עיקר הפיצוי הוא נפשי, פנימי
אורן: הסברה רחבה.
כן, ושההסברה תהיה מכוונת בדיוק מול הצרכים של האוכלוסייה. ועל ידי כך יהיה להם טוב על המקום, ותוך כמה שבועות הם כבר ירגישו את השינוי.
אורן: נניח שאני הצרכן של ההסברה הזאת, יש ערוץ טלוויזיה מקומי שמשדר תוכניות הסברה, ואני סופג מכלי התקשורת כמו שאתה מציע. אבל בוא נבחין, יש שני סוגי אנשים ,שני סטאטוסים שמקבלים את ההסברה הזאת, יש את רוב האוכלוסייה שעובדת והכסף לא מספיק לה כדי לכסות את הצרכים הקיומיים המשפחתיים, ויש ציבור שהיום לא עובד. יותר קל לי לדבר על האנשים שעובדים כי הם פשוט הרוב. אם אני אומר הסברה, אני מתכוון לכך שאני מסביר משהו ויש מישהו שמקשיב. רוב המקשיבים היום, אלה אנשים שנמצאים בסטאטוס העובד, ואם היית ממציא מודל שבו על ידי אינטראקציות ביניהם, הם יכולים להיטיב את חייהם, אני חושב שכל אחד מהם היה קונה אותו. אתה רק צריך להסביר לי מה נדרש ממני. מה שאני דורש זה להמציא שיטה משלימה שתבוא ותתווסף לחיים שלי היום, אחרי שקיבלתי את המשכורת, שילמתי את המיסים ויש לי מינוס, אני קורא לזה "החיים במינוס". כולם פה מבינים מה זה החיים במינוס, אתה צורך יותר ממה שאתה מכניס.
אתה אומר לי "בוא נתחיל להקים עזרה הדדית שתביא לי תוספת". את התוספת אני רוצה.
בסדר גמור.
אורן: אז מה עכשיו?
יש גם דרך אחרת.
אורן: כן, מה?
לא עושים כלום.
אורן: לא לעשות כלום, את זה אני מכיר מעצמי. אמרת שהחכם רואה את הנולד, למה לא עושים כלום?
לא, כשאתה מגיע לקריסה כזאת שאין לך מה לאכול והילדים סובלים, אז אתה רץ למקום שיכול לספק לך את הדברים ההכרחיים.
אורן: נכון.
אתה רוצה להגיע לקריסה כזאת?
אורן: לא רוצה.
אז כדאי להתחיל להקים את המערכת המשלימה.
אורן: בדיוק, "החכם עיניו בראשו", אני אומר לעצמי אחד פלוס אחד, היום אין לי כסף לתת לו לחוג נגינה, לשני הילדים הקודמים היה לי, מאז עברו שנתיים שלוש, לא מאה שנה, ואני מניח שבעוד שנתיים שלוש חס ושלום אם זאת המגמה לא יהיה לי לתת לו לאכול עוף, ואז אני אגיד שרק פעם בשבוע תאכל עוף. וכן הלאה. אני רואה את הכיוון, אז מה שאתה מציע, אני קונה. רק בוא תסביר לי מה עושים? הייתי שמח להיות באינטראקציה כזאת כדי לקבל השלמה. אתה מציע לי מערכת משלימה, מתאים לי, אבל בוא נהיה קונקרטיים, לכן בעיקר מה אתה דורש ממני, מה זה אומר?
השתתפות.
אורן: כי כסף אין לי לשלם, את זה אני מבין.
במערכת הזאת אין כסף בכלל, אולי יש בה כרטיס מועדון, שמי שנמצא בעזרה ההדדית הזאת אז הילדים והבית שלו זוכים לשרות הדדי. אני מורה לחליל, ואני נותן שעורים מהבוקר עד הלילה, ממלא את השעות שלי בשיעורים לקבוצות ילדים.
אורן: אתה יכול לעשות זאת רק אם אתה מובטל. בהנחה שרוב האוכלוסייה כן מפרנסת, לְמה אני אדרש? אני רוצה את הזכאות לכרטיס המועדון, אני ואשתי עובדים מהבוקר עד הערב וגם זה לא מספיק. אני רוצה להיות זכאי לכרטיס מועדון, מה אני צריך לעשות?
אתה חייב לתת משהו למערכת לפי מה שהיא צריכה, אחרת איך תקבל בלי לתת?
אורן: מה למשל אני יכול לתת?
לא יודע, אולי בפעם בשבוע תנקה את הרחוב.
אורן: מתי בערב? בוא נתרגם את זה למשהו שאני באמת אוכל לעשות.
לדוגמא, אם אנחנו רוצים להקל על התשלומים שלנו לעירייה עבור הניקיון, או לכל דבר, אנחנו צריכים להקטין צריכה, נכון?
אורן: להקטין את ההוצאות שלנו.
תראה את ההוצאות שלך לעירייה, איזה פירוט יש בהן.
אורן: אני מנסה לתרגם מה זה אומר פרקטית. אתה אומר, אתם אנשים עובדים, אין שום בעיה, פעם בשבוע תמצאו שעתיים.
למה לא יותר?
אורן: אולי אפשר יותר, זה תלוי מתי האדם עובד, יש אדם שגומר לעבוד בחמש אחר הצהריים, יש אנשים מגיעים הביתה בשבע בערב. מה אני צריך לתת כדי לקבל כרטיס מועדון?בזמן הפנוי שלי, או נניח ביום שישי כשאני לא עובד? ביום שישי הרבה אנשים לא עובדים, אז ביום שישי, אני בא ונותן ארבע שעות של מה, של התנדבות?
