא לא ראה את זה. הוא לא הכיר את זה, בגלל שהאגו שלו לא היה מפותח. בהתאם לאגו שמתפתח פתאום הוא רואה את העולם יותר רחב, שיש תופעות כאלה ואחרות. פתאום הוא מגלה כל יום תופעות חדשות, כמו כימיה, פיסיקה, ביולוגיה, זואולוגיה. שלא ראה אותן קודם. הם היו בטבע לפני אלף שנה. מה הסיבה שהוא לא שם לב ולא ראה אותן? זה מפני שהאגו שלו היה קטן. הוא לא נתן לו לראות את התופעות האלה. עכשיו בגלל שהוא גדל הוא רואה אותן.

זאת אומרת, הכל תלוי בתפיסה האגואיסטית שלי. הגעתי בזמננו למצב שהתפיסה האגואיסטית שלי מיצתה את עצמה. לכן אנחנו נמצאים במשבר כללי ולא יכולים להתפתח יותר. ואז אם אני רוכש עכשיו תפיסה, שלא מה שטוב לגוף הקטן שלי, לרצונות הקטנים המוגבלים שלי, אלא אני רוכש תפיסה אחרת, מה יכול להיות טוב לעולם, מה יכול להיות טוב לילד האהוב שלי שנמצא מחוץ לי. בזה אני מתחיל לזהות, לראות, לגלות תופעות שלגמרי לא הייתי תופס אותן, אפילו אם הייתי מתפתח בצורה אגואיסטית עוד אלף שנה.

אני מתחיל לראות בעולם תופעות בלתי תלויות בי, כי אני יוצא החוצה, באהבה, ורוצה את טובתם. ויוצא שרכשתי תפיסה חדשה של המציאות, ראייה חדשה, העולם משתנה. זו התפיסה הפסיכולוגית החדשה, שהיא מאוד מאוד שונה מקודם. אני מתחיל לראות את כל המציאות ללא שום קשר אלי, בצורה אובייקטיבית ממש, כשאני מגלה את התופעות החדשות, את העולם שהוא כאילו ללא התופעות הגופניות שלי.

יש כאן בעיה, מה זה "ללא התופעות הגופניות שלי"? זה כשאני קונה עכשיו את הרצונות והמחשבות של כל בני האדם, או חלק של מהם, אני כביכול בנוסף למחשבות ולרצונות שלי, קונה מין מציאות שלי, חדשה, אני החוץ גופי.

דרך אגב, מדברים על זה הרבה במדע, בפסיכולוגיה ובפילוסופיה והתפיסה הזאת מאפשרת לי להתחיל להרגיש את עצמי כלא שייך לדרגת החי שבי, לגוף הזה. אני מתחיל להרגיש את עצמי בצורה מאוד מאוד ברורה, שהחיים שלי יכולים להיות גם מחוץ לגוף שלי. כי אני מגלה שהרצונות והמחשבות שלי, שזה בעצם כל האישיות שלי, שם הם נמצאים, מחוץ לגופי. ואני לאט לאט יוצא מזה, יותר ויותר שם דגש על כל מה שמורגש מחוץ לי, יותר ויותר שזה שלי, כך שאני כאילו שוכח מעצמי, ממה שקורה בתוך גופי, עד כדי כך, שאני כבר לא מייחס את עצמי לגוף. אני קונה את החיים שלי בדרגת האדם, בדרגת המדבר. לא בדרגת החי, בתוך החי הזה.

וכאן אנחנו יכולים רק לתאר לעצמנו לאילו אופקים נוספים האדם מגיע. זאת אומרת, המשבר שלנו, המשבר בזוגיות, אפשר להתחיל את כל התהליך הזה מהזוגיות, הוא מביא אותנו פתאום לא להיות סתם זוג יונים, או לתקן פחות או יותר את המעוות, כדי לא להתגרש ולא לברוח מהמשפחה, אלא ההיפך, כל הקלקולים האלה הם כדי להביא אותנו, לדחוף אותנו יחד למימד החדש של הקיום בכלל. זה מה שאני רואה לפנינו.

חיים חדשים - שיחה 32 – 11.7.2012

 


שייך לנושאים: נושאי הערבות, התלות ההדדית, נושאי הערבות, התפתחות האגו, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים
להשאיר תגובה |

ניצה: לי זה נשמע מאוד מעניין ומאוד הייתי רוצה להיות שם, אבל אני מרגישה שיש כל כך הרבה עבודה לעשות, ואני רוצה לקבל כלים פרקטים, איך אני מיישמת את זה במציאות היום יומית שלי?

לי נראה שאין בזה שום קושי, כי אנחנו למדנו במסגרת העבודה שלנו עם הזוגות, בנושא שנקרא "בחירה חופשית", שלפי הנתונים שלנו, שאנחנו מגלים בטבע ובחיי החברה, שהאדם הוא תוצאה מהסביבה. ואם הוא רוצה להשתנות, הוא צריך רק לבחור את הסביבה שהיא תשנה אותו.

והאדם רק צריך להחליט, ההחלטה היא עליו ואת הביצוע הסביבה עושה עליו. זאת אומרת, יש לפנַי נניח כמה חדרים ואני צריך לבחור מה אני רוצה להיות ולפי זה תחת איזו השפעת סביבה אני רוצה להיות, ולפי זה לבחור לאיזה חדר להיכנס. האם להיות פושע, או להיות ערמומי, להיות מושלם או להצליח בעסקים, להצליח במשפחה וכן הלאה.

ואז, לאחר שעברתי ונכנסתי לחדר שבחרתי, לריבוע הזה, ושהיתי בו במשך זמן, כך אני יוצא משם, או שאני מאוקספורד, או שאני פושע עם אקדח, או שאני ג'יגולו, או שאני איש עסקים וכן הלאה. הכל תלוי בקובייה הזאת, לאן האדם נכנס. ולכן אין כאן שום קושי, רק ללמד את האדם איך הוא גם נמצא בסביבה כזאת ואת הסביבה הזאת אנחנו צריכים לארגן. ואם הוא נמצא בה, אז בטוח שהוא יצליח.

זאת אומרת, שהמטרה שלנו, הבעיה שנמצאת לפנינו מתחלקת לשניים. להביא את האדם להחלטה להיכנס לקובייה הנכונה, לחברה הנכונה, ולהרכיב את החברה הנכונה בשבילו, שזה יהיה לו מוכן. ואז בטוח שאם הוא עובר, וכך עוד ועוד אנשים עוברים לסביבה החדשה ומצטרפים אליה, הסביבה הזאת נעשית יותר ויותר חזקה וגדולה בכמות ובאיכות. ואז האנשים נמשכים אליה ביתר קלות וכך הם מיתקנים. לא צריך להיות שום קושי לאדם, הוא רק צריך להיכנס לשם והחברה כבר תשפיע עליו.

ודאי שזה נעשה בליווי איך הוא משתלב שם, אבל אם נסתכל, כמו שאת אומרת נכון, שהאדם צריך כל כך הרבה לשנות את עצמו, אז הוא לא צריך לשנות את עצמו, הוא צריך רק להתקשר לסביבה הנכונה.

אורן: לצורך העניין, כאן אנחנו עשרה אנשים בכיתה, חמישה זוגות.

זה מספיק כדי לשנות כל אחד מהם.

חיים חדשים - שיחה 32 – 11.7.2012

 


שייך לנושאים: נושאי הערבות, השפעת הסביבה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים
להשאיר תגובה |