של התנדבות.
אורן: ואז מנתבים אותי לפי היכולות שלי, למשהו שצריכים? אם יש לי איזה שהן יכולות אז כדאי להרוויח ממני מכסימום.
וודאי
אורן: אני נותן לפי יכולתי, או שאתם תמדדו את זה?
"כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו"
אורן: למשל תמורת ארבע שעות התנדבות שבועיות, מה אני מקבל?
אתה מקבל יכולת להיכנס למחסן, אם צריך לבחור בגדים לילדים שלך, ושירותים שאותו אינסטלאטור או חשמלאי יבוא אלייך הביתה. אתה מקבל את הדברים האלה בלי להשקיע כסף, ובמקום זה אתה תורם את היגיעה שלך לחברה.
וודאי שכך אנחנו בורחים מתשלום מיסים, המדינה לא מרוויחה על כל פעולה ופעולה שלנו כמו שהיא רגילה להרוויח, אנחנו חוזרים לחיים כמו שהיו לפני כמה מאות שנה. כי בדרך כלל אם אני נותן שירותים בחליל ואתה באינסטלציה והוא בחשמל, המדינה מקבלת מכל דבר מס ומזה היא חיה. כאן אין מס.
אורן: אז עוד פעם יעלו לי את מיסי העירייה?
אנחנו מדברים על אנשים שלא סוגרים את החודש, לא על אנשים שרוצים להתעשר.
אורן: לא, מה זה להתעשר? אני אומר לך שאני לא סוגר את המינוס כל חודש.
לכן אנחנו אומרים שהחברה שנמצאת במצב כזה, במצוקה כזאת, כדי שהיא לא תתדרדר יותר, אנחנו מדברים על המצב כזה, ואם לא יבואו אליך הביתה ולא יעזרו, אתה תישאר בלי חשמל, בלי אינסטלציה, ועם כל מיני בעיות, הילדים בוודאי יהיו בלי חינוך, בלי שיעורים לחליל, וכולי. אתה לא תקנה זאת בשום בצורה אחרת.
אורן: את האינסטלאטור אין ברירה, אני אקח בכל מצב, אני לא אשב בתוך שלולית.
אבל את החליל אני לא אקנה בוודאות.
לכן בכרטיס המועדון אנחנו יכולים לכתוב מה כן ומה לא. אבל מה אנחנו רוצים בכך? אנחנו לא רוצים שהאוכלוסייה תתדרדר, אתה מבין? זאת בעצם צריכה להיות קודם כל הדאגה של המדינה, אם כל הערים יהפכו להיות כמו עיירות הפיתוח שנמצאות בנגב או מקום אחר, מזה אף אחד לא ירוויח. זה יעשה המון בעיות וצרות, עד למצב שיכול בסופו של דבר להביא למלחמת אחים. כי אם יש לך מסות, המונים שיוצאים לרחובות ואין להם לא רק איך לסגור את החודש, אין להם במקרר דברים ממש הכרחיים, אז האדם נהיה מסוכן.
אנחנו לא מדברים כאן על המיסים, שלא יהיה ממה לשלם, מה זה "לא יהיה ממה לשלם", אין מה לאכול. אתה מבין שהמזון הוא הדבר העיקרי? אם אתה אומר שבעוד שנתיים המצב יתדרדר כך, אז לא יהיה לך במה לסגור את החודש, ואיך לתת לילדים שלך מזון, אז לא מדובר כאן על "האם יבוא אינסטלאטור או לא", הכרחי שאתה תקבל צורה כלשהיא שירותים הכרחיים. אחרת אתה תהפוך מרואה חשבון להיות עבריין, עבריין בפועל עם אקדח ,לא עם עט ביד.
אורן: בוא נחזור רגע לאינסטלאטור. אני הבנתי שהכלל הבסיסי בחברה של העזרה ההדדית הוא שאתה נותן ארבע שעות בשבוע ומקבל כרטיס מועדון. בוא נדבר רק ביחס לאנשים עובדים.
האמת, אני לא כל כך רוצה לדבר על אנשים עובדים, כי הדבר הזה חולף.
אורן: אני נותן X שעות בשבוע בהתנדבות מהזמן הפנוי שלי, ומקבל כרטיס מועדון. נניח שאני אינסטלאטור, ובארבע שעות בשבוע שאני נותן בהתנדבות, יכולתי גם לעבוד בהן?
כן, יכולת לעבוד בהן.
אורן: זאת אומרת, שאתה צריך לתת לי כרטיס מועדון כזה שהרווח השבועי שלי ממנו יהיה שווה יותר מארבע שעות שלי באינסטלציה?
זה בתנאי שאתה שומע את ההרצאות, השיחות, הסדנאות שלנו, השולחנות העגולים. בתנאי שאתה מבין שבכך אתה נכנס לחברה חדשה, שמספקת לך פיצוי פנימי, נפשי, שאתה מרגיש אחרת, את מה שאתה לא יכול לתרגם לכסף. בבקשה, תישאר חיצוני, אנחנו נותנים לך אפשרות כזאת, אם אתה רוצה להיות אינסטלאטור עצמאי, לך, אנחנו נמצא מישהו אחר. אפילו אם אתה רופא, אתה שווה לכולם.
זה לא שאתה אינסטלאטור דגול, אתה שווה לכולם, אתה נותן את השעות שלך ומקבל תמורתן מהחברה שלנו כמו כולם, לא חשוב מי הוא הרואה חשבון, האינסטלאטור, המורה לחליל, הרופא, ומנקה הרחובות. אם אתה לא יודע כלום, אתה הולך לנקות רחובות, ואתה מקבל אותו דבר כמו שכל אחד. אין כאן חשבון של כסף, יש כאן חשבון של השתתפות מצד האדם שרוצה לתרום לחברה, ועל ידי כך הוא מקבל השלמה של ביטחון, יחס, סביבה יפה, חינוך ילדים הדדי. אלה הרווחים שהוא יקבל.
הוא חייב מזון הכרחי, הוא חייב גג ובית כדי להתקיים עם המשפחה, אבל על כל יתר הדברים חוץ מהמינימום הזה הוא צריך פיצוי פנימי, ואת זה הוא יקבל מהחברה. כמו שהקיבוצים רצו שיקרה, שלכל אחד יהיה את הכל, אבל עיקר הפיצוי הוא נפשי, פנימי.
אורן: הזמן שלנו כבר הסתיים, תודה לכם שהייתם איתנו, אנחנו ממשיכים, תבואו, מבטיחים שיהיה מעניין.
| שייך לנושאים: הסברה וחינוך לערבות, אמצעי תקשורת, נושאי הערבות, המשבר, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, זוגיות ומשפחה, צרכנות/כלכלת המשפחה |
| להשאיר תגובה | |
בואו ונעשה את כל החברה לחברה יותר מועילה לכל אחד ואחד על ידי הקשר בינינו
אנחנו צריכים להסביר לאדם שהעולם נמצא במצב פנימי משלו, כי הוא מנוהל על ידי החוק האינטגראלי וכולו מקושר. לא שאנחנו קישרנו אותו יחד, אלא הוא נעשה מקושר וכל הדומם הצומח החי והאדם כולם מקושרים, כולם תלויים זה בזה. הרי אנחנו רואים מה קורה עם הטבע ואיתנו, מה קורה עם החברה האנושית, מה קורה עם הכלכלה, עם המדע, עם התרבות, עם החברה, עם החינוך, עם הזוגיות ובכלל עם ההתפרצויות של היחסים בין בני האדם בכלל. בהתאם לזה אנחנו גם רואים בכל מקום קריסות, משברים, גם בדומם, גם בצומח וגם בעולם החי. אנחנו רואים שמשהו קורה, הטבע הופך להיות אגרסיבי.
אנחנו צריכים למצוא הסבר ברור קל ונגיש כדי שכל אדם יבין שבעצם זה תלוי בנו. מאוד קשה לאדם לראות את הדברים, כי הוא לא רואה אותם בצורה ממשית. זה לא כמו שאני מסביר למשפחה ואומר, "בואו נעשה סדנה ואז תראו איך מעכשיו בעוד חצי שעה אתם מקבלים תוצאה יפה". במצב הקיים האדם צריך להיות כבר בר דעת, הוא צריך להאמין לי, הוא צריך לתפוס את הקשר בין הדברים שלא נראים לעין. אם תגיד לילד "כשאתה לוחץ על הכפתור, אז נדלקת לך מנורה", הילד לא יבין מה הקשר בין הכפתור למנורה, הוא רק ילמד שאם הוא לוחץ אז המנורה נדלקת, הוא ילמד אבל הוא לא יבין מראש. אנחנו לא יכולים להראות לאדם את הדברים בצורה כזאת, אנחנו לא יכולים להגיד לו אם תחייך במשך היום לאחרים, אם תתחיל להתייחס ולהתחבר איתם וכן והלאה, אז מחר תרגיש שהמזון בסופרמרקט ירד ב10%. אנחנו לא יכולים לתת לו את הסיבה והמסובב, אנחנו לא יכולים לתת לו בצורה כזאת את התוצאה, זאת אומרת אין כאן תגובה מיידית.
אנחנו יכולים אולי להגיע לבני האדם מהכיוון השני, להתחיל להסביר ולהגיד להם "הרי אתם מבינים שאין כסף, אתם מבינים שאין מה לעשות, אתם יכולים להרוס את משרדי הממשלה, אבל לא יצא מזה כלום, אין שם זהב, אין, דבר כזה לא נמצא". אבל יחד עם זאת להסביר להם שבתוכנו, בתוך העם, יש אפשרויות רבות. אפשר להגיד להם "בואו ונעשה את כל החברה לחברה יותר מועילה לכל אחד ואחד על ידי הקשר בינינו". נסביר להם שאפשר, נארגן בינינו תיקונים בבית, עזרה הדדית בניקיון הרחוב, נארגן בינינו מחסנים לדברים שאנחנו לא צריכים ואולי האחרים צריכים. נסביר להם שבצורה הדדית אנחנו יכולים להשפיע זה לזה, כי אין לנו במה לקנות היום שום דבר. נארגן גמ"חים כלשהם, זאת אומרת מקומות ששם נבשל אוכל הכי פשוט כדי שכל אחד יוכל לבוא ולקבל צלחת, ואולי אפילו שניים, מזון פשוט. זה יכול להיות דייסה או תפוחי אדמה, לא חשוב, אבל משהו כדי שהאדם יוכל להחזיק את נפשו. נארגן בצורה יפה, הדדית, את הילדים שכבר לא הולכים לבית הספר שנמצא בקריסה, נביא להם מתנדבים ועזרה לימודית.
אנחנו בני אדם, האזרחים של אותה החברה, אותה המדינה, בואו ניקח על עצמנו כל מיני נושאים שסתם זרקנו על הממשלה שהיא צריכה לטפל. ואנחנו רואים עד כמה שהטיפול הזה קודם כל עולה לנו ביוקר, כי הוא בכל זאת יוצא מהכיס שלנו, וסך הכל אנחנו רואים איזו תועלת יש מזה.
לכן בואו נשתדל לבנות מערכות חברתיות שיטפלו בנו. עם זה אנחנו רוצים לפנות לעם, זה קצת יותר מובן וברור לכולם. צריכים אנשי ארגון, צריכים שכנוע מסוים, אבל תמיד אנחנו יכולים למצוא בכל איזור אנשים שמסוגלים ורוצים להשתתף. ובהתאם לזה מי שמשתתף הוא שמקבל קודם כל את התמיכה על מנת שלא יהיו כאן אלה שרוצים רק לקבל, אלא שכל אחד יוכל לתרום.
אנחנו צריכים לקשור לזה את כלי התקשורת שידברו על התרומה של כל אחד ואחד, כמה שהוא משקיע בכסף, בכל הדברים המיותרים שיש לו בבית, בכוח שלו, בהשתתפות וכן הלאה. שכלי התקשורת יספרו על כך, יפרסמו את הדברים האלה, שזה יהיה בגובה של החברה, באהדה, בכבוד. אלה דברים שאנחנו מסוגלים לפתח ולארגן. זה אפשרי. אנחנו יכולים עם הדברים האלה לפנות לממשלה, כי במקום שהממשלה תבזבז מאות מיליוני שקלים על כל מיני שירותים בכל המדינה, האדם, החברה האנושית, העם יכול לקחת את השירותים האלה על עצמו.
ואז אנחנו חוסכים אותו הכסף, ובאותו הכסף שהממשלה מעבירה לרשויות עבור הניקיון, עבור הטיפול בכל מיני אנשים, עבור הנזקקים, אם אנחנו לוקחים את השירותים האלה על עצמנו, בכסף הזה אנחנו נקנה מזון נוסף, ומזה נספק מזון או מטבח חסד להמונים. בואו בכלל נארגן את זה כמו בקיבוצים, עם מסעדות משותפות לכולם. יכול להיות שזה יֵצא דווקא טוב, נרגיש אחד את השני, את העם, את החברים. ולא איכפת לנו שאנחנו אוכלים משהו מאוד פשוט, אלא אנחנו נמלא את עצמנו ביחס היפה והחם.
יש בזה דברים שצריכים לפתח, ויבוא הזמן שלא תהיה ברירה. ואם לא נעשה את זה, אז מצבנו יהיה עוד יותר גרוע עד צנע ומוות. ממש. כי אנחנו נמצאים בסך הכל בתכנית הטבע שחייב לפי תכניתו לשנות את האדם, מאדם אגואיסטי לאדם אלטרואיסטי. ואנחנו רואים את זה עכשיו בהתנגשות הראשונה שלנו עם הטבע, שנקראת "המשבר הגלובלי".
חיים חדשים, שיחה 47, 02.08.12
| שייך לנושאים: הסברה וחינוך לערבות, אמצעי תקשורת, נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים |
| להשאיר תגובה | |
חוסר הביטחון הוא זה שמזיז אותנו
ניצה: דיברת פה באמת על דברים מאוד מדאיגים, אבל נתת איזו תקווה, אמרת ש"אנחנו צריכים לפתח בנו כוח ביטחון, ובמצב כזה אנחנו צריכים להמציא כוח נוסף שיעזור לנו להתגונן והוא, כוח החיבור בינינו". ומהיכרות גם ברמה הפרטית וגם ברמה יותר כללית, אני יודעת שנושא הביטחון העצמי או הביטחון האישי, או החברתי או הכלכלי, הוא באמת הנושא שמטריד הכי הרבה אנשים.
נניח שהיינו מכינים תכנית שנקראת "בונים רשת ביטחון בינינו" או תכנית על נושא השבת הביטחון, או יצירת משהו סביב זה, שבאמת יכול לעניין אנשים בכל המישורים, גם ברמה האישית וגם ברמה החברתית, מאיפה היינו מתחילים לבנות את הדבר הזה? כי באמת הביטחון הוא אחד החסרונות הכי גדולים של האדם גם במצב פחות חמור. וככול שהוא הולך ומחמיר, ודאי שהוא הופך להיות הדבר העיקרי.
כי ביטחון הוא הרגשת הקיום. ולכן הוא באמת הדבר החשוב ביותר. אנחנו חושבים על ביטחון בצורה מפורטת, ביטחון צבאי, ביטחון מדיני, ביטחון כלכלי, ביטחון בריאותי ועוד. אבל כל זה הוא ביטחון. בעצם כל החיים שלנו הם בסך הכול שמירת עצמנו. אבל אנחנו עוד לא יכולים לדבר על זה בצורה כזאת, לכן אנחנו נותנים לאותה מילה, "ביטחון" הרבה מאוד הגדרות וכינויים אחרים.
זה נכון שאם נתייחס בצורה שיטתית לביטחון, מהביטחון ההכרחי ביותר ועד לביטחון ההכרחי פחות, אז נעבור על כל מיני צורות חיים שבהן אנחנו נמצאים. כי בסך הכול האגו שלנו רוצה א', להגן על עצמו שלא ייפגע, וב', להרחיב את שליטתו כמה שיותר מחוצה לו. כך קודם כל, יש לי ביטחון שאף אחד לא יפרוץ לתוכי ואחר כך ככול שאני יכול לצאת מעצמי ולשלוט, בזה אני מגביר את הביטחון הפנימי שלי. לכן אף אחד לא מתעסק בחיים שלו ביותר מביטחון.
בשביל מה אני צריך הרבה כסף? בשביל מה אני צריך עסקים, שליטה וכו'? זו הרגשת חוסר הביטחון. אם היינו יכולים לתת לאדם כדור כדי שיירגע ויהיה בביטחון מלא ושלם, אז בשביל מה הוא היה רץ ועושה דברים? אולי הוא היה משחק בכל מיני משחקים, אבל לא היה הורס את עצמו. זאת אומרת הכל ביטחון. הכל. אנחנו גם מתחתנים בגלל הביטחון. נניח שהייתי יודע שאקבל את אותו תענוג עם אותה האישה מתי שארצה, ויש לי לזה ביטחון גמור, אז בשביל מה לי להתחיל לבנות משפחה וכל מה שמסביב? חוסר הביטחון הוא זה שמזיז אותנו. אצלנו זה נקרא סתם "חיסרון" או "רצון".
ניצה: ביטחון הוא באמת אחד הדברים הבסיסיים ביותר. ודווקא מפני שזה כל כך בסיסי ומעסיק את רוב בני האדם בצורה כזאת או אחרת, גם את אלה שהגיעו להישגים גבוהים, ולהפך, לפעמים דווקא להם יש את הבעיות הכי קשות לאבד את זה, השאלה היא איך דווקא מנושא כזה שכל כך מעניין אנשים, נוכל לאט לאט להתחיל להסביר עד כמה באמת החיבור בינינו תורם?
החיבור מכָסה את הביטחון.
ניצה: בעצם, חוסר הביטחון הכול כך קשה שאנחנו חווים, הוא מפני שאין לנו הרגשת שייכות.
הוא נובע מניתוק.
ניצה: בדיוק, אני לבד מול העולם. אם חלילה יקרה לי משהו ואיפול אחורה, אף אחד לא יתפוס אותי.
נכון.
ניצה: אז איך בונים את הדבר הזה?
זאת אומרת, השאלה היא, איך נרחיב את מושג הביטחון על כל שטחי החיים שלנו? איך נסביר שרק ברשת הקשר בינינו, נכסה את הדאגה הזאת, את חוסר הביטחון הזה, באופן שנרגיש את עצמנו מסופקים לגמרי, שנהיה כתוצאה מזה שלווים, שלמים, עליזים וכו'? גם לזה צריך הסברה. הכול תלוי בהסברה. אבל לא לקרוא לזה חינוך, כי המילה חינוך מאוד משויכת לילדים ומצביעה על זמן ארוך שבו צריך לעשות שינויים. אלא תעמולה, פרופגנדה, הסברה.
ניצה: הביטחון, כמו שאתה אומר, הוא משהו מאוד פנימי. והאנושות לאורך כל הדרך, מצאה אולי דרכים לכסות את עצמה, כדי שכביכול יהיה לה ביטחון. לדוגמה, כסף.
נכון, אנחנו כל הזמן רק מתגוננים.
ניצה: אפילו כלי המלחמה שלנו זה בשביל שיהיה לנו ביטחון.
כן.
ניצה: אבל האמת היא שהביטחון הוא משהו הרבה יותר פנימי, ויכול להיות שמשם אפשר באמת לגעת, אם נִלמד יחד איך מעוררים את הכוח הזה של הביטחון, כמו שלימדת אותנו למשל בתכניות הקודמות, לעורר כוח שנקרא "כוח אהבה".
אנחנו רואים שכמה שהאדם רוכש לבד הוא אף פעם לא מגיע לביטחון, אלא הביטחון שלו תלוי אך ורק בכולם. ולכן העולם שמתקדם נקרא כל הזמן "גילוי החיסרון", "גילוי חוסר ביטחון", ואנחנו מתקדמים בכיסוי של חוסר ביטחון מִדרגות דומם, צומח, חי ואדם. זאת אומרת, היה חוסר ביטחון.
| שייך לנושאים: נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התפתחות האגו, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים |
| להשאיר תגובה | |
שאני מפנה מקום מהאגו שלי, אני מפנה מקום לקבל את דרישות אשתי - מקטין עצמי לעומתה. הבורא כך מציג עצמו כלפי האדם בדמות אשתו וכל אחד שבעולם
אורן: ואנחנו כאן לומדים מהרב לייטמן איך לבנות את החיים שלנו מחדש, איך לפרמט את היחס שלנו לעצמנו ולזולת. אנחנו לומדים את זה דרך בן או בת הזוג שלנו ואחר כך יכולים להשליך את זה בכלל לכל החיים. ומתקדמים משיעור לשיעור ומנסים לתרגל את הדברים. אנחנו רוצים ללמוד מהרב לייטמן גם את הרעיונות וגם את המימוש שלהם ברמה הפראקטית בכל רגע ורגע בחיים שלנו.
ואת השיחה שלנו היום הייתי רוצה שנתחיל מאחד העקרונות שמדברים על איך לייצור קשר טוב בין בני זוג. הייתי רוצה לקרוא אותו ואחר כך אם תוכל הרב לייטמן גם להסביר מה הוא אומר, וחשוב יותר איך לממש אותו בפועל, בינינו, במערכת היחסים בין בני זוג.
העיקרון אומר כך, "על ידי חיבור ואהבה כל אחד נכלל מהאחר, מתעשר ורוכש עוד ועוד כוחות. התנאי לכך הוא שהאדם מקטין את עצמו ביחס לזולת ולא מעמיד את עצמו כגבוה ממנו". מה זה אומר בקשר בין בני זוג?
דיברנו על כך ששתי הטבעות נכנסות בקשר זו עם זו, והאגו של כל אחד הוא כמו עיגול שבתוכו האדם חי, על זה הוא שומר, את זה הוא רוצה למלא ולא חשוב לו יותר כלום, והוא גם להנות מהשני, למלא את עצמו. ואם הוא ממלא את עצמו, על ידי זה שעושה טוב לשני זה נקרא אהבה, ואם הוא ממלא את עצמו על ידי זה שרק לוקח מהשני, בלי למלא אותו, זה נקרא שנאה, אבל בעצם, בסופו של דבר הוא רוצה למלא את עצמו. וכאן אנחנו מתחילים לעבוד בצורה ממוחשבת.
אנחנו לא עושים רק חשבונות אלא ממש תוכנית איך אנחנו עושים זאת. אני יודע שאני צריך לוותר על עצמי עד כמה שאני מפנה בי מקום מהאגו שלי, שאני לא רוצה למלא אותו, בכמה וכמה דברים מיוחדים, בכך אני מפנה מקום כדי שאהיה מסוגל לקבל בִמקום את הדרישות שלי, את הדרישות של הזולת, אשתי. ואז בצורה כזאת, אנחנו מוותרים כל אחד על האגו של עצמו, כדי לקבל את הזולת. עד שיש בינינו איזה שטח משותף ששם גם אני ויתרתי על עצמי כדי שעם הויתור הזה אני אשמש לה, והיא עשתה את זה כלפי כדי לשמש לי.
ואז אנחנו נמצאים בשטח המשותף הזה ששם אנחנו בהסכמה, בהדדיות, בחיבור בינינו. וזה קורה על ידי כך שויתרתי והיא ויתרה, וקיבלתי את הרצונות, את המחשבות שלה, והיא קיבלה את הרצונות והמחשבות שלי. במשהו, לא מייד בכל. והשטח המשותף שנוצר, נקרא "שטח החיבור", "שטח האיחוד". והרצון המשותף, המשיכה המשותפת, ההבנה המשותפת, הם מין הסכמה וברית ואיחוד, עד האהבה. מה זו אהבה? שאני רוצה לספק מילוי לרצונות המסוימים שלה, והיא רוצה לעשות לי אותו הדבר. אז זו לא האהבה החלוטה, השלְמה, אלא החלקית, אבל אנחנו מודעים לזה ואנחנו שומרים עליה שהיא תהיה, שזה יתקיים.
אורן: כתוב פה שהתהליך הזה מקנה לי עוד ועוד כוחות.
כן.
אורן: אילו כוחות, למה אני מתעשר ורוכש מזה עוד ועוד כוחות?
כי על ידי כך שאתה מתקשר לזולת, אפילו בשטח הקטן, כבר כל יתר השטח שלו, היכולות שלו, הרצונות שלו, כל מיני דברים, גם עומדים לשירותך. כי אם אתם נמצאים באהבה, בהסכמה, בחיבור, בשטח משותף, אתם כבר לא אויבים. עדיין לא מסכימים בכל דבר, עוד לא עבדתם על זה, הם עדיין אולי עוד לא התעוררו והתרוממו ביניכם כאיזה מין מחסומים שצריכים לתקן, שצריכים להסיר. אבל בזה שקנית איתה איזו הסכמה אפילו חלקית, איזה קשר, איזו אהבה, תמיכה, אתה כבר בטוח שהאדם השני עומד לצידך, הוא כבר שותף.
אורן: יש פה תנאי לזה. התנאי לכך הוא ש"האדם מקטין את עצמו ביחס לזולת ולא מעמיד את עצמו כגבוה ממנו".
זה נקרא שמקטין. כי אם אני מבטל את הרצונות שלי והתשוקות והמחשבות ואני מוכן לקבל את הרצונות, המחשבות והתשוקות שלה, זה נקרא שאני מקטין את עצמי לעומתה. הטבע עשה זאת כך שהוא עוזר לנו, על ידי כך שיש לנו נכס משותף. אנחנו חייבים שהבַית יהיה משותף, אנחנו צריכים להחזיק זה את זה בכל מה שקורה שם, לא יכולים להתקיים לבד והעיקר שאנחנו מולידים ילדים משותפים ואנחנו מרגישים אליהם אהבה טבעית.
ואז יוצא שיש בינינו כבר חלק משותף אבל הוא ברמה גופנית, גשמית, ארצית. מה שאין כן, עכשיו נדרש מאיתנו להשלים אותו בשטח המשותף שלנו, בחלק המשותף, היותר עליון, כי אנחנו מבטלים את האגו שלנו זה לזה ומתקשרים כך בעוד צורה נוספת. בחיינו, במיוחד עכשיו, אנחנו הגענו לאגו כזה שלא אכפת לנו לא מהבית, לא מהרכוש המשותף, לא מילדים המשותפים, ואם אנחנו לא בונים את החלק הנוסף, אז אנחנו נפרדים.
אורן: לגבי התנאי הזה, אני צריך להקטין את עצמי כלפי בת הזוג?
כן.
אורן: איך זה אפשרי?
אתה עושה את זה בכוונה למען מטרה יותר גבוהה, כי שְלום בית מקנה לך הרבה דברים. זה תלוי בתעמולה שאנחנו נעשה סביב זה. כי אנחנו יכולים להסביר לבני אדם עד כמה שהם מרוויחים בעצבים, בבריאות, בשנות החיים, בנוחיות, בכל דבר ודבר.
אורן: זה ברור.
זה לא ברור, חייבת להיות שטיפת מוח חזקה מאוד.
אורן: נניח ששטפת את המוח שלי ויש לך תהליך כלל חברתי ואני רוצה לשמור על שלום בית, זו בשבילי המטרה העליונה. אנחנו לא צריכים דברים גדולים, קונקרטית, אני והיא. אני לומד ממך עכשיו בשיעור שהתנאי לזה שאני ארכוש ממנה עוד ועוד כוחות זה אם אני מקטין את עצמי כלפיה.
אתה מוותר, לא מקטין.
אורן: אתה עושה איתי פשרה או שזה באמת כך?
זה באמת מספיק.
אורן: הבנתי שאני צריך לוותר. כי אם אני צריך לראות את עצמי כקטן ממישהו, זה קצת יותר קשה.
בעבודה יותר פנימית צריכים לוותר, אם כל אחד ואחד רוצה לראות בשני שיש איזו הצגת כוח עליון לעומתו.
אורן: זה בבוּלט, תבנית?
נניח שכן. וזה הבורא שכך מציג את עצמו כלפי האדם בדמות אשתו, ובכלל כל אחד ואחד שבעולם, אז הוא צריך להקטין את עצמו. אבל כאן מדובר בויתור.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים |
| להשאיר תגובה | |
אם בת הזוג אגואיסטית, אני יכול לשחק עם האגו שלה - מוסיף דין לרחמים או רחמים לדין. אתה עם שתי מושכות, ובהתאם לתגובה כך תנהל אותו. כך בונים משפחה
אורן: אז העיקרון האחרון שעליו דיברנו זה לרומם מצב רוח. העיקרון הבא, "כשאדם מרגיש שמישהו אוהב אותו ודואג לשלומו, זה מעורר בו שמחה אדירה ומחייב אותו להחזיר יחס דומה".
כן, כי בזה אתה נותן דוגמה. אתם מסכמים, הרי אתם עובדים בהכרה ובהבנה מה עושה כל אחד. כל אחד לא סתם יורה לשני, ישר מתוך ההרגשה שלו את מה שבא לו, אלא אנחנו עכשיו רוצים לבנות משפחה יפה, אנחנו משחקים במשהו מושלם, אנחנו עדיין לא כאלה, אבל בתקווה שנגיע לזה. ואנחנו מראים אחד לשני שזה עדיין משחק, אבל משחק שמתקדם. כל פעם יותר קל, כל פעם אנחנו נמצאים יותר קרוב לזה.
אורן: למה זה מחייב אותו להחזיר יחס דומה? אם אני התייחסתי אליך טוב, אז למה זה מחייב אותך?
קודם כל בגלל שזה משחק ואנחנו סיכמנו בינינו, זה דבר אחד. ודבר שני, מפני שזה תמיד כך.
אורן: למה? נניח שבת הזוג שלך היא אגואיסטית במיוחד, אתה מתייחס אליה ממש טוב, ואין ממנה יחס טוב חזרה. העיקרון אומר שאם אתה תתייחס טוב, אז יהיה פידבק חיובי, ומה קורה כשזה לא כך?
זה סימן שאני לא חכם.
אורן: אתה?
כן.
אורן: למה?
כי אני יכול לשחק עם האגו שלה כך שאני אסובב אותה, ועוד איך.
אורן: אבל זה צריך להיות בטוב, עכשיו תעשה מניפולציות רעות? העיקרון הזה אומר שאם אתה עושה טוב, אז זה מזמין בה טוב.
בטוב, מניפולציות טובות.
אורן: איזה? תן דוגמה.
תראה את הסיטואציה, האם האדם הזה תלוי בי במשהו?
אורן: בטח, זו הבת זוג שלי.
והאדם הזה הוא אגואיסט גדול?
אורן: נניח שכן.
זאת אומרת, שיש לו רצונות גדולים, נכון?
אורן: כן.
והם יכולים להתמלא במיוחד על ידי. אם כך, אני בעל הבית.
אורן: נכון.
אז מה הבעיה?
אורן: שכל זה הוא בתיאוריה.
זו לא תיאוריה. הבעיה היא שאנחנו, בדרך כלל, לא יודעים איך להתחיל לשחק עם האגו הזה. כמה שהאדם הוא יותר אגואיסט, אז הוא יותר ילד, תינוק, הוא כמו קופסא שחורה שאתה זורק לתוכה משהו, ומקבל תגובה. הוא מכור, הוא קנוי על ידי האגו שלו. הוא לא בעל הבית.
מיהו גבר? זה שיודע להתגבר על עצמו. ולכן אתה לא יכול להשפיע עליו בצורה ישירה, אתה לא יכול לגעת בו. אם תגיד לו משהו, בסדר, אז אמרת. אם תפגע בו, בסדר, אז פגעת. אבל האדם הזה עומד, הוא לא מגיב מיד. למה? כי הוא מתגבר על עצמו. אם בת הזוג היא אגואיסטית כל כך, שהיא לא יכולה להתגבר על עצמה, אז אתה משחק איתה כמו עם התינוק.
אורן: נאמר שיישמת את זה והתחלת לעשות לה טוב, להראות לה שאתה אוהב אותה, דואג לה. ואתה מתייחס אליה בטוב.
אני בונה איתה יחסים טובים בכוונה, ומראה אותם בצורה מוגזמת, בביקורת שאני עושה, "האם אני מקבל ממנה גם את אותו היחס?" ואם לא, אז יש לי כנגד זה מה לעשות. אני כל הזמן עם המחשבה לעשות טוב, אבל אם לא, אז גם אני מחזיק את עצמי. ושוב אני עושה משהו טוב, אם אני מקבל תגובה טובה, יפה, זה עוד יותר טוב. אם לא, אז גם אני עושה הצגה ממש ברורה, "את תקבלי ממני יחס טוב בתנאי שאני אזכה לתגובה הדדית". כך אנחנו בונים זיווג, איחוד, חיבור, מה שנקרא משפחה. איך אני צריך לעשות את זה עם הילדים? אותו הדבר.
אורן: נשמע כאילו אתה משלב פה שני דברים
גזר ומקל, כן. בטח
אורן: האם לא דברת קודם על ויתור, לאן הלך הויתור?
אני מוותר על עצמי, מתעלה מעל האגו שלי ועובד כאן בצורה מחושבת, בפיקוח, ממש לפי תכנית.
אורן: עד עכשיו אמרת שצריך להתייחס לכל בטוב, ושצריך לעשות וויתורים, והנה פה הצגת עוד פַּן.
זו לא אהבה חלוטה מן הסתם, ולכן אני אעורר באדם השני זלזול. אני צריך להראות שאני אוהב, שאני מוותר על הכול ומבטל את עצמי. אני צריך להראות את זה.
זאת אומרת, זו לא אהבה חלוטה, באהבה חלוטה "תעשה מה שאתה רוצה", אני אוהב אותך וזהו. אבל אני לא עושה את זה. אפילו להורים, שכל כך אוהבים את ילדיהם, אסור להראות את זה.
אורן: אז מה כן? מה אני מוסיף לזה?
אתה מוסיף דין לרחמים, או רחמים לדין.
אורן: מה זה אומר?
שאתה נמצא תמיד עם שתי מושכות כלפי המצב, ואתה מנהל אותו. ובהתאם לתגובה, כך תנהל אותו. אני לוקח על עצמי את המטרה להביא אותנו לחיבור.
אורן: כך אני אומר.
כן. ואני אומר גם לה את זה, "אבל תדעי שלחיבור שאני מביא אותנו, יש לי דין ורחמים". יש לי אהבה ושנאה, יש לי את שניהם, ואחד בלי השני לא עובד, "על כל פשעים תכסה האהבה". האם אנחנו מסכימים לגלות את הפשעים ולכסות אותם באהבה או לא?
אורן: איך אתה יודע מתי אתה במושכה הזו ומתי באחרת?
מי לא יודע במשפחה?
אורן: אני רואה שמרוב ידיעות הכול הולך במריבות והכול בסוף מתרסק.
כי אנשים לא מקבלים הדרכה.
אורן: אני רוצה עכשיו לקבל הדרכה על איך מתחילים בתהליך כשאני מצהיר שאני לוקח על עצמי את המטרה להביא אותנו לחיבור.
יש לך רישיון נהיגה?
אורן: כן.
אתה נוהג לאיזה מקום?
אורן: כן.
האם יש לך הגה?
אורן: כן.
איך אתה מחזיק אותו?
אורן: בין ימין לשמאל.
בדיוק, אז מה הבעיה?
אורן: אני שואל איך לתרגם את המשל הזה לנמשל.
חסר לך הרגש של השני, זאת הבעיה כנראה, הרֵגש הזולת, ואז אתה מבקש ממנה "אני רוצה להרגיש אותך". איזו אישה לא רוצה שתרגיש אותה? זו הטענה הנצחית, "אתה לא מבין אותי, לא רוצה לראות אותי, לא להרגיש אותי", וכן הלאה. אדרבה, תפתחי לי את עצמך, אני רוצה להתחבר.
אורן: מה זה יספק לי, איזה מידע?
מידע על איך שהיא מקבלת אותך, מרגישה אותך, ומגיבה אליך. אז אתה תנהל, עם ההגה שלך, את היחסים איתה. והיא בהתאם תרגיש את זה ותתחיל לנהל את עצמה כלפיך עד שההגה יהיה אחד, אתם ממש תנהלו את הדברים האלה יחד.
אורן: האם כשאני אקבל ממנה את המשוב, הוא יהיה מילולי?
זה לא תהליך מילולי, הוא רגשי. זה כמו שאתם נמצאים על משקולת, אתה והיא, וכל הזמן אתם רוצים להיות באיזון. בכל אחד האגו עולה והוא מאזן את עצמו כלפי השני, כך אתם נמצאים כל הזמן ומתחדשים כל הזמן. יש בזה התפתחות עמוקה ואינסופית ממש, כזו שאתה מוצא שם סימפוניה שלמה.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים |
| להשאיר תגובה | |